פרשת “ואלה שמות”…

אנחנו פותחים את ספר שמות, הספר שיתאר את השהות והיציאה ממצרים, את מתן תורה ובניית המשכן, את הולדת המנהיג הגדול שלנו, ותחילת ההסטוריה שלנו כעם, במילים: “וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”… (שמות א,א), פסוק שלמרות שנכתב לפני אלפי שנים, מהדהד את מהדורות החדשות במיוחד של השנה ורבע האחרונה, כשבכל פעם, אנו עוצרים את נשימתנו לשמע המשפט האיום והמצמרר: ‘דובר צהל מסר לפרסום… ואלה שמות’…

מה השם שלך? איך אנשים שונים קוראים לך?
יש עוצמה בשם. שם מציע ומאפשר זהות: ‘קוראים לי … החברים קוראים לי… והילדים קוראים לי… אני נקראתי על שם’…. לא פלא שאחד מהכינויים שלנו לקב”ה זה – ה-שם, ושאחד הדברים שהכי מטרידים את משה במפגש בסנה הבוער, גם הוא בפרשה שלנו, הוא “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י- יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם” (שם, ג,יג).

מנגד, בתקופת השואה, למשל, אחד הצעדים נגדנו היה לקחת מאיתנו את השמות ולהפוך אותנו למספרים. גם בתחילת ספר שמות, למרות הפתיח המבטיח של “ואלה שמות”, די מהר כל השמות נעלמים. אחד מסממני העבדות הוא שאין חשיבות לזהות האישית. אנשים מקבלים משמעות מתפקידם: המלך. המיילדות. האמא של. האחות של. הילד. הנער. רק כשמשה נולד, חוזרים השמות. באופן סמלי, תחילת הגאולה היא היכולת לראות את האחר כישות בפני עצמה.

המדרש (שיר השירים רבה ד,יב) מציין ש”בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם – והראשון שבהם – שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם…. בכך, הפתיח של ספר שמות חוזר ומרחיב את מה שראינו בתחילת ספר בראשית: “וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה”… (בראשית ב,כ) ולאחר מכן, גם לאשה שלצידו, ולמרות שאולי היה צריך לקרוא לה “אדמה” כפי שיכול להגזר מצורת הנקבה של אדם, ולמרות שכבר קודם נקראה אשה “כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת” (שם,כג), כשהוא הבין שהיא בריאה אחרת לגמרי ממנו, עם זהות אחרת לגמרי – רצונות, שאיפות, יכולות, תפקיד, חלומות – רק אז “וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה”… (שם,ג,כ). בעצם, זו דרגה גבוהה שאנחנו עלולים לקחת כמובן מאליו ולא כל אחד מגיע אליה: לראות את האחר כמי שהוא, ולא רק ככלי לצרכים שלי.

אך מסתבר האמירה הזו כאן של “ואלה שמות”, כבר נאמרה, כמעט באותה לשון, קודם לכן, כשבני ישראל ירדו למצרים (בראשית מו,ח). אם כן, למה, בעצם, לחזור על כך שוב?

אומר לנו רש”י:

ואלה שמות בני ישראל. אַעַ”פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם (כוונתו שכבר הוזכר פסוק כזה קודם לכן בספר בראשית, כשבניו של יעקב ירדו למצרים), חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּאמר “הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא” (ישעיהו מ’).

אכן, כוכבים זוהרים בשמי החושך. כל אחת מהתמונות. כל אחד מהשמות. כי לקרוא למישהו בשמו, אומר לנו רש”י, ולפעמים אפילו לתת לו שם, זה סוג של הכרות, סימן חיבה.

הכלי יקר מרחיב על רש”י והרעיון של בני ישראל ככוכבים ואומר ש”הכוכב אע”פ שאינו נראה ביום, מכל מקום הוא בנמצא גם ביום …. לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כי אם אחר מותו, כי בחייו אין הדבר ידוע… (ו)אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו”… כלומר, כשהוזכרו בני ישראל בספר בראשית, עוד לא ידענו בדיוק מי הם ומה תהיה המורשת שישאירו אחריהם, אבל כאן, בתחילת ספר שמות, כשבניו של יעקב, בני ישראל המקוריים, כבר הלכו לעולמם, אנחנו רואים שהם אכן, זוהרים כמו כוכבים, שגם אם לפעמים קשה לראות אותם, הם תמיד שם, מלווים אותנו בדרכנו.

המלבי”ם טוען שהפתיח הזה של “ואלה שמות”… בא להראות איך בני ישראל היו חשובים הן מבחינת עצמם ברמה האישית, הן מבחינת עם ישראל כעם, והן מצד נכבדותם בעיני המצרים שבתוכם ישבו “מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ, והם אחי המלך ומשפחתו”, וכל זה בכוונה, לעמוד בניגוד משווע לסיפור העבדות והשעבוד שיבוא עלינו ולהראות איך ירדנו מגדולתנו בכל תחום אפשרי.

זה גם מסביר לנו את הפסוק המוכר שמופיע בהמשך אותו הפרק: “וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות,א,ח), פסוק שהטריד מפרשים רבים. איך יתכן שקם מלך שלא מכיר את יוסף, מי שהציל את מצרים וכל האיזור? אך לפי הרש”ר הירש, ”קם” אין פירושו סתם עלה לשלטון בדרך טבעית של לידה או בחירה, אלא עלה בהפיכה אלימה (דבר שהוא לומד מהפסוק – “ויקום קין על הבל אחיו” בראשית ד,ח). אם כך, העם המצרי הכיר תודה ליוסף ובני משפחתו שנשארו לחיות איתם במצרים, אך השושלת הישנה הופלה, והשליט החדש שעלה לשלטון, חושש מכל מי שעלול לאיים עליו.

גם לגבי הפסוק הפותח את הספר והפרשה יש לרש”ר הירש רעיון יחודי, כשהוא מתמקד דוקא בהמשך הפסוק, “אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”. לטענתו, בני ישראל היו גם אנשים בוגרים ועצמאיים, כל אחד יחיד ומיוחד בפני עצמו, וגם בניו של אב אחד, דבר המתואר ב”אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”: הם לא באו “עם” או כל מילת יחס אחר, אלא “את”, להראות את קרבתם הגדולה כמשפחה.

כנראה שזה האתגר שלנו מאז ועד היום: לעודד את האינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו, כל אחד על פי שמו ויחודו, ובו זמנית, להיות עם אחד ולשמור על אחדותנו. למרות שלא פעם נדמה שאלו שני אתגרים סותרים, עלינו להפוך אותם למשלימים. לכך נוסיף את קולו של החיד”א שלימד שהמילה “מצרימה” שווה בגימטריה למילה “שכינה”, כי גם במקום הצר והחשוך ביותר, נוכחות השכינה כבר איתנו, ובעזרתה, גם נמצא את הדרך ממצרים לארץ המובטחת.

שבת שלום.

The Torah portion of “And These Are the Names”…

We open the Book of Exodus, the book that will describe our life and exodus from Egypt, the giving of the Torah and the building of the Tabernacle, the birth of our great leader, and the beginning of our history as a people, with the words: “And these are the names of the Children of Israel who came into Egypt, with Jacob and every man and his household”… (Exodus 1:1), a verse that, despite being written thousands of years ago, echoes the news, especially of the last year and a quarter, when each time, we hold our breath at the sound of the terrible and chilling sentence: ‘The IDF spokesman issued a message for publication… And these are the names’…

What is your name? What do different people call you?

There is power in a name. A name suggests and enables identity: ‘I’m called… my friends call me … and my children call me … I was named after’…. It is no wonder that one of our names for Gd is – Hashem, “The Name”, and that one of the things that most disturbs Moses in the encounter at the burning bush, also in our Torah portion, is “Behold, I come to the Children of Israel and say to them, ‘The Gd of your fathers has sent me to you,’ and they will say to me, ‘what is His name?’ What shall I say to them?” (Ibid., 3:13).

On the other hand, during the Holocaust, for example, one of the measures against us was to take away our names from us and turn us into numbers. So too, in the beginning of the Book of Exodus, despite the promising opening of “And these are the names,” all the names soon disappear. One of the signs of slavery is that personal identity is unimportant. People derive meaning from their roles: The king. The midwives. The mother of. The sister of. The child. The boy. Only when Moses is born do the names return. Symbolically, the beginning of redemption is the ability to see the other as an entity in itself.

The Midrash (Song of Songs Rabbah 4:12) notes that “by virtue of four things Israel was redeemed from Egypt – and the first of them – that they did not change their names”…. In this way, the opening of the Book of Exodus repeats and expands on what we saw at the beginning of the Book of Genesis: “And the human named all the cattle and the birds of the sky and to every beast of the field”… (Genesis 2:20) and later, also to the woman at his side, and although perhaps she should have been called “Adama” (literally earth, dirt) as can be deduced from the female form of Adam, and although she’s been called Isha – “woman” because “she was taken from Ish”, from the man (ibid., 23), when he realized that she was a completely different creature from him, with a completely different identity – desires, aspirations, abilities, role, dreams – only then “and Adam named his wife Chavah”… (ibid., 3, 20). In fact, this is a high level that we may take for granted yet not everyone reaches: seeing the other for who he is, and not just as a tool for my needs.

But it turns out that this statement here of “and these are the names” was already said, in almost the exact same language, earlier, when the Children of Israel went down to Egypt (Genesis 46:8). If so, why, in fact, repeat it again?

Rashi tells us:

“And these are the names of the Children of Israel”… even though he counted them already during their life (meaning that such a verse was already mentioned earlier in the Book of Genesis, when the sons of Jacob went down to Egypt), He counted them again after their passing, to let us know how much he loved them; for they were likened to stars… as it is written “He who is brought out by the number of their hosts, he calls them all by name” (Isaiah 40,26).

Indeed, they are like stars shining in the dark sky. Each of the pictures. Each of the names. Because calling someone by their name, Rashi tells us, and sometimes even giving them a name, is a kind of recognition, a sign of affection.

The Kli Yakar expands on Rashi and the idea of ​​the Israelites as stars and says that “the star, although not visible during the day, is nevertheless present also during the day…. for the true essence of a person’s good name is not evident until after his death, because during his life it is not known… (and) there it’s not appropriate to say his praise, for who knows whether he will remain righteous”… In other words, when the Children of Israel were mentioned in the Book of Genesis, we did not yet know exactly who they were and what the legacy they would leave behind would be, but here, at the beginning of the Book of Exodus, when the sons of Jacob, the original Children of Israel, had already passed away, we see that they indeed shine like stars, that even if they are sometimes difficult to see, they are always there, accompanying us on our path.

The Malbim claims that this opening of “And these are the names”… comes to show how the Children of Israel were important both in terms of themselves on a personal level, and in terms of the people of Israel as a people, and in terms of their esteem in the eyes of the Egyptians among whom they sat “since Joseph was in Egypt, he was the governor over the land, and they were the king’s brothers and his family,” and all this intending to stand in stark contrast to the story of slavery and servitude that would come upon us, showing how we have fallen from our greatness in every possible area.

This also explains the familiar verse that appears later in the same chapter: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8), a verse that has troubled many commentators. How is it possible that a king arose who did not know Joseph, the one who saved Egypt and the entire region? However, according to Rav Hirsch, “arose” does not simply mean that he ascended to power through a natural process of birth or election, but rather that he ascended by a violent coup (something he learns from the verse – “And Cain arose against Abel his brother” in Genesis 4:8). If so, the Egyptian people were grateful to Joseph and his family who remained to live with them in Egypt, but the old dynasty was overthrown, and the new ruler who ascended to power was afraid of anyone who might threaten him.

Regarding the verse that opens the book and this Torah portion, Rav Hirsch also has a unique idea, as he focuses specifically on the continuation of the verse, “with Jacob and every man and his household”. According to him, the Israelites were both mature and independent people, each unique and special in their own right, and also the sons of one father, which is described in “Et Ya’akov Ish u’beito ba’au”: They did not come with any preposition, but “et”, a helper word that comes in Hebrew before a direct object, to show their great closeness as a family.

This is probably our challenge from then until today: to encourage the individuality of each of us, each according to his name and uniqueness, and at the same time, to be one People and maintain our unity. Although these two challenges often seem to be contradictory, we must make them complementary. To this we will add the voice of the CHiDA, who taught that the word “Mitzrayim” – Egypt – is equivalent in gematria to the word “Shekhinah,” because even in the narrowest and darkest place, the presence of the Shekhinah is already with us, and with its help, we will also find the way from Egypt to the Promised Land.

Shabbat Shalom.

וטיול קצר בארץ בעקבות חכמים במסכת סנהדרין (לב:ב)
ועוד תנו רבנן (שנו חכמים) על הנאמר בפסוק “צדק צדק תרדף” שצריך אדם ל הלך אחר חכמים לישיבה שבה הם מצויים: אחר ר’ אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר ר’ יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר ר’ עקיבא לבני ברק, אחר ר’ מתיא לרומי, אחר ר’ חנניה בן תרדיון לסיכני (סכנין), אחר ר’ יוסי לציפורי, אחר ר’ יהודה בן בתירה לנציבין, אחר ר’ יהושע לגולה (בבל), אחר רבי יהודה הנשיא לבית שערים, אחר חכמים בזמן שבית המקדש עמד ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.

And a quick trip around the country, following some of our sages in Tractate Sanhedrin (32:b):

The Sages taught: The verse states: “Justice, justice, shall you follow.” This teaches that one should follow the Sages to the academy where they are found. For example, follow after Rabbi Eliezer to Lod, after Rabban Yoḥanan ben Zakkai to Beror Ḥayil, after Rabbi Yehoshua to Peki’in, after Rabban Gamliel to Yavne, after Rabbi Akiva to Bnei Brak, after Rabbi Matya to Rome [Romi], after Rabbi Ḥananya ben Teradyon to Sikhnei (Sachnin, in the lower Galilee) after Rabbi Yosei to Tzippori, after Rabbi Yehuda ben Beteira to Netzivin, after Rabbi Yehoshua to the exile [gola], i.e., Babylonia, after Rabbi Yehuda HaNasi to Beit She’arim, and after the Sages in the time of the Temple to the Chamber of Hewn Stone whichwas on the Temple Mount.