פרשת מטות-מסעי: נקום את נקמת המדינים…
| It’s possible to arrive at the Torah portions of Mattot-Mas’ei, especially this year when it’s a double portion, and find plenty of topics to write about: the vows and the power of speech that is emphasized precisely here, upon our entering the land, just as it showed up in creation; the two tribes that remain in the eastern side of the Jordan and their promise to the Children of Israel to fight together; the stops of the Israelites in their journey throughout the desert; the preparations for life in Israel; the summary of the estates matter with the daughters of Zelofchad, which closes the book of Numbers. Either way, chapter 31 in the Book of Numbers can be easily skipped. Revenge, murder, burning, captivity, war? These are things that others, evil and terrible ones, do, but we, the people, who greet each other with “peace”, Shalom, and raise a toast, Lechayim, to life, we “don’t act like that”! No doubt, that with the ironies in our life, it’s a complicated week to have this topic in the Torah portion… | אפשר להגיע לפרשות מטות-מסעי – ובמיוחד בשנה שזו פרשה כפולה – ולמצוא די והותר נושאים לכתוב עליהם: הנדרים וכח הדיבור שמודגש לנו דוקא כאן, עם הכניסה לארץ, כמו בבריאת העולם. שני השבטים שנשארים בעבר הירדן המזרחי והבטחתם לבני ישראל להלחם ביחד. תחנות בני ישראל במסעם במדבר. ההכנות לחיים בארץ. סיכום ענין הנחלות עם בנות צלופחד, שחותם את ספר במדבר. מה שלא יהיה, על פרק ל”א בספר במדבר אפשר לדלג. נקמה, רצח, שרפה, שבי, מלחמה? אלו דברים שאחרים, רשעים ואיומים, עושים, אבל אנחנו, בני העם, שמברכים זה את זה ב”שלום” ומרימים כוסית “לחיים”, אנחנו “לא מתנהגים ככה”! אין ספק, שבאירוניה של חיינו, זה שבוע מורכב שדוקא נושא זה יופיע בפרשת השבוע…. |
| And yet, Moses is commanded in this week’s Torah portion: ““Avenge the Israelite people on the Midianites; then you shall be gathered to your kin.” (Numbers 31:2). Commentators understood that “Moshe’s death depends on the war with the Midianites” because it was said, “Avenge… then you shall be gathered”… That is, as long as Moshe did not avenge and did not do the last thing in his life, he would not be “gathered to his kin”, i.e. die. If I were in Moses’ place, I might never have taken revenge on the Midianites, and put off death, on my part, indefinitely! Another question here is what is exactly “gathered to his kin”. True, it’s simple meaning is – he dies, but literally, it means that it joins his people, which means, that until now, he’s not completely part of the People?? No wonder that the midrash emphasizes to us that even though it’s the last thing Moses would do in his life: “Nevertheless, he went and did it with joy,” because it is said immediately after: “Moses spoke to the People, saying, “Let troops be picked out from among you for a campaign, and let them fall upon Midian to wreak hashem’s vengeance on Midian” (Ibid., Ibid., 3). What is translated here as “let troops be picked”… in Hebrew has one word which shares its root with pioneering, therefore understood as something that needs to be done in haste; in a sense of, guys. Like it or not, we’re going, now. | ובכל זאת, מצטווה משה בפרשת השבוע הזו: נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים, אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ (במדבר לא:ב). המפרשים הבינו “שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין” משום שנאמר, “נקום… אחר תאסף”… כלומר, כל עוד משה לא נקם במדינים, לא עשה את הדברים האחרון בחייו, הוא לא “יאסף אל עמיו”. קודם כל, אני במקום משה, אולי לעולם לא הייתי נוקמת במדינים, ודוחה את המוות, מצידי, לנצח! שאלה נוספת כאן היא, מה זה בדיוק “להאסף אל עמיו”? נכון, ב”פשט” הוא מת, אבל פירוש המילים ממש הן שהוא סופסוף, יצטרף לעם שלו. אז עד עכשיו הוא לא לגמרי חלק מהעם?? לא פלא אם כן שהמדרש מדגיש שלמרות שמשה ידע שזה הדבר האחרון שיעשה בחייו: “ואף על פי כן, הלך וישב ועשה בשמחה”, מפני שנאמר מיד לאחר מכן: וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה’ בְּמִדְיָֽן (שם, שם, ג). “החלצו” משורש חלוצים, ובמובן הזדרזו. כלומר, יללה חברה’, איך שלא נרגיש בקשר לזה, הולכים, עכשיו. |
| Interestingly, Gd said that this is “the vengeance of the Israelites” while Moses says that it is “the vengeance of Gd”… ? Indeed, from Gd’s side it’s about us. After all, someone hurt His children! But from our side, when we are humiliated and fought against, the truth is that it is usually “not personal”. Jews were not taken to concentration camps because it was “personal”, like the people of the kibbutzim in the Otef Gaza region were not murdered with unimaginable cruelty because it was “personal”. The terrorists did not know who they were shooting, raping, and hurting. They knew only one thing: these are Jews in the Land of Israel. At every step, we are not just private people. Rather, whether we like it or not, whether we believe it or not, we are the carriers of a special way of life, based on faith in the One Gd, the Torah, and life in the Land of Israel. | מעניין שהקב”ה אמר שזו “נקמת בני ישראל” ואילו משה אומר, שזו “נקמת ה”‘. ? כי מהצד של הקב”ה זו “נקמת בני ישראל”. אחרי הכל, מישהו פגע בילדים שלו! אך מהצד שלנו, כשמשפילים אותנו ונלחמים בנו, האמת היא שזה בדרך כלל “לא אישי”. יהודים לא נלקחו למחנות ההשמדה “אישית”, כמו שאנשי הקיבוצים בעוטף עזה לא נרצחו באכזריות בלתי נתפסת “אישית”. המחבלים לא ידעו במי הם יורים, את מי חוטפים, אונסים, שורפים, פוגעים. הם ידעו רק דבר אחד: אלו הם יהודים בארץ ישראל. בכל צעד, אנחנו לא רק אנשים פרטיים, אלא, אם נרצה או לא, נאמין או לא, נושאיה של דרך חיים מיוחדת, המבוססת על האמונה באל האחד, התורה, והחיים בארץ. |
| In chapter 31 in the Book of numbers, Moses, whose leading trait is humility, whose entire mission is to be a vessel for Gd’s word, whose whole actions are based on modesty and loyalty to Gd and his mission – to bring the Israelites out of Egypt, to build a sustainable foundation for their lives as a People, And to guide them to the Land of Israel, has to face a war, not a “justified” defensive war, but something completely not ‘politically correct’: revenge. Why didn’t they sit down to negotiate?? After all, we could solve everything by talking! Yes, this is our strength, but it turns out that part of our ability to defend ourselves also includes our ability and readiness, even if not the will (!), in case of need, to go to war, by choice. I’ll emphasize again: on a personal, motherly, human level, this is in no way something I want, but the Torah teaches us that sometimes, there might be no other option, and that too, has its place. Further: the Torah’s revenge is not a craze of emotions, which is shown when it’s done for someone else’s true benefit, not “for me” and / or because of “my anger”. Rav Hirsch, based on parallel grammatical forms, explains what is “revenge”. He bases it on the connection between nekama (revenge) from the root N.K.M. (to avenge) and the root K.V.M. (get up). The root N.K.M., so teaches us the Rashar Hirsch, speaks of “restoring a right that has been trampled on” and “building justice anew.” | בפרק ל”א של ספר במדבר, משה, שתכונתו המובילה היא ענווה, שכל שליחותו היא להיות כלי לדבר ה’, שכל מעשיו מבוססים על צניעות ונאמנות לקב”ה ולמשימתו – להוציא את בני ישראל ממצרים, לבנות להם בסיס בר-קיימא לחייהם כעם, ולהנחות אותם אל ארץ ישראל, צריך להתמודד עם מלחמה, ולא מלחמת “התגוננות”, “מוצדקת”, אלא משהו לגמרי לא ‘פוליטיקלי-קורקט’: נקמה. קודם כל, אפשר להזדעק: למה לא ישבו למשא ומתן?? הרי היינו יכולים לפתור הכל בדיבור! כן, זו החוזקה שלנו, ואולי אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים ש- איזה פרימיטבים, חמומי מוח הם היו… אבל מסתבר שחלק מיכולת ההגנה שלנו על עצמנו כוללת גם את היכולת והמוכנות, גם אם בהחלט לא את הרצון (!), במקרה הצורך, לצאת למלחמה, מבחירה, שלנו. אדגיש שוב: ברמה האישית, אימהית, אנושית – זה לא מה שאני רוצה בשום אופן, אבל התורה מלמדת אותנו שלפעמים אין ברירה, וגם לזה יש מקום. זאת ועוד: הנקמה של התורה היא לא “אטרף” של התלהמות, מה שמצג בכך שזה נעשה למען טובתו של מישהו אחר, לא “בשבילי” ובגלל “הכעס שלי”. הרב הירש, בהתבסס על צורות דקדוקיות מקבילות, מסביר לנו מה זה בכלל נקמה. הוא מתבסס על הקשר בין השורש נ.ק.ם לשורש ק.ו.ם. השורש נ.ק.ם, אומר לנו הרש”ר, מדבר על “השבת זכות שנרמסה” ו”בניית צדק מחדש”. |
| The primary goal of revenge, then, is the restoration and strengthening of the Israelites, and not only in the physical sense, but mainly here, their spiritual and moral liberation from the power in the beliefs of the Midianites over them. This is also Rav Kook’s approach, that with all the desire for peace, there are situations that if we do not fight them, all our moral values will be crushed, and the whole purpose for which the People of Israel came into the world, will be lost. Parallel to that, the second goal is to send a clear message to all the nations around – don’t!! As I said, it’s not easy to write this, this week; it all sounds too familiar… | המטרה הראשונית של הנקמה אם כן, היא שיקום וחיזוק בני ישראל, ולא חלילה רק במובן הפיזי, אלא בעיקר, שחרורם הרוחני והמוסרי מכוח אמונות המדיינים עליהם. זו גם גישת הרב קוק, שעם כל הרצון לשלום, יש מצבים שאם לא נלחם בהם, כל ערכי המוסר שלנו יכתשו, וכל המטרה שלשמה עם ישראל בא לעולם, תאבד. במקביל, המטרה השניה היא לשלוח מסר ברור לכל העמים סביב של – אל! כאמור, לא קל לכתוב בשבוע זה, הכל נשמע כל כך מוכר… |
| In this portion, also “the archive is opened” and we are explained what happened behind the scenes. We understand something we didn’t know until now; maybe we judged too quickly. We thought that all in all, some women went out to seduce the Israelites. Well, how puritanical can one be? What’s the big deal?! Why is the leadership reacting in such an “extreme” and “disproportionate” response? Now we read that Bil’am, who two Torah portions ago we thought was just a magician, slightly confused but overall quite alright, who has a speaking she-donkey, and pronounces wonderful blessings about us, he is the one who incited the daughters of Midian and Moab to fail the Israelites. That is, not “some women”, but a comprehensive and deliberate plan to destroy us completely, under the guise of hugs and “making love”! Sadly, also familiar…. | בפרשה זו גם “נפתח הארכיון” ומוסבר לנו מה קרה מאחורי הקלעים. אנחנו מבינים משהו שלא ידענו עד כה, אולי שפטנו מהר מידי. חשבנו שבסה”כ כמה נשים יצאו לפתות את בני ישראל. נו, כמה פוריטני כבר אפשר להיות? מה הביג דיל?! למה ההנהגה מגיבה בצורה כזו “קיצונית” ו”לא מידתית”? עכשיו אנחנו קוראים שבלעם, שלפני שתי פרשות חשבנו אותו לקוסם, קצת מבולבל אבל בסה”כ די חביב, שיש לו אתון מדברת ואומר עלינו ברכות נפלאות, הוא זה שהסית את בנות מדין ומואב להכשיל את בני ישראל. כלומר, לא “כמה נשים”, אלא תכנית שלמה ומכוונת להשמיד אותנו כליל, במסווה של חיבוקים ו”עשיית אהבה”! לצערנו, גם זה קצת מוכר…. |
| Revenge on Midian is the last thing Moshe does in his life; actually, it’s the last thing he wants to do in his life (except, of course, Deuteronomy). Moses has a special relationship with Midian. When the Egyptians wanted to kill him, the Midianites saved him. For quite some time he lived with Jethro, his father in law, who gave him Tzipora, to be his wife and the mother of his children; his and Tzipora’s children, Gershom and Eliezer, grew up in Midian for many years. Moses has a debt of gratitude. How is it possible for him to “avenge” in such a situation? But here, at the end of the Book of numbers, not only the People complete their journey when a new, strong and determined generation, stands at the entrance of the Promised Land, but also Moses. At the end of his life he received what is likely his most difficult commandment. It’s possible that until now, he could not even really see Midian’s actions as negative, and did not see the need to “stand up” and do something against them. All in all, they are a nice people, and one has to understand them; see, they have constraints, it’s not easy; some are idolaters, some engage in incest. Well, for that you make so much noise? Moses – and Gd to – have “anger issues”; they should grow up and over come that already… “Avenge”, says the Holy One to Moses. Get up, go back to the place where you grew up, look at it with the eyes of the grown man you are, not another little elephant tied to a small stake, but a leader like no other in our history. Similarly to Abraham, who broke his father’s idols, you too, will have to face this place. Moshe in these moments, almost his last, not only does “what he has to do”, but also teaches us: in the end, we have to get up, face the past and complete the journey. | הנקמה במדין היא הדבר האחרון שמשה עושה בחייו. בעצם, זה הדבר האחרון שמשה רוצה לעשות בחייו (חוץ מכמובן, ספר דברים). למשה יש יחסים מיוחדים עם מדין. כשהמצרים רצו להרוג אותו, המדינים הצילו אותו. תקופה ארוכה הוא חי אצל יתרו חותנו, שנתן לו את ציפורה, אשתו ואם ילדיו. הילדים שלו ושל ציפורה, גרשום ואליעזר, בעצמם גדלו במדין שנים רבות. למשה יש חוב של הכרת תודה כלפיהם. איך אפשר, “לנקום” במצב כזה? אך הנה, בסוף ספר במדבר, לא רק העם משלים את מסעו כשדור חדש, נחוש ואיתן עומד בשערי הארץ המובטחת, אלא גם משה. בסוף חייו הוא מצווה על אולי המצווה הכי קשה שלו. יתכן שעד כה, הוא אפילו לא ממש יכל לראות את מעשי מדין כשליליים, ולא ראה את הצורך ל”קום” ולעשות משהו נגדם. בסה”כ, אנשים נחמדים, צריך להבין אותם, יש להם אילוצים, זה לא פשוט. קצת עובדי עבודה זרה, קצת עוסקים בגילוי עריות. נו, בגלל זה אתם עושים ענין? למשה – וגם לאלוהים – בטח יש “אישוס עם כעס”. הגיע הזמן שיתגברו ויתבגרו… “נְקֹ֗ם”, אומר הקב”ה למשה. קום, תחזור למקום בו גדלת, תסתכל עליו בעיניים של האיש הבוגר שאתה, לא עוד פיל קטן קשור ליתד, אלא מנהיג גדול שאין עוד כמוהו בהסטוריה שלנו. בדומה לאברהם ששבר את הפסילים של אביו, גם אתה תצטרך לעמוד מול המקום הזה. ומשה ברגעיו אלו, האחרונים כמעט, לא רק עושה “מה שהוא צריך לעשות”, אלא מלמד גם אותנו: בסוף, צריך לקום, להתמודד עם העבר, ולהשלים את המסע. |
שבת שלום, חודש טוב ובשורות טובות ******* SHABBAT SHALOM, A GOOD MONTH & WISHES
Torah & more... תורה ועוד 
You are truly gifted🙏❤️
<
div dir=”ltr”>
<
blockquote type=”cite”>
Thank you <3!