Torah & more… תורה ועוד

פרשת “ויגש – מפגש בחושך”

חנוכה בירושלים.

להגיד שאין מקום אחר להיות בו בחג הזה? ומה עם חגים אחרים? כן, ירושלים היא ירושלים, בכל עונות השנה, ובכל זאת חנוכה זה חנוכה. ובמים שהם החושך שבתוך החושך, כשיש הכי פחות ירח (סוף החודש העברי ותחילת החודש הבא) והכי פחות שמש בשמים (הימים הכי קצרים בשנה), בכל סמטה, הנה, כמאמר השיר “אור קטן וכולנו אור איתן”.

ובימים האלה, של החושך בתוך החושך, אנחנו קוראים על יוסף במצרים ועל המפגש המרגש של האחים.

התרגלנו לסיפור הזה. כל שנה מחדש. יהודה, רועה הצאן, בבגדיו הבלויים משהו, אולי יחף או בנעליים עשויות מחבלים ועור בהמה, מקלו בידו, ראשו מורכן, מושפל, צנוע, מתלבט, מתוודא על עוונותיו. ואחיו הצעיר מולו, לבוש בבגדי שרד מצריים, נוצץ, רשמי, מקושט, בטוח במעמד הרם אליו הגיע, שולט על כמעט הכל, מבין ויודע – כמעט – הכל. 

יוסף רואה מלכות, רואה איך מה שלמד וחלם בבית אבא משפיע על כל העולם כולו: הוא ה”משביר”, נותן אוכל לאימפריה החזקה בעולם. בבית בו כולם “ספרו כבשים”, הוא רואה אלומות, שמש, ירח וכוכבים. עולם ומלואו.

את החלומות של יהודה אנחנו לא יודעים. אפשר רק לנחש אותם דרך העשיה שלו, אם בכלל היה לו זמן לחלום. הוא חי במושגים של משפחה, ערבות, נאמנות, אחריות הדדית. רועה הצאן צריך להתרכז במה שכאן ועכשיו: לאן לקחת את הצאן היום, מחר, בעונה הזו. והעולם? מי יודע. אנחנו נעשה את חלקנו ו”מציון תצא תורה”.

ועדיין.

בליבו של השליט, המשנה לפרעה – דמעות. ובליבו של יהודה – גאוות יחידה, מחוייבות ובטחון.

וכל אחד מהם מייצג גישה שונה שקיימת בתוך עם ישראל: האחד אומר, צריך לקחת את המתנות שקבלנו ולחלוק אותן עם העולם. “רק כך” נהיה “אור לגויים”. השני אומר, קודם כל, נבנה את עצמנו ומתוך כך, “רק כך” נהיה “אור לגויים”. יוסף רוצה יהדות “אוניברסלית”. יהודה רוצה “תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל”.

יוסף הצדיק, שאבא עושה לו כותנת מיוחדת והוא “מסלסל בשערו”, איננו ילד מפונק עם שגעון גדלות. הוא רואה שלהמשיך את החזון והברכה שנתנו לאברהם של “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית יב,ג) פירושו להציל את מצרים, האימפריה הגדולה והחזקה בעולם מרעב, אסון ומוות, ודרך הצלה זו, להנחיל לעולם את דרך החיים, הערכים והתורה של בני יעקב, בני ישראל.

יוסף הוא כמו ארגון הג’וינט ומדינת ישראל ששולחים כוחות הצלה ועזרה לכל מקום בעולם, בין אם זה לפיתוח חקלאות באפריקה או מצב חירום בתורכיה ועוד ועוד, בתקוה שדרך עשיה זו, נוכל גם לשתף בערכים שנתנה לנו התורה, ובתמורה לקבל קצת קרדיט, אהדה ומקום בין הגויים.

אבל גם היום וגם אז, ההצלחה שלנו בדרך זו – מוגבלת. אנחנו חושבים שאם נהיה “נחמדים” ו”מועילים” לשכננו ולעולם, “כולם” יראו את זה, ומכאן הדרך לתיקון עולם מהירה. זה מפתה. ויש בזה הגיון, רב אפילו. אך גם יוסף ה-כמעט כל יכול שקנה את כל מצרים בשנות הרעב ההן, לא הצליח לקנות את “אדמת הכהנים” (בראשית מז, יח-כו), כלומר, לא הצליח ממש לגעת בליבת מצרים. ומליבה זו, בהמשך, יצא רשע גדול, ורובו נגדנו.

זו היתה ה”קונספציה” של יוסף. ומה עושים נגד כזו? צריך שיהיה בתוך הצוות מישהו – מעצבן ביותר – שחושב שונה, שמבין את התמונה אחרת לגמרי, ויכול להעיר ולהאיר דרך נוספת.

עכשיו חשיבות המפגש בין יוסף ויהודה ברורה עוד יותר. אלו לא רק אחים ה”משלימים” אחרי יותר מ-20 שנה ב”לית ברירה”, אלא בני ישראל שמבינים בעומק, שזה לא “למרות” אלא דוקא “בגלל” השוני הגדול ביניהם שנדמה כמעט בלתי אפשרי לגישור, צריך את כולם. יהודה לא יכול לחיות לבד בארץ במנותק מהעולם. הוא צריך את ה”שבר במצרים”, ללמוד שפות, לצאת, להכיר, להיות מעורב עם הבריות. יוסף במצרים מצליח – כמעט – בהכל, אך לא בלחיות במנותק ממשפחתו ודרך חייו. את שני בניו, אפרים ומנשה, הוא ואסנת מגדלים להיות חלק משבטי ישראל.

זאת ועוד:

שכשהמשפחה כולה יורדת למצרים, נאמר: “וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו… (שם, מו, כח). רש”י אומר על המילה “לפניו” – ‘קֹדֶם שֶׁיַּגִּיַע לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (על המילים) “לְהוֹרוֹת לְפָנָיו” – לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה”.

כלומר, כמו בכל טיסה, ההוראה היא קודם כל לשים את מסכת החמצן ואח”כ לדאוג למי שסביב. כלומר, טוב ויפה ונכון וחשוב לעסוק בתיקון עולם, וזה גם משהו שאנחנו מתפללים עליו כל יום, שנזכה “לתקן עולם (במלכות שדי)”, אבל אנחנו חייבים גם ללמוד ולחזק את מי שאנחנו, או לפחות להבין את אלה שעסוקים ונלחמים גם על כך.

אני חושבת על כך ברחובות ירושלים, החשוכים, הקרים, הגשומים, ובמיוחד כשאני מוצאת את עצמי בסמטה מוארת אור. איך לערוך את המפגש בין יהודה ויוסף? איך לעמוד זה מול זה בדמעות וכאב מתוך מחויבות למשפחה שאנחנו? אני מקוה שנמצא את הדרך.

טעימה שבועית ממסכת סנהדרין:

הדיון שאנחנו באמצעו הוא גודל בית הדין וכמה שופטים צריך לדיונים שונים? הדבר משתנה בהתאם לסוגיה הנידונה לפניו. אחת השאלות היא כמה חכמים צריך כדי לסמוך רבנים אחרים. בד”כ אחד לא מספיק, אך הנה סיפור שפעם נסמכו רבנים ע”י רב אחד. מתי ואיפה, איך ולמה קרה הדבר? אם נצא לרחוב השכן, נוכל להשקיף על המקום, שנמצא כ-10ק”מ מבית הספר בו אני מלמדת (תרגום שטיינזלץ מאתר ספריא):

אמר רב יהודה אמר רב: ברם [אמנם] זכור אותו האיש לטוב, ור’ יהודה בן בבא שמו… שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שמד על ישראל לבטל את שרשרת הסמיכה ואת סמכותם של חכמי ארץ ישראל, ואמרו שכל הסומך — יהרג, וכל הנסמך — יהרג, ועוד קבעו שעיר שסומכין בה — תיחרב. ואף סימוני תחומין שסומכין בהן — יעקרו, כדי להרתיע את הסומכים והנסמכים מתוך חשש לשלומם של בני מקומות אחרים.

מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, כלומר, במקום שומם, שלא יוכלו לומר שהוא שייך לתחומה של עיירה מסויימת ולא יענישו את בני העיירה, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר’ מאיר, ור’ יהודה, ור’ שמעון, ור’ יוסי, ור’ אלעזר בן שמוע. ר’ אויא מוסיף שהיה שם אף ר’ נחמיה, בין הנסמכים.

כיון שהכירו אויביהם בהן, שנודע להם הדבר שסומכים שם, אמר להן ר’ יהודה בן בבא לחכמים: בניי, רוצו וברחו מכאן. אמרו לו: רבי, מה תהא עליך שאתה זקן ואינך יכול לרוץ? אמר להן: הרי בין כה וכה הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, שבוודאי לא אוכל להימלט גם אם תעזרוני, ואם לא תמלטו לבדכם גם אתם תהרגו. אמרו: לא זזו האויבים משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו ככברה. כלומר, הרומאים הרגו אותו בדרך אכזרית, כפי שחשש, ולנו נשאר ללמוד ממעשה זה ש- לפעמים חכם אחד בלבד יכול לסמוך, וכמובן, על הכוח, אומץ וגבורה שנדרשו כדי לשמור את דרך חיינו, אז והיום.

המשך חורף טוב ושבת שלום.

Hanukkah in Jerusalem.

To say that there is no other place to be on this holiday? And what about other holidays? Yes, Jerusalem is Jerusalem, in all seasons of the year, and yet Hanukkah is Hanukkah. And in the days that are the darkness within the darkness, when there is the least moon (the end of one Hebrew month and the beginning of the next one) and the least sun visible (the shortest days of the year), in every alley, there is, as the song says, “a small light and we are all a steadfast light.”

And during these days,of darkness within the darkness, we read about Joseph in Egypt and the moving meeting of the brothers.

We have become accustomed to this story. Every year anew. Judah, the shepherd, in his somewhat worn-out clothes, perhaps barefoot or in some sandals made of ropes and animal skin, his staff in his hand, his head bowed, humbled, hesitating, rethinking his transgressions. And his younger brother in front of him, dressed in Egyptian royal clothing, sparkling, formal, decorated, confident in the high position he has reached, controlling almost everything, understanding and knowing – almost – everything.

Joseph sees kingship; he sees how what he learned and dreamed in his father’s home will touch favorably the entire world: he is the “mashbir”, the “distributor”, providing food for the most powerful empire in the world. In a place where everyone “counted sheep”, he sees sheaves, sun, moon and stars. The world in its entirety.

We do not know Judah’s dreams. We can only guess them through his actions, if he even had time to dream. He lives in a world of family, guarantee, loyalty, mutual responsibility. The shepherd of the sheep must concentrate on what is here and now: where to take the sheep today, tomorrow, in this season. And the world? Who knows. We will do our part and “the Torah will go forth from Zion”.

And yet.

In the heart of the grand ruler, the deputy to Pharaoh – there are tears. And in Judah’s heart – a pride, commitment and confidence.

Each of them represents a different approach that exists within the Jewish people: One says, we must take the gifts we have received and share them with the world. “Only in this way” will we become a “light to the nations.” The other says, first of all, let us build ourselves and then and “only in this way” will we become a “light to the nations.” Joseph wants a “universal” Judaism. Judah wants “the Torah of Israel for the People of Israel in the Land of Israel.”

The righteous Joseph, whose father makes a special coat for him and who “curls his hair,” is not a spoiled child with delusions of grandeur. He sees that continuing the vision and blessing given to Abraham of “and in you all the families of the earth shall be blessed” (Genesis 12:3) means saving Egypt, the largest and most powerful empire in the world, from famine, disaster and death, and through this salvation, passing on to the world the way of life, values ​​and Torah of the sons of Jacob, the sons of Israel.

Yosef is like the “Joint” (JDC) and the State of Israel who send rescue and aid to every place in the world, whether it is agriculture experts to Africa or emergency forces to an earthquake in Turkey and so on, in the hope that through this action, we can also share the values ​​given to us by the Torah, and in return receive some credit, sympathy and a place among the nations.

But both today and back then, our success in this way is limited, to say the least. We think that if we are “nice” and “useful” to our neighbors and to the world, “everyone” will see it, and hence the path to “tikkun olam” – making the world a better place – is quick. It is tempting. And there is logic in this, a lot of it even. But even Joseph, the almost omnipotent one who bought all of Egypt during those years of famine, failed to buy the “land of the priests” (Genesis 47:18-22), that is, he failed to really touch the heart and core of Egypt. And from this core, later, great evil emerged, and much of it, directed against us.

This was Joseph’s “Concepcion.” And what can be done against it? There needs to be someone within the team – extremely annoying – who thinks differently, who understands the whole situation completely differently, and who can point out and illuminate other options, another path.

Now the importance of the encounter between Joseph and Judah is even clearer. These are not just brothers who “make peace” after more than 20 years because of “no choice,” but rather, the Children of Israel who deeply understand that it is not “despite” but precisely “because of” the great difference between them, that seems almost impossible to bridge, that everyone is needed. Judah cannot live alone in the Land, cut off from the entire world. He needs the “shever”, the “break (famine) in Egypt,” to learn languages, to go out, to get to know, to be involved with people. In Egypt, Joseph succeeds – almost – in everything, but not in living apart from his family and his way of life. He and Osnat, his wife, raise their two sons, Ephraim and Manasseh, to be part of the tribes of Israel.

Moreover:

When the whole family goes down to Egypt, it is said: “And Judah was sent before him to Joseph to teach before him… (ibid., 46:28). Rashi says about the word “before him” – ‘before he arrives there. And a Midrash Aggada (about the words) “to teach before him” says it means – to establish for him a house of learning from which teaching will come forth.”

As in every flight, the instruction is to first put on the oxygen mask and then, take care of those around you. That is, it is good and beautiful and right and important to engage in repairing the world, and it is also something we pray for every day, that we may be worthy of “repairing the world (in accordance with  kingdom of Hashem),” but we must also learn and strengthen who we are, or at least understand those who are busy and fighting for that as well.

I think about this in the dark, cold, rainy streets of Jerusalem, and especially when I find myself suddenly in a dark alley-way filled with light. How should we arrange the meeting between Judah and Joseph? How should we face each other with tears and pain, out of commitment to the family that we are? I hope we will find the way.

A good winter & Shabbat Shalom.

Weekly Taste of Tractate Sanhedrin:

The discussion we are in the middle of is what’s the size of the court and how many judges are needed for different hearings? This varies, depending on the issue being discussed. One of the questions is how many sages are needed to confer rabbinic status on another. Usually one is not enough, but here is a story that once one rabbi was trusted. When and where, how and why did this happen? If we go out to the neighboring street, we can look out over the place, which is about 10 km from the school where I teach (Sanhedrin 13:b-14:a – translation from Sefaria):

The Gemara asks: And is it so that one man alone is not able to ordain a rabbi? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Indeed [beram], that man will be remembered favorably, and Rabbi Yehuda ben Bava is his name… at one time the wicked kingdom of Rome issued decrees of religious persecution against the Jewish people with the aim of abolishing the chain of ordination and the authority of the Sages. They said that anyone who ordains judges will be killed, and anyone who is ordained will be killed, and the city in which they ordain the judges will be destroyed, and the signs identifying the boundaries of the city in which they ordain judges will be uprooted. These measures were intended to discourage the Sages from performing or receiving ordination due to fear for the welfare of the local population.

What did Rabbi Yehuda ben Bava do? He went and sat between two large mountains, between two large cities, and between two Shabbat boundaries: Between Usha and Shefaram, i.e., in a desolate place that was not associated with any particular city so that he not endanger anyone not directly involved, and there he ordained five elders. And they were: Rabbi Meir, and Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon, and Rabbi Yosei, and Rabbi Elazar ben Shammua. Rav Avya adds that Rabbi Neḥemya was also among those ordained. This incident indicates that ordination can be performed by a single Sage.

When their enemies discovered them, Rabbi Yehuda ben Bava said to the newly ordained Sages: My sons, run for your lives. They said to him: My teacher, what will be with you? Rabbi Yehuda ben Bava was elderly and unable to run. He said to them: In any case, I am cast before them like a stone that cannot be overturned; even if you attempt to assist me I will not be able to escape due to my frailty, but if you do not escape without me you will also be killed. People say about this incident: The Roman soldiers did not move from there until they had inserted three hundred iron spears [lunkhiyot] into him, making him appear like a sieve pierced with many holes. That is, the Roman executed him in an extremely cruel manner, as he predicted, and we’re left to learn that sometimes, one sage is sufficient and of course, about the strength, courage and bravery necessary to keep and guard our way of life, then and now.

(English below) פרשת מקץ, שבת חנוכה, תשפה: לראות בחושך

אני זוכרת כשרחל (שם בדוי) ספרה לי שאחיה נעלם בפרשת “ילדי תימן“, מעבר לפרטים האיומים, מה שזעזע וריגש אותי יותר מכל היא העובדה שיותר מ-70 שנה עברו, והיא עצמה כבר מתקרבת לגיל גבורות, ועדיין. אין יום שהיא לא מחפשת אותו בפניהם של אנשים זרים ברחוב, רואה אותו בבניה ובנכדיה, ולרגע לא מאבדת תקווה שיום אחד, היא תשוב ותראה אותו, ומיד תדע שזה הוא.

אני חושבת על כך במיוחד עם פרשת השבוע הזו, פרשת “מקץ”. שוב ושוב אני תוהה, איך זה שהאחים לא זיהו את יוסף? אני יודעת: תגידו שהוא התבגר, לבש בגדים אחרים, ו”הוצא מהקשרו”… ועדיין… ? הם אלו שמכרו אותו לשיירה היורדת מצרימה, והנה, “במקרה”, “משום מקום” מופיע במצרים איש עברי – כפי שהוא מתאר את עצמו, בערך בגילו, חולם חלומות, המציע פתרונות גלובליים… והם אפילו לא חושדים טיפ-טיפה??

נוסיף לכך את העובדה שיוסף הכיר אותם מיד. כמובן, היו לו יתרונות: הם היו הרבה יותר בולטים, והוא חיכה להם. אך בכך, התורה מבליטה את הניגוד ביניהם עוד יותר.

יתכן שחלק מהתשובה נמצאת בפרשת השבוע של השבוע שעבר: “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום” (בראשית לז,ד), ומיד בפסוק הבא: ויוסיפו עוד שנוא אותו (לז,ה), ואם עוד לא הבנו לגמרי מה הרגישו האחים לגבי יוסף, הטקסט ממשיך: “ויוסיפו עוד שנוא אותו”… (לז,ח).

אחת התכונות הגדולות ביותר של יוסף היא שהוא “רואה”. יוסף רואה חלומות, בדיוק כמו יעקב אביו כשהיה צעיר יותר, רואה פתרונות, הזדמנויות ובעיקר, רואה את הקב”ה בכל מקום. האחים, לעומת זאת, מתקשים “לראות”. הפעם האחרונה ששורש הפועל “לראות” מוזכר בהקשרם, היא כשהם רואים את יוסף בא וזוממים להרוג אותו (לז,יח). הפועל לראות לא יופיע שוב עד שיעקב יראה ש”יש שבר במצרים” (מב,א). הראיה הזו היא מה שמוביל לפגישה המחודשת של המשפחה, כשיהודה מפציר ביעקב שיתן לו לקחת את בנימין ואומר לו שיוסף אמר: “לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם” (מג,ה), ולאחר הפגישה המרגשת נשמע בשבוע הבא את יוסף אומר להם: “והנה, עיניכם (עכשיו) רואות ועיני אחי בנימין”.. (מה,יב).

יתכן שמה שעוור את עיני האחים ומנע מהם לראות, היתה שנאתם ליוסף. התורה לא מספרת לנו מה היו כוונותיו של יוסף כשסיפר להם בתחילה את חלומותיו. אנחנו הם אלו שמניחים, בהתבסס על תגובת האחים, שהוא היה “שוויצר” ו”מתנשא” אבל אפשר לראות את הסיפור לגמרי אחרת. למשל, אולי יוסף בכלל רצה לחלוק איתם את שמחתו על כך שהוא רואה את כולם ביחד בעתיד. הרי עד עכשיו נבחר רק בן אחד להמשיך את דרכו של אברהם (יצחק), ואח”כ יצחק (יעקב), ואילו האח האחר הלך להקים אומה אחרת, לא פעם מתחרה. עכשיו זו הפעם הראשונה שכל ילדיו של אב אחד ממשיכים בדרכם במשותפת כדי להיות “בני ישראל”. – ביחד. מישהו ביניהם יצטרך להיות המנהיג, ויוסף תוהה איתם בקול: אולי זה אני, שיש לי חלומות כמו לאבא שלנו?

אבל האחים לא יכלו לסבול אותו, ולכן אפילו לא יכלו לדמיין שיש סיכוי כלשהו למשהו טוב בדבריו. שנאתם עצרה אותם ומנעה מהם לראות ולשמוע אותו.

ואנחנו? כמה אנחנו מפספסים כשאנחנו מסתכלים דרך משקפיים של שליליות ושנאה, ובמקום לראות אפשרות לכוונותיו הטובות של האדם מולנו, אנחנו מייחסים לו את הגרועים שבפחדינו שלנו?

פרשת “מקץ” נקראת בד”כ בחג החנוכה. שוב אנחנו בשיא החושך, ושוב, יש לנו הזדמנות להדליק אור קטן, לפקוח עיניים לראות את אחינו. הלוואי ונעיז, נעשה ונצליח

:טעימה ממסכת סנהדרין

פעם אמרנו שאם אפשר לקחת רק מסכת אחת לאי בודד, זו תהיה מסכת סנהדרין. ואז, הוא נלקח ל”אי בודד” בשמים, או איפהשהו, ולומדי הדף היומי התחילו – שוב – את מסכת סנהדרין. כל המסכתות נפלאות בדרכן, אך אנסה בשבועות הקרובים לשתף “טעימה” מסכת זו – אלו לא סיכומים ודיבורים ארוכים, רק קטע קצר שמצא חן בעיני בשבוע זה, וב”ה, יהיה זה לעילוי נשמת ומציאת מנוחה נכונה וטובה.

נאמר לנו בסנהדרין דף ז א (מתורגם מארמית לעברית)
היה איש אחד שהיא אומר: כאשר האהבה שלנו היתה עזה, יכולנו לשכב על רוחב הסיף (חרב) והיה לנו מספיק מקום. עכשיו, שאהבתנו (כבר) לא עזה, גם מיטה בת ששים אמות (כ-30 מטר רוחב) לא מספיקה לנו. אמר רב הונא בענין רעיון זה: מתחיל נאמר בענין המשכן “ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות“ (שמות כה, כב), ויש ברייתא (מקור חיצוני מקביל) שאומרת שהארון היה גבוה תשעה טפחים (טפח = בערך 8-9ס”מ) והכפורת עצמה טפח, הרי בסה”כ עשרה, והכוונה שמתחילה, כשהיתה חיבה גדולה בין הקב”ה לישראל, השכינה היתה מתגלה אפילו במקום מצומצם מאד.
ובענין בית המקדש נאמר “והבית אשר בנה המלך שלמה לה’ ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו” (מלכים א’ ו, ב), ולבסוף כתיב [נאמר]: “כה אמר ה’ השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי“ (ישעיה סו, א), כלומר, שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

ועוד אומר הבן יהוידע, שכשיש אהבה ואחוה בין ישראל, אז אפילו אם יש חרב נוקמת בעולם שוכבים ישראל במנוחה כמו שנאמר וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו, ו) ואם אין אהבה בינינו, אז אפילו יש לימוד גדול של ששים מסכתות אין אנו מוצאים מנוחה. וכך היינו כותבים בספרי הזכרונות של ילדותינו: צר העולם לשני יריבים, אך רחב חור המחט לשני אהובים”

שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח.

The Torah portion of Miketz, Shabbat Hanukkah 5785: Seeing in the Dark

I remember when Rachel (a pen name) told me that her brother disappeared in the “Yemenite Children Affair“. Beyond the horrific details, what shocked and moved me most was the fact that more than 70 years had passed, and she herself was already approaching her 80’s, and yet. Not a day goes by that she doesn’t look for him in the faces of strangers on the street, sees him in her sons and grandsons, and never for a moment loses hope that one day, she will see him again, and immediately recognize him.

I think about this especially with this week’s Torah portion, Miketz. Over and over again I wonder, how is it that the brothers didn’t recognize Yosef? I know: you’d say he grew up, wore different clothes, and was “out of context”… and yet…? They are the ones who sold him to a caravan going down to Egypt, and here, “by chance,” “out of nowhere,” appears in Egypt a Hebrew – as he describes himself, about his age, a dreamer of dreams, who offers global solutions… and they don’t even suspect nothing??

Add to that the fact that Joseph recognizes them immediately. Of course, he had advantages: they were much more noticeable, and he awaited them. But in this, the Torah just highlights the contrast between them even more.

Perhaps part of the answer is found in last week’s portion: “And his brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him and could not speak peaceably to him” (Genesis 37:4), and immediately in the next verse: “And they hated him even more” (37:5), and if we still haven’t fully understood how the brothers felt about Joseph, the text continues: “And they hated him even more (37:8).

One of Joseph’s greatest qualities is that he “sees.” Joseph sees dreams, just like his father Jacob when he was younger; he sees solutions, opportunities and, most importantly, sees Gd everywhere. The brothers, on the other hand, have difficulty “seeing.” The last time the root of the verb “to see” is mentioned in context is when they see Joseph coming and plot to kill him (37:18). The verb to see will not appear again until Jacob sees that “there is food in Egypt” (42:1). This latter seeing is what leads to the family’s reunion, when Judah begs Jacob to let him take Benjamin and tells him that Joseph said: “You shall not see my face unless your brother is with you” (43:5), and after this exciting meeting, we hear Joseph tell them next week: “And behold, your eyes (now) see, and the eyes of my brother Benjamin…” (44:12).

It is possible that what blinded the brothers’ eyes and prevented them from seeing was their hatred of Joseph. The Torah does not tell us what Joseph’s intentions were when he initially told them his dreams. We are the ones who assume, based on the brothers’ reaction, that he was a “show-off” and “condescending,” but it’s possible to see the story completely differently. For perhaps Joseph wanted to share with them his joy that he sees them all together in the future. After all, until now only one son has been chosen to be the successor of Abraham’s (Isaac), and later Isaac’s (Jacob) path, while the other brother went to found another, often competing, nation. Now this is the first time that all the children of one father continue their journey to be “the Children of Israel” – together. Someone among them will have to be the leader, and maybe Joseph wonders aloud with them: Could it be me, the one who has dreams like our father?

But the brothers couldn’t stand him, and therefore couldn’t even imagine that there was any chance of anything good in his words. Their hatred stopped them and prevented them from seeing and hearing him.

And how about us? How much do we miss when we look through glasses of negativity and hatred, and instead of seeing the possibility for good intentions in the person in front of us, we attribute to him the worst of our own fears?

Parashat “Miketz” is usually read during the holiday of Hanukkah. Once again we are at the height of darkness, and once again, we have an opportunity to add a little light, to really open our eyes and see our brethren.

A taste from Tractate Sanhedrin:

Once upon a time we said, that if it was possible to take only one tractate to a lonely island, it would be Tractate Sanhedrin. And then, he was taken to a “lonely island” in the heavens or somewhere, and the learners of daf yomi began – once again – studying Tractate Sanhedrin. All the tractates are woderful in their own way, and yet, over the next few weeks, I’ll try to share a taste from this one – not long winded summaries and speeches, just a short section that I like, and may it be in memory of, and a good rest be found.

So it says in Sanhedrin 7:a:

There was a certain man who was saying as he walked: When our love was strong, we could have slept on the width of a sword. Now that our love is not strong, a bed of sixty cubits (about 30 meters) is not sufficient for us. Rav Huna said: Verses are written that convey these sentiments. Initially, it was written: “I will meet with you there and I will speak with you from above the Ark Cover” (Exodus 25:22), and it is taught in a baraita (outside parallel source): The Ark of the Covenant was itself nine handbreadths high (a handbreadth is about 8-9cm), and the Ark Cover was one handbreadth thick. There is a total height of ten handbreadths here. At first, when Gd had great affection for Israel, the Divine Presence was revealed within the confines of this limited space.

And it is written: “And the house that King Solomon built for the Lord, its length was sixty cubits, and its breadth twenty cubits, and its height thirty cubits” (I Kings 6:2). And at the end, when Israel sinned, the whole of the space of the Temple was not expansive enough for the Divine Presence to rest within it, as it is written: “Thus says the Lord: The heaven is My throne, and the earth is My footstool; where is the house that you may build for Me? And where is the place that may be My resting place?” (Isaiah 66:1). In times of discord, the Temple is an insufficient resting place for the Divine Presence.

The Ben Yehoyada adds that when there’s love and friendship among Israel, then even if the sword of revenge is present in the world, Israel sleeps peacefully, as it is said, “and you shall lie down with no fright” (Leviticus 26:6), but when there’s no love among us, then even a huge learning of all 60 tractates, brings no rest. And so we would write in the memory books (form of year books, long gone-) of our childhood: the whole world is too narrow for two enemies, but even the eye of a needle is wide enough for two close friends.

Shabbat Shalom, Chodesh Tov and a Happy Hanukkah.

פרשת וישלח: הנכד של עשו

פרשת “וישלח” מתחילה עם שינוי שמו של יעקב לישראל ומסתימת עם רשימת שמות ארוכה של כל צאצאי עשו, ביניהם מישהו שבהמשך יעשה לנו לא מעט צרות, וכך נאמר:

“וְתִמְנַ֣ע הָיְתָ֣ה פִילֶ֗גֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז֙ בֶּן־עֵשָׂ֔ו וַתֵּ֥לֶד לֶאֱלִיפַ֖ז אֶת־עֲמָלֵ֑ק”… (בראשית לו,יב).

על תמנע נאמר במסכת סנהדרין (צט:), שהיתה אשה שחיתה חיים ארוכים מאד, וכבר רצתה להתגייר בימי אברהם אבינו, אך אברהם לא קבל אותה. היא חיכתה ובקשה מיצחק אבינו, וגם הוא, לא קבל אותה. אז הלכה ליעקב ובקשה להתגייר, וגם הוא, לא קבל אותה. בשלב זה אמרה לעצמה, ‘מוטב אהיה פילגש בביתו של אברהם, ולא נסיכה אצל אומות העולם’. היא התחתנה עם אליפז בנו של עשו, וילדה לו את עמלק, נכדו של עשו.

אפשר להסתכל על האירוע הזה ולהגיד, אה, עכשיו סופסוף הבנו את עמלק! תמיד ספרתם לנו שהוא רשע מרושע, אבל בסה”כ, אמא שלו מתוסכלת מתהליך הגיור הארוך והמתיש, מהשאלות, מבחנים, דרישות ובתי הדין הרבניים. לא פלא שהוא שונא ישראל ורוצה להשמיד אותנו ולירש את מקומנו…
אך… האם עיכוב בגיור הוא סיבה לרצח עם?? לא פעם הופיעו בתקשורת כאן סיפורים דומים על מחבלים שהיתה להם “ילדות קשה” ו”לכן” בחרו בטרור… רגע, לא קצת רחוק?

ניתן להבין את האבות, כי בתקופתם עם ישראל עדיין היה בראשית דרכו, ומכיון שהזהות המשפחתית-לאומית שלנו עוד לא התגבשה, היה קשה לקבל יותר מידי אנשים ו/או אנשים מסוימים לתוך המשפחה. זוהי נקודה חשובה: המתגיירים, גם בימינו, עוברים תהליך מורכב שכולל שנה של לימודים אינטנסיביים, ולא פעם הם חוששים: מה אם לא אדע ברכה מסוימת, או לא אצליח לצטט פסוק מסוים?? דייני בית הדין מצידם אכן שואלים לא מעט שאלות, אך הגיור הוא לא קורס אוניברסיטאי, וזהו לא מבחן בידע. המבחן משתמש בידע כדי להעריך איפה נמצא ליבו של הלומד, מפני שמשמעות הגיור ביהדות היא לא רק לדקלם פסוקים, ואפילו לא לקבל את האמונה באל אחד או לשמור שבת או כשרות או כל פרט אחר, אלא קודם כל, להיות חלק מעם ישראל, על יופיו, גדולתו, חוכמתו, וגם, מה לעשות, שגעונותיו ודרכו המיוחדת.

עמלק מבטא זו קנאה בגורל ובתפקיד של עם ישראל, קנאה שיכולה להפוך לרצון להצטרף אלינו ולחזק אותנו, למשל, בתהליך הגיור, אך גם יכולה להיות קנאה שהביאה אותו ואת ממשיכיו לאורך כל ההסטוריה להביע שני רצונות: 1. לרצות לקחת את מקומנו ו – 2. לחסל אותנו.

חז”ל תוהים ואפילו מבקרים את האבות כאן כשהם שואלים, אולי היה על האבות בכל זאת לקבל את תמנע כדי לחסוך לנו צרות בעתיד? וגם זו שאלה חוזרת ונשנית גם היום: איך לדעת את מי לקבל? מה בדיוק צריך? מה בדיוק ללמוד? מה בדיוק לעשות?

אבל מול תמנע נצבת רות המואביה, צאצאית ללוט, אחיינו של אברהם. לא שהעולם מחולק לבני תמנע ובני רות. חלילה. אך גם טוב לדעת שלעומת תמנע שהופכת רצון להצטרפות למלחמת דורות, מעניין סיפורו של לוט, גם הוא קרוב שלוקח לו זמן למצוא את מקומו הנכון והמדויק במשפחה. במשך שנים רות מחכה להזדמנות לחזור ולהצטרף לעם ישראל. היא מתעקשת ומבטאת את המחויבות מכל הלב שלה במילותיה המפורסמות לנעמי, חמותה:

וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ (רות א, טז-יז).

לפי המסורת, רות, הסבתא-רבה של דוד המלך, היא גם אם משפחת המשיח, שיצטרך לנקום את נקמת ישראל מבני תמנע, כלומר מעמלק ושלוחותיו. מה היא בדיוק הנקמה הזו? אנחנו שנמצאים במלחמה מזה חודשים (וגם על כך יש שיאמרו, שנים ו/או דורות), חושבים על נקמה ומלחמה במושגים פיזיים, קרביים, אך חז”ל קרוב לודאי אומרים כאן עוד משהו: לפעמים הדרך להלחם על מי שאנחנו היא בעקשנות פשוטה. סורי, אומרים צאצאיה של רות לצאצאיה של תמנע, אנחנו לא הולכים לשום מקום. נשמח שתצטרפו אלינו, במקום לנסות להחליף אותנו ו/או להשמיד אותנו. גם אם דברים לוקחים זמן, ידינו פרושות אליכם לשלום.

שבת שלום.

Parashat VaYishlach begins with Jacob’s name changing, from Ya’akov to Israel, and ends with a long list Esau’s descendants, including someone who will later cause us quite a bit of trouble, as it says:

“And Timna was concubine to Elifaz, Esav’s son; and she bore to Elifaz Amalek”… (Genesis 36:12).

About Timna it is said in Tractate Sanhedrin (99:b), that she was a woman who lived a very long life, and already wanted to convert during the days of our forefather Abraham, but Abraham did not accept her. She waited and asked Isaac our forefather, and he did not accept her either. So she went to Jacob and asked him to convert, and he did not accept her either. At this point she said to herself, ‘I would rather be a concubine in Abraham’s household than a princess among the nations of the world.’ She therefore married Eliphaz, Esau’s son, and bore him Amalek, Esau’s grandson.

One might look at this event and say, oh, now we finally understand Amalek! We were always told that he was evil and wicked, but now we get it: it’s his mother who is frustrated by the long and exhausting conversion process, the questions, tests, demands and rabbinical courts. No wonder he hates Israel and wants to destroy us and take our place…

But… Is delaying conversion a reason for genocide?? Similar stories have often appeared in the media here about terrorists who had a “difficult childhood” and “therefore” chose terrorism… Isn’t that just a bit far-fetched?

We can understand the forefathers, because during their time, the Jewish people were still in their infancy, and since our family-national identity had not yet formed, it was difficult to accept too many people and/or certain people into the family. This is an important point: converts, even today, go through a complex process that includes a year of intensive studies, and more than once they are afraid: What if I don’t know a certain blessing, or I won’t be able to quote a certain verse?? The rabbinic court members do ask quite a few questions, but conversion is not a university course, and this is not a test of knowledge. The test uses knowledge but the main goal is to assess where the learner’s heart is, because the meaning of conversion in Judaism is not only to recite verses, nor even to accept the belief in one Gd or to keep Shabbat or kosher or any other detail, but first and foremost, to take part in the People of Israel in the beauty, greatness, wisdom, and also, we can say, the madness and the unique way.

Amalek expresses this envy in the fate and role of the People of Israel, an envy that can turn into a desire to join us and strengthen us, for example, in the process of conversion, but it can also be an envy that can lead Amalek and his successors throughout history to express his two desires: 1. to want to take our place and – 2. to eliminate us.

The Sages wonder and even criticize our forefathers here when they ask, perhaps the forefathers should have accepted Timna after all, and save us all the trouble in the future? Which is a recurring question even today: How do we know who to accept? What exactly do we need? What exactly do we need to teach? What exactly do we need to do?

But opposite Timna stands Ruth the Moabite, a descendant of Lot, Abraham’s nephew. Not that the world is divided into the children of Timna and the children of Ruth, Gd forbid. But it’s maybe just good to know that in contrast to Timna, who turns the desire to joining the People, into a multi-generational war, the story of Lot is interesting, also a relative who takes time to find his right and precise place in the family. For years, Ruth waits for the opportunity to return and join the People of Israel. She insists and expresses her heartfelt commitment in her famous words to Naomi, her mother-in-law:

“But Ruth replied, “do not urge me to leave you, to turn back and not follow you. For wherever you go, I will go; wherever you lodge, I will lodge; your people shall be my people, and your Gd my Gd. Where you die, I will die, and there I will be buried. Thus and more may Hashem do to me, if anything but death parts me from you.” (Ruth 1:16-17).

According to tradition, Ruth, the great-grandmother of King David, is also the foremother of the Messiah’s lineage, who will have to avenge Israel’s vengeance on Timna’s offspring, that is, Amalek and his descendants. What exactly is this revenge? We, who have been at war for months (and some would say, years and/or generations), think of revenge and war in physical, combative terms, but our Sages are probably saying something else here: Sometimes the way to fight for who we are is with simple stubbornness. Sorry, say the descendants of Ruth to the descendants of Timna, we are not going anywhere. We would love for you to join us, instead of trying to replace us and/or destroy us. Even if things take time, our hands are outstretched to you in peace.

Shabbat Shalom.

warning – a little political, a little current, a little upset and a little Torah too ❤ 🙂 English below

פרשת תולדות: רון דרמר, זוהר ארגוב וברכת יצחק ליעקב

אחד מחוקי ההשרדות שלי כאן ביני לבין עצמי, הוא להמעיט בשמיעת חדשות, ובעיקר, פרשנים המלהגים באולפנים. ולמרות זאת, פה ושם אני בכל זאת נופלת, ונזכרת למה קבעתי לעצמי את הכלל הנ”ל, וכמה אני נענשת כשאני חורגת ממנו…

זה מה שקרה לי כששמעתי בשבוע שעבר את דבריו של אמנון אברמוביץ – עיתונאי ופרשן פוליטי – בערוץ 12, שאמר את הדברים האיומים הבאים (בלי שאיש באולפן יעצור אותו!):

“רון דרמר הוא בחור תרבותי ומנומס ונעים הליכות אבל הוא לא ישראלי בעומק. הוא הגיע בגיל 26. למה הוא לא עשה צבא? החוויה שלו הבסיסית היא לא חוויה ישראלית. אני לא חושב שהוא יודע מה ההבדל בין אריק איינשטיין וזוהר ארגוב או שושנה דמארי וחווה אלברשטיין או מי היה שייע גלזר ונחום סטלמך או אולי גם לא את ההבדל בין עמוס קינן לעמוס עוז… רון דרמר לא יודע איפה זה רפיח ואם אתה שם אותו בניר עוז הוא לא יודע לחזור הביתה”...

יש כל כך הרבה מה להגיד על האמירה הטפשית הזו, במיוחד כשהיא נאמרת מפי מישהו שבעצמו בן לכאלה שבזמנו היו עולים חדשים (או שבעיניו להגיע מסרביה זה יותר טוב מאשר להגיע מארה”ב?). התרשמתי מה”אבחנה” חדת העין והאוזן לגבי הזמרים השונים. מאד הייתי רוצה לדעת אם, חוץ מלהבדיל בין אשכנז וספרד (“אריק איינשטיין וזוהר ארגוב”), אברמוביץ גם מבחין, למשל, בין זוהר ארגוב, אבנר גדסי, חיים משה, ועמיר בניון… ומנגד – יובל דיין, נועה קירל ועדן בן זקן, או גם, ליאונרד כהן, בוב דילן, ופאול סיימון… ??

אכן, אריק איינשטיין ואורי זוהר (מקוה שאתם מכירים ולא תכשלו…) כבר הטיבו לתאר את הסיטואציה הזו, כשכל עליה עומדת על תלולית חול קטנטנה ומצביעה על החדשים הבאים אחריה. אין ספק שביום יצירתי יותר ועצור פחות, גם אני יכולה לעשות מופע סטנד-אפ שלם על זה, למרות שבסוף, זה פשוט עצוב.

ה”מבחן” השטחי כלפי אחים ואחיות יהודיים שעשו עליה ובאו לחיות כאן מרחבי העולם, לעיתים קרובות באומץ בלתי נתפס עבור מי שלוקח את חייו בארץ כמובן מאליו, גם עומד מול העובדה שיש בארץ לא מעט לא-יהודים שיכולים בקלות להבחין בין “אריק איינשטיין וזוהר ארגוב” ולהתמצא ב”תרבות הישראלית” אולי יותר טוב מהשר – השר, אדון אברמוביץ, ולא ה”בחור” – רון דרמר (וגם ממך), והשאלה שנשאלת וצריכה להשאל, האם זה מה שעושה אותנו עם? האם בשביל זה חזרנו לארץ האבות ובנינו מדינה? כדי להבחין בין חווה אלברשטיין ושושנה דמארי? ולמצוא את הדרך מניר עוז?? אגב, בד”כ אין שום בעיה למצוא את הדרך מכל מקום בארץ, מפני שיש כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך שעוזרים אחד לשני ולא מנסים להכשיל אחד את השני במבחני גאוגרפיה וטופוגרפיה של ארץ ישראל (האשכנזית).  

בפרשת השבוע (כן, ידעתם שבסוף אגיע…), פרשת תולדות, אנחנו עוסקים בבניהם של יצחק ורבקה.

רבקה הגיעה בשבוע שעבר אחרי שאברהם התעקש והשביע את עבדו: “אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק”. ומה אם היא לא תרצה לבוא אל הארץ הזו, עם הזמרים הנפלאים, השדרנים המעצבנים, הביצות השונות וכל האתגרים האחרים שיש לנו כאן? אני יכול, שאל העבד, אולי להחזיר את הבן שלך לשם?

חס וחלילה! ענה לו אברהם, “הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה׃ ה’ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֮ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את, ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם. וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ, וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה” (בראשית כד, ג-ח).

בניגוד לישמעאל, שאמו לקחה לו אשה ממצרים (בראשית כא,כא) ועשו שחיפש “מקומית” אמיתית ולכן התחתן עם בתו של ישמעאל (…). ישמעאל עצמו ובני הפילגשים קבלו מתנות רבות. לעומתם, המדרש מספר שיעקב הכין את נזיד העדשים ביום בו אברהם נפטר, אוכל של מעוטי יכולת כי הם היו עניים באותה תקופה. זה לא משנה. בשביל יצחק אבינו, אברהם התעקש על שתי מתנות, שתי ירושות, שתי מתנות יקרות מכל: המשפחה והארץ. רק זה. ומאז ועד היום, על זה בדיוק כל הרעש סביב.

כשרבקה הגיעה, גם היא בטח לא הכירה את אותם הזמרים שיצחק הקשיב להם בלכתו בשדה בשעת ערב, והיתה צריכה עזרה למצוא את הדרך, אך למרות הכל, דוקא היא ניחמה אותו אחרי מות אמו, ואותה הוא אהב, האשה הראשונה בתורה שנאהבת ע”י גבר.

גידול הילדים, עשו ויעקב, לא היה פשוט ויש הרבה מה לומר על כך, אבל… אני מדלגת ישר לברכות שברך יצחק את שני בניו:

לגבי עשו נאמר:

“וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל” (בראשית כז:לט),

ולגבי יעקב נאמר:

“וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ” (בראשית כז:כח).

טל שמים. שמני הארץ… ההבדלים בסוף לא כל כך גדולים. אבל בין הפסוקים האלה, אצל יעקב ישנה אות אחת מיוחדת הפותחת את הברכה, שאצל עשו – איננה. זו האות “וו”: “ויתן לך”… מה פירוש “ויתן”? למה לנו ה-וו הזאת? מדגיש לנו רש”י בהתבסס על מדרש רבה: כדי לומר לנו שיִתֵּן וְיַחֲזֹר וְיִתֵּן.

לעשו – לכאורה יתרון עצום על יעקב: יש לו הכל, לא חסר לו כלום. אך, כך לפי הרב אורי שרקי, מי שלא חסר לו כלום, זה סימן שאלוהים לא אוהב אותו. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו מתפללים כי חסר לנו משהו, אך בעצם, זה הפוך: חסר לנו משהו כדי שנתפלל. חוסר יוצר הזדקקות, והזדקקות יוצרת קשר – בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו. ואפילו בין אדם לעצמו.

במילה “ויתן” נאמר ליעקב שהקב”ה יחזור ויתן לו עוד ועוד. הקב”ה לעולם לא יגמור לתת לו את כל מה שיש לו. אבל יעקב – ישראל – יצטרך להרגיש את החוסר, להכיר בו ולבקש. המעגל הזה יעשה שני דברים: יעקב ישאר “בקשר”, ומתוך כך – ימשיך ויגדל. הוא יבקש מחר דברים שהיום אין לו מושג שהוא זקוק להם. זה ישאיר מקום גם לשמור על זהותו וגם להתפתח ולשאוף לעוד ועוד.

וזו הברכה לעם ישראל. להיות מי שהוא – עם עתיק יומין, וגם – עם צעיר חדשני ומתחדש. כמו שכתב המשורר יהודה עמיחי (מכירים?…) בשירו “אבי היה אלוהים”, על אביו שלימד אותו את עשרת הדברות, “לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן, אלא ברכות ובאהבה”, והוסיף עוד שתי דברות: “הדיבר האחד-עשר, ‘לא תשתנה’, והדיבר השנים-עשר, ‘השתנה, תשתנה‘”…

בספר הילדים הנפלא “הביצה שהתחפשה” שכתב ואייר דן פגיס (1973), הביצה הלבנה מחפשת חברים “כמוה”: כדור פינג-פונג לבן, פטריה מרקדת על רגל אחת, כד שפתחו מוזר. הם ממש דומים לה, לא? למה הם לא רוצים – לא יכולים – לשחק איתה? אבל אז מוצאת אותה אמא תרנגולת כדי להמשיך ולשבת לדגור עליה. מסתבר שהביצה היא בכלל לא ביצה. היא אפרוח…

על דרך המשל, אם נאמרות הערות כנ”ל, אז כנראה עוד לא לגמרי בקענו מהביצה שלנו, וה”דגירה” לוקחת זמן וכוח וסבלנות רבה. אבל כל זה חלק מהמסע לחיות את הברכה הזו של מי שאנחנו, של יתן ויוסיף לתת, של לא להשתנות ולהשתנות תמיד. מי שמפספס את זה, מפספס משהו הרבה יותר יסודי וחשוב, גם אם הוא מצליח להבחין ממש טוב בין זוהר ארגוב ואריק איינשטיין.

שבת שלום. 

The Torah portion of Toldot: Ron Dermer, Zohar Argov and Isaac’s blessing to Jacob & Esau

One of my survival rules here between me, myself and I is to minimize listening to the news, and especially, commentators who pontificate in the TV studios. And yet, here and there I still fall, and am reminded why I set the above rule, and how much I am punished when I deviate from it…

This is what happened to me when I heard last week the words of Amnon Abramovich – a journalist and political commentator – on Channel 12, who said the following terrible things (without anyone in the studio stopping him!):

“Ron Dermer is a cultured, polite and pleasant guy, but he is not Israeli at heart. He arrived at the age of 26. Why didn’t he serve in the army? His basic experience is not an Israeli experience. I don’t think he knows the difference between Arik Einstein and Zohar Argov or Shoshana Damari and Hava Alberstein or who Shaye Glazer and Nahum Stelmach were or maybe not the difference between Amos Keinan and Amos Oz… Ron Dermer doesn’t know where Rafah is and if you put him in Nir Oz he doesn’t know how to get home“…

There’s so much to be said in response to this stupid statement, especially when it’s made by someone who himself is a descendant of those who were new immigrants at the time (maybe in his eyes, coming from Serbia is better than coming from the US?). I was impressed by the sharp-eyed and eared “diagnosis” of the various singers. I would really like to know if, in addition to distinguishing between Ashkenazi and Sephardic (“Arik Einstein and Zohar Argov”), Abramowitz also distinguishes, for example, between Zohar Argov, Avner Gadsi, Haim Moshe, and Amir Benayoun… or, Yuval Dayan, Noa Kirel, and Eden Ben Zaken, or also, Leonard Cohen, Bob Dylan, and Paul Simon… ??

Indeed, that same Arik Einstein and Uri Zohar (I hope you know them and not fail the test here…) have already described this situation well, when each alia stands on a tiny sand dune and points to the new “new comers” following it. There is no doubt that on a more creative and less held-back day, I too could do an entire stand-up show about it, although in the end, it’s just plain sad.

The superficial “test” towards our Jewish brothers and sisters who made Aliya and came to live here from around the world, often with incomprehensible courage, especially in comparison with someone who takes their life in Israel for granted, also stands in contrast with the fact that there are quite a few non-Jews in Israel who can easily distinguish between “Arik Einstein and Zohar Argov” and navigate “Israeli culture” perhaps better than the Minister – the Minister Dermer, Mr. Abramowitz, and not the “guy”; and the question that is asked and needs to be asked is, is this what makes us a People? Is this why we returned to the Land of our ancestors and built a State? All in order to distinguish between Hava Alberstein and Shoshana Damari? And to find the way from Nir Oz?? And by the way, it is usually not a problem to find your way from anywhere in this country, because there are so many good people along the way who help each other, and do not try to fail others on geography and topography tests of the (Ashkenazi).Land of Israel.

Which brings us to this week’s Torah portion (well, you knew I’d get there eventually…), Toldot, when we’re talking about the sons of Isaac and Rebecca.

Rebecca arrived last week after Abraham insisted and made his servant swear: “lest you take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, but you will go to the land of my birth and to my homeland, to get a wife for my son Isaac.”

And what if she doesn’t want to come to this Land, with its wonderful singers, annoying broadcasters, various swamps, and all the other challenges we have here? Can I, the servant asked, perhaps take your son back there?

Gd forbid! Abraham answered him, ““On no account must you take my son back there! Hashem, the Gd of heaven—who took me from my father’s house and from my native land, who promised me on oath, saying, ‘I will assign this land to your offspring’—will send a messenger before you, and you will get a wife for my son from there. And if the woman does not desire to follow you, you shall then be clear of this oath to me; but do not take my son back there.” (Genesis 24:3-8).

Their story stands in contrast with Ishmael, whose mother took him a wife from Egypt (Genesis 21:21 – and why didn’t his father??), and Esau, who was looking for a true “local” and therefore married Ishmael’s daughter (…). Ishmael himself and the “sons of the concubines” received many fancy gifts. Also in contrast, the Midrash tells us that Jacob prepared lentil stew on the day Abraham died, food for the underprivileged because they were poor at that time. It didn’t matter. For Isaac, our forefather, Abraham insisted on two gifts, two inheritances, two presents that were most precious: the family and the Land. Only this. And from then until today, all the noise around us, is still on this…

When Rebekah arrived, she probably didn’t know the same singers that Isaac listened to as he walked in the field at night, and she too needed help finding her way, but despite everything, it was she who comforted him after his mother’s death, and whom he loved, the first woman in the Torah to be loved by a man.

Raising the children, Esau and Jacob, was not easy and there is much to say about it, but… let’s skip straight to the blessings that Isaac blessed his two sons:

Regarding Esau, it is said:

“And his father Isaac answered, saying to him, ‘behold, your abode shall enjoy the fat of the earth
And the dew of heaven above’”…. (Genesis 27:33),

And concerning Jacob, it is said:

““and may Gd give you of the dew of heaven and the fat of the earth, abundance of new grain and wine’”… (Genesis 27:28).

Dew of heaven. The oil / fatness of the land… The differences in the end are not that big. But between these verses, in Jacob’s case there is one special letter that opens the blessing, which in Esau’s case – is not there. This is the letter “vav“: “And He will give you”… What does “and He will give” mean? Why do we have this “vav“? Rashi emphasizes to us based on Midrash Rabbah: to tell us that He will give and will return and give again.

Esau – seemingly has a huge advantage over Jacob: he has everything, he lacks nothing. However, according to Rabbi Uri Sherki, the one who is not lacking anything – that’s a sign that Gd does not love him. We tend to think that we pray because we lack something, but in fact, it is the opposite: we lack something in order for us to pray. Lack creates need, and need creates a connection – between a person and his fellow human, between a person and his Gd. And even between a person and himself.

In the word “and He will give,” Jacob is told that Gd will give him again and more. Gd will never finish giving him everything He has for him. But Jacob – Israel – will have to feel the lack, recognize it and ask for what’s missing. This cycle will do two things: Jacob will remain “in touch,” and from this – he will continue and grow. Tomorrow he will ask for things that today he has no idea he needs. This will leave room both to maintain his identity and to develop and strive for more and more.

And this is the blessing for the People of Israel. To be who we are – an ancient people, and also – a young, innovative and renewing people. As the poet Yehuda Amichai (you know him?…) wrote in his poem “My Father Was Gd,” about his father who taught him the Ten Commandments, “not with thunder or fury, not with fire or cloud, but with gentleness and love,” and added two more commandments: “The eleventh commandment, ‘Do not change,’ and the twelfth commandment, ‘Change, change.'”…

In the wonderful children’s book “The Egg That Disguised itself,” written and illustrated by Dan Pegis (1973), the white egg is looking for friends “like her”: a white ping-pong ball, a mushroom dancing on one leg, a jug with a strange opening. They really look like her, don’t they? Why don’t they want – can’t they ? play with her? But then the mother hen finds her to continue sitting and incubating her. It turns out that the egg is not an egg at all. It’s a chick…

By way of analogy, if comments such as the above are (still) made, then we have probably not yet fully hatched from our egg, and “incubation” takes time and strength and a lot of patience. But all of this is part of the journey to live this blessing of who we are, of giving and be given, and continuing to give; of not ever changing and always, constantly changing and growing. Whoever misses this, misses something much more fundamental and important, even if he manages to distinguish very well between Zohar Argov and Arik Einstein.

Shabbat Shalom.

שני חיי שרה

היינו מצפים שפרשת “חיי שרה” תספר לנו על חייה של שרה, אך שם הפרשה עומד בדיסוננס גמור לתוכנה: “וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן” (בראשית כג,ב).

בניגוד לרש”י שמסביר, ע”פ המדרש, ש”ְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה”, פירוש שאני לא אוהבת כי לדעתי הוא מתאר את שרה כאדם חלש, מנותקת מסביבתה, שבעלה עושה דברים מאחורי גבה… תיאור שלא תואם את שאר הסיפור, הספורנו (עובדיה ספורנו 1468-1549 איטליה) מסביר ששרה נפטרה אחרי שרבקה נולדה מפני “שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו, שנאמר ‘וזרח השמש ובא השמש’ (קהלת א,ה).

פירוש זה מחזק את צדיקותה של שרה. ואכן, בפסוק הראשון בפרשה נאמר לנו: “וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”. מה פירוש “שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”? אפשר כמובן, להסביר שאלו הם השנים ששרה היתה חיה. אך יתכן שהמילה באה באמת במובן שניים – 2, כלומר, המקרא רוצה לספר לנו שלשרה היו שני חיים: אחד לפני מותה, והשני – עם ו/או אחרי מותה. אין הכוונה כאן לגלגול נשמות, אלא לכך שדברים מסוימים היא עצמה הצליחה לעשות בחייה אך דברים אחרים היא הצליחה לעשות רק עם מותה.

בשבוע שעבר שמענו אותה זועמת “גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק” (בראשית כא,י). כמעט התפתינו לראות לפנינו אשה, זקנה, מרירה, קנאית, כועסת על האשה הצעירה יותר ש”תופסת לה” את בעלה… אופס, זו כנראה זליגה מאיזה סדרת טלויזיה… אך לא הסיפור שלנו.

הלוא שרה היא זו שנתנה את הגר, שפחתה, לאברהם, בתקוה שיהיה להם ילד, ילד שיהיה שלהם בדיוק כמו שכל בניו של יעקב, בין אם היו אלו מרחל ולאה (נשותיו) או מזלפה ובלהה (השפחות), כולם נחשבו ביחד ל”בני ישראל”. אך הגר לא איפשרה לאברהם ושרה לגדל את הילד בדרך ה’. אם כבר, זו הגר שקנאה בשרה על מקומה ורצתה לגזול אותו (את אברהם) משרה, כשהיא משתמשת בילד כדי לנסות ולהשיג את מטרתה (ואולי אפילו חזרה אליו אחרי מותה של שרה, כך ע”פ המדרש).

כך או כך, לאורך כל הסיפור, ישמעאל נשאר “בן האמה” והיא נשארה “הגר המצרית”, וגם, מעניין, “בנו” של אברהם. כשהקב”ה סיפר לאברהם על הולדת יצחק, אמר לו אברהם: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ” (בראשית יז,יח)! מעין – מה אני צריך עכשיו עוד ילד עם שרה?? לי מספיק שיש לי את ישמעאל! איתו אני עושה את מה שבקשת, מספר לאנשים על האמונה באל אחד, עושה נפשות בעולם… זה טוב, לא? כן, אומר לו הקב”ה, זו התחלה טובה, אך “כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ” (כא, יב). לשרה יש תכנית קצת אחרת, ובלעדיה, התכנית שלך לא תצא לפועל.

כי שרה ו”בנה” יצחק הם אלו הדואגים לקשר שלא ינותק בין עם ישראל וארץ ישראל.

יצחק הוא זה מבין שלושת האבות שמעולם לא עזב את הארץ (בניגוד לאברהם ויעקב), מה שקבל מאמא שלו, שדוקא במותה – בקבורתה – “הכריחה” את אברהם אבינו לחפש חלקת אדמה שתהיה לגמרי שלו ושל המשפחה – בארץ ישראל. במותה התחזק הקשר הפיזי לארץ, ואלו הם “שני חיי שרה”. הקשר הבלתי פוסק עם מערת המכפלה, מקום קבורתה ואח”כ מקום קבורת האבות והאמהות, לאורך כל הדורות כסמל לקשר עם ארץ ישראל.

אבל… למה להאחז בארץ דוקא על ידי חלקת קבר? לא עדיף היה לקנות שדה או כרם? אולי גינה קטנה? לשתול פרחים ועצים? אלא שאז, היינו עלולים להבין מכך שזכותנו על הארץ תלויה בעבודת האדמה, ואם יום אחד, יבוא מישהו חרוץ יותר, כזה שמגדל יותר עצים, אולי חלילה זכותנו על הארץ תאבד… אך האחיזה בארץ החלה בקבר, מקום בו האדם לא עושה כלום, אולי כדי ללמד אותנו שזכותנו על הארץ היא זכות עצמית שלא תלויה בכלום. זה נכון, מעשים לא נכונים עלולים להרחיק אותנו ממנה, כמו שחווינו בחורבן בית המקדש, אך למרות המרחק, הזכות עצמה – לא אובדת לעולם.

בסוף הפרשה הזו, “חיי שרה”, גם אברהם נפטר ונקבר באותו המקום, במערת המכפלה, לא עם הגר, אולי קטורה, אליה חזר, אולי, בסוף חייו, אלא עם שרה, באחוזת הקבר הנצחית של המשפחה.

בקבורתו נוכחים שני בניו, כמו שכתוב: “וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא” (בראשית כה,ט). רש”י טוען, בשם המדרש, שיצחק מוזכר ראשון מפני שישמעאל עשה תשובה. לכן גם בפסוק הקודם לכך, נאמר על אברהם שהוא מת “בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ”, כי הנה ראה אברהם את בניו, שלפי התורה לא החליפו מילה אחת עד כה, משלימים. איך קורה השולם הזה? כמו שאמרו הגששים (הגשש החוור במערכון המפורסם קרקר נגד קרקר), מתחלקים “חצי בחצי”: ישמעאל יקח את כל העולם שם יוכל להפיץ את תורת אביהם כשהוא מלמד את בני העמים על האל האחד והיחיד ועשיית החסד, חוץ ממקום אחד ויחיד בו יצחק יוכל לפתח ולבנות את חזון אביהם – כאן, בארץ ישראל. האם זהו גם המרשם לשלום באזורנו? שכל אחד מהבנים יבין את תפקידו וימלא אותו? לפחות זה יכול לתת לנו חומר למחשבה.

שבת שלום.

Shnei Chayey Sarah – The two lives of Sarah

We would have expected a Torah potion that’s called “The Life of Sarah” to tell us about Sarah’s life, but the name of the portion stands in direct dissonance with its content: “and Sarah died in Kiriath-Arba—now Hebron—in the land of Canaan” (Genesis 23:2).

In contrast to Rashi who explains, according to the midrash, that “Sarah’s death was adjacent to the Binding of Yitzchak, for by hearing about the Binding, that her son was subject to being slaughtered and barely didn’t, her soul flew away and she died”, a commentary I don’t like because, in my opinion, it describes Sarah as a weak person, detached from her surroundings, whose husband does things behind her back… a description that does not match the rest of the story, the Sforno (Ovadia Sforno 1468-1549 Italy) explains that Sarah died after Rebekka was born because “no tzaddik dies from the world unless a tzaddik like him is born, as it is said, ‘the sun rose and the sun came’ (Ecclesiastes 1:5).

This interpretation strengthens Sarah’s righteousness. Indeed, in the first verse of this Torah portion we’re told: “and Sarah’s lifetime came to be one hundred and twenty years and seven years, the span of Sarah’s life” (literally, Shnei Chayey Sarah). What does the latter part mean?

Of course, it is possible to explain that these are the years Sarah was alive. But it is possible that the words Shnei Chayey Sarah translated as “the span of Sarah’s life”, plays on the word – shnei, which can mean the number 2, that is, the Torah wants to tell us that Sarah had two lives: one before her death, and the other – with and/or after her death. This does not mean here necessarily reincarnation, but that she herself was able to do certain things in her life, and other things she was only able to do with her death.

Last week we heard her angry ““Cast out that slave-woman and her son, for the son of that slave shall not share in the inheritance with my son Isaac.” (Genesis 21:10). We were almost tempted to see in front of us an old, bitter, jealous woman, angry at the younger woman who “stole” her husband… Oops, that’s probably the influence from some TV series… but not our story.

For it was Sarah who gave Hagar, her maid-servant, to Abraham, in the hope that they would have a child, a child that would be theirs just like all of Jacob’s sons, whether they were from Rachel and Leah (his wives) or from Zilpah and Bilha (the maid-servants), all of them together were considered “the Children of Israel” “. But Hagar did not allow Abraham and Sarah to raise the child in the ways of Hashem. If anything, it was Hagar who was jealous of Sarah for her status, and wanted to usurp him (Abraham) from Sarah, using the child to try and achieve her goal (and perhaps even returning to him after Sarah’s death, according to the Midrash).

Either way, throughout the story, Ishmael remains the “son of the maid-servant” and she remains the “Egyptian Hagar”, and also, interestingly, the “son” of Abraham. When G-d told Abraham about the birth of Isaac, Abraham said to him: “If only Ishmael would live before you” (Genesis 17:18)! As if saying, what do I need now another child with Sarah?? It’s enough for me that I have Ishmael! With him I do what You asked of me, telling people about the belief in one God, making souls in the world… that’s good, isn’t it? Yes, God tells him, that’s a good start, but “all that Sarah tells you, listen to her voice” (21:12). Sarah has a slightly different plan, and without her, your plan will not come to fruition.

Because Sarah and “her son” Yitzchak are the ones who take care of the bond that will not be severed between the people of Israel and the Land of Israel.

Yitzchak is the one of the three fathers who never left the Land (unlike Abraham and Jacob), which he received from his mother, who upon her death – in her burial – “forced” our forefather Abraham to look for a piece of land that would be completely his and the family’s – in the Land of Israel. At her death, the physical connection to the Land was strengthened, and these are “Sarah’s two lives.” The unceasing connection with the Cave of the Patriarchs, her burial place and later the burial place of the forefathers and foremothers, has remained throughout the generations as a symbol of the connection with the Land of Israel.

But… why hold on to the Land davka by a plot of a gravesite? Wouldn’t it be better to buy a field or a vineyard? Maybe a small garden? Plant flowers and trees? Except then, we might have understood from this that our right to the Land depends on tilling the soil, and if one day, someone comes along who is more diligent, one who grows more trees, maybe God forbid our right to the Land will be lost… but holding on to the Land began with a grave, a place where the person does nothing, perhaps to teach us that our right to the Land is an independent right that does not depend on anything. It is true, incorrect actions may distance us from it, as we experienced during the destruction of the Temple, but despite the distance, the right itself – is never lost.

At the end of this Torah portion, “Sarah’s Life”, Abraham also dies and is buried in the same place, in the Cave of the Patriarchs, not with Hagar, perhaps Ketura, to which he returns, perhaps, at the end of his life, but with Sarah, in the family’s eternal estate.

His two sons are present at his burial, as it is written: “And they will bury him, Isaac, and Ishmael, his sons in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:9). Rashi claims, in the name of the midrash, that Isaac is mentioned here first because Ishmael repented. Therefore, in the previous verse, it is said of Abraham that he died in “a good ripe age, old and contented”, because here Abraham saw his sons, who according to the Torah had not exchanged a single word until now, making peace with each other. How does this happen? As the Gashashim said (in a famous skit “Kreker vs. Kreker), ‘we’ll divide it, half by half’: Ishmael will take the whole world where he can spread the teachings of their father as he teaches the people of the nations about the one and only God and doing kindness, and he’ll do that everywhere, except for one and only one place where Isaac can develop and build the vision of their father – here, in the Land of Israel. Is this also the prescription for peace in our region? That each of the son understands his role and fulfills it? If nothing else, it gives us at least some food for thought…

Shabbat Shalom

פרשת וירא: ב”ה, עוד נצחק

ספר בראשית מציג לפנינו דברים שקורים שפעם הראשונה בתנ”כ, ומבחינתנו בעולם, ולכן מייצגים אב טיפוס של תופעה מסוימת. יכולנו לקרוא עליה במילון, אך במקום להסביר לנו “על”, דרך הסיפור, אנחנו חווים את…

כך אנחנו מתוודאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת “וירא”, לתופעת הצחוק.

שרה אמנו היא זו שמכניסה גורם מיוחד לתוך תולדות האומה שלנו וזהו הצחוק: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר… הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי” (בראשית יח, יב-יג). על יסוד הצחוק הזה ישנה התערבות מיוחדת של הקב”ה, האומר: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?” ומיד: “וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה” (יח, טו). האם שרה משקרת? או מתממת? מה, היא תלמידה שמנסה להסתיר משהו מהמורה? והלוא רש”י אומר עליה שהיא גדולה בנבואה מאברהם! אז מה קורה כאן? במיוחד לנוכח תגובתו של הקב”ה המפתיעה עוד יותר: “וַיֹּאמֶר: לֹא! כִּי צָחָקְתְּ” (שם)?

העלילה מסתבכת כשבמדרש (בראשית רבה, מח, כ) נאמר: ש”מעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת”…  כלומר, מעולם לא היתה שיחה כזו בין הקב”ה לבין שום אשה בעולם, שיחה כמעט אינטימית, שנושאה הלכאורה לא חשוב הוא הצחוק שלה, שעל שמו יקרא בנה, יצחק, שעל לידתו אנחנו שומעים בפרשה הזו. הצחוק הזה כבר מתחיל להופיע בסוף הפרשה הקודמת:

וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת (בראשית יז, יז-כא).

מה זה “צחוק”?

כשאנחנו רואים סרט וצוחקים, על מה זה? או כשרואים משהו מצחיק ברחוב…?
הצחוק מופיע כאשר מתרחש משהו לא צפוי, משהו שמנוגד לכל מה שציפינו, ואכן, לידה של ילד אצל אשה עקרה בת תשעים שנה, הוא משהו בלתי רגיל, ששובר את סדרי הטבע, מה שמוליד צחוק בעולם.
הקב”ה מתריע על אירועים לחלוטין בלתי שגרתיים כמו הולדת הבן הזה, והצחוק מתחיל את הופעתו בעומק נשמתה של שרה אמנו, כאילו נוכחותו של יצחק התחילה לדגדג אותה מבפנים. מכיון שזהו הצחוק הראשון, אולי לא ידעה שזה מה שזה, ולכן אמרה, לא צחקתי! “כִּי יָרֵאָה” – הייתי מלאה ביראת שמים! אך הקב”ה מסביר לה מה היא חווה ולכן אמר: לא, כי צחקת. את צריכה לדעת שמה שקרה לך עכשיו, זהו צחוק. דבר בלתי יאומן עומד לקרות. אף על פי כן ולמרות הכל, נגד כל הסיכויים והציפיות, את ואברהם עומדים להיות הורים לבן שימשיך את דרך החיים שלכם.

גם ישמעאל נראה בפרשה הזו משתמש באותו השורש – צ.ח.ק. אך על ישמעאל נאמר: “וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק” (כא,ט). מה זה משנה, יצחק, מצחק? כולם צוחקים! אך ההבדל הקטנטן בדקדוק, הוא עצום במשמעות: יצחק נקרא על שם העתיד. ישמעאל נקרא על שם ההווה – הווה כפוי, לא ספונטני, בכוח הוא צוחק ועושה צחוק ממה שלא מצחיק. בכוח הוא מלגלג על העולם וסדריו. המדרש מתאר ש“היה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק… ואומר: הלא מצחק אני” (בראשית רבה נ”ג, י”א), פוגע ואומר, סתם, סתם, לא ראיתי אותך, צחקתי איתך…

יצחק לעומת זאת, מתחבר לשיר המעלות: “אז ימלא שחוק פינו”… אז, בעתיד, כי בהווה עדיין קשה לצחוק. לא משנה באיזה “צד” אנחנו נמצאים, ברור שבהווה יש כאב וחוסר שלמות. מי שצוחק על הווה, שמח ממצב העולם כמו שהוא, מראה סוג של רשע.

ושלא נבין לא נכון: זה לא שחז”ל היו נגד צחוק. להיפך: במסכת תענית מסופר על אליהו הנביא שהתהלך בשוק עם אחד האמוראים, רבי ברוקא חוזאה, ואמר לו שאין בכל השוק הזה אף אדם שהוא בן העולם הבא, עד שהגיעו לשוק שני אנשים ועליהם אמר אליהו הנביא: ‘אלה הם בני העולם הבא’. כאשר שאלו אותם ‘מה מעשיכם’? אמרו: “אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי”, אנחנו בדחנים ומבדחים אנשים עצובים. מה כוונת הסיפור?אולי להגיד לנו שגם בשעה שכיום יש עצב וכאב בעולם הזה, מישהו שמצליח לראות בעתיד את הצחוק, את הבלתי צפוי, את הניסי, הוא בן העולם הבא.

זו דמותה של שרה אמנו, בניגוד גמור להגר, גם היא בפרשה זו, שאינה צוחקת, אלא “וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ” (כא, טז). התגובה של האמא של מי שמצחק בהווה, בין אם הוא עושה את זה בחוסר אכפתיות או ברשעות, היא יאוש. ואפשר להבין את זה: אם כל מה שיש לפנינו זה ההווה על מגבלותיו, אז אכן, לצחק או להתייאש – אלו הן שתי תגובות סבירות (ולצערנו גם מוכרות), אבל אברהם ושרה, הזוג היהודי הראשון שקרא לילד המשותף שלהם – יצחק – בא ללמד אותנו להאמין בעתיד טוב יותר, גם אם אינו קרוב והדרך אליו לא פשוטה בלשון המעטה.  

שבת שלום.

Gd willing, we will still laugh…. The Torah portion of Vayera

The Book of Genesis presents to us things that happen in the Bible for the first time, and from our point of view in the whole world, and therefore represent a prototype of a certain phenomenon. We could read about it in the dictionary, but instead of explaining to us “about”, through the story, we experience the thing itself.

This is how we are introduced in this week’s Torah portion, Vayera, to the phenomenon of laughter.

Our foremother Sarah is the one who introduces a special factor into the history of our nation, which is – laughter: “And Sarah laughed to herself, saying, “Now that I’ve lost the ability, am I to have enjoyment—with my husband so old?” Then Hashem said to Abraham, “Why did Sarah laugh, saying, ‘Shall I in truth bear a child, old as I am?’” (Genesis 18:12-13).

On the basis of this laughter, Gd makes a special intervention as He asks: “Why did Sarah laugh?” and immediately: “Sarah denied it, saying, “I did not laugh,” for she was in awe (18:15). Came the reply, “You did laugh.” Is Sarah lying? Or pretending? Is she a student who is trying to hide something from the teacher? This is Sarah about whom Rashi, based on our sages, says that she is greater in prophecy than Abraham! So what’s going on here? Especially in light of Gd’s even more surprising response: “And He said: No! You indeed laughed”!?

The plot “thickens” when in the Midrash (Bereishit Rabbah, 48:20) it says: “The Almighty never needed to hold a conversation with a woman in such a manner, except with that righteous one (Sarah)”… that is, there has never been such a conversation between the Almighty and any woman in the world, a conversation that’s almost Intimate, whose seemingly unimportant subject is her laughter; the laughter that will be the reason for her son’s name, Yitzchak (= whose name means “he will laugh”), whose birth we hear about in this portion. This laughter is already starting to appear at the end of the previous Torah portion:

Abraham threw himself on his face and laughed, as he said to himself, “Can a child be born to a man a hundred years old, or can Sarah bear a child at ninety?” And Abraham said to Gd, “O that Ishmael might live by Your favor!” Gd said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Yitzchak (Isaac); and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come. As for Ishmael, I have heeded you. I hereby bless him. I will make him fertile and exceedingly numerous. He shall be the father of twelve chieftains, and I will make of him a great nation. But My covenant I will maintain with Yitzchak, whom Sarah shall bear to you at this season next year.” (Genesis 17:18-21).

What is “laughter”?

When we watch a movie and laugh, what is that all about? Or when we see something funny on the street…?

Laughter appears when something unexpected happens, something that goes against everything we expected, and indeed, the birth of a child by a ninety-year-old barren woman, is something unusual, that goes against the order of nature, which gives rise to laughter in the world.

Gd gives a warning regarding upcoming unusual events such as the birth of this son, and laughter begins its appearance in the depths of our foremother Sarah’s soul, as if Isaac’s presence had begun to tickle her from the inside. Since this is the first laugh, perhaps she did not know what it was, and therefore she said, “I did not laugh” for she was in awe, she was full of the fear of Hashem! But Gd explains to her what she was experiencing and therefore said: No, you did laugh; you should know that what happened to you now is laughter. Something unbelievable is about to happen. Nevertheless and in spite of everything, against all odds and expectations, you and Abraham are going to be parents to a son who will continue your life’s path.

Yishmael, Abraham’s son from Hagar, is also seen in this Torah portion using the same root for laughter – Tz.Ch.K. but about Ishmael it is said: “Sarah saw the son whom Hagar the Egyptian had borne to Abraham mocking (metzachek)” (21:9). What does it matter, yitzchak, metzachek? Everyone laughs! But the tiny difference in grammar is huge in meaning: Yitzchak’s name is in future tense; Yishmael is described in the present – a forced present, not spontaneous; purposefully he laughs and makes fun of what is not funny; purposefully he mocks the world, its rules and order. The midrash tells that “Yishmael would take a bow and arrows and point at Yitzchak and pretend to be laughing… saying: I am just kidding” (Bereishit Rabbah 13:11), he hurts another and says, I was just joking, I didn’t see you, I was just messing with you …

Yitzchak, on the other hand, connects to the Song of Ascends from the Psalms: “then shall our mouths be filled with laughter”… “then”, that is- in the future, because in the present it is still hard to laugh. Regardless of which “side” we are on, it is clear that in the present there is pain and incompleteness. Someone who laughs at the present, happy with the state of the world as it is, demonstrates some sort of an evil.

And let us not misunderstand this: it’s not that the Sages were against laughter. On the contrary: in Tractate Tanit it is told about Elijah the prophet who was walking in the market with one of the Talmudic sages, Rabbi Beroka Khoza’a, and told him that there was not a single person in this market who will inherit the next world, until two people came to the market, and the prophet Eliyahu said: ‘These are people of the next world’. When they asked them, ‘What are you doing?’ They answered: ‘we are jesters; we cheer up anyone who’s sad”. What’s the meaning of the story? Maybe to tell us that while there is sadness and pain and hardship in this world, someone who succeeds in seeing, in the future, laughter, unexpected options, the miraculous, a kind of optimism, is a person on the next world.

This is the image of our foremother Sarah, in stark contrast to Hagar, who’s also in this Torah portion, who is not laughing, but rather “and she went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” And sitting thus afar, she burst into tears” (Genesis 21:16). The reaction of the mother of the one who is purposefully laughing in the present, whether he does it because he doesn’t care or is mean, is desperation. And that’s understandable: if all we have before us is the present with its limitations, then indeed, one can force himself to laugh or despair – these are two reasonable (and unfortunately also familiar) responses, but Abraham and Sarah, the first Jewish couple, who named their common child – Yitzchak – come to teach us to believe in a better future, even if it is not near and the journey to it is not easy to say the least.

Shabbat Shalom

פרשת לך-לך – “וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה”

ממש לפני רשימת מי הוליד את מי של סוף פרשת נח (בשבוע שעבר), שמענו את הסיפור המפורסם על מגדל בבל:

וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ (בראשית יא,ד)… דורות רבים ניסו לדמיין את המגדל הגדול הזה שראשו בשמים. המדרש מספר ש”שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה” (פרקי דרבי אליעזר, כד).

מסופר שהאנשים שבנו את אותו המגדל הגיעו לבקעה (יא,ב), די ריקה מכל, ודוקא שם הם רצו לבנות את המגדל. מוזר. אם מטרתם להגיע לשמים, הרי שיכלו לבחור הר גבוה ולהתחיל משם! אך עיקר מטרתם להראות את גדולתם ואת היכולות החדשות והאדירות שלהם. אנשי מגדל בבל המציאו שיטה טכנולוגית חדשה: הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר (יא,ג).  רש”י כבר העיר שבבקעה הזו לא היו אבנים, והאבן-עזרא הוסיף ששרפת הלבנים היתה כדי ליצור בנין חזק ו”תקיף, שלא ימס במים ולא באש… גבוה, להיות להם לאות, ולשם ולתהילה”, כך שאת תצוגת הכוח והפרוגרס – כולם יראו מכל מקום.

ע”פ הרש”ר הירש “וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר” מתאר שהדבר שהיה אמור להדביק את הלבנים, נהיה לדבר עצמו, כלומר, באופן סמלי, הכל התערבב לדבר אחד, אחיד ומאוחד. חשבנו ש”אחדות” זה דבר טוב, לא? ובכן, התורה פחות מתלהבת. אחדות במקום בו יש הפרדה והבדלה (וקדושה) ואפשרות לכל אחד להיות החלק היחודי שהוא צריך להיות בפאזל השלם – כן, בהחלט, אך אחידות בה כולם הופכים לאותו הדבר? לא.  

גם כשהקב”ה יורד “לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם” (יא,ה) ועל כך אמר רש”י בהתבסס על מדרש תנחומא: לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ”, נלמד שגם אם נאיט בשיפוט האנשים, הרי שלפנינו טעותם המרה: לא פרויקט “אחדות” שנולד מתוך כבוד ומקום אחד לשני, אלא אחידות שמבטלת את היחיד למען גדולת הכלל חסר השם המתבטאת ב”מגדל” הגדול.

על רקע זה, מופיע אברהם על בימת ההסטוריה:

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה (יב:א-ב).

לאברהם, כאן עוד בשמו אברם, נאמר שיהיה לגוי “גדול” וששמו “יתגדל”. פעמיים בתוך אותו פסוק הוא מקבל את אותו הדבר “הגדול” שעמלו אנשי מגדל בבל להשיג, וכל זאת בלי אף לבנה וחמר, אלא בזכות הליכתו “אל הארץ אשר אראך”.

רש”י עונה על השאלה המתבקשת, למה היה צריך הקב”ה להבטיח לאברהם שיעשה אותו “לגוי גדול”? מפני ש-כך רש”י, “הַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם”, כלומר, המסע והטלטולים בדרך עלולים לפגוע ביכולת ההמשכיות: קשה ללדת ילדים כשנודדים, קשה לטפל בצאצאים, וקשה להבטיח שיחיו ויפרחו ותהיה להם המשכיות משלהם. כמו כן, מסע ארוך יכול לגרום להתדלדלות המקורות הכספיים של האדם, ולבסוף גם הקשר של האדם עם עצמו ועם אלוהיו עלול להפגע. אך לא אצל אברהם.

הרב הירש מסביר שאברהם היה אמור לקבל מהקב”ה את כל מה שויתר עליו ובמידה משמעותית יותר: אברהם היה אמור לעזוב, לצאת, להתנתק ולאבד את ארצו, מולדתו ובית אביו. אך הקב”ה אומר לו שלמרות שבהתנתקות ממארצו הוא מוותר על הלאום שלו, לא רק שהוא לא יצטרף לאחר, אלא הוא בעצמו יהפוך ללאום חדש “ואעשך לגוי גדול”. בוויתור על מולדתו, אברהם מוותר על מקור הפרנסה הלגיטימי שלו, ולכך אמר לו הקב”ה “ואברכך”. וכשהוא עוזב את משפחתו, הוא מוותר על כיבודים ויוקרה משפחתית שהיתה צריכה לעבור אליו בירושה, אך לכך אמר לו הקב”ה, “אגדלה שמך”, אני אצור בך שם חדש שיעלה לגדולה.

עוד אומר הרב הירש שבמבט מעמיק יותר, נראה ששלושת המשפטים הראשונים הללו נתנו לאברהם את כל סכום ההיסטוריה היהודית בקצרה. 1. לך לך מארצך… העז להיות לבד, העז להיות אינדיבידואל, העז ללכת עם אלוהים. 2. ואעשך לגוי… אתה תהפוך ממשפחה לעם וללאום. 3. ואברכה… מתוך ידיעת עצמך, גם תהיה בקשר עם עמים אחרים ותשפיע על העולם כולו. אז גם תוכל לעזוב את חיי הנוודות של חסר הבית, הגולה והגר, ולבנות את מקומך בארץ זבת חלב ודבש, שם תוכל ליישם את כל העקרונות האלו ועוד, ואפילו להיות אור לגויים.

אני בטוחה שחלקנו קוראים את השורות האלה ובאוזן אחת מקשיבים לחדשות שמי יודע מה יגידו עד שהמילים כאן יתפרסמו… ועדיין. נכון שזהו מסע ארוך ולא פשוט. חייהם של אברהם ושרה נהיו שילוב יחודי ביותר של נס ומציאות, רוח וכוח, ידע ואמונה, של ארץ מאד ספציפית, יחד עם נוכחות בעולם כולו. נראה שלמרות הכל, הם לא רצו להחליף אותו בשום אופציה אחרת, והנה, אנחנו צאצאיהם, עדיין כאן.

שבת שלום.

Parashat Lech-Lach – “I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing”

Just before the long list of begets that ends the Torah portion of Noah (last week), we heard the famous story about the Tower of Babel: “And they said, “Come, let us build us a city, and a tower with its top in the sky, to make a name for ourselves; else we shall be scattered all over the world…” (Genesis 11:4). Many generations have tried to imagine this great tower with its tip in the sky. The Midrash says that “the tower had seven stairs to the east and seven to the west. The bricks were raised from one side and come down from there. If a person fell and died they would not pay attention to him, and if one brick fell they would sit and weep and say: Alas for us, when will another come up under it” (Perki Derbi Eliezer, 24).

It is said that the people who built that tower came to a valley (bik’a – 11:2), quite empty of everything, and it was there that they wanted to build the tower. Strange. If their goal is to reach heaven, then they could have chosen a high mountain and start from there! But their main purpose was to show off their greatness and their new and formidable abilities. The people of the Tower of Babel invented a new technological method: “They said to one another, “Come, let us make bricks and burn them hard.”—Brick served them as stone, and bitumen served them as mortar” (11:3).

Rashi already commented that there were no stones in this valley, and Ibn-Ezra added that the burning of the bricks was to create a strong and “firm building, which will not dissolve in water or fire… high, to be a sign for them, and for a name and for glory”, so that the everyone will see from anywhere the display of power and progress.

According to Rav Hirsch chemar, which is translated as “bitumen” and chomer, translated as mortar describes that the thing that was supposed to stick the bricks, became the thing itself, that is, symbolically, everything was mixed into one thing, uniformed and unified. We thought “unity” was a good thing, didn’t we? Well, the Torah is less enthusiastic. Unity in a place where there is separation and differentiation (and holiness) and the possibility for everyone to be the unique part they should be in the whole puzzle – yes, certainly, but uniformity where everyone becomes the same? No.

Even when Gd descends “to look at the city and tower that humanity had built” (11:5), Rashi says, based on Midrash Tanhuma: ‘He did not need to do this, but He came to teach the future court magistrates not to judge the accused until they see and understand”. And we are taught to slow down in judging others, but thereby lies their bitter transgression: this was not a “unity” project born out of respect and room for one another, but a uniformity that eliminates individuality for the sake of the greatness of the anonymous “whole” expressed in the great “Tower”.

Against this background, Abraham appears on the stage of history:

“Hashem said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing” (12:1-2).

Abraham, here still named Abram, was told that he will be a “great” nation and that his name would be “greater”. Twice within the same verse he receives the same “great” thing that the people of the Tower of Babel labored to achieve, and all this without any brick and clay, but thanks to his walking “to the land that I will see you”.

Rashi answers the obvious question, why did Gd have to promise Abraham that he would make him a “great nation”? Because, says Rashi, “the journey causes three things, it reduces fertility and reproduction, it reduces wealth and it reduces the Name, so it is necessary for these three blessings Trust it on the children and on the money and on the name”, that is, the journey and the upheavals on travels may damage the ability to procreate: it’s difficult to give birth during migration, and it is difficult to care for them, ensuring that they will live and flourish and have their own continuity. Also, a long journey can deplete one’s financial resources, and in the end, a person’s relationship with himself and his Gd may be damaged. But not with Abraham.

Rav Hirsch explains that Abraham was supposed to receive from Gd all that he gave up and more, to a significant extent: Abraham was supposed to leave, go out, break away and lose his country, his homeland and his father’s house. But Gd tells him that even though by breaking away from his country he is giving up his nationality, not only will he not join another new nation, but he himself will become a father of a new nation “and I will make you a great nation”. By giving up his homeland, Abraham gives up his legitimate source of livelihood, and to this Gd says to him, “And I will bless you.” And when he leaves his family, he gives up honors and family prestige that should have passed to him by inheritance, but to this Gd says to him, “May your name be magnified”, I will create in you a new name that will rise to greatness.

Rav Hirsch also says that upon closer inspection, it seems that these first three sentences gave Abraham the entire sum of Jewish history in a nutshell. 1. Go away from your country… dare to be alone, dare to be an individual, dare to walk with Gd. 2. And I will make you a great nation… you will turn from a family into a people and a nation. 3. And I will bless you… knowing yourself, you will also be in contact with other nations and influence the whole world. Then you will also be able to leave the nomadic life of the homeless, the exiled and the migrant, and build your own place in the Land flowing with milk and honey, where you will be able to apply all these principles and more, and even be a light unto the people of the world.

I’m sure some of us are reading these lines with one eye, and listening to the news with one ear, who knows what those will be by the time these words here are published… and yet. It is true that this is a long and difficult journey. The lives of Abraham and Sarah became a very unique combination of the miraculous and reality, spirit and power, knowledge and faith, in a very specific Land, while having a meaningful presence in the entire world. It seems that despite everything, they didn’t want to replace it with any other option, and here we are, their descendants, still here.

Shabbat Shalom.

(English below) דער צדיק אין פעלץ – פרשת נח

שלוש פעמים מזכירה התורה את נח כבן אדם מיוחד: בפעם הראשונה, נח “מצא חן בעיני ה” (בראשית ו,ח), ובפעמיים לאחר מכן, הוא מוזכר כצדיק ממש: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”…. (ו,ט) ו”כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז,א).

ולמרות זאת, צדיקותו נחשבת מוגבלת ונתונה במחלוקת, ורבות נאמר על המילה “בדורותיו”. למה לא נקרא פשוט “נח איש צדיק תמים”? מה מוסיפה המילה “בדורותיו”? מסביר רש”י: יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנהדרין קח).

אין ספק שהיה קשה להיות צדיק בדורו של נוח, דור בו “מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס” (ו,יג), ואף על פי כן, בסופו של דבר, אנחנו ממשיכים את היחוס שלנו מאברהם ולא מנח. מה חסר בצדיקותו של נח, במיוחד לעומת אברהם?

על נח נאמר, “את האלוקים התהלך נח” (ו,ט) ואילו על אברהם אבינו נאמר “התהלך לפני והיה תמים” (יז,א). מה ההבדל בין נח שהתהלך “את האלוקים” לעומת אברהם שהתהלך לפני אלוקים? המדרש מסביר שזה כמו שר שהיו לו שני בנים: לקטן (נח) אמר, לך איתי, אתה עדיין צריך עזרה, ואילו לגדול (אברהם) אמר, אתה יכול ללכת לבדך, לכן לך לפני… (בראשית רבה).

אבל עיקר הבקורת הוא על כך שנח לא דאג לשאר האנושות. אולי הוא חשב שהוא מכיר אותם ואין לו סיכוי לשכנע אף אחד לשנות את דרכיהם. ובכל זאת, לא שמענו שכשהוא נצטווה לבנות תיבה ושהקב”ה “מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע” (ו,יז), הוא התחנן ובקש מהקב”ה שיציל את מי שאפשר להציל, שיחוס על החפים מפשע… אולי לא היו חפים מפשע? כך או כך, כשנח נצטווה לבנות את התיבה, הוא לקח את פטיש והחל לבנות אותה, מסמר אחרי מסמר, קרש אחרי קרש. עשרות שנים הוא עבד. יש אומרים – 120 שנה. השכנים באו והלכו, אנשים שאלו שאלות, אולי צחקו, אולי הסתקרנו, ונח, לא עלה על דעתו שאולי אפשר עוד לבטל את הגזרה ולהציל את העולם מכליה ואבדון.

שונה היה אברהם אבינו. על הפסוק “וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן” (יב,ה) המתאר את מסעם של אברהם ושרה נאמר במדרש: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה (בראשית רבה פד,ד).

ולאחר מכן, כשהקב”ה מגלה לאברהם שהוא עומד להשחית את סדום ועמורה, בסה”כ שתי ערים מלאות חוטאים וחטאים, לא את כל העולם, אברהם מזדעק, מתפלל, מתווכח ו”קורע שחקים” במאמץ להציל את כל מי שרק אפשר.

נח זכה לכינוי הידישי הפחות מחמיא “צדיק אין פעלץ“, או צדיק בפרווה. הרב מקוצק הסביר שכשקר בבית, יש שתי אפשרויות: אפשר לחמם את הבית או להתלבש בבגדים חמים, ב”פרווה”. בדרך הראשונה – חם בכל הבית ולכל יושביו ומבקריו, ואילו בדרך השניה – רק ללובש את הפרווה חם בשעה שהאחרים ממשיכים לקפוא מקור. כך, יש צדיק שכשהוא רואה שקר, הוא דואג לחמם את הסביבה כולה, ויש את מי שמסתגר בביתו ודואג לעצמו, לנוחיותו ולחומו. נח נחשב זה ש”לבש מעיל” ודאג לעצמו ולמשפחתו המיידית, בשעה שאברהם נחשב לצדיק שהדליק את התנור ודאג לעולם כולו (אגב, בילדותו, ה”תנור” היווה לו סכנת חיים, אך בבגרותו, לא רק שאינו מסוכן לו עצמו, אלא אברהם יודע איך להשתמש בו לטובת כולם).

יחד עם הבקורת הקשה והלא בלתי מוצדקת, בתקופת המבול, נח היה זה שבזכותו העולם המשיך להתקיים. כך שיתכן ויש זמנים בהם נכון וראוי להתכנס פנימה, לשמור על מה שיש, להתחזק מבית, ולא להתפזר. אולי השאלה אם זה נעשה מתוך התעלמות מהקהילה והסביבה, או מתוך אכפתיות ורצון להציל את העולם. וזו כנראה השאלה גם עכשיו.

בשורות טובות וחורף טוב, חודש טוב ושבת שלום.

A Tzaddik in Peltz – The Torah portion of Noah

Three times the Torah mentions Noah as a special person: the first time, Noah “found favor in the eyes of Gd” (Genesis 6,8), and twice after that, he is mentioned as a Tzadik, a truly righteous person: “Noah was a wholehearted righteous man in his generations”… (6,9) and “for with you I have seen a righteous person before me in this generation” (7:1).

Despite this, his righteousness is considered limited and disputed, and much has been said about the word bedorotav “in his generations”. Why is he not simply called “a wholehearted righteous man”? What does the word “in his generations” add? Rashi explains: “there are those among our sages who explain him to be praiseworthy: had he lived in a generation of righteous people, he would have been even more righteous; and some explain this negatively, for in his generation, he was righteous but had he lived in Abraham’s generation, he would have not been considered much of anything” (Sanhedrin 108).

There is no doubt that it was difficult to be righteous in Noah’s generation, a generation in which “the earth was filled with violence (chamas – is the word used here, 6:13), and yet, in the end, we continue our genealogy from Abraham and not from Noah. What’s missing from Noah’s righteousness, especially vis-a-vis Abraham?

It was said about Noah, “Noah walked with Gd” (6:9), while about Abraham our forefather it is said, “walked before Me and be wholehearted” (17:1). What is the difference between Noah who walked “with Gd” compared with Abraham who walked before Gd? The midrash explains that this is likened to a minister who had two sons: to the younger one (Noah) he said, Go with me (you still need help), and to the older one (Abraham) he said, go before me (you can already walk alone)… (Beresheet Rabba).

But the main criticism is that Noah did not worry about the rest of humanity. Maybe he thought he knew them and had no chance of convincing anyone to change their ways. And yet, we didn’t hear that when he was commanded to build an ark and that G-d “brings the flood of waters upon the earth, to destroy all flesh, in which is the breath of life, from under heaven; and every thing that is on the earth shall perish” (6,17), he begged and pleaded Gd to save those who can be saved, to spare the innocent… Maybe they were no innocent? Either way, when Noah was ordered to build the ark, he took a hammer and began building it, nail by nail, plank by plank. He worked for decades, some say – for 120 years. Neighbors came and went, people asked questions, maybe laughed, perhaps they were intrigued, and Noah, it never crossed his mind that it might still be possible to cancel the decree and save the world from destruction and devastation.

Our forefather Abraham was different. About the verse “and the souls they made in Haran” (12:5) which describes Abraham and Sarah’s journey, it is said in the Midrash: “’and the souls they made in Haran’ – these are those that Abraham converted, and why does the text say “they made” rather than “they converted”? to teach you that whoever draws the convert closer, it’s as if they were created. And you might say, Abraham was doing that but not Sarah, the text says, “they made”. Rabbi Hunya said: Abraham was converting the men, and Sarah was converting the women, and why does it say, “that they did”? to teach that our forefather Abraham would bring them home and give them food and drinks, and draws them near and brings them under the wings of the Shechina” (Bereishit Rabbah 4:4).

And then, when G-d reveals to Abraham that he is going to destroy Sodom and Gomorrah, all in all, two cities full of sinners and transgressions, not the whole world, Abraham pleads, cries, prays, argues and “tears up the sky” in an effort to save everyone he can.

Noah was given the less flattering Yiddish nickname “Tzaddik in Peltz“, or a righteous person in fur. The Rebbi from Kotzsk explained that when it’s cold at home, there are two options: you can heat up the house or dress in warm clothing or “fur”. The first option means – it’s warm in the whole house, for all its occupants and visitors, while the second option means – only the person wearing the fur is warm while the others continue to freeze.

Thus, there is a righteous person who, when he sees that it’s cold, takes care to warm his whole surrounding, and, on the other hand, there is the one who closes himself at home, taking care of himself, his comfort and his warmth. Noah is considered the one who “puts on a coat” and takes care of himself and his immediate family, while Abraham is considered the kind of righteous person who “lights the oven” and takes care of the whole world (by the way, in his childhood, the “oven” posed a great danger to his life, but in his adulthood, not only is it not dangerous to him, but Abraham knows how to use it for everyone’s benefit).

Along with the harsh and not unjustified criticism, during the time of the flood, Noah was the one thanks to whom the whole world continued to exist. So there may be times when it is correct and appropriate to draw inward, keep what you have, strengthen yourself at home, and not scatter. Perhaps the question is only, whether this is done out of disregard for the rest of the community and environment, or out of caring and a desire to save the world. This is probably the same question even today.

May we have good tiding & a good winter; a good month and Shabbat Shalom.