זֹאת֩ תִּהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם הָאָ֛רֶץ לִגְבֻלֹתֶ֖יהָ סָבִֽיב”׃ פרשות מטות-מסעי“

באביב תרס״ט – 1909 התכנסו חברי ״אחוזת בית״ כדי להקים את מה שתהיה תל-אביב, העיר העברית הראשונה. כדי לחלק באופן שוויוני את החלקות בין המשפחות המייסדות, הוחלט להטיל גורלות: סודרו שתי קופסאות כשבאחת מהן צדפים כהים ובשניה – צדפים לבנים. על קבוצת צדפים אחת היו מספרי החלקות, בשניה – שמות המשפחות, ואחד מילדי המשפחות נקרא לבחור בכל פעם צדף אחד מכל קופסא. עקיבא אריה וייס שארגן את ההגרלה, בחר בשיטה שהוגדרה כ״מקורית״, אך כנראה נלקחה ישירות מחלוקת הארץ עליה אנו קוראים בפרשות האחרונות של ספר במדבר:

״…אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃

עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט״ (במדבר כו: נג-נו).

כך קראנו בשבוע שעבר, ואכן חזקוני כותב שהארץ חולקה פעמיים – קודם כל לשבטים ואח״כ למשפחות, בדיוק לפי אותה שיטה: …״יחלקוה בשנים עשר תחומין כנגד י״‎ב שבטים, וכותב שמות הי״‎ב תחומין כנגד הי״‎ב שבטים, וכותב שמות הי״‎ב תחומין בשנים עשר פתקים ונתנה בקלפי אחד, ושמות י״‎ב שבטים בי״‎ב פתקין בקלפי אחד, והממונה טורף בקלפי של תחומין ובקלפי של שבטים ומעלה בידו אחת פתק שבט פלוני ובידו אחרת פתק תחום פלוני וזוכה כל שבט בתחום העולה לו״…

ולמרות השיטה השיוויונית וה״פיירית״, אנחנו רואים בפרשת ״מטות״, שיש יוצאי דופן: בני ראובן ובני גד שלהם ״מקנה רב״ מבקשים ממשה להשאר ולהתיישב בעבר הירדן המזרחי. משה דואג משתי סיבות. הראשונה: הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה (שם, לב, ו) והשניה, שבדיוק כמו שקרה בחטא המרגלים, שאר בני ישראל יחשבו שבני ראובן וגד, הבכורים לאימותיהם ומנהיגים ע״פ דרכם, מעדיפים את עבר הירדן ״מפני פחד יושבי הארץ, ויפחדו גם הם מעבור אל הארץ״ (מלבי״ם). נכון שהם משיבים על טענותיו ואומרים שרק הם נשארים שם ורק בגלל הצאן ושהם יבואו להלחם יחד עם בני ישראל על הארץ ורק אח״כ ישובו לבתיהם. ועדיין, למרות תשובותיהם הטובות, משה גם מסדר להם את סדרי העדיפות שלהם (טף לפני מקנה ולא להיפך, כפי שאמרו בתחילה) וגם מוסיף להם את ״חצי שבט המנשה״ (הבכור ליוסף) שידוע בקשר החזק שלו לארץ ישראל, כנראה בתקוה לחזק אותם גם באופן מעשי.

וגם בפרשת ״מסעי״ – יוצאי דופן נוספים: ״צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם״ (שם לה:ב). יעקב אבינו, בברכתו את הבנים בסוף ספר בראשית אמר על שבט לוי ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״ (מט,ז), ועכשיו מגיע הזמן ליישם זאת: על כל שבט לתת מקום לבני לוי ביניהם, ולא רק ״ערים לשבת״, אלא ערים שיש סביבם מה שנקרא בימינו, מרחב ל״ריאה ירוקה״. ועוד: וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם (שם, שם, ח). אם כך, הארץ חולקה באופן שווה בין השבטים, ממש כמו בחלוקת ה״צדפים״, חוץ מכמובן, מי שקבל שטחים אחרת…

עוד נוספו לכך 6 ערי מקלט – 3 בעבר הירדן המזרחי ו-3 בעבר הירדן המערבי שגם עבורן נלקח שטח. ויחד עם זאת, בהמשך מתברר שערי הלוויים, שהלויים קבלו מבני ישראל, גם בהן היתה אפשרות למקלט. כלומר, בני לוי בעצמם היו צריכים לחלוק מהמתנה שקבלו משאר שבטי ישראל עם אחרים, ולא סתם ״אורחים״ אלא רוצחים מסוגים שונים…

אז חלוקה שוויונית? מן הסתם, חלוקה שוויונית אבסולוטית היא יותר כמו מיטת סדום. היא אינה אפשרית, אינה נכונה ואינה מועילה, כי במציאות יש צרכים ותפקידים שונים לשבטים השונים ולאנשים שונים ואלו זקוקים למענים שונים. ועדיין, אם נדאג רק לצרכי היחיד והשבט – נאבד את הכלל וגם כמובן, להיפך. אז איך לאזן, גם לענות על צרכי היחיד והשבט וגם לענות על צרכי כלל עם ישראל וארץ ישראל? אלו שאלות שעולות רק כשאנחנו עוסקים בכניסה לארץ וישובה, ומקבלים הצצה למורכבותן.

****

לא פעם אנחנו בקושי מגיעים לפרשת מסעי, אי-שם בסוף ספר במדבר. היא מתחילה ברשימת המסעות, גבולות הארץ ושמות הנוחלים ומוסיפה פרטים שונים על הכניסה לארץ. אוקי, הבנו… אך המסעות כאן גם הושוו, לא רק למסע אי אז במדבר, אלא למסע עם ישראל לאורך הדורות מאז ועד היום, וגם למסע של כל אחד ואחד מאיתנו בחיינו.

למשל, בפירושו של השם משמואל (רבי שמואל בורנשטיין, 1856-1926) נאמר ש-6 ערי המקלט מקבילות ל -6 התיבות שבקריאת שמע ישראל, שבה יש 6 מילים, ו- 42 ערי הלווים מקבילות ל-42 המילים בפסקה הראשונה של ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״… אפשר להבין מכך שזה לא במקרה, כי ״באשר הרוצח חטא בחיים, ניטל ממנו החיות של הקדושה, ואין לו חיות מצד עצמו״. הרוצח בורח לעיר מקלט להציל את עצמו מכל הבחינות: לקבל הגנה וגם חינוך והכוונה מחדש. הוא צריך לחבור ללווים, לאנשי הקודש, כמו נר שהשלהבת שלו קטנה וכבויה, צריך להתחזק מנוכחות הנרות שלידו. רובנו לא מתמודדים עם רצח, ב״ה, אבל גם אנחנו יכולים לחשוב על מצבים בהם החיות שלנו יורדת, ועל מילים מרפאות ומחזקות שנותנות לנו חיים.

חזק, חזק ונתחזק

להמשך מסע טוב, חודש מנחם-אב טוב ושבת שלום.

---

ENGLISH PODCAST: https://open.spotify.com/show/4NHxucO7VIVGxaGUT7N0zC

In the spring of 1909, the members of “Ahuzat Bayit” gathered to establish what would become Tel Aviv, the first Hebrew city. To ensure an equal and fair distribution of plots among the founding families, it was decided to cast lots. Two boxes were prepared: one containing dark shells, and the other white shells. One group of shells had the plot numbers written on them, and the other had the names of the families. A child from one of the families was called each time to draw one shell from each box. Akiva Aryeh Weiss, who organized the lottery, chose a method described as “original,” but it was likely taken directly from the division of the Land of Israel as we read in the last Torah portions of the Book of Numbers:

“Only by lot shall the Land be divided; according to the names of the tribes of their ancestors shall they inherit. According to the lot, shall their inheritance be divided between the many and the few.” (Numbers 26:53-56).

This was last week’s Torah portion, and indeed, the commentator Chizkuni writes that the Land was divided twice—first among the tribes and then among the families, using the exact same method:

“It was divided into twelve portions corresponding to the twelve tribes. The names of the twelve regions were written on twelve slips and placed in one box, and the names of the twelve tribes on twelve slips in another box. The appointed official would draw a slip from each box: one with the name of a tribe, and the other with the name of a region, and the tribe would receive the portion that came up with it.”

Despite this fair and equitable method, we see in the Torah portion Matot that there are exceptions: the tribes of Reuben and Gad, who had “much livestock,” ask Moses to remain and settle on the eastern side of the Jordan River. Moses expresses concern for two reasons. First: “Shall your brothers go to war while you stay here?” (Numbers 32:6). And second, just as in the episode of the spies, the rest of the Israelites might assume that the tribes of Reuben and Gad—who were firstborns to their mothers and leaders in their own right—were avoiding entering the Land out of fear of its inhabitants, which might discourage the rest of the people (Malbim).

Although they respond that only their livestock and families would remain behind and that they would indeed join in the fight for the Land and return only afterward, Moses still redirects their priorities—placing children before livestock, unlike their original phrasing—and adds to them “half the tribe of Manasseh,” the firstborn of Joseph, who is known for his strong connection to the Land of Israel. This was likely intended to strengthen them practically and ideologically.

In the next portion, Masei, we find additional exceptions: “Command the Israelites to give the Levites towns to live in from the inheritance of their possession, and give the Levites pasturelands around the towns.” (Numbers 35:2).

Jacob, in his final blessings to his sons in Genesis, said of the tribe of Levi: “I will divide them in Jacob and scatter them in Israel.” (Genesis 49:7). Now the time had come to implement that: every tribe had to set aside space for the Levites within their territory—not just towns to live in, but towns with open green spaces surrounding them, what we might today call an environmental buffer zone.

Furthermore: “The towns you give the Levites from the inheritance of the Israelites shall vary according to the size of each tribe—more from the larger, less from the smaller; each tribe shall give towns in proportion to its inheritance.” (Numbers 35:8). So the land was divided equally among the tribes—just like the “shell lottery”—except for those who received land differently…

In addition, six cities of refuge were designated—three on each side of the Jordan—and these too required land to be allocated. It later becomes clear that the Levite cities themselves, which they received from the Israelites, also served as cities of refuge. That means the Levites were required to share the gift they received from the other tribes with others—not just ordinary “guests,” but people accused of manslaughter and murder.

So was it really an equal distribution? An absolutely equal division is more like a Procrustean bed (in Hebrew – mitat Sdom)—it’s neither possible, nor appropriate, nor beneficial. In reality, different tribes and people have different roles and needs, which require different accommodations. Still, if we only focus on the needs of the individual or the tribe, we lose the collective—and vice versa.

So how do we strike a balance—addressing both the needs of the individual and tribe, and the broader needs of the people of Israel and the Land of Israel? These are the kinds of questions that arise when we are on the very threshold of entering the Land—and we are given a glimpse into just how complex those really are.

---

Often, we barely make it to Parashat Masei, somewhere near the end of the Book of Numbers. It begins with a list of the journeys, the borders of the Land, the names of the inheritors, and adds various details about entering the Land of Israel. Okay, we get it… But these journeys have also been compared—not only to that journey long ago in the wilderness—but to the journey of the Jewish people throughout the generations up to the present day, and also to the personal journey of each and every one of us in our own lives.

For example, in the commentary Shem MiShmuel (by Rabbi Shmuel Bornsztain, 1856–1926), it is said that the six cities of refuge correspond to the six words in the verse of Shema Yisrael, and that the 42 Levitical cities correspond to the 42 (Hebrew) words in the first paragraph of “Ve’ahavta et Hashem Elokecha be’chol levavcha u’ve’chol nafshecha u’ve’chol me’odecha” (“And you shall love the Lord your Gd with all your heart, with all your soul, and with all your might”). From this, one can understand that it’s no coincidence, for “since the murderer sinned against life, the vitality of holiness was taken from him, and he has no life-force of his own.” The murderer flees to a city of refuge to save himself in every sense: to receive protection, and also re-education and guidance for his future path. Connecting to Levites—those in touch with holiness—is parallel to a candle whose flame has dwindled or gone out and needs to be reignited by the nearby flames.

Most of us, thankfully, don’t have to deal with murder. But even we can reflect on moments when our vitality is low, and on the healing, strengthening words that give us life.

May we go from strength to strength, and

May we have a good journey, a good Menachem-Av month & Shabbat Shalom.