פרשת לך-לך – “וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה”

ממש לפני רשימת מי הוליד את מי של סוף פרשת נח (בשבוע שעבר), שמענו את הסיפור המפורסם על מגדל בבל:

וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ (בראשית יא,ד)… דורות רבים ניסו לדמיין את המגדל הגדול הזה שראשו בשמים. המדרש מספר ש”שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה” (פרקי דרבי אליעזר, כד).

מסופר שהאנשים שבנו את אותו המגדל הגיעו לבקעה (יא,ב), די ריקה מכל, ודוקא שם הם רצו לבנות את המגדל. מוזר. אם מטרתם להגיע לשמים, הרי שיכלו לבחור הר גבוה ולהתחיל משם! אך עיקר מטרתם להראות את גדולתם ואת היכולות החדשות והאדירות שלהם. אנשי מגדל בבל המציאו שיטה טכנולוגית חדשה: הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר (יא,ג).  רש”י כבר העיר שבבקעה הזו לא היו אבנים, והאבן-עזרא הוסיף ששרפת הלבנים היתה כדי ליצור בנין חזק ו”תקיף, שלא ימס במים ולא באש… גבוה, להיות להם לאות, ולשם ולתהילה”, כך שאת תצוגת הכוח והפרוגרס – כולם יראו מכל מקום.

ע”פ הרש”ר הירש “וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר” מתאר שהדבר שהיה אמור להדביק את הלבנים, נהיה לדבר עצמו, כלומר, באופן סמלי, הכל התערבב לדבר אחד, אחיד ומאוחד. חשבנו ש”אחדות” זה דבר טוב, לא? ובכן, התורה פחות מתלהבת. אחדות במקום בו יש הפרדה והבדלה (וקדושה) ואפשרות לכל אחד להיות החלק היחודי שהוא צריך להיות בפאזל השלם – כן, בהחלט, אך אחידות בה כולם הופכים לאותו הדבר? לא.  

גם כשהקב”ה יורד “לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם” (יא,ה) ועל כך אמר רש”י בהתבסס על מדרש תנחומא: לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ”, נלמד שגם אם נאיט בשיפוט האנשים, הרי שלפנינו טעותם המרה: לא פרויקט “אחדות” שנולד מתוך כבוד ומקום אחד לשני, אלא אחידות שמבטלת את היחיד למען גדולת הכלל חסר השם המתבטאת ב”מגדל” הגדול.

על רקע זה, מופיע אברהם על בימת ההסטוריה:

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה (יב:א-ב).

לאברהם, כאן עוד בשמו אברם, נאמר שיהיה לגוי “גדול” וששמו “יתגדל”. פעמיים בתוך אותו פסוק הוא מקבל את אותו הדבר “הגדול” שעמלו אנשי מגדל בבל להשיג, וכל זאת בלי אף לבנה וחמר, אלא בזכות הליכתו “אל הארץ אשר אראך”.

רש”י עונה על השאלה המתבקשת, למה היה צריך הקב”ה להבטיח לאברהם שיעשה אותו “לגוי גדול”? מפני ש-כך רש”י, “הַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם”, כלומר, המסע והטלטולים בדרך עלולים לפגוע ביכולת ההמשכיות: קשה ללדת ילדים כשנודדים, קשה לטפל בצאצאים, וקשה להבטיח שיחיו ויפרחו ותהיה להם המשכיות משלהם. כמו כן, מסע ארוך יכול לגרום להתדלדלות המקורות הכספיים של האדם, ולבסוף גם הקשר של האדם עם עצמו ועם אלוהיו עלול להפגע. אך לא אצל אברהם.

הרב הירש מסביר שאברהם היה אמור לקבל מהקב”ה את כל מה שויתר עליו ובמידה משמעותית יותר: אברהם היה אמור לעזוב, לצאת, להתנתק ולאבד את ארצו, מולדתו ובית אביו. אך הקב”ה אומר לו שלמרות שבהתנתקות ממארצו הוא מוותר על הלאום שלו, לא רק שהוא לא יצטרף לאחר, אלא הוא בעצמו יהפוך ללאום חדש “ואעשך לגוי גדול”. בוויתור על מולדתו, אברהם מוותר על מקור הפרנסה הלגיטימי שלו, ולכך אמר לו הקב”ה “ואברכך”. וכשהוא עוזב את משפחתו, הוא מוותר על כיבודים ויוקרה משפחתית שהיתה צריכה לעבור אליו בירושה, אך לכך אמר לו הקב”ה, “אגדלה שמך”, אני אצור בך שם חדש שיעלה לגדולה.

עוד אומר הרב הירש שבמבט מעמיק יותר, נראה ששלושת המשפטים הראשונים הללו נתנו לאברהם את כל סכום ההיסטוריה היהודית בקצרה. 1. לך לך מארצך… העז להיות לבד, העז להיות אינדיבידואל, העז ללכת עם אלוהים. 2. ואעשך לגוי… אתה תהפוך ממשפחה לעם וללאום. 3. ואברכה… מתוך ידיעת עצמך, גם תהיה בקשר עם עמים אחרים ותשפיע על העולם כולו. אז גם תוכל לעזוב את חיי הנוודות של חסר הבית, הגולה והגר, ולבנות את מקומך בארץ זבת חלב ודבש, שם תוכל ליישם את כל העקרונות האלו ועוד, ואפילו להיות אור לגויים.

אני בטוחה שחלקנו קוראים את השורות האלה ובאוזן אחת מקשיבים לחדשות שמי יודע מה יגידו עד שהמילים כאן יתפרסמו… ועדיין. נכון שזהו מסע ארוך ולא פשוט. חייהם של אברהם ושרה נהיו שילוב יחודי ביותר של נס ומציאות, רוח וכוח, ידע ואמונה, של ארץ מאד ספציפית, יחד עם נוכחות בעולם כולו. נראה שלמרות הכל, הם לא רצו להחליף אותו בשום אופציה אחרת, והנה, אנחנו צאצאיהם, עדיין כאן.

שבת שלום.

Parashat Lech-Lach – “I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing”

Just before the long list of begets that ends the Torah portion of Noah (last week), we heard the famous story about the Tower of Babel: “And they said, “Come, let us build us a city, and a tower with its top in the sky, to make a name for ourselves; else we shall be scattered all over the world…” (Genesis 11:4). Many generations have tried to imagine this great tower with its tip in the sky. The Midrash says that “the tower had seven stairs to the east and seven to the west. The bricks were raised from one side and come down from there. If a person fell and died they would not pay attention to him, and if one brick fell they would sit and weep and say: Alas for us, when will another come up under it” (Perki Derbi Eliezer, 24).

It is said that the people who built that tower came to a valley (bik’a – 11:2), quite empty of everything, and it was there that they wanted to build the tower. Strange. If their goal is to reach heaven, then they could have chosen a high mountain and start from there! But their main purpose was to show off their greatness and their new and formidable abilities. The people of the Tower of Babel invented a new technological method: “They said to one another, “Come, let us make bricks and burn them hard.”—Brick served them as stone, and bitumen served them as mortar” (11:3).

Rashi already commented that there were no stones in this valley, and Ibn-Ezra added that the burning of the bricks was to create a strong and “firm building, which will not dissolve in water or fire… high, to be a sign for them, and for a name and for glory”, so that the everyone will see from anywhere the display of power and progress.

According to Rav Hirsch chemar, which is translated as “bitumen” and chomer, translated as mortar describes that the thing that was supposed to stick the bricks, became the thing itself, that is, symbolically, everything was mixed into one thing, uniformed and unified. We thought “unity” was a good thing, didn’t we? Well, the Torah is less enthusiastic. Unity in a place where there is separation and differentiation (and holiness) and the possibility for everyone to be the unique part they should be in the whole puzzle – yes, certainly, but uniformity where everyone becomes the same? No.

Even when Gd descends “to look at the city and tower that humanity had built” (11:5), Rashi says, based on Midrash Tanhuma: ‘He did not need to do this, but He came to teach the future court magistrates not to judge the accused until they see and understand”. And we are taught to slow down in judging others, but thereby lies their bitter transgression: this was not a “unity” project born out of respect and room for one another, but a uniformity that eliminates individuality for the sake of the greatness of the anonymous “whole” expressed in the great “Tower”.

Against this background, Abraham appears on the stage of history:

“Hashem said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing” (12:1-2).

Abraham, here still named Abram, was told that he will be a “great” nation and that his name would be “greater”. Twice within the same verse he receives the same “great” thing that the people of the Tower of Babel labored to achieve, and all this without any brick and clay, but thanks to his walking “to the land that I will see you”.

Rashi answers the obvious question, why did Gd have to promise Abraham that he would make him a “great nation”? Because, says Rashi, “the journey causes three things, it reduces fertility and reproduction, it reduces wealth and it reduces the Name, so it is necessary for these three blessings Trust it on the children and on the money and on the name”, that is, the journey and the upheavals on travels may damage the ability to procreate: it’s difficult to give birth during migration, and it is difficult to care for them, ensuring that they will live and flourish and have their own continuity. Also, a long journey can deplete one’s financial resources, and in the end, a person’s relationship with himself and his Gd may be damaged. But not with Abraham.

Rav Hirsch explains that Abraham was supposed to receive from Gd all that he gave up and more, to a significant extent: Abraham was supposed to leave, go out, break away and lose his country, his homeland and his father’s house. But Gd tells him that even though by breaking away from his country he is giving up his nationality, not only will he not join another new nation, but he himself will become a father of a new nation “and I will make you a great nation”. By giving up his homeland, Abraham gives up his legitimate source of livelihood, and to this Gd says to him, “And I will bless you.” And when he leaves his family, he gives up honors and family prestige that should have passed to him by inheritance, but to this Gd says to him, “May your name be magnified”, I will create in you a new name that will rise to greatness.

Rav Hirsch also says that upon closer inspection, it seems that these first three sentences gave Abraham the entire sum of Jewish history in a nutshell. 1. Go away from your country… dare to be alone, dare to be an individual, dare to walk with Gd. 2. And I will make you a great nation… you will turn from a family into a people and a nation. 3. And I will bless you… knowing yourself, you will also be in contact with other nations and influence the whole world. Then you will also be able to leave the nomadic life of the homeless, the exiled and the migrant, and build your own place in the Land flowing with milk and honey, where you will be able to apply all these principles and more, and even be a light unto the people of the world.

I’m sure some of us are reading these lines with one eye, and listening to the news with one ear, who knows what those will be by the time these words here are published… and yet. It is true that this is a long and difficult journey. The lives of Abraham and Sarah became a very unique combination of the miraculous and reality, spirit and power, knowledge and faith, in a very specific Land, while having a meaningful presence in the entire world. It seems that despite everything, they didn’t want to replace it with any other option, and here we are, their descendants, still here.

Shabbat Shalom.