PODCAST with Or: https://open.spotify.com/episode/1iTlN45akdKmzSrZz2NZlR

ממש בסופה של פרשת ״שופטים״, אנחנו מוצאים תיאור מקרה מורכב: אם מישהו מוצא ״חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙״ ואנחנו לא יודעים מי הרג אותו או מה בדיוק קרה – זקני ושופטי האזור צריכים למדוד את המרחק מהגופה אל העיר הקרובה ביותר, ואז, זקני אותה עיר צריכים לכפר על הדם שנשפך באמצעות טקס שכולל לקיחת עגלה (עֶגְלַת עֲרוּפָה) ושבירת מפרקתה ליד נחל איתן, רחיצת ידיים בדם ובמים, וכך “לעשות את הישר בעיני ה'”.
קשה שלא לקרוא את זה ולחשוב – מה???

למזלנו, פרשנים וחכמים גדולים במשך הדורות גם הם הופתעו מהסיפור הזה והשאירו לנו את מחשבותיהם.
אברבנאל (1437–1508) שאל את אותה שאלה – איך ייתכן שדם של עגלה מכפר על הרג אדם? ועוד: אם “לא יודעים מי עשה את זה”, למה מישהו בכלל צריך לעשות משהו?

נניח שאנחנו בטיול ערב בשכונה, ובמקום להיתקל בחזיר בר למשל, אני, חס ושלום, נתקלת בגופה באמצע שום מקום. מה הייתי עושה?
כנראה קודם כל צורחת… אולי נבהלת ושותקת… אולי מחפשת עזרה, אבל אין אף אחד מסביב…
אפשר לשמוע את הקול בראש שאומר: “עזבי, הוא כבר מת ואי אפשר לעזור לו, ואת רק תסתבכי! קחי כמה צעדים אחורנית ותעשי כאילו לא ראית כלום… שמישהו אחר ימצא אותו ויטפל בזה…”

אבל נניח שאחרי כמה דקות בכל זאת התעשתתי, חזרתי לעיר הקרובה וסיפרתי למישהו.
ונניח שהוא אפילו מאמין לי, שגם זה לא מובן מאליו, ונניח שהשתקנו את הקול בראש המשותף שלנו שאמר, ״באמת נורא ואיום, אבל מה זה שייך לנו… אנחנו במלחמה, וזה קורה״… 
התורה אומרת שנצטרך להביא את ״זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל״ (דברים כא,ב). אנחנו לא יכולים לקרוא סתם לכל אחד שמחפש סצנה, קהל סקרנים, עיתונאים מקומיים, אולי מישהו שעוד רוצה לשדוד את המת המסכן. אנחנו צריכים לקרוא לקבוצת אנשים מכובדים, כאלה שנבחרו בזכות אמון הקהילה בהם, ואלה צריכים לצאת ולמדוד את המרחק לערים הקרובות. אין לנו גוגל-ארת׳ ואי אפשר לעשות את זה בהערכה גסה מהבית. צריך ללכת, לראות את האיש, לבדוק את המרחק בדיוק עד לערים הקרובות.
איזו תהלוכה מוזרה זו ודאי הייתה! כולם רואים, כולם מתחילים לשאול שאלות. הקהילה כולה מתערבת: הי, שמעתם? ראיתם? מי זה? אתם מכירים אותו? מה קרה כאן? יכול להיות שהוא ביקש עזרה ולא ראינו? אולי נזקק לאוכל, מקום לישון, מישהו לדבר איתו?

מתחילה חקירה.

אם לא גילינו מה קרה ומי היכה אותו, עוברים לשלב הבא. 
נצטרך להביא עגלה לנחל הקרוב. יש לכם במקרה עגלה? “עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל״ (שם, ג)? יש לכם עגלה כזאת?? איזה יופי. ואתם מוכנים לוותר עליה ולהרוג אותה למען הטקס הזה?

אני חוששת שאם לי היתה עגלה מיוחדת כזו, הייתי עושה כל שביכולתי להימנע מזה.

אולי זה מתבטא בפסוק שאומרים הזקנים בסוף הטקס:
“יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה…” (שם,ז)
שואלת הגמרא (סוטה לח:ב): וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָיה.

כלומר, למה צריכים זקני העיר להגיד את זה?זה לא מובן מאליו? מישהו באמת חושב שהם, זקני ושופטי העיר, הרגו את הבן-אדם??
לא. אלא שהם מצהירים בפומבי שהם עשו כל שביכולתם למנוע הרג כזה, לא רק עבורו אלא שהם תמיד נוהגים באחריות, בחמלה, בחסד, ושהם גם מלמדים את הקהילה שלהם לנהוג כך.
האם הם באמת יכולים לומר זאת? 

האם אנחנו?

אני רוצה לחשוב ש״עגלה ערופה״ כמעט ולא קרתה, כי התנאים לכך כל כך רבים ומורכבים, אבל אולי זה משני לסיפור. 

כל פרשת שופטים עוסקת ביצירת סדר וצדק חברתי. אנחנו מנסים לדייק ולגעת בכל מצב אפשרי, ועדיין, גם אם יהיו אינסוף חוקים ואינסוף ״שופטים ושוטרים״ – זה לעולם לא יספיק.
בסוף הכול תלוי בכל אחד מאיתנו.

אולי התורה מנסה להגיד לנו שלפני הרצח המסתורי הבא, לפני שצריך לחפש עגלה מיוחדת, צריך שנדאג לאנשים סביבנו, לזרים ולמכרים, ליקרים ולפחות מוכרים, שנבנה קהילה שלא נגיע בה למצב שלא נוכל לתקן משהו שלא היינו צריכים להיות בו מלכתחילה. 

שבת שלום וחודש אלול טוב

At the very end of the Torah portion “Shoftim”, we find a complex case:
If someone finds a “body lying in the field“, and we don’t know who killed the person or what exactly happened — the elders and judges of the area must measure the distance from the body to the nearest city. Then, the elders of that city must atone for the spilled blood through a ritual that includes taking a heifer (an “egla arufa”), breaking its neck near a flowing stream, washing their hands in blood and water, and thus “doing what is right in the eyes of the Lord” (Deuteronomy 21:1-9)

It’s hard not to read this and immediately think — what???

Fortunately, commentators and great sages throughout the generations were also puzzled by this strange ritual and left us their reflections.
Abarbanel (1437–1508) asked the same question: How can the blood of a calf atone for the murder of a human being? And furthermore: if “no one knows who did it”, why should anyone have to do anything?

Let’s imagine this today: suppose we’re out for a walk in the evening in our neighborhood, and instead of me running into, say, a wild boar, we (Gd forbid) come across a body in the middle of nowhere.
What would I do?

I’d probably first scream… or freeze in shock… or maybe look for help, but there’s no one around…

You can almost hear that voice in your head saying:
“Forget it — he’s already dead, you can’t help him, and you’ll just get yourself in trouble! Step back slowly and pretend you didn’t see anything… Let someone else find him and deal with it…”

But let’s say, a few minutes later, I pull myself together and make my way to the nearest city and tell someone.

Let’s say — and this isn’t a given — that they even believe me.
Let’s say we silence that collective internal voice that says, “It’s horrible, but what does it have to do with us? We’re in a war… things like this happen…”

The Torah says we then need to bring “your elders and your judges, and they shall measure to the cities around the corpse” (Deuteronomy 21:2).
We can’t just call over random people looking for a story, or a crowd of curious onlookers, or local journalists, or even someone who might try to rob the poor dead man.
We need to summon a respected group, people chosen because of the community’s trust in them.
And they must go out and measure the distance to the nearby cities.

We don’t have Google Earth. We can’t just “eyeball” it from home.
We have to physically walk there, see the man, and carefully measure the distance to each nearby city.

What a strange procession this must have been!
Everyone could see, everyone would start asking questions.
The entire community gets involved: “Hey, did you hear? Did you see? Who is it? Do you recognize him? What happened here? Could it be that he asked for help and we didn’t notice? Maybe he needed food? A place to sleep? Someone to talk to?”

An investigation begins.

And if we don’t find out who did it — we move to the next stage.
We need to bring a heifer to the nearby stream.
Do you have such a heifer, by any chance?
A calf “that has never been worked and has never pulled a yoke” (Deut. 21:3)?
Do you have one of those?

Great.
Now — are you willing to give it up and have it killed for this ritual?

Honestly, if I had such a special calf, I’d probably do everything I could to avoid giving it away.

Maybe that’s why the elders must say at the end of the ritual:
“Our hands have not shed this blood…” (Deut. 21:7)
The Talmud (Sotah 45b) asks:
“Would we ever think that the elders of the court are murderers??”
Rather, they declare: He did not come into our hands and was dismissed by us without food; we did not see him and send him away without escort.

In other words — why do the elders need to say this? Isn’t it obvious?
Does anyone actually believe that the elders or judges killed the man??

No.
But they are publicly declaring that they did everything they could to prevent such a death — not just for this particular person, but as a way of life. That they acted with responsibility, kindness, and compassion, and that they taught their community to do the same.

Can they really say that?

Can we?

I want to believe that the ritual of the “egla arufa” hardly ever happened, because the conditions are so complex and rare. But perhaps that’s not the point.

All of Parashat Shoftim is about creating a just and orderly society. We try to cover every possible scenario. But still — even if we had endless laws and endless “judges and officers”, police and military — it would never be enough.

In the end, everything depends on each one of us.

Maybe the Torah is trying to tell us —
Before the next mysterious murder,
Before we have to search for the right kind of heifer,
Let’s care for the people around us —
Strangers and friends, those we love and those we barely know —
Let’s build a community where we won’t reach a point of no return,
Where we won’t find ourselves trying to fix something that we should have never gotten into in the first place.

SHABBAT SHALOM

השבוע יצא אודי כגן במונולוג על חוויותיו כהלום קרב, והקטע צובר אלפי צפיות, גם כי זה הוא וגם בגלל הנושא הכואב שהוא מעלה בחיוך ודמעות גם יחד, ואני מניחה אותו כאן. אפשר לקשור את זה לפרשת השבוע עם תחילת הדיון בהלכות הקשורות במלחמה – ונמשיך בשבוע הבא, אבל גם אם זה לא היה ״קשור״ לכלום, הרי זה קשור לחיים שלנו כאן ו – תמיד – צריך מקום:
https://www.youtube.com/watch?v=3sVqhVJYSzk&t=57s