כי תצא…תראה שיש כל כך הרבה… 

OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/2duaSw4doSNnd0XHrSVhWx

ע״פ חז״ל בפרשה הזו, שיאנית המצוות, נמצא 74 מצוות, מהן 27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה, והן נוגעות לכל היבט בחיים. ראשיתן – ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם, יציאה שכמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, ומשם… הדרך ארוכה. המדרש (דברים רבה ו, ה) מתאר כיצד כל מצווה קשורה לאחרת וכיצד כולן איתנו כל הזמן:

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי א,ט):” כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ“… אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא לְכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ (דברים כב,ח): כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. אִם עָשִׂיתָ לְךָ דֶּלֶת הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ט):  וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ. אִם לָבַשְׁתָּ כֵּלִים חֲדָשִׁים, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז. אִם הָלַכְתָּ לְגַלֵּחַ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְאִם הָיָה לְךָ שָׂדֶה וְהָלַכְתָּ לַחֲרשׁ בְּתוֹכָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, י):  לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. וְאִם זָרַעְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. וְאִם קָצַרְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יט):  כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ עוֹסֵק בְּדָבָר אֶלָּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… (דברים כב, ו)…

נאמר בזוהר ״לית אתר פנוי מיניה״ – אין מקום בו הקב״ה לא נוכח, ומכיון שכך, בכל מקום יש לנו אפשרות לקשר בינינו לבין הקב״ה, או כמו שמישהו אמר לי פעם, ״להיות יהודי, זה פול-טיים-ג’וב”. 

אני בוחרת רק אחת לשבוע זה: 

מאז ה-7.10, עלתה למודעות גבוהה יותר בציבור מצוות היבום והחליצה. ייבום מתייחסת למצב כשאחיו (הנשוי) של אדם, מת בלא שהשאיר צאצאים. האח החי מצווה לשאת את אחיו כדי להקים שם לאחיו. במקביל, אפשרה התורה ״חליצה״: אם האיש לא רוצה לשאת את אשת אחיו והם לא רוצים להקים בית ביחד, אפשר לבצע טקס שמנתק את הזיקה ביניהם, ולאחר מכן, האלמנה מותרת להנשא לגבר אחר. 

הנושא רחב ומורכב, ובכל זאת, מילה: 

רבים נוטים לראות את הטקס כ״השפלה״, אני כאשה, מה פתאום מישהו יגיד לי עם מי להתחתן או לא ומתי? אך אפשר לראות את זה גם באור אחר, בעין התורה. אין כוונת התורה להשפיל, בטח שלא אנשים במצב כאוב שכזה. להיפך. רצונה של התורה למצוא דרך לא רק לחיות, אלא גם, כפי שאמר הרב קוק, להחיות. 

מצוות היבום באה להציע תיקון. אני זוכרת כשהייתי בהודו ופגשתי אלמנה צעירה. שאלתי אותה, אם היא חושבת לפעמים להנשא שוב. מה פתאום, הזדעזעה, זו הקרמה שלי, ככה זה… האלמנה יכולה להיות גלמודה, בודדה, עניה מרודה, ואין מושיע. 

התורה מצידה מציעה שביל זהב. היא לא גוזרת אובדן על צד אחד של המשפחה כשאין לו המשכיות: יש אפשרות להביא ילדים שישאו את שם המת. אך במידה וזה לא מתאפשר, היא גם לא גוזרת על האשה בדידות לנצח. היא אינה מזלזלת במי שהיה כאן והלך לעולמו טרם זמנו, אך היא גם אינה כובלת את האשה או האח עד סוף חייהם. היא מציעה דרך לעצור, לתקן ולהמשיך. 

*******

השבוע סיימנו את מסכת ״עבודה זרה״ בדף היומי. מסכת ״עבודה זרה״ היא השמינית בסדר נזיקין ועוסקת באיסור עבודה זרה ובהלכות הרחקה (ולכן גם מידת הקרבה המותרת) מהגויים. מתוך כך, בין השאר, היא נוגעת גם בדיני כשרות, כלים שהיו בשימוש אצל מישהו שאינו יהודי ועוד. 

גם כיום, בבתים שומרי כשרות אפשר לראות סכו״ם תקוע בעציץ. זאת מכיון שיש הנוהגים לנעוץ בקרקע סכין שבטעות השתמשו בה למשהו לא כשר 10 פעמים ואז לשוב ולהשתמש בה כרגיל. יש לדרך זו הגבלות, למשל, שימוש רק בצונן ועוד, וצריך ללמוד את ההלכה בעיון. מה שמעניין הוא סיפור שסוג של, נוגע בענין ונמצא ממש בסוף המסכת, וכך מספרת הגמרא (ברשותכם, בעברית סיפורית): 

מעשה במר יהודה, שהיה אדם גדול מבית ראש הגולה, ובאטי בר טובי שהיה (יהודי) עשיר מופלג, שהיו יושבים לפני שבור מלכא מלך פרס. הביאו לפניהם אתרוג, חתך שבור המלך מהאתרוג ואכל ממנו משהו, חתך עוד חתיכה, ונתן אותה לבאטי בר טובי. אחר כך נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע, מפני שרצה להכשיר את הסכין, ואז חתך ונתן חתיכה למר יהודה. אמר לו באטי בר טובי: ומה איתי, אני לא ״בן ישראל״ (כלומר, יהודי)? למה אתה נוהג בו כבוד זה להרחיק אותו מהאיסור, ובי לא נהגת כך? אמר לו המלך: אני יודע שאדון זה, רב יהודה אדם כשר ומדקדק במצוות, ולא יאכל דבר אסור, ואתה לא מוחזק בעיני ככזה מקפיד. 

ויש אומרים שהמלך אמר לבאטי, זכור מה עשית אתמול בלילה, שע״פ רש״י, מנהג הפרסים היה לשלוח נשים לכל אורח, ורב יהודה לא הסכים לקבל אשה ולהשתתף במנהג הזה, אבל באטי בר טובי קיבל את האשה ששלחו לו, ואם כן, אומר המלך, לא צריך לנהוג בו מנהגי כשרות גם בזמן האוכל.

כך מסתימת לה דווקא מסכת ״עבודה זרה״ – כשלמרות כל ההרחקות, יש יהודים שחוגגים במנהגי הפרסים, ויש מלך לא יהודי שהוא מלומד ואכפתי ומקפיד על ההלכה יותר מאשר היהודים, וכשאנחנו חושבים שאף אחד לא רואה ולא יודע, כדאי לחשוב שנית. 

*******

מזמן לא כתבתי (כמעט) שום דבר בעייתי… כלומר, מאז שכתבתי על כאב ההתנתקות לכבוד תשעה באב ויש מי שסרב לפרסם את זה באסופת דברי התורה שלהם כי – למרות שזה קרה בתשעה באב, ולמרות שנתבקשנו לנושאים עכשוויים – ״זה לא הנושא״… עכשיו אזכיר את אותה מלת ״גנאי״ שוב – ״התנתקות״ אלא שהפעם זו שמה של סדרת טלוויזיה חדשה – ראשונה מסוגה – בכאן 11, ורק משפט אחד: זה כבר לא משנה איפה היינו בהתנתקות, אם בכלל נולדנו או הצבענו או חשבנו בעד או נוראנגד. זה רק משנה שנעצור רגע ונקשיב לכאב אחד של השני, שאולי משם, יש סיכוי שתתחיל החלמה. 

Ki Tetze… what happens when we go out…

According to our Sages, this Torah portion is the one with the highest number of mitzvot—74 of them: 27 positive mitzvot and 47 negative ones, touching upon nearly every aspect of life.

It all begins with a person’s “going out”—primarily a going out of themselves and into the world, a movement that almost always requires some kind of battle, whether inner or outer.
And from there… the journey is long.

The Midrash (Devarim Rabbah 6:5) describes how every mitzvah is connected to another, and how the mitzvot are always with us:

“For they shall be a graceful garland on your head…” (Proverbs 1:9)
Rabbi Pinchas bar Chama said:
Wherever you go, the mitzvot accompany you:
When you build a new house – “you shall make a parapet (railing) for your roof” (Deut. 22:8)
If you put up a door – “you shall write them on the doorposts of your house” (Deut. 6:9)
If you put on new clothes – “do not wear sha’atnez” (Deut. 22:11)
If you go to get a haircut – “do not round off the side-growth of your heads” (Lev. 19:27)
If you go to plow your field – “do not plow with an ox and a donkey together” (Deut. 22:10)
If you sow the field – “do not sow your vineyard with mixed species” (Deut. 22:9)
If you harvest – “when you reap your harvest… and forget a sheaf in the field” (Deut. 24:19)
Even if you are simply walking down the road – the mitzvot accompany you.
As it says: “If a bird’s nest happens to be before you on the way…” (Deut. 22:6)

And the Zohar adds: “Leit atar panui mineih” – There is no place void of Gd.
And therefore, in every situation, we have the opportunity to connect to the Divine.
Or, as someone once told me: “Being Jewish is a full-time job.”

---

This week, I’ll focus on just one mitzvah:
Since October 7th, the mitzvah of yibbum (levirate marriage) and chalitzah (the release ceremony) has resurfaced in public awareness. 

Yibbum refers to a case where a man dies childless, and his brother is obligated to marry the widow—to continue his brother’s name and legacy. However, the Torah also provides an alternative: Chalitzah – a ceremony performed if the brother and widow choose not to marry, formally releasing them from that obligation. After chalitzah, the widow is permitted to marry someone else.

This topic is complex and deeply emotional, but here is a single thought: Many view the chalitzah ceremony as degrading, especially from a modern feminist lens: “Why should someone tell me who I can or can’t marry, and when?”

But there’s another way to see it—through the Torah’s eyes. The Torah does not intend to shame—certainly not people in the midst of heartbreak and loss. On the contrary: Its goal is not only to live, but, as Rav Kook said, to revive life.

The mitzvah of yibbum is meant to offer a form of repair. I remember meeting a young widow in India. I asked her if she ever considered remarrying. “Absolutely not,” she answered, shocked. “This is my karma. That’s just how it is…”In many places, a widow is left alone, vulnerable, and destitute—with no one to help her. 
But the Torah offers a middle path.

It doesn’t sentence one side of the family to extinction; it allows the possibility of children carrying on the name of the deceased. But if that’s not possible, it also doesn’t sentence the woman to lifelong isolation. It honors the one who passed, while also not binding the woman or the brother for life. It offers a way to pause, repair, and continue onward.

Shabbat Shalom