פרשת חוקת: הולכים הביתה

38 years have passed in our Torah portion this week, Chukat, in one chapter, chapter 19 of the book of Numbers, the chapter describing the ritual of the Red Heifer; and in chapter 20, the journey towards the promised land – is renewed. A new generation has risen and is ready to complete the last few steps to reach the Holy Land. They are so close! And yet, the journey to the Land, even today and throughout the generations, is fraught with challenges, when the physical distance is the least of them all.	38 שנה עברו בפרשת השבוע שלנו, פרשת חוקת, בתוך פרק אחד, פרק י”ט בספר במדבר, הפרק המתאר את טקס הפרה האדומה, ובפרק כ’, המסע לעבר הארץ המובטחת – מתחדש. דור חדש קם והוא מוכן להשלים את הצעדים האחרונים כדי להגיע לארץ הקודש. הרי הם כל קרובים! ועדיין, המסע לארץ, גם היום גם אז ולאורך כל הדורות, רצוף אתגרים, כשהמרחק הפיזי הוא רק חלק קטן מהענין.
The Torah portion of Chukat tells us about what happened in “Mei Meriva“: after Miriam the prophetess, Moses’ sister, died, the people complained about a lack of water. According to the Midrash, throughout the years of wandering in the desert, the water was provided by a well thanks to Miriam, and with her death, the well dried up. In their complaint, they gather about Moshe and Aaron. God commands Moshe to speak to the rock so that it will bring out water, while Moshe strikes the rock. At this moment, God decrees that Moses and Aaron will not enter the Land of Israel: “Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the land that I have given them.” (Numbers 20:12). It’s hard to understand what exactly went wrong here, and what did they do wrong; maybe they were still mourning for their sister, Miriam the prophetess, and angry that the People, instead of mourning with them, chose to complain?… Either way, there are many interpretations.	פרשת חוקת מספרת לנו על מה שקרה ב”מי מריבה”: אחרי שמרים הנביאה, אחות משה מתה, העם התלונן על מחסור במים. לפי המדרש, לאורך כל שנות הנדודים במדבר, המים ניתנו ע”י באר בזכותה של מרים, ועם מותה, יבשה הבאר. בתלונתם הם מתקהלים על משה ואהרון. ה’ מצווה את משה לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים, ואילו משה, מכה בסלע. ברגע זה קובע הקב”ה שמשה ואהרון לא יכנסו לארץ ישראל: ” יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם (במדבר כ:יב). קשה להבין מה קרה כאן. מה בדיוק עשו משה ואהרון לא בסדר, ואולי, בכלל היו עדיין בתקופת האבל על מרים אחותם, הנביאה, וכאבו את זה שבני ישראל, במקום להתאבל על לכתה, חזרו להתלונן…? כך או כך, רבו הפירושים בענין זה.
Later on, the Children of Israel face several nations who live near the Land: the king of Edom, The Canaanite, king of Arad, Sichon, the king of the Emorites, and Og, the king of Bashan. Is there a possibility that there is somehow a connection between all these events? As we recall, the Book of Numbers presents us with a spiral: we started with the personal tikkun (“improvements”): the counting of the people – each and every one; the laws of the Nazirite, the leper, the Sota (suspected unfaithful woman). From there we moved on to families and tribes – the offerings of the presidents, Jethro, and Miriam. We expanded the story further to the conduct of the People among themselves – the story of the spies. Korah and his congregation. The construction of our national museum as we saw last week. And now, in preparation for entering the Land of Israel, we must also learn how to deal, as a nation, with the nations around us, first of all physically – from aspect of security and politics, and next week, also spiritually.	בהמשך הפרשה בנ”י מתמודדים עם כמה עמים שחיים בקרבת הארץ: מלך אדום. הכנעני, מלך ערד. סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. האם ישנה אפשרות שאיכשהו יש קשר בין כל האירועים האלה? כזכור, ספר במדבר מציג לנו ספירלה: התחלנו בתיקון האישי: ספירת העם – כל אחד ואחד. חוקי הנזיר, המצורע, הסוטה. משם עברנו למשפחות ושבטים – קרבנות הנשיאים, יתרו, מרים. הרחבנו את הסיפור עוד להתנהלות העם בינו לבין עצמו – המרגלים. קורח וכל עדתו. בניית המוזיאון הלאומי שלנו כפי שראינו בשבוע שעבר. ועכשיו, לקראת הכניסה לארץ ישראל, עלינו ללמוד גם איך להתמודד, כעם, עם העמים סביבנו, קודם כל פיזית – בטחונית, מדינית, פוליטית, ובשבוע הבא, גם רוחנית.
Despite the attempts at peace, the Torah makes it clear to us that the process of entering the Land of Israel involves war, which can be true both on a personal level and on a national level. How we wish everything would just “flow”! we would sit and talk with the kings around us, and “work it out”. Turns out, that’s not so. Entering the Land of Israel is not a regular relocation, which, of course, also has already many challenges. But unlike other transitions, the move to the Land is called “aliya“, going up. It is indeed a steep climb, and with it, a process that requires real and thorough change.	למרות הנסיונות לשלום, התורה מבהירה לנו שתהליך הכניסה לארץ כרוך במלחמה, דבר שיכול להיות נכון גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. כמה היינו רוצים שהכל פשוט “יזרום”, נשב ונדבר עם המלכים סביבנו, ו”נסתדר”. והנה, מסתבר שזה לא כך. הכניסה לארץ איננה רילוקיישן רגיל, שגם לו, כמובן, אתגרים רבים. אך בניגוד למעברים אחרים, המעבר לארץ נקרא “עליה”. זו עליה תלולה, ואיתה, תהליך שמצריך השתנות אמיתית ויסודית.
We find a hint to some of the changes in the following verses: When the People of Israel have to pass through the land of Edom, it is written: “And Moses sent messengers from Kadesh to the king of Edom: “Thus says your brother Israel: You know all the hardships that have befallen us”… (Numbers 20:14). Later, when they get closer to the Land of Israel and have to pass through the land of the Emorites, it is written: “and Israel sent messengers to Sichon, king of the Emorites, saying”… (Numbers 21:21). Who is “Israel” that sent the latter messengers? According to comparison with other verses, this is Moses. Rashi, based on the midrash, says: “Moses is Israel and Israel is Moses, to tell you that the leader of the generation is like the entire generation, because the leader is everything.” But in the case of the king of Edom, it said “and Moses sent” and not “And Israel sent”…?	רמז לחלק מההשתנות, אנחנו מוצאים בפסוקים הבאים: כשעם ישראל צריך לעבור דרך ארץ אדום, כתוב: “וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כׇּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ”… (במדבר כ:יד). לאחר מכן, כשהם מתקרבים עוד לארץ ישראל וצריכים לעבור בארץ האמורי, כתוב: “וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר”… (במדבר כא:כא). מי הוא “ישראל” ששלח מלאכים? לפי השוואה לפסוקים אחרים, זהו משה. רש”י בהתבסס על המדרש אומר: “שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל”. אבל בענין מלך אדום נאמר “וישלח משה” ולא נאמר “וישלח ישראל”…?
Rather, the confrontation with Edom preceded the confrontation with Sichon, and it may come to highlight to us that the further we are from the country, the stronger our individuality. In this case, Moses is still Moses, and the People are still the People. But, as we get closer to the Land of Israel, the realization that we are part of One Nation, which works – and should work – together, gets stronger. In our verses, Moses and the people become one, and “the leader of the generation is like the entire generation”. That is, being in the Land of Israel does not only mean living in a nice place with beautiful beaches and lovely hiking trails, a reasonable economy (fortunately for us, these days), health insurance, etc., but to be an integral part of something great and amazing in the history of the People of Israel.	אלא שההתמודדות עם אדום קדמה להתמודדות עם סיחון, ויתכן שבאה להאיר לנו שכמה שאנחנו רחוקים מהארץ, האינדיבידואליות שלנו חזקה יותר. במקרה זה, משה עדיין משה, והעם עדיין העם. רק כשאנחנו מתקרבים לארץ ישראל, מתחזקת גם ההכרה שאנחנו חלק מעם אחד, שפועל – וצריך לפעול – יחד. בפסוקים שלנו, משה והעם הופכים לאחד, ו”הנשיא הוא ככל הדור”. כלומר, להיות בארץ, פירושו לא רק לחיות במקום מקרי ונחמד עם חוף ים יפיפיה ומסלולי טיול חביבים, כלכלה סבירה (למזלנו הטוב, בימינו אנו), ביטוח בריאות, וכו, אלא להיות חלק אינטגרלי ממשהו גדול ומדהים בתולדות עם ישראל.
If so, perhaps it’s not a coincidence that in this week’s Torah portion of coming closer to the Land, we’re told of the passing of the three greatest leaders of the nation so far: Miriam who dies at the beginning of the portion; Aaron – at the end, and Moses, who is told that he will not enter the Land. We have no doubt about the greatness of all three, each according to his/her own way, actions and matters. And yet. It turns out that with all their greatness, their personality and leadership was that of “chutz-la’aretz”, outside the Land, not of entering the Land, and settling in it. Wait… and all this has to do with hitting the rock, how?? After all, hitting a rock and getting water out of it that the whole community can drink is a pretty big miracle! And what about 40 years ago, when in the book of Exodus (chapter 17:1-7), a similar case happens: there was no water, the Israelites complained, and G-d commands Moses to strike a rock! Just 40 years have passed… what’s the difference?	אם כך, אולי לא במקרה דוקא בפרשת השבוע הזו של התקרבות לארץ, מסופר על מותם של שלושת מנהיגיו הגדולים של העם עד כה: מרים שנפטרת בתחילת הפרשה, אהרון – בסופה, ומשה שמתבשר שלא יכנס לארץ. אין לנו ספק בקשר לגדולת שלושתם, כל אחד לפי דרכו, מעשיו ועניינו. ועדיין. מסתבר שעם כל גדלותם, אישיותם ומנהיגותם היתה מנהיגות של חוצלארץ, לא של הכניסה לארץ וההשתקעות בה.   רגע… וכל זה קשור להכאה על הסלע, איך?? הרי גם להכות סלע ולהוציא ממנו מים שכל העדה תוכל לשתות, זה נס די גדול! ומה גם שלפני 40 שנה, בספר שמות (פרק י”ז:א-ז), קורה מקרה דומה: אין מים, בני ישראל מתלוננים, והקב”ה מצווה את משה להכות בסלע! סה”כ עברו 40 שנה… מה ההבדל?
But it’s possible that the Torah points us here, symbolically, at two modes of leadership: one, is by beating and the other – by speaking. Leadership by beating, being decisive, using a high hand, and sentiments that know better than “everyone” what is suitable for “everyone”, is a leadership that is better for a people that has just come out of hundreds of years of slavery. On the other hand, when the people are approaching their entry into Israel, one must change their style and lead them in speech.	אלא שיתכן והתורה מצביעה לנו כאן, באופן סמלי, על שני אופני הנהגה: בהכאה ובדיבור. הנהגה בהכאה, בהחלטיות, ביד רמה, באמירות שיודעות יותר טוב מ”כולם” מה מתאים ל”כולם”, היא הנהגה שמתאימה יותר לעם שרק עכשיו יצא ממאות שנות עבדות. לעומת זאת, כשהעם מתקרב לכניסתו לארץ, יש לשנות סגנון ולהנהיג אותו בדיבור.
The Sages compared Moses to the sun, which, like the sun, is one and only. Joshua who will follow, is likened to “the face of the moon”, a leader who receives his light from the light around him, allowing other stars to shine as well. In this way, the Torah tells us, the ability of all the leaders after Moses to lead and to succeed, depends not only on his own skills, and even less than that, on his relationships with Gd and angels, but on the people around him and the light that we shine on him. He stands with us, between us and among us. His light is a reflection of, nothing less and nothing more, who we are.	חז”ל השוו את משה לשמש, שכמוה, הוא אחד ויחיד. יהושע שיבוא אחריו משול ל”פני לבנה”, מנהיג שמקבל את אורו מהאור סביבו, ומאפשר גם לכוכבים אחרים לנצנץ. בכך, אומרת לנו התורה, שיכולתו של כל מנהיג אחרי משה להנהיג ולהצליח, תלויה לא רק בכישוריו שלו, ועוד פחות מזה, בקשריו עם הקב”ה ומלאכים, אלא בעם סביבו ובאור שנשרה עליו. הוא עומד איתנו, בינינו ובתוכנו. האור שלו הוא שיקוף של, לא פחות וגם לא יותר, של מי שאנחנו.

שבת שלום SHABBAT SHALOM

קישורים לבלוג פרשת חוקת משנים קודמות – Other posts for Chukat:

CHUKAT | Search Results | Torah & more… תורה ועוד (miko284.com)