Torah & more… תורה ועוד

שני חיי שרה

היינו מצפים שפרשת “חיי שרה” תספר לנו על חייה של שרה, אך שם הפרשה עומד בדיסוננס גמור לתוכנה: “וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן” (בראשית כג,ב).

בניגוד לרש”י שמסביר, ע”פ המדרש, ש”ְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה”, פירוש שאני לא אוהבת כי לדעתי הוא מתאר את שרה כאדם חלש, מנותקת מסביבתה, שבעלה עושה דברים מאחורי גבה… תיאור שלא תואם את שאר הסיפור, הספורנו (עובדיה ספורנו 1468-1549 איטליה) מסביר ששרה נפטרה אחרי שרבקה נולדה מפני “שאין צדיק נפטר מן העולם אלא אם כן נולד צדיק כמותו, שנאמר ‘וזרח השמש ובא השמש’ (קהלת א,ה).

פירוש זה מחזק את צדיקותה של שרה. ואכן, בפסוק הראשון בפרשה נאמר לנו: “וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”. מה פירוש “שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה”? אפשר כמובן, להסביר שאלו הם השנים ששרה היתה חיה. אך יתכן שהמילה באה באמת במובן שניים – 2, כלומר, המקרא רוצה לספר לנו שלשרה היו שני חיים: אחד לפני מותה, והשני – עם ו/או אחרי מותה. אין הכוונה כאן לגלגול נשמות, אלא לכך שדברים מסוימים היא עצמה הצליחה לעשות בחייה אך דברים אחרים היא הצליחה לעשות רק עם מותה.

בשבוע שעבר שמענו אותה זועמת “גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק” (בראשית כא,י). כמעט התפתינו לראות לפנינו אשה, זקנה, מרירה, קנאית, כועסת על האשה הצעירה יותר ש”תופסת לה” את בעלה… אופס, זו כנראה זליגה מאיזה סדרת טלויזיה… אך לא הסיפור שלנו.

הלוא שרה היא זו שנתנה את הגר, שפחתה, לאברהם, בתקוה שיהיה להם ילד, ילד שיהיה שלהם בדיוק כמו שכל בניו של יעקב, בין אם היו אלו מרחל ולאה (נשותיו) או מזלפה ובלהה (השפחות), כולם נחשבו ביחד ל”בני ישראל”. אך הגר לא איפשרה לאברהם ושרה לגדל את הילד בדרך ה’. אם כבר, זו הגר שקנאה בשרה על מקומה ורצתה לגזול אותו (את אברהם) משרה, כשהיא משתמשת בילד כדי לנסות ולהשיג את מטרתה (ואולי אפילו חזרה אליו אחרי מותה של שרה, כך ע”פ המדרש).

כך או כך, לאורך כל הסיפור, ישמעאל נשאר “בן האמה” והיא נשארה “הגר המצרית”, וגם, מעניין, “בנו” של אברהם. כשהקב”ה סיפר לאברהם על הולדת יצחק, אמר לו אברהם: “לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ” (בראשית יז,יח)! מעין – מה אני צריך עכשיו עוד ילד עם שרה?? לי מספיק שיש לי את ישמעאל! איתו אני עושה את מה שבקשת, מספר לאנשים על האמונה באל אחד, עושה נפשות בעולם… זה טוב, לא? כן, אומר לו הקב”ה, זו התחלה טובה, אך “כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ” (כא, יב). לשרה יש תכנית קצת אחרת, ובלעדיה, התכנית שלך לא תצא לפועל.

כי שרה ו”בנה” יצחק הם אלו הדואגים לקשר שלא ינותק בין עם ישראל וארץ ישראל.

יצחק הוא זה מבין שלושת האבות שמעולם לא עזב את הארץ (בניגוד לאברהם ויעקב), מה שקבל מאמא שלו, שדוקא במותה – בקבורתה – “הכריחה” את אברהם אבינו לחפש חלקת אדמה שתהיה לגמרי שלו ושל המשפחה – בארץ ישראל. במותה התחזק הקשר הפיזי לארץ, ואלו הם “שני חיי שרה”. הקשר הבלתי פוסק עם מערת המכפלה, מקום קבורתה ואח”כ מקום קבורת האבות והאמהות, לאורך כל הדורות כסמל לקשר עם ארץ ישראל.

אבל… למה להאחז בארץ דוקא על ידי חלקת קבר? לא עדיף היה לקנות שדה או כרם? אולי גינה קטנה? לשתול פרחים ועצים? אלא שאז, היינו עלולים להבין מכך שזכותנו על הארץ תלויה בעבודת האדמה, ואם יום אחד, יבוא מישהו חרוץ יותר, כזה שמגדל יותר עצים, אולי חלילה זכותנו על הארץ תאבד… אך האחיזה בארץ החלה בקבר, מקום בו האדם לא עושה כלום, אולי כדי ללמד אותנו שזכותנו על הארץ היא זכות עצמית שלא תלויה בכלום. זה נכון, מעשים לא נכונים עלולים להרחיק אותנו ממנה, כמו שחווינו בחורבן בית המקדש, אך למרות המרחק, הזכות עצמה – לא אובדת לעולם.

בסוף הפרשה הזו, “חיי שרה”, גם אברהם נפטר ונקבר באותו המקום, במערת המכפלה, לא עם הגר, אולי קטורה, אליה חזר, אולי, בסוף חייו, אלא עם שרה, באחוזת הקבר הנצחית של המשפחה.

בקבורתו נוכחים שני בניו, כמו שכתוב: “וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא” (בראשית כה,ט). רש”י טוען, בשם המדרש, שיצחק מוזכר ראשון מפני שישמעאל עשה תשובה. לכן גם בפסוק הקודם לכך, נאמר על אברהם שהוא מת “בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ”, כי הנה ראה אברהם את בניו, שלפי התורה לא החליפו מילה אחת עד כה, משלימים. איך קורה השולם הזה? כמו שאמרו הגששים (הגשש החוור במערכון המפורסם קרקר נגד קרקר), מתחלקים “חצי בחצי”: ישמעאל יקח את כל העולם שם יוכל להפיץ את תורת אביהם כשהוא מלמד את בני העמים על האל האחד והיחיד ועשיית החסד, חוץ ממקום אחד ויחיד בו יצחק יוכל לפתח ולבנות את חזון אביהם – כאן, בארץ ישראל. האם זהו גם המרשם לשלום באזורנו? שכל אחד מהבנים יבין את תפקידו וימלא אותו? לפחות זה יכול לתת לנו חומר למחשבה.

שבת שלום.

Shnei Chayey Sarah – The two lives of Sarah

We would have expected a Torah potion that’s called “The Life of Sarah” to tell us about Sarah’s life, but the name of the portion stands in direct dissonance with its content: “and Sarah died in Kiriath-Arba—now Hebron—in the land of Canaan” (Genesis 23:2).

In contrast to Rashi who explains, according to the midrash, that “Sarah’s death was adjacent to the Binding of Yitzchak, for by hearing about the Binding, that her son was subject to being slaughtered and barely didn’t, her soul flew away and she died”, a commentary I don’t like because, in my opinion, it describes Sarah as a weak person, detached from her surroundings, whose husband does things behind her back… a description that does not match the rest of the story, the Sforno (Ovadia Sforno 1468-1549 Italy) explains that Sarah died after Rebekka was born because “no tzaddik dies from the world unless a tzaddik like him is born, as it is said, ‘the sun rose and the sun came’ (Ecclesiastes 1:5).

This interpretation strengthens Sarah’s righteousness. Indeed, in the first verse of this Torah portion we’re told: “and Sarah’s lifetime came to be one hundred and twenty years and seven years, the span of Sarah’s life” (literally, Shnei Chayey Sarah). What does the latter part mean?

Of course, it is possible to explain that these are the years Sarah was alive. But it is possible that the words Shnei Chayey Sarah translated as “the span of Sarah’s life”, plays on the word – shnei, which can mean the number 2, that is, the Torah wants to tell us that Sarah had two lives: one before her death, and the other – with and/or after her death. This does not mean here necessarily reincarnation, but that she herself was able to do certain things in her life, and other things she was only able to do with her death.

Last week we heard her angry ““Cast out that slave-woman and her son, for the son of that slave shall not share in the inheritance with my son Isaac.” (Genesis 21:10). We were almost tempted to see in front of us an old, bitter, jealous woman, angry at the younger woman who “stole” her husband… Oops, that’s probably the influence from some TV series… but not our story.

For it was Sarah who gave Hagar, her maid-servant, to Abraham, in the hope that they would have a child, a child that would be theirs just like all of Jacob’s sons, whether they were from Rachel and Leah (his wives) or from Zilpah and Bilha (the maid-servants), all of them together were considered “the Children of Israel” “. But Hagar did not allow Abraham and Sarah to raise the child in the ways of Hashem. If anything, it was Hagar who was jealous of Sarah for her status, and wanted to usurp him (Abraham) from Sarah, using the child to try and achieve her goal (and perhaps even returning to him after Sarah’s death, according to the Midrash).

Either way, throughout the story, Ishmael remains the “son of the maid-servant” and she remains the “Egyptian Hagar”, and also, interestingly, the “son” of Abraham. When G-d told Abraham about the birth of Isaac, Abraham said to him: “If only Ishmael would live before you” (Genesis 17:18)! As if saying, what do I need now another child with Sarah?? It’s enough for me that I have Ishmael! With him I do what You asked of me, telling people about the belief in one God, making souls in the world… that’s good, isn’t it? Yes, God tells him, that’s a good start, but “all that Sarah tells you, listen to her voice” (21:12). Sarah has a slightly different plan, and without her, your plan will not come to fruition.

Because Sarah and “her son” Yitzchak are the ones who take care of the bond that will not be severed between the people of Israel and the Land of Israel.

Yitzchak is the one of the three fathers who never left the Land (unlike Abraham and Jacob), which he received from his mother, who upon her death – in her burial – “forced” our forefather Abraham to look for a piece of land that would be completely his and the family’s – in the Land of Israel. At her death, the physical connection to the Land was strengthened, and these are “Sarah’s two lives.” The unceasing connection with the Cave of the Patriarchs, her burial place and later the burial place of the forefathers and foremothers, has remained throughout the generations as a symbol of the connection with the Land of Israel.

But… why hold on to the Land davka by a plot of a gravesite? Wouldn’t it be better to buy a field or a vineyard? Maybe a small garden? Plant flowers and trees? Except then, we might have understood from this that our right to the Land depends on tilling the soil, and if one day, someone comes along who is more diligent, one who grows more trees, maybe God forbid our right to the Land will be lost… but holding on to the Land began with a grave, a place where the person does nothing, perhaps to teach us that our right to the Land is an independent right that does not depend on anything. It is true, incorrect actions may distance us from it, as we experienced during the destruction of the Temple, but despite the distance, the right itself – is never lost.

At the end of this Torah portion, “Sarah’s Life”, Abraham also dies and is buried in the same place, in the Cave of the Patriarchs, not with Hagar, perhaps Ketura, to which he returns, perhaps, at the end of his life, but with Sarah, in the family’s eternal estate.

His two sons are present at his burial, as it is written: “And they will bury him, Isaac, and Ishmael, his sons in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:9). Rashi claims, in the name of the midrash, that Isaac is mentioned here first because Ishmael repented. Therefore, in the previous verse, it is said of Abraham that he died in “a good ripe age, old and contented”, because here Abraham saw his sons, who according to the Torah had not exchanged a single word until now, making peace with each other. How does this happen? As the Gashashim said (in a famous skit “Kreker vs. Kreker), ‘we’ll divide it, half by half’: Ishmael will take the whole world where he can spread the teachings of their father as he teaches the people of the nations about the one and only God and doing kindness, and he’ll do that everywhere, except for one and only one place where Isaac can develop and build the vision of their father – here, in the Land of Israel. Is this also the prescription for peace in our region? That each of the son understands his role and fulfills it? If nothing else, it gives us at least some food for thought…

Shabbat Shalom

פרשת וירא: ב”ה, עוד נצחק

ספר בראשית מציג לפנינו דברים שקורים שפעם הראשונה בתנ”כ, ומבחינתנו בעולם, ולכן מייצגים אב טיפוס של תופעה מסוימת. יכולנו לקרוא עליה במילון, אך במקום להסביר לנו “על”, דרך הסיפור, אנחנו חווים את…

כך אנחנו מתוודאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת “וירא”, לתופעת הצחוק.

שרה אמנו היא זו שמכניסה גורם מיוחד לתוך תולדות האומה שלנו וזהו הצחוק: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר… הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי” (בראשית יח, יב-יג). על יסוד הצחוק הזה ישנה התערבות מיוחדת של הקב”ה, האומר: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?” ומיד: “וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה” (יח, טו). האם שרה משקרת? או מתממת? מה, היא תלמידה שמנסה להסתיר משהו מהמורה? והלוא רש”י אומר עליה שהיא גדולה בנבואה מאברהם! אז מה קורה כאן? במיוחד לנוכח תגובתו של הקב”ה המפתיעה עוד יותר: “וַיֹּאמֶר: לֹא! כִּי צָחָקְתְּ” (שם)?

העלילה מסתבכת כשבמדרש (בראשית רבה, מח, כ) נאמר: ש”מעולם לא נזקק הקב”ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת”…  כלומר, מעולם לא היתה שיחה כזו בין הקב”ה לבין שום אשה בעולם, שיחה כמעט אינטימית, שנושאה הלכאורה לא חשוב הוא הצחוק שלה, שעל שמו יקרא בנה, יצחק, שעל לידתו אנחנו שומעים בפרשה הזו. הצחוק הזה כבר מתחיל להופיע בסוף הפרשה הקודמת:

וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד׃ וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת (בראשית יז, יז-כא).

מה זה “צחוק”?

כשאנחנו רואים סרט וצוחקים, על מה זה? או כשרואים משהו מצחיק ברחוב…?
הצחוק מופיע כאשר מתרחש משהו לא צפוי, משהו שמנוגד לכל מה שציפינו, ואכן, לידה של ילד אצל אשה עקרה בת תשעים שנה, הוא משהו בלתי רגיל, ששובר את סדרי הטבע, מה שמוליד צחוק בעולם.
הקב”ה מתריע על אירועים לחלוטין בלתי שגרתיים כמו הולדת הבן הזה, והצחוק מתחיל את הופעתו בעומק נשמתה של שרה אמנו, כאילו נוכחותו של יצחק התחילה לדגדג אותה מבפנים. מכיון שזהו הצחוק הראשון, אולי לא ידעה שזה מה שזה, ולכן אמרה, לא צחקתי! “כִּי יָרֵאָה” – הייתי מלאה ביראת שמים! אך הקב”ה מסביר לה מה היא חווה ולכן אמר: לא, כי צחקת. את צריכה לדעת שמה שקרה לך עכשיו, זהו צחוק. דבר בלתי יאומן עומד לקרות. אף על פי כן ולמרות הכל, נגד כל הסיכויים והציפיות, את ואברהם עומדים להיות הורים לבן שימשיך את דרך החיים שלכם.

גם ישמעאל נראה בפרשה הזו משתמש באותו השורש – צ.ח.ק. אך על ישמעאל נאמר: “וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק” (כא,ט). מה זה משנה, יצחק, מצחק? כולם צוחקים! אך ההבדל הקטנטן בדקדוק, הוא עצום במשמעות: יצחק נקרא על שם העתיד. ישמעאל נקרא על שם ההווה – הווה כפוי, לא ספונטני, בכוח הוא צוחק ועושה צחוק ממה שלא מצחיק. בכוח הוא מלגלג על העולם וסדריו. המדרש מתאר ש“היה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק… ואומר: הלא מצחק אני” (בראשית רבה נ”ג, י”א), פוגע ואומר, סתם, סתם, לא ראיתי אותך, צחקתי איתך…

יצחק לעומת זאת, מתחבר לשיר המעלות: “אז ימלא שחוק פינו”… אז, בעתיד, כי בהווה עדיין קשה לצחוק. לא משנה באיזה “צד” אנחנו נמצאים, ברור שבהווה יש כאב וחוסר שלמות. מי שצוחק על הווה, שמח ממצב העולם כמו שהוא, מראה סוג של רשע.

ושלא נבין לא נכון: זה לא שחז”ל היו נגד צחוק. להיפך: במסכת תענית מסופר על אליהו הנביא שהתהלך בשוק עם אחד האמוראים, רבי ברוקא חוזאה, ואמר לו שאין בכל השוק הזה אף אדם שהוא בן העולם הבא, עד שהגיעו לשוק שני אנשים ועליהם אמר אליהו הנביא: ‘אלה הם בני העולם הבא’. כאשר שאלו אותם ‘מה מעשיכם’? אמרו: “אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי”, אנחנו בדחנים ומבדחים אנשים עצובים. מה כוונת הסיפור?אולי להגיד לנו שגם בשעה שכיום יש עצב וכאב בעולם הזה, מישהו שמצליח לראות בעתיד את הצחוק, את הבלתי צפוי, את הניסי, הוא בן העולם הבא.

זו דמותה של שרה אמנו, בניגוד גמור להגר, גם היא בפרשה זו, שאינה צוחקת, אלא “וַתֵּ֩לֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ” (כא, טז). התגובה של האמא של מי שמצחק בהווה, בין אם הוא עושה את זה בחוסר אכפתיות או ברשעות, היא יאוש. ואפשר להבין את זה: אם כל מה שיש לפנינו זה ההווה על מגבלותיו, אז אכן, לצחק או להתייאש – אלו הן שתי תגובות סבירות (ולצערנו גם מוכרות), אבל אברהם ושרה, הזוג היהודי הראשון שקרא לילד המשותף שלהם – יצחק – בא ללמד אותנו להאמין בעתיד טוב יותר, גם אם אינו קרוב והדרך אליו לא פשוטה בלשון המעטה.  

שבת שלום.

Gd willing, we will still laugh…. The Torah portion of Vayera

The Book of Genesis presents to us things that happen in the Bible for the first time, and from our point of view in the whole world, and therefore represent a prototype of a certain phenomenon. We could read about it in the dictionary, but instead of explaining to us “about”, through the story, we experience the thing itself.

This is how we are introduced in this week’s Torah portion, Vayera, to the phenomenon of laughter.

Our foremother Sarah is the one who introduces a special factor into the history of our nation, which is – laughter: “And Sarah laughed to herself, saying, “Now that I’ve lost the ability, am I to have enjoyment—with my husband so old?” Then Hashem said to Abraham, “Why did Sarah laugh, saying, ‘Shall I in truth bear a child, old as I am?’” (Genesis 18:12-13).

On the basis of this laughter, Gd makes a special intervention as He asks: “Why did Sarah laugh?” and immediately: “Sarah denied it, saying, “I did not laugh,” for she was in awe (18:15). Came the reply, “You did laugh.” Is Sarah lying? Or pretending? Is she a student who is trying to hide something from the teacher? This is Sarah about whom Rashi, based on our sages, says that she is greater in prophecy than Abraham! So what’s going on here? Especially in light of Gd’s even more surprising response: “And He said: No! You indeed laughed”!?

The plot “thickens” when in the Midrash (Bereishit Rabbah, 48:20) it says: “The Almighty never needed to hold a conversation with a woman in such a manner, except with that righteous one (Sarah)”… that is, there has never been such a conversation between the Almighty and any woman in the world, a conversation that’s almost Intimate, whose seemingly unimportant subject is her laughter; the laughter that will be the reason for her son’s name, Yitzchak (= whose name means “he will laugh”), whose birth we hear about in this portion. This laughter is already starting to appear at the end of the previous Torah portion:

Abraham threw himself on his face and laughed, as he said to himself, “Can a child be born to a man a hundred years old, or can Sarah bear a child at ninety?” And Abraham said to Gd, “O that Ishmael might live by Your favor!” Gd said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Yitzchak (Isaac); and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come. As for Ishmael, I have heeded you. I hereby bless him. I will make him fertile and exceedingly numerous. He shall be the father of twelve chieftains, and I will make of him a great nation. But My covenant I will maintain with Yitzchak, whom Sarah shall bear to you at this season next year.” (Genesis 17:18-21).

What is “laughter”?

When we watch a movie and laugh, what is that all about? Or when we see something funny on the street…?

Laughter appears when something unexpected happens, something that goes against everything we expected, and indeed, the birth of a child by a ninety-year-old barren woman, is something unusual, that goes against the order of nature, which gives rise to laughter in the world.

Gd gives a warning regarding upcoming unusual events such as the birth of this son, and laughter begins its appearance in the depths of our foremother Sarah’s soul, as if Isaac’s presence had begun to tickle her from the inside. Since this is the first laugh, perhaps she did not know what it was, and therefore she said, “I did not laugh” for she was in awe, she was full of the fear of Hashem! But Gd explains to her what she was experiencing and therefore said: No, you did laugh; you should know that what happened to you now is laughter. Something unbelievable is about to happen. Nevertheless and in spite of everything, against all odds and expectations, you and Abraham are going to be parents to a son who will continue your life’s path.

Yishmael, Abraham’s son from Hagar, is also seen in this Torah portion using the same root for laughter – Tz.Ch.K. but about Ishmael it is said: “Sarah saw the son whom Hagar the Egyptian had borne to Abraham mocking (metzachek)” (21:9). What does it matter, yitzchak, metzachek? Everyone laughs! But the tiny difference in grammar is huge in meaning: Yitzchak’s name is in future tense; Yishmael is described in the present – a forced present, not spontaneous; purposefully he laughs and makes fun of what is not funny; purposefully he mocks the world, its rules and order. The midrash tells that “Yishmael would take a bow and arrows and point at Yitzchak and pretend to be laughing… saying: I am just kidding” (Bereishit Rabbah 13:11), he hurts another and says, I was just joking, I didn’t see you, I was just messing with you …

Yitzchak, on the other hand, connects to the Song of Ascends from the Psalms: “then shall our mouths be filled with laughter”… “then”, that is- in the future, because in the present it is still hard to laugh. Regardless of which “side” we are on, it is clear that in the present there is pain and incompleteness. Someone who laughs at the present, happy with the state of the world as it is, demonstrates some sort of an evil.

And let us not misunderstand this: it’s not that the Sages were against laughter. On the contrary: in Tractate Tanit it is told about Elijah the prophet who was walking in the market with one of the Talmudic sages, Rabbi Beroka Khoza’a, and told him that there was not a single person in this market who will inherit the next world, until two people came to the market, and the prophet Eliyahu said: ‘These are people of the next world’. When they asked them, ‘What are you doing?’ They answered: ‘we are jesters; we cheer up anyone who’s sad”. What’s the meaning of the story? Maybe to tell us that while there is sadness and pain and hardship in this world, someone who succeeds in seeing, in the future, laughter, unexpected options, the miraculous, a kind of optimism, is a person on the next world.

This is the image of our foremother Sarah, in stark contrast to Hagar, who’s also in this Torah portion, who is not laughing, but rather “and she went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” And sitting thus afar, she burst into tears” (Genesis 21:16). The reaction of the mother of the one who is purposefully laughing in the present, whether he does it because he doesn’t care or is mean, is desperation. And that’s understandable: if all we have before us is the present with its limitations, then indeed, one can force himself to laugh or despair – these are two reasonable (and unfortunately also familiar) responses, but Abraham and Sarah, the first Jewish couple, who named their common child – Yitzchak – come to teach us to believe in a better future, even if it is not near and the journey to it is not easy to say the least.

Shabbat Shalom

פרשת לך-לך – “וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה”

ממש לפני רשימת מי הוליד את מי של סוף פרשת נח (בשבוע שעבר), שמענו את הסיפור המפורסם על מגדל בבל:

וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ (בראשית יא,ד)… דורות רבים ניסו לדמיין את המגדל הגדול הזה שראשו בשמים. המדרש מספר ש”שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה” (פרקי דרבי אליעזר, כד).

מסופר שהאנשים שבנו את אותו המגדל הגיעו לבקעה (יא,ב), די ריקה מכל, ודוקא שם הם רצו לבנות את המגדל. מוזר. אם מטרתם להגיע לשמים, הרי שיכלו לבחור הר גבוה ולהתחיל משם! אך עיקר מטרתם להראות את גדולתם ואת היכולות החדשות והאדירות שלהם. אנשי מגדל בבל המציאו שיטה טכנולוגית חדשה: הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר (יא,ג).  רש”י כבר העיר שבבקעה הזו לא היו אבנים, והאבן-עזרא הוסיף ששרפת הלבנים היתה כדי ליצור בנין חזק ו”תקיף, שלא ימס במים ולא באש… גבוה, להיות להם לאות, ולשם ולתהילה”, כך שאת תצוגת הכוח והפרוגרס – כולם יראו מכל מקום.

ע”פ הרש”ר הירש “וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר” מתאר שהדבר שהיה אמור להדביק את הלבנים, נהיה לדבר עצמו, כלומר, באופן סמלי, הכל התערבב לדבר אחד, אחיד ומאוחד. חשבנו ש”אחדות” זה דבר טוב, לא? ובכן, התורה פחות מתלהבת. אחדות במקום בו יש הפרדה והבדלה (וקדושה) ואפשרות לכל אחד להיות החלק היחודי שהוא צריך להיות בפאזל השלם – כן, בהחלט, אך אחידות בה כולם הופכים לאותו הדבר? לא.  

גם כשהקב”ה יורד “לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם” (יא,ה) ועל כך אמר רש”י בהתבסס על מדרש תנחומא: לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ”, נלמד שגם אם נאיט בשיפוט האנשים, הרי שלפנינו טעותם המרה: לא פרויקט “אחדות” שנולד מתוך כבוד ומקום אחד לשני, אלא אחידות שמבטלת את היחיד למען גדולת הכלל חסר השם המתבטאת ב”מגדל” הגדול.

על רקע זה, מופיע אברהם על בימת ההסטוריה:

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה (יב:א-ב).

לאברהם, כאן עוד בשמו אברם, נאמר שיהיה לגוי “גדול” וששמו “יתגדל”. פעמיים בתוך אותו פסוק הוא מקבל את אותו הדבר “הגדול” שעמלו אנשי מגדל בבל להשיג, וכל זאת בלי אף לבנה וחמר, אלא בזכות הליכתו “אל הארץ אשר אראך”.

רש”י עונה על השאלה המתבקשת, למה היה צריך הקב”ה להבטיח לאברהם שיעשה אותו “לגוי גדול”? מפני ש-כך רש”י, “הַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם”, כלומר, המסע והטלטולים בדרך עלולים לפגוע ביכולת ההמשכיות: קשה ללדת ילדים כשנודדים, קשה לטפל בצאצאים, וקשה להבטיח שיחיו ויפרחו ותהיה להם המשכיות משלהם. כמו כן, מסע ארוך יכול לגרום להתדלדלות המקורות הכספיים של האדם, ולבסוף גם הקשר של האדם עם עצמו ועם אלוהיו עלול להפגע. אך לא אצל אברהם.

הרב הירש מסביר שאברהם היה אמור לקבל מהקב”ה את כל מה שויתר עליו ובמידה משמעותית יותר: אברהם היה אמור לעזוב, לצאת, להתנתק ולאבד את ארצו, מולדתו ובית אביו. אך הקב”ה אומר לו שלמרות שבהתנתקות ממארצו הוא מוותר על הלאום שלו, לא רק שהוא לא יצטרף לאחר, אלא הוא בעצמו יהפוך ללאום חדש “ואעשך לגוי גדול”. בוויתור על מולדתו, אברהם מוותר על מקור הפרנסה הלגיטימי שלו, ולכך אמר לו הקב”ה “ואברכך”. וכשהוא עוזב את משפחתו, הוא מוותר על כיבודים ויוקרה משפחתית שהיתה צריכה לעבור אליו בירושה, אך לכך אמר לו הקב”ה, “אגדלה שמך”, אני אצור בך שם חדש שיעלה לגדולה.

עוד אומר הרב הירש שבמבט מעמיק יותר, נראה ששלושת המשפטים הראשונים הללו נתנו לאברהם את כל סכום ההיסטוריה היהודית בקצרה. 1. לך לך מארצך… העז להיות לבד, העז להיות אינדיבידואל, העז ללכת עם אלוהים. 2. ואעשך לגוי… אתה תהפוך ממשפחה לעם וללאום. 3. ואברכה… מתוך ידיעת עצמך, גם תהיה בקשר עם עמים אחרים ותשפיע על העולם כולו. אז גם תוכל לעזוב את חיי הנוודות של חסר הבית, הגולה והגר, ולבנות את מקומך בארץ זבת חלב ודבש, שם תוכל ליישם את כל העקרונות האלו ועוד, ואפילו להיות אור לגויים.

אני בטוחה שחלקנו קוראים את השורות האלה ובאוזן אחת מקשיבים לחדשות שמי יודע מה יגידו עד שהמילים כאן יתפרסמו… ועדיין. נכון שזהו מסע ארוך ולא פשוט. חייהם של אברהם ושרה נהיו שילוב יחודי ביותר של נס ומציאות, רוח וכוח, ידע ואמונה, של ארץ מאד ספציפית, יחד עם נוכחות בעולם כולו. נראה שלמרות הכל, הם לא רצו להחליף אותו בשום אופציה אחרת, והנה, אנחנו צאצאיהם, עדיין כאן.

שבת שלום.

Parashat Lech-Lach – “I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing”

Just before the long list of begets that ends the Torah portion of Noah (last week), we heard the famous story about the Tower of Babel: “And they said, “Come, let us build us a city, and a tower with its top in the sky, to make a name for ourselves; else we shall be scattered all over the world…” (Genesis 11:4). Many generations have tried to imagine this great tower with its tip in the sky. The Midrash says that “the tower had seven stairs to the east and seven to the west. The bricks were raised from one side and come down from there. If a person fell and died they would not pay attention to him, and if one brick fell they would sit and weep and say: Alas for us, when will another come up under it” (Perki Derbi Eliezer, 24).

It is said that the people who built that tower came to a valley (bik’a – 11:2), quite empty of everything, and it was there that they wanted to build the tower. Strange. If their goal is to reach heaven, then they could have chosen a high mountain and start from there! But their main purpose was to show off their greatness and their new and formidable abilities. The people of the Tower of Babel invented a new technological method: “They said to one another, “Come, let us make bricks and burn them hard.”—Brick served them as stone, and bitumen served them as mortar” (11:3).

Rashi already commented that there were no stones in this valley, and Ibn-Ezra added that the burning of the bricks was to create a strong and “firm building, which will not dissolve in water or fire… high, to be a sign for them, and for a name and for glory”, so that the everyone will see from anywhere the display of power and progress.

According to Rav Hirsch chemar, which is translated as “bitumen” and chomer, translated as mortar describes that the thing that was supposed to stick the bricks, became the thing itself, that is, symbolically, everything was mixed into one thing, uniformed and unified. We thought “unity” was a good thing, didn’t we? Well, the Torah is less enthusiastic. Unity in a place where there is separation and differentiation (and holiness) and the possibility for everyone to be the unique part they should be in the whole puzzle – yes, certainly, but uniformity where everyone becomes the same? No.

Even when Gd descends “to look at the city and tower that humanity had built” (11:5), Rashi says, based on Midrash Tanhuma: ‘He did not need to do this, but He came to teach the future court magistrates not to judge the accused until they see and understand”. And we are taught to slow down in judging others, but thereby lies their bitter transgression: this was not a “unity” project born out of respect and room for one another, but a uniformity that eliminates individuality for the sake of the greatness of the anonymous “whole” expressed in the great “Tower”.

Against this background, Abraham appears on the stage of history:

“Hashem said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing” (12:1-2).

Abraham, here still named Abram, was told that he will be a “great” nation and that his name would be “greater”. Twice within the same verse he receives the same “great” thing that the people of the Tower of Babel labored to achieve, and all this without any brick and clay, but thanks to his walking “to the land that I will see you”.

Rashi answers the obvious question, why did Gd have to promise Abraham that he would make him a “great nation”? Because, says Rashi, “the journey causes three things, it reduces fertility and reproduction, it reduces wealth and it reduces the Name, so it is necessary for these three blessings Trust it on the children and on the money and on the name”, that is, the journey and the upheavals on travels may damage the ability to procreate: it’s difficult to give birth during migration, and it is difficult to care for them, ensuring that they will live and flourish and have their own continuity. Also, a long journey can deplete one’s financial resources, and in the end, a person’s relationship with himself and his Gd may be damaged. But not with Abraham.

Rav Hirsch explains that Abraham was supposed to receive from Gd all that he gave up and more, to a significant extent: Abraham was supposed to leave, go out, break away and lose his country, his homeland and his father’s house. But Gd tells him that even though by breaking away from his country he is giving up his nationality, not only will he not join another new nation, but he himself will become a father of a new nation “and I will make you a great nation”. By giving up his homeland, Abraham gives up his legitimate source of livelihood, and to this Gd says to him, “And I will bless you.” And when he leaves his family, he gives up honors and family prestige that should have passed to him by inheritance, but to this Gd says to him, “May your name be magnified”, I will create in you a new name that will rise to greatness.

Rav Hirsch also says that upon closer inspection, it seems that these first three sentences gave Abraham the entire sum of Jewish history in a nutshell. 1. Go away from your country… dare to be alone, dare to be an individual, dare to walk with Gd. 2. And I will make you a great nation… you will turn from a family into a people and a nation. 3. And I will bless you… knowing yourself, you will also be in contact with other nations and influence the whole world. Then you will also be able to leave the nomadic life of the homeless, the exiled and the migrant, and build your own place in the Land flowing with milk and honey, where you will be able to apply all these principles and more, and even be a light unto the people of the world.

I’m sure some of us are reading these lines with one eye, and listening to the news with one ear, who knows what those will be by the time these words here are published… and yet. It is true that this is a long and difficult journey. The lives of Abraham and Sarah became a very unique combination of the miraculous and reality, spirit and power, knowledge and faith, in a very specific Land, while having a meaningful presence in the entire world. It seems that despite everything, they didn’t want to replace it with any other option, and here we are, their descendants, still here.

Shabbat Shalom.

(English below) דער צדיק אין פעלץ – פרשת נח

שלוש פעמים מזכירה התורה את נח כבן אדם מיוחד: בפעם הראשונה, נח “מצא חן בעיני ה” (בראשית ו,ח), ובפעמיים לאחר מכן, הוא מוזכר כצדיק ממש: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”…. (ו,ט) ו”כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז,א).

ולמרות זאת, צדיקותו נחשבת מוגבלת ונתונה במחלוקת, ורבות נאמר על המילה “בדורותיו”. למה לא נקרא פשוט “נח איש צדיק תמים”? מה מוסיפה המילה “בדורותיו”? מסביר רש”י: יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנהדרין קח).

אין ספק שהיה קשה להיות צדיק בדורו של נוח, דור בו “מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס” (ו,יג), ואף על פי כן, בסופו של דבר, אנחנו ממשיכים את היחוס שלנו מאברהם ולא מנח. מה חסר בצדיקותו של נח, במיוחד לעומת אברהם?

על נח נאמר, “את האלוקים התהלך נח” (ו,ט) ואילו על אברהם אבינו נאמר “התהלך לפני והיה תמים” (יז,א). מה ההבדל בין נח שהתהלך “את האלוקים” לעומת אברהם שהתהלך לפני אלוקים? המדרש מסביר שזה כמו שר שהיו לו שני בנים: לקטן (נח) אמר, לך איתי, אתה עדיין צריך עזרה, ואילו לגדול (אברהם) אמר, אתה יכול ללכת לבדך, לכן לך לפני… (בראשית רבה).

אבל עיקר הבקורת הוא על כך שנח לא דאג לשאר האנושות. אולי הוא חשב שהוא מכיר אותם ואין לו סיכוי לשכנע אף אחד לשנות את דרכיהם. ובכל זאת, לא שמענו שכשהוא נצטווה לבנות תיבה ושהקב”ה “מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע” (ו,יז), הוא התחנן ובקש מהקב”ה שיציל את מי שאפשר להציל, שיחוס על החפים מפשע… אולי לא היו חפים מפשע? כך או כך, כשנח נצטווה לבנות את התיבה, הוא לקח את פטיש והחל לבנות אותה, מסמר אחרי מסמר, קרש אחרי קרש. עשרות שנים הוא עבד. יש אומרים – 120 שנה. השכנים באו והלכו, אנשים שאלו שאלות, אולי צחקו, אולי הסתקרנו, ונח, לא עלה על דעתו שאולי אפשר עוד לבטל את הגזרה ולהציל את העולם מכליה ואבדון.

שונה היה אברהם אבינו. על הפסוק “וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן” (יב,ה) המתאר את מסעם של אברהם ושרה נאמר במדרש: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה (בראשית רבה פד,ד).

ולאחר מכן, כשהקב”ה מגלה לאברהם שהוא עומד להשחית את סדום ועמורה, בסה”כ שתי ערים מלאות חוטאים וחטאים, לא את כל העולם, אברהם מזדעק, מתפלל, מתווכח ו”קורע שחקים” במאמץ להציל את כל מי שרק אפשר.

נח זכה לכינוי הידישי הפחות מחמיא “צדיק אין פעלץ“, או צדיק בפרווה. הרב מקוצק הסביר שכשקר בבית, יש שתי אפשרויות: אפשר לחמם את הבית או להתלבש בבגדים חמים, ב”פרווה”. בדרך הראשונה – חם בכל הבית ולכל יושביו ומבקריו, ואילו בדרך השניה – רק ללובש את הפרווה חם בשעה שהאחרים ממשיכים לקפוא מקור. כך, יש צדיק שכשהוא רואה שקר, הוא דואג לחמם את הסביבה כולה, ויש את מי שמסתגר בביתו ודואג לעצמו, לנוחיותו ולחומו. נח נחשב זה ש”לבש מעיל” ודאג לעצמו ולמשפחתו המיידית, בשעה שאברהם נחשב לצדיק שהדליק את התנור ודאג לעולם כולו (אגב, בילדותו, ה”תנור” היווה לו סכנת חיים, אך בבגרותו, לא רק שאינו מסוכן לו עצמו, אלא אברהם יודע איך להשתמש בו לטובת כולם).

יחד עם הבקורת הקשה והלא בלתי מוצדקת, בתקופת המבול, נח היה זה שבזכותו העולם המשיך להתקיים. כך שיתכן ויש זמנים בהם נכון וראוי להתכנס פנימה, לשמור על מה שיש, להתחזק מבית, ולא להתפזר. אולי השאלה אם זה נעשה מתוך התעלמות מהקהילה והסביבה, או מתוך אכפתיות ורצון להציל את העולם. וזו כנראה השאלה גם עכשיו.

בשורות טובות וחורף טוב, חודש טוב ושבת שלום.

A Tzaddik in Peltz – The Torah portion of Noah

Three times the Torah mentions Noah as a special person: the first time, Noah “found favor in the eyes of Gd” (Genesis 6,8), and twice after that, he is mentioned as a Tzadik, a truly righteous person: “Noah was a wholehearted righteous man in his generations”… (6,9) and “for with you I have seen a righteous person before me in this generation” (7:1).

Despite this, his righteousness is considered limited and disputed, and much has been said about the word bedorotav “in his generations”. Why is he not simply called “a wholehearted righteous man”? What does the word “in his generations” add? Rashi explains: “there are those among our sages who explain him to be praiseworthy: had he lived in a generation of righteous people, he would have been even more righteous; and some explain this negatively, for in his generation, he was righteous but had he lived in Abraham’s generation, he would have not been considered much of anything” (Sanhedrin 108).

There is no doubt that it was difficult to be righteous in Noah’s generation, a generation in which “the earth was filled with violence (chamas – is the word used here, 6:13), and yet, in the end, we continue our genealogy from Abraham and not from Noah. What’s missing from Noah’s righteousness, especially vis-a-vis Abraham?

It was said about Noah, “Noah walked with Gd” (6:9), while about Abraham our forefather it is said, “walked before Me and be wholehearted” (17:1). What is the difference between Noah who walked “with Gd” compared with Abraham who walked before Gd? The midrash explains that this is likened to a minister who had two sons: to the younger one (Noah) he said, Go with me (you still need help), and to the older one (Abraham) he said, go before me (you can already walk alone)… (Beresheet Rabba).

But the main criticism is that Noah did not worry about the rest of humanity. Maybe he thought he knew them and had no chance of convincing anyone to change their ways. And yet, we didn’t hear that when he was commanded to build an ark and that G-d “brings the flood of waters upon the earth, to destroy all flesh, in which is the breath of life, from under heaven; and every thing that is on the earth shall perish” (6,17), he begged and pleaded Gd to save those who can be saved, to spare the innocent… Maybe they were no innocent? Either way, when Noah was ordered to build the ark, he took a hammer and began building it, nail by nail, plank by plank. He worked for decades, some say – for 120 years. Neighbors came and went, people asked questions, maybe laughed, perhaps they were intrigued, and Noah, it never crossed his mind that it might still be possible to cancel the decree and save the world from destruction and devastation.

Our forefather Abraham was different. About the verse “and the souls they made in Haran” (12:5) which describes Abraham and Sarah’s journey, it is said in the Midrash: “’and the souls they made in Haran’ – these are those that Abraham converted, and why does the text say “they made” rather than “they converted”? to teach you that whoever draws the convert closer, it’s as if they were created. And you might say, Abraham was doing that but not Sarah, the text says, “they made”. Rabbi Hunya said: Abraham was converting the men, and Sarah was converting the women, and why does it say, “that they did”? to teach that our forefather Abraham would bring them home and give them food and drinks, and draws them near and brings them under the wings of the Shechina” (Bereishit Rabbah 4:4).

And then, when G-d reveals to Abraham that he is going to destroy Sodom and Gomorrah, all in all, two cities full of sinners and transgressions, not the whole world, Abraham pleads, cries, prays, argues and “tears up the sky” in an effort to save everyone he can.

Noah was given the less flattering Yiddish nickname “Tzaddik in Peltz“, or a righteous person in fur. The Rebbi from Kotzsk explained that when it’s cold at home, there are two options: you can heat up the house or dress in warm clothing or “fur”. The first option means – it’s warm in the whole house, for all its occupants and visitors, while the second option means – only the person wearing the fur is warm while the others continue to freeze.

Thus, there is a righteous person who, when he sees that it’s cold, takes care to warm his whole surrounding, and, on the other hand, there is the one who closes himself at home, taking care of himself, his comfort and his warmth. Noah is considered the one who “puts on a coat” and takes care of himself and his immediate family, while Abraham is considered the kind of righteous person who “lights the oven” and takes care of the whole world (by the way, in his childhood, the “oven” posed a great danger to his life, but in his adulthood, not only is it not dangerous to him, but Abraham knows how to use it for everyone’s benefit).

Along with the harsh and not unjustified criticism, during the time of the flood, Noah was the one thanks to whom the whole world continued to exist. So there may be times when it is correct and appropriate to draw inward, keep what you have, strengthen yourself at home, and not scatter. Perhaps the question is only, whether this is done out of disregard for the rest of the community and environment, or out of caring and a desire to save the world. This is probably the same question even today.

May we have good tiding & a good winter; a good month and Shabbat Shalom.

בין ראש השנה ויום הכיפורים, ובין שביעי ושמיני

להגיע לשביעי באוקטובר דוקא השבוע, בימים שבין ראש השנה ויום כיפור, בהתכתבות הזו שבין הלוח העברי והלועזי סביבנו… אולי חשבנו שנוכל לבחור רק לוח אחד, אבל מסתבר שאי אפשר. שמש וירח. עברי ולועזי. אנחנו והעולם סביבנו. ובתוך כל זה, אי אפשר יהיה להתעלם מה”שביעי” ב”אוקטובר”.

הערב התחיל עם טקסים, סרטים, ראיונות, זכרונות לכבוד ולזכר. אי אפשר שלא לראות. אי אפשר שלא להסחף. ואחרי ובין לבין, אזעקה. ובום. עוד אחד. מה קרה. איפה. מתי. מי. יום שיהיה קשה לשכוח…

ועדיין.

השביעי באוקטובר הוא לא היום שלי. לא התאריך שלי. אני מודעת לזה שהמושג הזה – “השביעי לעשירי” נדבק אלינו עד כדי כך שביום י”ז (17) בתמוז מישהי אמרה לי, “תראי, 7 ועוד 10 = 17! כמו י”ז בתמוז! היום בו הובקעה חומת העיר! זה היה סימן”…

אבל השביעי באוקטובר הוא לא היום שלנו. לפחות – לא שלי.

בשבילי, המלחמה הזו התחילה ביום אחר לגמרי.

היא התחילה בשמיני. עצרת. היום בו העולם נעצר. בשמיני.

ושם, בין השביעי לשמיני, זהו כל ההבדל.  

שמתם לב? מלחמת ששת הימים – ב-5 ביוני. מלחמת יום כיפור – ב-6 באוקטובר. מלחמת “חרבות ברזל” – ב-7 באוקטובר… זה אומר משהו? אולי. מה זה אומר? מה זה אומר בדיוק? אה, זה כבר פחות…

אני רק יודעת שאצלנו המספר 7 – מתאר דברים בתוך הטבע. שבע (7) קשור למילה “שבע” (בשין שמאלית), מלא, מדויק. לא יותר מידי ולא פחות מידי: שבע ימים בשבוע. שבע ברכות לחתן וכלה. שבעה ימים של אבלות. שבעה שבועות בין פסח לשבועות. שבע שנים לשמיטה. שבע מתאר את מעגלי החיים שאנחנו נעים איתם ובתוכם “לשבוע מטובם”. זה הקיום הפיזי, ה”רגיל”, היומ-יומי שלנו, כאן ועכשיו.

אבל שמונה. שמונה זה איש מסיפור אחר…

היום השמיני זה היום הראשון שיכולנו להשתתף בעשיה בעולם, אחרי שבעת ימי הבריאה. זהו יום ברית המילה, יום הברית בינינו לקב”ה. פרשת שמיני מספרת על חנוכת המשכן, הנקודה שבה שמים וארץ מתחברים. השורש של המספר שמונה משותף גם לשמן ושמן (אחד בקמץ ואחד בסגול), והוא מביע את מה שממלא ועולה על גדותיו ונשפך. ובעיקר, הוא יוצא מהמקום הידוע של מעגלי החיים, והולך אל הלא נודע, כמו הספרה שמונה שהולכת והולכת ונמשכת עוד ועוד…

שמיני עצרת הוא החג בו הקב”ה אמר, כמסופר במדרש: תשארו איתי עוד יום. החג, חג הסוכות, חג כל העמים, הוא שבעה ימים. אותם שבעה ימים מסודרים – נפלאים בדרכם – שמתארים את העולם וכלליו ונמצאים בתוכו. אבל אתם, אמר הקב”ה, אתם תשארו איתי לעוד יום. ליום של מעל ומעבר. יום של לגעת באינסוף.

בשבילי, המלחמה לא התחילה ב”שביעי באוקטובר”. היא התחילה – בשמיני עצרת, יום שעל פי המסורת בא להזכיר לנו, שיש מעל ומעבר, ושאנחנו, אף על פי כן ולמרות הכל, לא יודעים “הכל”.

ואם יש משהו ששכחנו, זה בדיוק זה.

חשבנו, כל אחד לפי דרכו, ש- 100% מהצדק, מהידע, מהאמת, רק איתו. לא, לא רק “חשבנו”. “ידענו”. בברור. בהחלטיות ניצחת. לא היה לנו אפילו צל של ספק שאולי יש חלק שאנחנו לא רואים. ואחרי כל כך הרבה פסקנות בקולות כל כך רמים, כל כך בטוחים, כל כך זועמים – כי איך יתכן בכלל שיש מישהו בצד ה”שני” שלא מבין את מה שלנו ברור ומובן. “אלה, שום דבר הם לא יודעים, כלום!!!” והנה הסתבר שגם אנחנו, כולנו, ממש ממש כולנו – לא באמת ידענו, ולא באמת יודעים הכל.

רק החודש האחרון… לפני הביפרים, “כולם” “ידעו” – שלישראל “אין שום תכנית”. ואחרי הוואו, מיד התאוששנו ו”ידענו” מה “חייבים” לעשות עכשיו ומייד… ואחרי עוד ועוד גילויים שלא ידענו, תמיד יש את מי שיאמר, “ידענו”! זה “תמיד” ככה וככה וככה…

לפעמים אני מקנאה באנשים היודעים הכל, שכל כך ברור להם. שאפילו עכשיו, בין אזעקה לאזעקה מחליטים לחסום עורק תחבורה ראשי, כי הם בטוחים במיליון אחוז שרק הם יודעים ורק הדרך שלהם תעבוד, שמשלמים עבור שלטי ענק בדרך שלי הביתה כדי שאני אחשוב אך ורק כמוהם. שיודעים ועל בטוח, שהתפילה שלי לא שווה, והנר הנוסף שאני מדליקה – לא עושה כלום, והתרומה שאני שולחת, גם היא כלום. כי הם יודעים ותמיד ידעו…

קשה לראות משהו חדש כשכבר יודעים הכל.

ומה מסתבר אחרי השנה הזו? שאנחנו, כולנו, לא. לא ידענו ואנחנו עדיין לא יודעים. וזה לא אומר לוותר ולא לעשות. חלילה, ולא אומר להחביא את הראש באדמה, אבל זה כן אומר שאפשר להוסיף טיפה ענווה, טיפה סימן שאלה, טיפה חרטה, טיפה היסוס, וזה בשבילי המעבר הזה, מהשביעי – לשמיני: לבקש לדעת וגם לדעת שאי אפשר ממש, ולחיות שם בין לבין…

יש שיגידו שאי ידיעה זה סוג של ספק, והספק הוא אויב, עמלק בגימטריה, ויוסיפו, ש”אין שמחה כהתרת ספקות”, כי כך נאמר, למרות שלא ידוע ע”י מי, מתי ולמה נאמרה האמירה השחוקה הזו… כן, אפילו את זה אנחנו לא “יודעים”… אבל השנה למדנו שבשעה שיש מקום בו הספק הוא אויב, יש גם מקום שבו הוא ברוך והכרחי. כמה שונה יכול היה הכל להיות לו ידענו עוד ב-6 באוקטובר שאולי יש דברים שאנחנו לא יודעים ומחייבים מבט נוסף, מחייבים ספק?

“מן המקום בו אנחנו צודקים”, כתב יהודה עמיחי, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב…

יש לי צורך באדמה תחוחה, נושמת, תוהה, סקרנית, מקוה, מאמינה, מחכה לגשם, עוד לא יודעת, מוכנה להתחיל מחדש, ודוקא בשבוע הזה שבין ראש השנה ויום כיפור.

ואל תטעו בי. הרי בסוף, אני אשב לראות, לשמוע. להשתתף. אני אבכה ואכאב עם כולם. גם היום. כי אי אפשר להתעלם מהשביעי באוקטובר כמו שאי אפשר להתעלם מהעולם על נוהגיו, מנהגיו, מעגליו.

אבל אני מחכה לשמיני. עצרת.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, and between the 7^th and the 8^th

To reach October 7^th this week, during the days between Rosh Hashanah and Yom Kippur, in this dialog between the Hebrew and Gregorian calendars around us… perhaps we thought we could choose only one calendar, but it turns out that it’s not possible: Sun and moon; Hebrew and Gregorian; us and the world around us. In all this, it will be impossible to ignore the “7^th” of “October”.

The evening began with ceremonies, films, interviews, memories in honor and remembrance. It is impossible not to see. It is impossible not to be touched. And after and in between, the siren. And a boom. Then another. What happened where, when, who. A day that will be hard to forget…

And yet.

October 7^th – is not my day. Not my date. Of course, I am aware that this concept – “the 7^th of the 10^th” became such a concept that on the 17th of Tammuz someone said to me, “Look, 7 plus 10 equals 17! It’s a hint to the 17^th of Tammuz! The day the city wall was breached! It was a sign”…

But October 7^th is not our day; at least – not mine.

For me, this war started on a completely different day.

It started on Shmini. Atzeret. The 8^th day of Assembly. The day the world stopped. On the 8^th.

And somewhere there, between the 7^th and the 8^th – that’s the whole difference.

Did you notice? The Six Day War – started on June 5. Yom Kippur War – on October 6. “Iron Swords” – on October 7… does that mean anything? perhaps… what does it mean? what exactly? Well, that we don’t know so much…

We only know that for us the number 7 describes things within nature. Sheva (7) is related to the word “save’a” – satiated, full, exact, not too much and not too little: Seven days f the week. Seven blessings for the bride and groom. Seven days of mourning. Seven weeks between Passover and Shavuot. Seven years to Shmita. Seven describes the circles of life that we move through and within “to enjoy them to the fullest”. This is our physical, “normal”, everyday existence, here and now.

But eight.

Eight is another story.

The 8^th day is the first day we were able to actively participate in the world, after the seven days of creation. This is the day of brit-mila, circumcision, the day of the covenant between us and G-d. The Torah portion Shmini tells about the inauguration of the Tabernacle, the point where heaven and earth connect. The root of the number eight, shmone, is shared with fat (shamen) and oil (shemen), and it expresses that which fills too much, overflowing and spilling over. And most of all, “eight” leaves the known place of the circles of life, and goes to the unknown, like the number eight that looks like infinity and goes on and on and on…

Shmini Atzeret – the 8^th Day of Assembly – is the holiday in which Gd said, as recounted in the Midrash: Stay with me one more day. The holiday, Sukkot, the holiday of all nations, is seven days long. Those seven days – wonderful in their own way  – describe the orderly world and its rules. But you, says the Holy One, you stay with me for another day, a day of going above and beyond.

For me, the war didn’t start on “October 7^th“. It started on Shmini Atzeret, a day which, according to tradition, comes to remind us that there is something above and beyond us, and that we, nevertheless and in spite of everything, do not know “everything”.

And if there’s anything we’ve forgotten, it’s exactly that.

We thought, each in their own way, that 100% of the Justice, Knowledge, Truth, is only with us. Actually, no, we didn’t just “think”. We “knew”. Clearly and decisively. We didn’t even have a shadow of a doubt that there might be something we don’t see. And after such decisiveness, so loud, so confident, so angry – because how is it even possible that there is someone on the “other” side who does not understand things as clearly as we do!! “Those xyz over there, they know nothing, nothing!!!” And then it turned out that we too, all of us, really, really all of us – we didn’t really know, and we don’t really know so much.

Just last month… Before the pagers operation, “everyone” “knew” that Israel “has absolutely no plan”. And after the wow, we immediately “recovered”, and “knew” what we “must” do immediately… and after more and more revelations that we didn’t know, there is always someone who will say, “we knew”! It’s “always” like this and that…

Sometimes I envy the people who know everything, for whom things are so clear. Even now, between sirens, they decide to block a main thorough-way, because they are a million percent sure that only they know and only their way will work; that they pay for huge signs on my way home so that I will think only and exactly just like them; who know, for sure, that my prayer is not worth it, and the additional candle I light – does nothing, and the donation I send, is meaningless. Because they know and have always known…

It’s hard to see something new when you already know everything…

But what turns out after this year? We, all of us, don’t know. We didn’t know and we still don’t know. And that doesn’t mean giving up and not doing, Gd forbid, and I don’t mean we should bury our heads in the sand, but maybe, it does mean that we can add a bit of humility, a small question mark, some remorse, a tad of hesitation And this is for me this transition, from the 7^th to the 8^th: asking to learn and know while also knowing that we can’t really know it all, and to live somewhere there in between.. .

Some will say that not knowing is a type of doubt, and doubt is an enemy, Amalek in gematria, and they will add, that “there is no joy like undoing doubts”, because it’s said so, although it’s not known who said, when and why this well-worn-out saying… yes, even that, we don’t know… but this year we learned that while there is a place where doubt is an enemy, there is also a place where it is blessed, welcomed and necessary. How different everything could have been had we known back on October 6th that there might be things we don’t know and require a second look, perhaps a doubt?

“From the place where we are right,” wrote the poet Yehuda Amichai, “flowers will never grow in the spring

The place where we are right

is trampled and hard

like a yard

But doubts and love make

the world fluffy

Like a mole, like a plow

And a whisper will be heard in the place

where the house once stood

that which was destroyed…

I have a need for a well-drained soil, breathing, wondering, curious, hoping, believing, waiting for rain, not yet knowing, ready to start again, and precisely this week between Rosh Hashanah and Yom Kippur.

And don’t get me wrong: in the end, I will sit and watch and listen and participate. I will cry and ache with everyone. Even today. Because it’s impossible to ignore October 7^th just like it’s impossible to ignore the world with its practices, its customs, its circles.

But I’m waiting for the 8th day; waiting for Shmini Atzeret.