פרשת במדבר: ילדיו של עמינדב

פרשת במדבר היא הפרשה הראשונה בספר במדבר, ונקראת בלועזית ״מספרים״ בגלל העיסוק במניינים ובמפקדים בפרשה זו ובהמשך הספר. בד״כ זו הפרשה האחרונה – או אחת לפני האחרונה – בספירת העומר, ובכל מקרה, תמיד נקראת לפני חג שבועות. יש אומרים, כדי להפריד בין הברכות והקללות איתן סיימנו את ספר ויקרא. יש אומרים, כדי שנספור כל אחד ואחת מאיתנו ונוודא שכולנו נעמוד יחד במתן תורה.

לקרוא את פרשת במדבר עלול להרגיש קצת כמו לקרוא ספר טלפונים: כל כך הרבה שמות, כל כך מעט עלילה… אך גם כאן יש כמה גיבורים. אחד מהם – נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בתקופת המדבר, מי שהקריב ראשון מבין הנשיאים את קורבנות הנשיאים ביום חנוכת המשכן (ראש חודש ניסן, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים).

כשנקרא את מגילת רות בשבוע הבא, נגלה שהוא חלק ממשפחה מאד מיוחסת: הוא אביו של שלמון וסבו של בועז, אותו בועז שנשא את רות לאשה, ושהנין שלהם היה דוד המלך:

וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃

וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּינָדָֽב׃

וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃

וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃

וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃ (רות ד,יח-כב).

גם אחותו של נחשון, אלישבע בת עמינדב, ששמה, יש אומרים, מתאר את הקב״ה כנותן שלמות ושפע (המיוצג במספר שבע), היתה ידועה כאישה בעלת הייחוס והמעמד הנכבד ביותר בישראל. בתלמוד ישנה דעה שאלישבע ויוכבד חמותה הן שפרה ופועה, שתי המיילדות העבריות במצרים, שסרבו לשמוע לדרישתו של פרעה להרוג את התינוקות העבריים (סוטה יא,ב). ע״פ התורה, היא אשתו של אהרון, הכהן הראשון ולכן מכונה גם ״אם הכהונה״ שכל הכוהנים יצאו ממנה, וגיסתו של משה רבנו. בניה היו פרחי כהונה. בן בנה היה פנחס בן אלעזר הכהן, שהיה כהן משוח מלחמה ופיקד על 12,000 הלוחמים שנלחמו במדין, לקראת סוף ספר במדבר.

המדרש מספר על היום הטרגי, בן מתו שני בניה, נדב ואביהו, ביום הקמת המשכן, כשאלישבע מסמלת את תהפוכות החיים: חמש שמחות היו צריכות להיות לה באותו היום. אין ספק שהיתה גאה ומאושרת לראות את בעלה, גיסה, אחיה, בניה ובן בנה – כל אחד בתפקידו הראוי והמיוחד ביום חנוכת המשכן, ובן רגע, נהפכה שמחתה לאבל (זבחים קב,א, ויקרא רבה כ,ב). מסורת מהמאה ה-12 טוענת שקברה של אלישבע נמצא בטבריה, לא רחוק מקברן של יוכבד, חמותה, וציפורה, גיסתה, אשתו של משה.  

אך נחזור לנחשון, שנהיה מפורסם לא בגלל נשיאותו ולא בגלל קרבתו לדוד המלך וגם לא בגלל אחותו, אלא מפני שעל פי חז״ל, הוא היה הראשון שקפץ למים בים סוף, עוד לפני שהים נקרע. באותה שעה, משה היה מתפלל לקב״ה, ושאר השבטים ״היו מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים – קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה״ (סוטה לו:ב-לז:א). בקיצור, בלב הבלגן, נחשון זיהה מעשה אחד, ספציפי, כביכול פשוט, שהוא יכול לעשות כדי לעזור לעם ישראל, למרות שאף אחד לא הבטיח לו שום תוצאות ודאיות.

המדרש (במדבר רבה יג,ז) מסביר: ״לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם״. הרש״ר הירש מסביר שהשורש נ.ח.ש עוסק בניחוש ויכולת לדעת את העתיד. יתכן שדרכו של נחשון היתה לדעת את העתיד ע״י זה שהוא יהיה זה שיצור אותו.

חז״ל גם האירו את הקשר שבין אומץ ליבו של נחשון לכך ש(בפרשת נשא, בשבוע הבא), הוא יהיה זה מבין השבטים שיקריב את קרבן הנשיאים תחילה. מכיון שכתוב עליו המקריב ביום הראשון הבינו זאת שהוא ״ראשון לכל ימות השנה״, ו״משלו הביא, ולא שגבה משבטו והביא״ (כלומר, לא אסף תרומות אלא הביא מכספו ועושרו שלו – ספרי במדבר מח,א). שם יתואר כ״הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קׇרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה״… (במדבר ז:יא-יז).

האור-החיים מוסיף עוד שדוקא עליו לא נאמר נשיא כמו שנאמר בכל יתר השבטים ״לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים, כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט״… (אור החיים על במדבר ז, יב:ב) כלומר, צנוע וענו, עושה מה שצריך ויכול, בלי ציפיות, בלי תנאים, בלי פרסומת מיותרת.

כשעמדו בני ישראל על שפת הים בחרדה גדולה לחייהם – המצרים מאחוריהם, המדבר מצידם, והים לפניהם, משה ניסה לחזק אותם באומרו: ״ה׳ יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן״ (שמות יד, יד). פשט הדבר הוא – ׳אל תדאגו, הקב״ה הוא ילחם בעבורכם את המלחמה, וכל שעליכם לעשות הוא לא להפריע׳, אבל, בגלל עושרה המופלא של השפה העברית יתכן שאפשר לקרוא את הפסוק גם כך: ׳הקב״ה הוא ייתן לכם לחם, אבל אתם, עליכם עדיין לחרוש את האדמה׳… ואני חושבת שנחשון בן עמינדב חשב על האפשרות השניה.

נחשון הפך לסמל לראשוניות, העזה וחלוציות בהסטוריה היהודית, ודברים רבים נקראו על שמו (המבצע לפריצת הדרך לירושלים במלחמת השחרור, יחידות צבאיות, קיבוץ, צוותים שונים, ועוד), אבל אולי יותר מכל, הוא מזכיר לנו 1. שיש גיבורים בכל מקום, גם בתוך רשימת שמות ״סתמית״, ו-2. לעשות את מה שביכולתנו במקום ובזמן שאנחנו נמצאים, בלי חשבונות  ארוכים ומסובכים, רק מפני שיש לפנינו ים שעלינו לעבור וביחד.

שבת שלום.

Parashat Bamidbar: The Children of Aminadav

The Torah portion of “Bamidbar” is the first in the 4^th book, which in Hebrew is called ‘In the Desert” and in English – Numbers, because of the census in this portion and later in the Book. It is usually the last portion – or the one before the last – in the counting of the Omer, and in any case, always read before Shavuot. Some say, to separate the blessings and curses with which we finished the Book of Leviticus. Some say, so that we can count each and every one of us and make sure that we are all standing together at the Giving of the Torah.

Reading Bamidbar can feel a bit like reading a phone book: so many names, so little action… But even here there are a few heroes. One of them – Nachshon ben Aminadav, the leader of the tribe of Judah during the time in the wilderness, who was the first of the tribes’ leaders to offer their special sacrifices on the day of the dedication of the Tabernacle (Rosh Chodesh Nisan, the 2^nd year after the Children of Israel left Egypt).

When we read the Book of Ruth next week, we will discover that he is part of a very privileged family: he is the father of Solomon and the grandfather of Boaz, the same Boaz who married Ruth, and whose great-grandson was King David:

And these were the children of Perez: Perez begat Hezron;

And Hezron begat Ram; and Ram begat Aminadav;

And Aminadav begat Nachshon; and Nachshon begat Shalma;

And Shalma begat Boaz; and Boaz begat Oved; and Oved begat Yishai; and Yishai begat David (Ruth 4:18-22).

Nachshon’s sister, Elisheva, daughter of Aminadav, whose name, some say, describes Gd (“Eli”) as giving completeness and abundance (represented by the number seven – “sheva”), was also known as a woman of the most distinguished lineage and status in Israel. The Talmud holds that Elisheva and Yocheved, her mother-in-law, are Shifrah and Puah, the two Hebrew midwives in Egypt, who refused to listen to Pharaoh’s demand to kill the Hebrew babies (Sotah 11:2). According to the Torah, she is the wife of Aaron, the first high priest, and is therefore also called the “mother of the priesthood,” from whom all the priests came, and is the sister-in-law of Moses. Her sons were priests. Her grandson was Pinchas ben Eleazar the priest, who was an anointed war priest and commanded the 12,000 warriors who fought in Midian, towards the end of the Book of Numbers.

The Midrash tells of the tragic day, when her two sons, Nadav and Avihu, died on the day the Tabernacle was dedicated, with Elisheva symbolizing the unpredictable fluctuations of life: She should have had five joys on that day. There is no doubt that she was proud and happy to see her husband, brother-in-law, brother, sons, and grandson – each in his proper and special role on the day the Tabernacle was dedicated, and in one instant, her joy turned to mourning (Zevachim 102:a, Leviticus Rabba 20:2). A 12th-century tradition claims that Elisheva’s grave is in Tiberias, not far from the graves of Yocheved, her mother-in-law, and Zipporah, her sister-in-law, Moses’ wife.

But let’s return to Nachshon, who became famous not because of his tribal presidency, nor because of his closeness to King David, nor because of his sister, but because, according to the Sages, he was the first to jump into the Sea of Reeds, even before the sea parted. At that time, Moses was praying to Gd, and the other tribes “were arguing with each other. This one said: I will go down to the sea first, and this one said: I will go down to the sea first. While they were standing and shouting, the tribe of Benjamin jumped and went down to the sea first. Rabbi Yehuda said to him: It was not like that, but this one said: I will not go down to the sea first, and this one said: I will not go down to the sea first. While they were standing, arguing back and forth, Nachshon son of Aminadav jumped and went down to the sea first” (Sotah 36:b-37:a). In short, in the midst of the chaos, Nachshon identified one specific, seemingly simple act that he could do to help the people of Israel, even though no one had promised him any certain results.

The Midrash (Bamidbar Rabba 13:7) explains: “Why was his name called Nachshon? It was because he descended into the great wave (nachshol) in the sea”. Rav Hirsch explains that the root N.Ch.Sh. deals with divination and the ability to know the future. Maybe Nachshon’s way of knowing the future was to be the one who would create it.

The Sages also illuminated the connection between Nachshon’s courage and the fact that (in Parashat Nasso, next week), he would be the one from among the tribes to offer the sacrifice of the chiefs first. Since it is written about him who offers on the first day, they understood that he was “the first of all the days of the year,” and “his example is that he himself brought, and not that he collected from his tribe and brought” (i.e., he did not collect contributions but brought from his own money and wealth – Bamidbar 44:1). There he will be described as “the one who first sacrifices the sacrifice of Nachshon son of Aminadav for the tribe of Judah”… (Numbers 7:11-17).

The Or HaChayim further adds that it is not said of him that he was a tribal president, as is said of all the other tribes, “saying that Nachshon was worthy to bring the sacrifice first, even if he had not been the tribe’s leader, but on his own merit, which is not the case with the other tribal leaders, for their virtue depends on their position alone. He will also want to emphasize his essence, that he did not consider himself a leader, but rather one of the members of the tribe”… (Or HaChayim on Numbers 7:12,b) That he is humble and unassuming, doing what he can and is able to, without expectations, without conditions, without unnecessary publicity.

When the Children of Israel stood on the shore of the sea in great trepidation for their lives – the Egyptians behind them, the desert on their side, and the sea in front of them, Moses tried to encourage them by saying: “Hashem will fight (yilachem) for you, and you will keep quiet (tacharishun)” (Exodus 14:14). The simple meaning is – ‘Don’t worry, Hashem will fight the war for you, and all you have to do is not interfere’, but, because of the wonderful richness of the Hebrew language, it is possible that the verse could also be read as: ‘Hashem will give you bread, but you, you must still plow the land’… And I think that Nachshon ben Aminadav was thinking of the second possibility.

Nachshon has become a symbol of originality, courage, and pioneering in Jewish history, and many things have been named after him (the operation to break through to Jerusalem in the War of Independence, military units, a kibbutz, various teams, and more), but perhaps most of all, he reminds us to do what we can in the place and time we are in, without long and complicated calculations, just because there is a sea ahead of us that we must cross and do so together.

Shabbat Shalom.