פה-סח שמח – שביעי של שיר.ה

פסח בארץ ישראל: נדמה שכל הארץ על גלגלים, כל הארץ תרמילים, אוהלים, כובעים, פיקניקים, פקקים… הדרכים עמוסות וכולם רוצים לגעת ביופי המופלא של הארץ ובמיוחד בתקופה זו של השנה. ובמקביל, מעין תחרות לא רשמית בנושא ״כל מה שרציתם לאכול בפסח ולא העזתם אפילו לחלום עליו״… הילדות שלי לוותה בעוגיות שעיקר מרכיביהם קוקוס, אגוזים טחונים (בבית), סוכר וביצים מוקצפות. לא עוד. דברים שהס היה מלהזכיר כי רק שמם נשמע כמו חמץ גמור, מתלבשים בקמח מצה ונחים להם על מגש מפתה לצד שלט גדול: ״כשר לפסח״: מאפים, פיצות, בורקס, לחמניות במקדונלדס, סנדויצים תוניסאים ואחרים, שניצלונים במוקפץ הסיני, והזוכה המאושר (אצלי): ״פיתה דרוזית, כשר לפסח״… 

האם עברנו את גבול הטעם הטוב (…)? או אולי תזכורת: האיבר הכי חשוב בגוף האדם בחג הפסח, הוא הפה, ומה אנחנו מכניסים אליו (מצה) ומה מוציאים (הגדה ושירה). יש אומרים שלכן נקרא ״פה-סח״: דוקא הפה הסח הוא האיבר שמסמל יותר מכל את החופש. 

כשנברא אדם הראשון הקב״ה עשה אותו ל״נפש חיה״, מה שאונקלוס מתרגם לארמית כ״רוח ממללא״, כלומר – יצור שיש לו יכולת להתבטא בדיבור. ואכן, הדבר הראשון שאדם עשה, היה לתת שמות לכל החיות. בהגדה של פסח (הגדה מלשון להגיד) כתוב לנו שיעקב היה חייב לרדת למצרים כי הוא היה ״אנוס על פי הדיבור״. יש פירושים רבים למה הכוונה בדיבור כאן, ולא נכנס כאן לכלם. הנקודה היא שהיינו חייבים להגיע למצרים, לשהות שם, להיות עבדים שם… למה? אומר הבית אהרון (פירוש חסידי-קבלי): 

אנוס על פי הדיבור. היה אנוס לכך כדי שיבוא בחי’ הדיבור לידי התגלות. פסח הוא פ”ה ס”ח בגימטריא חיים. על ידי הפה משיגים החיות. 

בעצם, הוא אומר, הסיפור הוא לא רק שלנו, אלא של ״ה״דיבור. לכן גם האירוע נקרא ״יציאת מצרים״ ולא ״יציאה ממצרים״ או יציאת בני ישראל״ כפי שנדמה שצריך ולא פעם מתורגם כשבאים להעביר את הביטוי לשפות אחרות. הנה, מסתבר שבעצם מצרים הם שיצאו?! לא במובן של הממלכה ההיסטורית מאז, אלא במובן של ״מיצרים״, כלומר, המקומות הצרים ביותר, נפתחו… 

את ההלל אנחנו פותחים עם בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז… משורר התהילים משווה את מצרים למקום של דיבור מבולגן, לא ברור, חסום, זר. את מה שנכון, בהיר, ראוי – אי אפשר לשמוע ואי אפשר להגיד. וממקום כזה – עלינו לצאת, וכמה שיותר מהר. 

ומכאן, מתאים שאת שביעי של פסח (בשבת הקרובה) נחגוג בשירה ושירים. חז״ל אומרים שכשרוח הקודש שרתה על בני ישראל, הם אמרו שירה (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח). היה אפשר להביע שמחה ותודה בעוד דרכים, אך את השמחה העילאית על היציאה לחופשי, אנחנו מביעים בשירה. לא כל אחד במקלחת שלו, ולא במקהלה קקפונית, אלא בהרמוניה, ביחד. 

״אז ישיר״, פותח משה את שירת הים (שמות פרק טו). מי שהתחיל את מסעו כ״כבד פה וכבד לשון״ (שמות ד,10) שנזקק למתורגמן, עכשיו מוביל את השירה הלאומית, ואומר ״אז״ – בעבר, ״ישיר״ – בעתיד, אולי מפני שלחופש אמיתי, אין מגבלות זמן. ושירתו עם הגברים אינה שלמה בלי שירת מרים והנשים ״בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת״ (שמות טו,כ). מרים ששמה קשור במרירות, שעמדה ליד מים אחרים בתפילה (ותפלה, בכתיב חסר, בגימטריה = שירה =515) עם הנשים שבזכותן נגאלו בני ישראל… 

ואם לא הבנו כמה חשובה השירה, הרי שכשנקרא את שירת הים במועדה בפרשות השבוע, ההפטרה תהיה שירת דבורה, ואילו בשביעי של פסח, ההפטרה תהיה שירת דוד. ועוד, בקהילות רבות יש מנהג לקרוא את מגילת שיר השירים – אולי השיר שכולל ומחבר את כל השירים, דוקא בפסח.  

מה ההבדל בין שיר ושירה? ואולי גם מזמור??

נקדים שריבוי המילים מדגיש עוד יותר את חשיבות הנושא. הרב אורי שרקי מלמד שמזמור בא מלשון לזמור, הפעולה החקלאית של חיתוך קצוות הגפן. מזמור מנתק את העולם הפנימי והעולם החיצוני של האדם. אדם הכותב מזמור לא בהכרח מבטא את חייו הפנימיים, כמו שאדם ששומע מוזיקה בעצם רק עושה פעולה חיצונית על נפשו. לא כן השיר. שיר, מלשון שרשרת, מחבר את השונים, מחבר את העולמות, מחבר בין הפנים לחוץ.

המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל) אומר בענין שיר ושירה:

כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה (שירה) כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד לכך קרואה בלשון זכר (שיר)… כך התשועה העתידה לבא לא יהא אחריה שעבוד…

את המסע לחופש אנחנו עדיין חווים יומיום. במובנים רבים, חיינו פי אלף טובים מאלו של קודמינו, ובמובנים אחרים, אנחנו כואבים. יש שמדברים יותר מידי וקשה (לי) לשמוע ולהגיב, ויש שחוששים אפילו להגיד, חג שמח, כי מה פתאום חג ומה פתאום שמח, ואם התגנב לו איחול, בא אחריו מבט מושפל ומבויש על שהעזתי ואולי גם לחייך… בזמן כתיבת שורות אלו, ישנם עדיין 59 ואולי 58 חטופים בעזה, מתוכם, ע״פ הערכות – אולי, הלוואי – 25 עדיין בחיים. יותר מ-192 שוחררו, גם כאן המספרים לא ברורים (תלוי מי כלול באיזה רשימה). לפחות 147 שוחררו בחיים, חלקם במבצעים מזהירים. אין שום מחלוקת על כך שהחטופים הנותרים חייבים הצלה וכמה שיותר מהר. המחלוקת היא על איך בדיוק להוציא אותם משם, והמחלוקת הזו משקפת מחלוקות אחרות, ועל כן, המוסיקה שלנו עדיין קצת חורקת.

אבל, ב״ה, אנחנו בדרך, ונמשיך במסע מעבדות לחירות, שנזכה לפתוח את הלב והפה ולשיר. ביחד.

מועדים לשמחה, שבת שלום וחג שמח. 

Passover in the Land of Israel: It seems like the whole country is on wheels, in backpacks, tents, hats, picnics, traffic… The roads are jammed and everyone wants to touch the wonderful beauty of the country, especially at this time of year. And at the same time, a kind of unofficial competition on the topic of “Everything you wanted to eat for Passover and didn’t even dare to dream of”… My childhood was accompanied by cookies whose main ingredients were coconut, ground nuts (at home), sugar and beaten eggs. No more. Things I could not mention because their very name sounds like chametz, are now in matzah flour and placed on a tempting tray next to a large sign: “Kosher for Passover”: pastries, pizzas, burekas, rolls at McDonald’s, Tunisian and other sandwiches, schnitzels in Chinese stir-fry, and the (my) lucky winner: “Druze pita, Kosher for Passover”…

Have we crossed the line of good taste (…)? Or perhaps a reminder: The most important organ in the human body on Passover is the mouth, what we put into it (matzah) and what we take out (Haggada and songs). Some say that this is why it is called Pe-sach – literally the mouth that speaks, the mouth being the organ that symbolizes freedom most of all.

When the first human was created, Gd made him a “living soul,” which Onkelos translates into Aramaic as ru’ach memalela, a creature that has the ability to express itself through speech. Indeed, the first thing Adam did was to give names to all the animals. In the Passover Haggadah (Haggadah itself comes from the word ‘to say’), we are told that Jacob had to go down to Egypt because he was “forced by the speech.” There are many interpretations of what is meant by this, and I will not go into all of them here. The point is that we had to go to Egypt, stay there, be slaves there… Why? The Beit Aaron (a Hasidic-Kabbalist interpretation) says:

“”Forced by the speech”: forced that during his life-time Speech will be revealed. Pesach – pe-sach in Gematria is equal to chayim, life. Through the mouth, animals are obtained.

In fact, he says, the story is not only ours, but that of “Speech.” That is why the event is also called “Yetzi’at Mitzrayim” – literally Mitzrayim’s Exodus and not the “Exodus from Egypt” or the “Exodus of the Children of Israel” as it seems appropriate (and is often translated…) Here, does it mean that it was actually Mitzrayim that left?! Not in the sense of the historical kingdom of Egypt of old, but in the sense of “Mitzrayim” – tight, narrow place, that is, that the narrowest places were opened…

We begin the Hallel with ” when Yisrael left Mitzrayim, the House of Jacob from foreign languages”… (Psalm 114). The Psalmist compares Egypt to a place of messy, unclear, blocked, strange speech. What is right, clear, proper – cannot be heard and cannot be conveyed. And from such a place – we must leave, and as quickly as possible.

And so, it is fitting that we celebrate the 7th of Pesach (this coming Shabbat) with singing and hymns. The Sages say that when the Holy Spirit dwelt upon the Children of Israel, they sang a song (Mekhilta D’Rabbi Yishmael, on Beshalach). It was possible to express joy and thanksgiving in other ways, but we express the supreme joy of being free in song. Not each in his own shower, nor in a cacophonous choir, but in harmony, together.

“Az Yashir, then will sing… so begins Moses the Song of the Sea (Exodus, chapter 15). The one who began his journey as “heavy of mouth and heavy of tongue” (Exodus 4:10) who needed an interpreter, now leads the national song, and says “then” – in the past, “will sing” – in the future, perhaps because true freedom has no time limits. And his singing with the men is incomplete without the singing of Miriam and the women “in their drums and timbrels” (Exodus 15:20). Miriam, whose name is associated with marir, bitterness, who stood by other waters in prayer (and prayer in gematria equals song, shira =515) with the women through whom the children of Israel were redeemed…

And if we have not understood how important song is, then when we read the Song of the Sea on the appointed time in the weekly readings, the haftarah will be the Song of Deborah, while on the 7th of Pesach, the haftarah will be the Song of David. Furthermore, in many communities there is a custom to read the scroll of the Song of Songs – perhaps the song that includes and connects all the songs, precisely on Pesach.

What is the difference between a song in the male form, shir, and a song in the female, shira? Or maybe also a mizmor, often a hymn or psalm?

First, the abundance of words further emphasizes the importance of the subject. Rabbi Uri Sharki teaches that mizmor comes from the Hebrew for z.m.r. the agricultural action of cutting the ends of the vine. A psalm cuts and separates the inner world and the outer world of a person. A person who writes a psalm does not necessarily express his inner life, just as a person who makes music might be performing something external to his soul. Not so with poetry. Shir, song, is related to the word sharsheret, chain, connects the different worlds, the inside and the outside.

The Midrash (Mekhilta D’Rabbi Yishmael) says about shira (female form) & shir (male form):

All of the (other) songs are denominated in the feminine (“zot”). Just as a female bears offspring (and then travails again), so, the past salivations were followed by subjugation. But the future (ultimate) redemption will not be followed by subjugation — wherefore it is denominated in the masculine (“zeh”)… so, the future redemption will not be followed by subjugation… 

We still experience the journey to freedom every day. In many ways, our lives are a thousand times better than those of our predecessors, and in other ways, we are in pain. Some talk too much and it’s hard (for me) to hear and respond, and some are even afraid to say, Chag Same’ach, because how can we speak of a holiday, and how can speak of happy, and if a wish sneaks in, it’s followed by a humbled and embarrassed look for even daring to smile… At the time of writing this, there are still 59 or maybe 58 hostages in Gaza, of whom, according to estimates – maybe, we hope – 25 are still alive. More than 192 have been released, here too the numbers are unclear (depending on who is included in which list). At least 147 have been released alive, some in amazing military operations. There is no dispute that the remaining hostages need rescuing and as soon as possible. The dispute is about how exactly to get them out of there, and this dispute reflects other disputes, and therefore, our music is still a bit squeaky.

But, Gd willing, we are on our way, and we will continue on the journey from slavery to freedom, so we may merit to open our hearts and mouths and sing. Together.

Mo’adim Lesimcha, Shabbat Shalom and a Chag Same’ach