Our building’s “va’ad bayit” (house committee) sent out an email letting us know that the building’s cleaning lady is now working from home, so please don’t be too messy in the public areas. And I thought, mmm… the next day, the va’ad bayit boss rang the door bell. Can I actually open the door now to anyone?? I did and moved back. He pointed to a set of new cleaning supplies and wished me luck. I heard myself thinking, “yeh, I have a job”! At a time when world-wide economy is collapsing, it’s good to know one can still do simple, much needed and appreciated, tasks.

וועד הבית של הבנין שלח אימייל שמודיע לנו שהמנקה מעכשוי עובדת מהבית, לכן בקשה, לשמור על הנקיון באיזורים המשותפים. ואני חשבתי, מממ… למחרת ראש הוועד צלצל בפעמון הדירה שלי. האם אפשר בכלל לפתוח את הדלת בימים אלו למישהו? פתחתי וזזתי אחורנית. הוא הצביע על סט כלי נקיון חדשים ואיחל לי הצלחה. שמעתי את עצמי חושבת, “יה, יש לי עבודה!” בזמן שהכלכלה העולמית קורסת, טוב לדעת שעדיין אפשר לעשות מטלות פשוטות, נצרכות, מוערכות.

The next day, wrapped in a colorful sh’mate around my head (I didn’t want anyone to miss the sight), mop in hand, I headed to the top floor (“mom, you need a strategy”, advised my daughter who knows this building well). Like many Haifa buildings, this one too, is only two stories tall when you come in, hiding the four other floors which meander into the wadi. Plus the entrance hall. Please the parking. Plus the garbage bin area.

למחרת, עטופה במטפחת צבעונית סביב ראשי (כנראה לא רציתי שמישהו יפספס את המחזה-), מגב בידי, טיפסתי לעבר הקומה העליונה (“אמא, את צריכה אסטרטגיה” יעצה לי ביתי שמכירה את הבנין היטב). כמו בתים רבים בחיפה, גם זה, מתנשא רק שתי קומות לגובה מהכביש, מחביא את ארבע האחרות שמתפתלות את הואדי. כולל המבואה. והחניה. ואיזור האשפה.

Cleaning is good. Down to earth. Immediately satisfying. And done. It’s a great meditation. And it’s good for one’s ego. After all the degrees, experience and what not, nothing like dipping a rag in a bucket of soap to bring about some humility. Yes, this is good for one’s humility, I remembered yoga teachings; very good. For a moment, I felt quite proud how much humility this job brings about… Then again, there is no mitzvah to be humble. Even though it’s considered Moses’ greatest quality. Why not? Why not command us to be like Moses? Like Hillel, the elder, who stood (sat, actually) humbly before Shamai and others?

עבודת נקיון, זה טוב. קרוב לקרקע. מספק מיידת. עשוי ונגמר. זו מדיטציה נפלאה. וזה טוב לאגו. אחרי כל התארים, נסיון, ומה לא, אין כמו לטבול סמרטוט בדלי עם סבון כדי להביא קצת ענווה. כן, זה טוב לענווה, נזכרתי בחוכמה מהיוגה, ממש טוב. לרגע הרגשתי גאוה גדולה כמה ענווה העבודה הזו מביאה… ואז נזכרתי שאין שום מצווה להיות ענו. אפילו שזו נחשבת מידתו הגדולה של משה רבנו. למה לא? למה לא לצוות אותנו להיות כמו משה? כמו הלל הזקן, שעמד (ישב בעצם) בענווה רבה לפני שמאי ואחרים?

Because it’s impossible. True humility necessitates a state of “being” rather than “doing; a state of flow. It’s escapable. The moment one notices it, it’s gone. The closest I can get to barely touching it, is at the very end of 7^th floor, dirty bucket at hand, feeling my lower back, lifting my head from the floor tiles, and realizing a. I’m done; b. I have not been thinking for the past few minutes. C. I wonder, will anyone even? And there. It’s gone again.

אולי מפני שזה בלתי אפשרי. ענווה אמיתית מצריכה מצב של “הוויה” במקום “עשייה”. מצב של “זרימה”. וזה חמקמק. ברגע שמבחינים בה, היא נעלמת. הכי קרוב שאני מצליחה להגיע לבקושי לגעת בה, זה בסוף הקומה השביעית, דלי מלוכלך ביד, מרגישה את הגב התחתון, מרימה את ראשי מהבלטות ומבחינה ש-א. סיימתי. ב. לא חשבתי על כלום כבר שתי דקות רצוף. וג. האם בכלל מישהו ישים לב? וזהו. זה שוב נעלם.

*******

My neighborhood gives me presents. Within the 100 meters I’m allowed (actually a 628m radius, if figured correctly…) much is going on behind the shutters. People are cleaning. Because of Pesach. Because of boredom. Because of Corona. Or a sense that what was, is no longer. Mostly books: Yoga philosophy in Hebrew; reading books that were good for one flight (a relic from those days when flying was a thing); the Bible encyclopedia in three volumes; women magazines; how to be an army doctor. A picture frame. Some plants.

השכנים משאירים לי מתנות. בלי ידיעתם. בתוך ה-100 מטר המותרים (בעצם 628מ’ רדיוס אם חשיבנו נכון-), הרבה קורה מאחורי התריסים. אנשים מנקים. בגלל פסח. בגלל השעמום. בגלל הקורונה. או תחושה שמה שהיה כבר איננו. בעיקר ספרים: פילוסופיה של יוגה בעברית. ספרי קריאה שהיו טובים לטיסה (מזכרת מהימים בהם טיסות היו משהו). אנציקלופדית התנכ בשלושה כרכים. מגזין “לאשה”. איך להיות רופא צבאי. מסגרת לתמונה. עציצים.

One day, there is a set of suitcases, in not too bad of a shape, near the trash, lined up, ready for a journey, as if their owners gave up that ever… I come home and look at my pink backpack, the one which for months was almost an inseparable part of my coming and going. Do I need to put hide you in the back room? Put you away? I pick it up from its place near the door and look at it. It’s slumped, a little faded from lack of sunlight and adventures. I dust it off and remember, an instruction from the building of the mishkan: the poles of the holy ark were never to be removed, ready for travel as soon as needed.

יום אחד, שורה של מזוודות, במצב לא רע, עומדות ליד הפח, כמו מוכנות לנסיעה למסע רחוק. וכמו בעליהן ויתרו על הסיכוי ששוב… אני חוזרת הביתה ומביטה בתרמיל הגב הוורוד שלי, זה שבמשך חודשים היה כמעט חלק בלתי נפרד מהגב שלי, מלכתי ובואי. האם גם אני צריכה להחביא אותך בחדר האחורי, לשים אותך איפהשהו? אני מרימה אותו ממקומו ליד הדלת ומסתכלת בו שוב. הוא קצת שפוף, דהוי משהו מחוסר שמש והרפתקאות. אני מנקה את האבק ונזכרת מקטע בבנית המשכן: נאסר להוציא את מטות ארון הקודש ממקומם, לא משנה מה, שתמיד יהיו מוכנים לתזוזה ברגע שיתבקש.

To be clear: I am not “hopeful”. I am not delusional. I am not an “optimist”. I operate in my day to day life as if all there is, is here and now; as if this can take a long, very long, time. Scary years run through my mind. 1914; 1933; 1939. Times when people thought, see you soon, and met after 4-5-6 years, if at all… And I worry for what’s going on now elsewhere and how will it all look after. But whenever that after shows up, I want my backpack to be right near the door.

להבהרה: אני לא “מלאת תקווה”. אין לי אשליות. אני לא “אופטימית”. אני חיה את חיי היומיום שלי בימים אלו כאילו כל מה שיש זה כאן ועכשיו. כאילו זה יכול לקחת זמן. הרבה זמן. תאריכים מפחידים רצים לי בראש: 1914. 1933.1939. זמנים כשאנשים חשבו, נתראה בקרוב, ונפגשו אחרי 4-5-6- שנים, אם בכלל… ואני דואגת מה קורה במקומות אחרים בעולם ואיך הכל יראה אחכ. אבל מתי שלא יגיע האחר-כך הזה, אני רוצה שהתרמיל שלי יהיה ממש ליד הדלת.

*******

It’s time for every Jewish person to apply for an Israeli passport. To plan to apply. To think they plan to apply… whatever works halachikly… No, not because the elections (already forgotten) or Anti-Semitism, but rather, the upcoming 3 days of combination holiday and Shabbat, mixed with quarantine and increased isolation. Two of those are plenty, seriously. And I do love the second day of chag. So I am not asking to “cancel” it, or “abolish tradition”, just to find a way to sanity. Seriously. We’ll give you a sink. Or whatever constitutes a “dwelling place” here. Of all recent challenges, this one is just too much.

הגיע הזמן שכל יהודי יגיש בקשה לדרכון ישראלי. שיתכנן להגיש בקשה… שיחשוב לתכנן להגיש… מה שעובד הלכתית. לא, לא בגלל הבחירות (שכחנו כבר) ולא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל ימי החג הקרבים ובאים עלינו לטובה, בחוצלארץ, שלושה ימים רצופים של חג ושבת, מעורבבים עם בידוד וריחוק חברתי. שניים מהרשימה הזו זה כבר מספיק, ואני אחת מאלו שאוהבת חג שני. אין כאן בקשה לשנות את “החוק”, או ל”בטל” מסורת אבות. חלילה. רק למצוא דרך לשפיות. ברצינות. ניתן לכם כיור. או מה שלא יחשב “מקום מגורים” כאן. מכל האתגרים האחרונים, זה נראה כמו קצת יותר מידי.

בשורות טובות – Here’s to good news

Join me on zoom for learning:
Hebrew, Sunday, 20:00 (8pm Israel time):  https://zoom.us/j/891719011
English, Thursday, 20:00 (8:00pm Israeli time)    https://zoom.us/j/328746409