אוף-רוד עם בנות צלופחד – פרשת פנחס

במקרה, או שלא, נטפליקס הציע לי השבוע את ״אוף-רוד״ עם ליאור רז ורותם סלע. למרות הפורמט ההזוי בעיני (כן, מיושנת, דוסית, לא מבינה מה…) הסקרנות והנופים בסוף העולם שמאלה והלאה, עשו את שלהם. עם כוס תה חם, התיישבתי מול המסך, עד הסצנה, שעכשיו עושה גלים ברשת, כשרותם סלע מצהירה שהיום, ״ממילא הבנות לובשות הלבשה תחתונה כעליונה, (??) ושהיא רוצה שהבת שלה ״תחגוג את הגוף שלה״.

איכשהו הסצנה הזו עומדת לנגד עיני דווקא השבוע, כשאנחנו פוגשים את בנות צלופחד, חמש האחיות אותן שהתלמוד קורא להן  ״חכמניות, דרשניות, צדקניות״ (בבא בתרא קי״ט:א) אין לי מושג אם הן גם ״חגגו את הגוף שלהן״. אין זה מן הנמנע שכן, למרות שהן כנראה לא עשו את זה כמו בדעתה של סלע. סדרי העדיפויות שלהן היו אחרים לגמרי:

״אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־ה׳ בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃

לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ״ (במדבר כז,ג-ד).

אומרת הגמרא:

חַכְמָנִיּוֹת הֵן…. שֶׁהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבִין – תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן; אִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ!… דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן – שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִילּוּ הָיָה לוֹ בֵּן, לֹא דִּבַּרְנוּ…  צִדְקָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלֹּא נִישְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן״…

כלומר, ע״פ חז״ל, הן שמעו והבינו את השיעור של משה בנושא יבום, ושאלו שאלה עניינית על הלימוד עצמו. הן באו בצניעות, לא ״בגלל״ השמלה הארוכה או השרוולים מעבר למרפק, אלא מפני שידעו את מקומן, את המרחב בו ואת הגבולות בו, והן חיכו להנשא, בסבלנות, באמונה, עד שיפתרו ענייני הנחלה, כי כל אחד יודע כמה מורכבים ענייני נחלה, במיוחד כשאינם מיושבים, וכשיש עוד שחקנים על הבמה.

והסיפור הזה מסופר דווקא בפרשת פנחס.

ספר במדבר כולו הוא ספר של ״יציאה״ החוצה, של משברים ותיקונם, של אי-סדר.

אלא שכדי שיהיה אי-סדר, צריך שיהיה קודם כל סדר, ולכן הספר מתחיל במפקד. משם אנחנו נפנים לעסוק באתגרים אישיים, חברתיים, לאומיים – פיזיים ורוחניים. פרשת פנחס מציבה את אחד האתגרים הגדולים ביותר: לא רק עבודה זרה (דתי), אלא פגיעה בעם ישראל ע״י הזנות עם בנות מואב ומדין (לאומי). פנחס מכריע: גם כשזמרי, נשיא שבט שמעון, מביא את כזבי המדיינית עד לפנים המחנה, אל פתח אוהל מועד, כלומר, כביכול למקום שאין בו עבודה זרה! יש עדיין פגיעה חמורה בקדושת עם ישראל. על הקנאות שלו לכך, הוא מקבל ברית שלום, ורק לאחר הברור הזה, אפשר לעסוק בחזרה לסדר: במפקד השני, בעניין הנחלות, ובקורבנות לחגים, קורבנות שיובאו בבית המקדש, בארץ ישראל.

בין בנות צלופחד ופנחס יש יותר משותף ממה שנדמה. מלבד ״קנאותם״ – פנחס שלא מוותר על עם ישראל, ובנות צלופחד שלא מוותרות על חלקן בארץ ישראל, יש להם גם אב רחוק משותף: לפי רש״י על מסכת סנהדרין (פב:ב), פנחס מצד אמו הוא ממשפחת יוסף. גם בנות צלופחד משבט מנשה, הן צאצאיות ליוסף. אם נעבור על כל האירועים בהם משה לא יודע מה לעשות (המקושש, פסח שני, פנחס, בנות צלופחד ועוד), נראה שכולם איכשהו קשורים ליוסף, ואולי אפילו לרחל מול לאה. עכשיו עם הכניסה הקרבה לארץ, המנהיגות שהביאה אותנו עד כה, יקרה, נפלאה, קדושה, נבואית, חכמה ואהובה ככל שתהיה, לא תוכל להמשיך. ואכן, באותה פרשה אנחנו גם מוצאים את משה ממנה את יהושע, משבט אפרים בן יוסף, למנהיג שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

ארץ ישראל איננה ככל הארצות, והלכה שהייתה בלתי אפשרית במדבר, היא אפשרית והכרחית בארץ ישראל. איך לממש את זה בימינו, זו עדיין שאלה שאנחנו בליבה.

שבת שלום.

---

Off-Road with the Daughters of Zelophehad – Parashat Pinchas

PODCAST:
https://open.spotify.com/episode/6Tp0YLCOIUIRfGXxdSiEtu

By coincidence—or not—Netflix offered me this week the show “Off-Road” with Lior Raz and Rotem Sela. Despite what I see as a bizarre format (yes, old-fashioned, religious…), curiosity and the remote, breathtaking landscapes eventually won me over. With a cup of hot tea, I sat down to watch—until that scene, which is now making waves online, where Rotem Sela declares that nowadays, “girls anyway wear underwear as outerwear” (??) and that she wants her daughter to “celebrate her body.”

Somehow, that scene has stayed in my mind this week, just as we meet the Daughters of Zelophehad—the five sisters whom the Talmud describes as “wise, interpreters, and righteous” (Bava Batra 119a). I have no idea whether they too “celebrated their bodies.” It’s entirely possible they did, though likely not in the way Sela means. Their priorities were totally different:

“Our father died in the wilderness. He was not among the assembly that banded together against Hashem with Korach’s group, but died for his own transgression; and he had no sons.
Why should our father’s name be lost from his clan just because he had no son? Give us a possession among our father’s brothers.” (Numbers 27:3–4)

The Gemara says there:

They were wise… for Moses our teacher was sitting and teaching the laws of levirate marriage, as it says: “If brothers dwell together…” They said to him: If we are considered like sons—give us an inheritance like sons; if not, then let our mother be remarried through the levirate marriage process!
They were interpreters—they said: Had our father had a son, we wouldn’t be making this claim.
They were righteous—they married only men who were suitable for them.

In other words, according to the Sages, they listened to and understood Moses’ lesson on levirate marriage and asked a sharp, thoughtful question about the teaching itself. They came modestly—not because of the long dresses or sleeves past the elbow—but because they knew their place, the boundaries of their space. They waited patiently and faithfully to marry, only after their inheritance matter was resolved, because everyone knows how complicated inheritance issues can be, especially when unsettled, and when others are involved.

And this story appears specifically in Parashat Pinchas.

The Book of Numbers as a whole is a book of “going out”—of crises and repair, of chaos. But in order to have chaos, we first need to have order—which is why the book opens with a census. From there, we move on to personal, societal, and national challenges—both physical and spiritual. Parashat Pinchas presents one of the greatest challenges: not just idolatry (a religious matter), but harm to the People of Israel through the sexual immorality with the daughters of Moab and Midian (a national matter). Pinchas takes decisive action—even when Zimri, prince of the tribe of Shimon, brings Cozbi the Midianite into the heart of the camp, to the entrance of the Tent of Meeting—ostensibly a place free from idolatry! Even so, this is still a grave violation of Israel’s sanctity. For his zealousness, Pinchas is awarded a Covenant of Peace, and only after this moral reckoning can we return to order: a second census, the laws of inheritance, and the festival offerings to be brought in the Temple, in the Land of Israel.

The daughters of Zelophehad and Pinchas share more than initially meets the eye: Beyond their “zealously”—Pinchas who does not give up on the People of Israel, and the daughters of Zelophehad who do not give up on their portion in the Land of Israel—they share a common ancestor. According to Rashi on Sanhedrin 82b, Pinchas on his mother’s side, comes from the House of Joseph. The daughters of Zelophehad are from the tribe of Manasseh, and thus also descendants of Joseph. If we examine all the events where Moses is uncertain what to do (the wood gatherer, Pesach Sheni, Pinchas, the daughters of Zelophehad, and more.), we find that they all somehow connect to Joseph—and perhaps to Rachel in contrast to Leah.

Now, as the entry into the Land approaches, the leadership that has brought us this far—precious, wondrous, holy, prophetic, wise, and beloved as it may be—cannot continue. And indeed, in this very same Torah portion, we see Moses appointing Joshua, from the tribe of Ephraim son of Joseph, to lead the people into the Land of Israel.

The Land of Israel is not like other lands. A halacha that was not possible in the wilderness becomes both possible and necessary in the Land. How to actualize at our day and age, is still a question at our very core.

Shabbat Shalom.