“& the fire… shall be kindled within”…. ואש המזבח תוקד ב

פרשת “צו”… לכאורה נדמה כאילו יש כאן המשך של אותה רשימת קרבנות בדיוק כמו בפרשה הקודמת, אך קריאה איטית תראה לנו שבין שתי הפרשות, מונגשות שתי תפיסות חיים המוצגות לפנינו כבר בפסוקים הפותחים כל פרשה:

ספר (ופרשת) ויקרא נפתח בפסוק: “וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה’ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר”… ואילו פרשת צו נפתחת ב”צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָה”… (פרק ו:ב). משה ואהרון, שני אחים, שני עולמות רוחניים. משה מייצג ספונטניות בקשר עם הקב”ה. הוא יכול לגשת בכל עת והקב”ה מדבר אליו “פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה” (במדבר יב:ח). לאהרון נאמר במפורש “וְאַל־יָבֹ֤א בְכׇל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ” (ויקרא טז:ב). הוא מייצג את הסדר המדויק שהביאו הכהנים לעבודת הפלחן.

The Torah portion of Tzav… Initially, it seems as a continuation of the same list of offerings here, just as in the previous Torah portion but a slow read will demonstrate to us that between the two portions, two ways of looking at life are presented to us in the verses that open each section:

The Book (and portion) of Vayikra / Leviticus opens with a verse: “Hashem called Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying”… while the Torah portion of Tzav opens with: “Command Aaron and his sons thus: This is the ritual of the burnt offering”… (Leviticus 6:2). Moses and Aaron, two brothers, two spiritual worlds. Moses represents spontaneity in connection with G-d. He can approach at any time and Gd speaks to him “mouth to mouth” (Numbers 12: 8). Aaron is explicitly told “do not enter at any time to the Holy of Holies” (Leviticus 16:2). He represents the exact order which the priests brought to the worship service.

פרשת ויקרא פותחת בקריאה, וב”אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם…” (ויקרא א:ב), פסוק שהשורש ק.ר.ב חוזר בו לא פחות מ-4 פעמים! הרצון להתקרב נמצא אצל האדם הרוצה בכך מעצמו, וההנחה היא שהוא אינו חוטא מלכתחילה. בפרשת צו, הציווי הוא חיצוני למצווה, ולכן יש כאן פקודה: “צַ֤ו… זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה” (ויקרא ו:ב). שוב אין אנו סומכים עליו שירצה להתקרב אלא מורים לו מה לעשות, כך ולא אחרת. רש”י מוסיף לנו ש”אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת”, כלומר, לשון המתבקשת במקום בו יתכן עיכוב וריחוק.

The Torah portion of Vayikra opens with a calling, and with “a person who should draw near from among you…” (Leviticus 1:2), a verse in which the root k.r.b. (to draw near) repeats no less than 4 times! The desire to get closer is found in the person who wants it by himself, and the assumption is that he is not a sinner in the first place. In the Torah portion of Tzav, the commandment is external to the commander, and therefore there is an order here: “Command… this is the Law of the Olah” (Leviticus 6:2). We no longer trust the person to want to get closer but rather order him what to do, this way and not another. Rashi adds to us that “there is no command unless there’s a need to haste, now and for future generations”, which is the kind of speech required in a place where delay and distance are possible.

שתי הגישות מקבילות לבריאת האדם בבראשית: האדם של פרק א’ נברא בצלם אלוהים, לעומת האדם של פרק ב, שנברא מעפר. מי אנחנו? יצורים רוחניים ושמימיים או עפר ואפר? נצחיות או חומריות? יש בנו גם אור ורוח ונצח ופיסת שמים, וגם רצונות, ארציות, שפלות וסופניות. איך נלמד ונעשה כדי לא לוותר, ולשלב בין השניים?

The two approaches are parallel to the creation of the human being in Genesis: the human of chapter one was created in the image of God, as opposed to the one in chapter two, who was created from dust. Who we are? Spiritual and celestial beings or dust and ashes? Eternity or materiality? We have light and spirit and perpetuity and a piece of heaven, as well as desires, earthliness, lowliness and finitude. How will we learn and act so as not to give up, and combine the two?

הפסוק הפותח את פרשתנו, ממשיך: “וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ”. יתכן שהיה צריך להאמר, “בה”, בקרבן העולה, אך המילה “בו” מאפשרת לנו קריאה כפולה שונה: אש המזבח אכן תוקד במזבח  עצמו, וגם, באדם המקריב, כפי שמסביר השפת אמת, “יש מצב שהשלהבת עולה מאליה בלב האדם על ידי התעוררות נפשו, בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד מתוך עם ישראל בכל רגע ורגע… ומתוך התלהבות ,חשק ורצון נשרפים כל המחשבות השליליות… זו היא עבודתו של האדם היום יומית בה הוא צריך להתמיד ביום ובלילה. באמצעות דרך זו מסוגל האדם להיות דבק באור התורה”.

The verse that opens our parsha, continues: “And the fire of the altar shall burn within it” and the grammar implies here masculine form. It may have been necessary to say “within it” in the feminine form but the way it’s written, it allows us reading into it a dual meaning: the fire of the altar will indeed burn within the altar itself, and also, in the one who is offering, as the Sfat Emet  explains, “There’s a situation that the flame rises up on its own in the heart of the person, through the awakening of his soul, seeing the greatness of G-d’s grace that He has done with each and every one of the People of Israel at every moment … and out of enthusiasm, desire and will, all the negative thoughts are burned … This is the human’s daily work in which we must persevere day and night. Through this, one is capable of clinging to the light of the Torah. “

ועל אש הלהבה, ביטויה השונה בתוך כל אחד מאיתנו והצורך של כל אחד לדאוג לאש המיוחדת שלו, כתבה זלדה בשירה המפורסם, שני יסודות:

And about the fire’s flame, its different expression within each of us and the need for each one to take care of his own special fire, Zelda wrote in the famous poem, Two Elements:

The flame says to the cypress:
“When I see how calm
How full of pride you are
Something inside me
goes wild
How can one live this awesome life
Without a touch of madness
A touch of spirituality
Of imagination
Of freedom
With just this grim, ancient pride?
If I could, I would burn down the establishment
that we call the seasons
along with your cursed dependence
on earth and air and sun and rain and dew”.
The cypress does not answer.
He knows there’s madness within him,
and freedom,
and imagination,
and spirituality.
But the flame will not understand.
The flame will not believe.  
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה
בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאוה עתיקה וקודרת
לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך באדמה,
באויר, בשמש, במטר ובטל.
הברוש שותק
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין.

שבת שלום SHABBAT SHALOM!

Posted in Uncategorized | Leave a comment

From Esther’s Journal (the Megillah, chapter 4)

שוב פורים, ושוב -“גילוי” ו”הסתרה” של סיפור מופלא, ושוב אני חוזרת ל”יומן” הדמיוני של מגילת אסתר, פרק ד’

נשענת על מעקה האבן של המרפסת שלי, ראיתי אותו נעלם ברחובות הצפופים תחתי, ראשו עדיין כפוף מעט, אך צעדו קל יותר כאילו ניטעה בו תקווה מחודשת. הרמתי את ידי כדי להצל את עיני, הצמידים שעל פרקי ידיי מצלצלים בנועם. השמש השוקעת ייבשה בעדינות את דמעותיי, נוצצות על לחיי, ורוח הערב שיחקה בשערי הכהה, נופל על גבי בניגוד לסאטן הכחול המלכותי שנבחר עבורי הבוקר. מרחוק התנשאו ההרים כהים, פסגותיהם המחודדות מעוטרות בשלג בוהק, בעוד שבעמק שמתחת כבר פרחו השקדים והפיסטוקים בלבן וורוד.

…. Once again, it’s Purim, and here we are again with the revealed (gilui ~~ megillah) and hidden (hastara ~~ Esther), and once again, I return to Esther’s imaginary journal, chapter 4…
Leaning against the stone railing of my balcony, I saw him disappear into the crowded streets beneath me, his head still slightly stooped, but his step lighter as if planted with renewed hope.
I held my hand up to shadow my eyes, the bracelets on my wrists jingling softly. The setting sun gently dried my tears, sparkling on my cheeks, and the evening wind played with my dark hair, falling down my back, a beautiful contrast to the royal blue satin chosen for me this morning. In the distance the mountains loomed dark, their pointed peaks decorated with bright snow, while in the valley below the almonds and pistachios already blossomed in white and pink.

העיר הסתחררה כמו ערימה של נחשים צבעוניים. אנשים מיהרו בסמטאות לפני שהלילה יכסה הכל בשמיכה כבדה. הם נשאו כלובים עם תרנגולת, הובילו עיזים קשורות בחבל. ילדים שכשכו בשלוליות שנותרו מהגשם האחרון, והשליכו אבנים קטנות במים לאי שביעות רצונם של המבוגרים. בעלי דוכנים כבר אספו את סחורתם, כשהם מעמיסים את הכלים שנותרו בעגלות ובשקי בד צבעוני על גבם של חמורים קטנים. לרבות מהנשים היו סלי קש על ראשיהן עמוסים באורז, עדשים, פירות יבשים וירקות. הם הלכו בזוגות ובקבוצות קטנות, צחקו ודיברו על הכל ולא כלום. כמה משפחות כבר פרשו את המחצלות שלהן ברחוב המרוצף אבנים למנוחת הלילה. ריח הכמון וההל עלה והתערבב באוויר כמו קטורת, משכר, משקר.

The city swayed like a pile of colorful snakes. People rushed through the alleys before night fall covers everything with a heavy blanket. They carried cages with chicken, led goats tied with a rope. Children sloshed through puddles from the recent rain, tossing small stones to the adults’ discontent. Stallholders had already collected their goods, loading the remaining ware to carts and in bags of colorful fabric on the backs of small donkeys. Many of the women had straw baskets on their heads laden with rice, lentils, dried fruit, and vegetables. They walked in pairs and small groups, laughing and talking about everything and nothing. Some families already spread their mats on the cobble-stoned street for the night’s rest. The smell of cumin and cardamom rose and mixed in the air like incense, flying, lying.

מתכרבלת בתוך צעיף הקשמיר שלי מצינת הערב כשהירח עלה במזרח, כמעט מלא, שמעתי מחרוזת עוד ארוכה ובודדה רוטטת מרחוק.

“אני אהיה בחדר שלי”, שמעתי אותה, “אם את רק צריכה משהו…”

הנהנתי, מנגבת את עיניי שוב בגב ידי, “תודה”.

Huddled inside my cashmere scarf from the evening chill as the moon rose in the east, almost full, I heard a long, lone ood string vibrating from afar.
“I’ll be in my room”, I heard her, “if you just need anything … “
I nodded, wiping my eyes again with the back of my hand.
“Thank you”.

חייכתי חיוך קטן, מהנהנת מעבר לכתפי מבלי להסתובב לאחור. ציפור פרשה את כנפיה ללון בראש אחד הדקלים הגבוהים בשורה המובילה אל השער הראשי. ריח השמן הבוער הגיע לאפי עכשיו.

“לילה טוב הוד מעלתך,” אמרה, קדה לעברי במבואה.

“לילה טוב”.


I mouthed a little smile, nodding over my shoulder without turning back. A bird spread its wings to roost at the top of the tall palms leading to the main gate. The scent of burning oil reached my nose now.
“Good night your majesty,” she said, curtsying in the hallway.
“Good night”.

נשמתי עמוק. הכל היה דומם, כל כך התגעגעתי לאמא שלי ברגעים האלה. אמא שלי הייתה האישה הכי יפה בעיר, ודודי היה מאוהב בה בטירוף. אבל היא בחרה באחיו הצעיר שהיה יפה ומוכשר והבטיח לה את הירח. למרבה הצער, הוא מת בתאונה מוזרה כאשר בית המלאכה שלו עלה באש זמן קצר לאחר שנכנסה להריון איתי. דודי אמר לאמא שלי שהוא יטפל בה ובתינוק שלה, ברגע שאוולד, אבל אני מאמין שהיא לא יכלה לשאת את המחשבה לחיות בלי הגבר האהוב שלה. היא מתה כשילדה אותי, כאילו השלימה את שליחותה בעולם, להביא אותי לכאן. בכל שנה, אני חוגגת את יום הולדתי ואת יום השנה שלה. אני חושבת על כמה היא הייתה אמיצה, איך הלכה בעקבות ליבה. האם אצליח אי פעם לעשות את זה?

I took another deep breath. Everything was still, and oh, how I missed my mother in these moments. My mom was the most beautiful woman in the city, and my uncle was madly in love with her. But she opted for his younger brother who was handsome and talented and promised her the moon. Sadly, he died in a strange accident when his workshop caught on fire shortly after I was conceived. My uncle told my mom that he’d care for her and her baby, once I was born, but I believe she couldn’t bear the thought of living without her beloved man, and died at my childbirth, as if completing her mission upon my delivery. Every year, I celebrate my birthday and her memorial day. I think of how brave she was, following her heart. Will I be able to ever do that?

קולות רמים ושקשוק כוסות הגיעו לאוזני מהחצר. שני משרתים גררו מהמרתף חבית עץ מלאה יין. אחר, מעט מבוהל, נשא עימו ספר עבה. נאנחתי בהקלה. מה שזה לא יהיה, המלך יהיה עסוק שוב הלילה, ואני אוכל סוף סוף לנוח מהיום הארוך.

Loud voices and clanking glasses reached my ears from the courtyard. Two servants dragged a wooden wine barrel from the cellar. Another, almost frightened, carried a thick book. I sighed with relief. Whatever it is, the king would be busy again tonight, and I can finally rest from the long day.

החיים בארמון היו מלאי עיסוקים. לוח הזמנים שלי כלל פגישות אינסופיות עם אנשים רבים ששוטטו בחצרותינו, נהנו מנשפים יוקרתיים, וחשבו שהם חלק קריטי בממלכה שלנו שהשתרעה מהודו ועד כוש.

Life in the palace was hectic. My schedule included endless meetings with the many who roamed our courtyards, enjoying luxury banquets, and thinking they are a critical part of the kingdom which extended from India to Ethiopia.

אבל היום… זה התחיל כרגיל. כבר יותר מחמש שנים מאז שנלקחתי לחיות בארמון, והתרגלתי לכל הפינוקים האפשריים. גם הבקר, ישבתי עם הבנות, צוחקות כמו תמיד, אני במרכז. הם השחילו לי חרוזים יפים בשיער, עיסו בשמן את כפות רגליי, התקינו את עגילי הזהב שלי, קשרו את סנדלי הכסף על שוקי, קישטו את שמשיית הפרחים שלי. אחרי הכל, אני חייבת להיראות במיטבי. כולם יודעים שנבחרתי בגלל היופי שלי, וכשקוראים לי, כולם יעצרו, יסובו על עקביהם ויסתכלו. עליי.

But today… it started out as usual. It’s been more than five years since I was taken to live in the palace, and I’ve gotten used to every delicacy and treat possible. This morning too, I sat with my girls, laughing, as always, in the center. They threaded pretty beads in my hair, rubbed oil on my feet, fixed my gold earrings, tied the silver sandals up my thigh, decorated my flower parasol. I have to look my best. Everybody knows I was chosen for my beauty, and when I’m called, everybody will stop in their tracks and look. At me.

לפתע, הובהלתי אל החלון. התברר שהוא חיכה לי כל הבוקר! למה לא היה זהיר יותר? אסור לאף אחד לדעת עלינו! יכולתי לראות את תלתליו הכסופים מעטרים את ראשו כמו כתר, מקיפים את מצחו הגבוה ואת גולגולתו השזופה; מגע מבטו היודע כל היה שורף. שמעתי את הצרחות ואת השומרים שניסו להרגיע אותו ללא הצלחה. הצצתי והבחנתי באימה בבגדים העלובים ובגלימה האפורה הבלויה והקרועה, השק והאפר על ראשו, הולך בחוסר מנוחה ליד השער, מסרב לשמוע דבר מזה. איזה בושה, שלחתי את התך להביא לו בגדים חדשים, חולצת כותנה בהירה ומכנסיים תואמים רקומים בלבן. הוא סירב לקבל את המתנה שלי. הוא לא יעזוב עד שיעביר את המסר שלו. זה מקרה חירום.

Suddenly, I was rushed to the window. It turned out that he’d been waiting for me all morning! Why was he not more careful? It is forbidden for anyone to know about us! I could see his silvery curls adorning his head like a crown, surrounding his high forehead and tanned skull; his all-knowing gaze was smoldering. I heard the screams and the guards trying to calm him unsuccessfully. I peeked and noticed, in horror, the shabby clothes and worn, torn gray robe, sackcloth and ashes on his head, walking restlessly by the gate, refusing to hear nothing of it.
Ashamed, I sent Hatach to bring him new clothes, a light cotton shirt and matching, white embroidered pantalones. He refused to accept my gift. He will not leave until he conveys his message. It’s an emergency.

כשהשמש הגיעה לשיאה והבנות הלכו לאכול במטבח שלהן, התך הביא את ארוחת הצהריים שלי, נושא קערות חרסינה של תבשיל מהביל עם אורז זעפרן וירקות על מגש, נעלי הבד שלו מדשדשות לאורך מסדרון השיש. למדתי לזהות את צעדיו, את הצליעה. המלך לא רצה בו; זקן מדי ולא כשיר, אבל בגלל קשרים משפחתיים מסובכים הוא נמנע מלפטר אותו ושלח אותו להיות סריס לנשים. “

הוא אומר שהמצב מאוד קשה,” לחש התך, מביט בגנבה מעבר לכתפו, ובקול רם אמר, “הנה ארוחת הצהריים שלך, הוד מלכותך”.

When the sun reached its zenith and the girls went to eat in their kitchen, Hatach brought in my lunch, carrying porcelain bowls of steaming stew with saffron rice and vegetables on a platter, his canvas shoes shuffling along the marble corridor. I learned to recognize his footsteps, the limp. The king did not want him; too old and unfit, but because of complicated family relationships he avoided firing him and sent him instead to be a eunuch for the women.
“He says the situation is very difficult,” Hatach whispered, looking over his shoulder, and out loud said, “Here’s your lunch, your majesty.”

“תודה,” עניתי בנימוס בדיוק כמו שלימדו אותי, ואז לחשתי בחזרה, שואלת, “יש לך מידע נוסף?”

“אני מקווה שהמנה הזו תשמח אותך” אמר בקול. הוא הסתכל שוב סביבו ושלף פתק קטן מכיסו. “הנה” לחש, “הוא בקש להגיד לך את זה, ומתעקש שתלכי לשם” הוא הנהן לעבר החדרים, כולל חצר בית המלך הפנימית, “בלי כל דיחוי”.

“Thank you,” I replied politely as I was taught, then whispering back, I asked, “Do you have more information?”
“I hope this dish pleases you” he said. He looked around again and pulled out a small note from his pocket. “Here” he whispered, “He says to tell you this, and insists you go over there” he nodded towards the chambers, “without any delay”.

“אכן, האוכל נראה מצוין, כמו תמיד,” השבתי בקול רם, בניסיון לקנות עוד קצת זמן. “אתה יודע שאם אלך לשם בלי הזמנה, הוא יכול להרוג אותי!” מלמלתי מבעד לשיניי החשוקות. “”ואני, לא נקראתי לבוא אל המלך, זה שלושים יום”, ופתאום אני צריכה פשוט להופיע? בחצר הפנימית? ואז מה?” הרמתי את מבטי בשאלה. השומרים האישיים של המלך היו צוות של ארבעת אלפים איש בני האצולה, הנושאים חניתות חדות. כל זר שהתקרב ללא רשות נהרג מיד. זה קרה לוושתי. אני לא אהיה יוצא דופן אם זה יקרה גם לי.

הוא נד בראשו. “אמסור את תודותייך לטבח”, אמר רשמית, והוסיף ולחש “אמרתי לו. הנה, תקראי”, אמר, קד קידה והציץ שוב לבדוק את המסדרון.

“Indeed, the food looks excellent, as always,” I replied loudly trying to buy some more time. “You know that if I go there without an invite, he’d kill me!” I mumbled through my clenched teeth. “I haven’t been summoned for thirty days, and suddenly I should just show up? In the inner chamber? And then what?” I looked up questioningly. The king’s personal guards were a crew of four thousand men of the nobility, carrying sharp spears. Any stranger who approached without permission was killed immediately. It happened to Vashti. I would be no exception.
He shook his head. “I will convey that to the chef”, he said officially, and added, whispering “I told him. Here, read,” he said bowing, glancing to check the hallway.

“אבל, אני לא יכולה! אתה מבין אותי, נכון?” הקלף העדין מונח מקופל, נוגע לא נגע בחיקי. “הוא זה שהכריח אותי להבטיח לא לספר לאף אחד! אני חייבת לשמור על הסוד שלנו! וגם אתה”, הרמתי את מבטי אליו, מתחננת. העיניים שלו פגשו את שלי בשתיקה.

“But, I can’t! You understand me, don’t you?” The fine parchment laid folded, untouched in my lap. “He’s the one who made me promise not to tell anyone! I have to keep our secret! And so do you “, I looked up at him, pleading.
His eyes met mine in silence.

נאנחתי וקראתי שוב את הכתוב, מוצאת את כתב ידו המוכר של דודי, זוויתי ונרגש: “אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך, תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות”?

I sighed and rolled open the note, finding my uncle’s familiar handwriting, angular and excited: “Think not for a minute that you shall escape in the king’s house, and be better off than all the Jews. For if you hold your peace at this time, relief and deliverance will arise to the Jews from another source, but you and your father’s house will perish; and who knows whether you have not come to royal estate for such a time as this?’”

קראתי את הטקסט שוב ושוב, עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. מי יודע. באמת, מי יודע. האם בגלל זה הכל קרה בדיוק כך? תמונות עברו לפני, איך הגעתי לכאן בכלל, הכל מקרה, או רק מה’? … “תודה על ארוחת הצהריים,” אמרתי בקול, “בבקשה תחזור מאוחר יותר לקחת את המגש, ואנא, עדכן את הבנות שאני צריכה את המנוחה שלי ואין לי חשק לצאת לגנים.” הוא השתחווה שוב והלך.

I read the text again and again, closed my eyes and breathed deeply. Who knows. Really, who knows. Is that why it all happened just so? Images passed before me… all a coincidence or is the hand of G-d in this??
“Thank you for lunch,” I said out loud,” Please come back later to get the tray, and please, let the girls know I need my rest and have no desire to go out to the gardens.”
He bowed again and left.

כעבור זמן מה קמתי ויצאתי למרפסת שבה עמדתי, מביטה בצבעים ובצלילים המשתנים, מתפללת ובוכה, מתפללת ובוכה. לילה חשוך ושקט עכשיו. הסערה שככה. יש לי תוכנית. היא מסוכנת, ונדה בין אומץ לחוצפה, אבל אין כל מוצא אחר, אני ממשיכה ומתפללת, ומה שיקרה, יקרה.

אני שומעת את צעדיו של התך בחצר, את הגלימה הנגררת שלו, ממהר אליי בברכת דודי. הוא גם דאג שהמעדנים האהובים עלי יוכנו. הוא כבר יודע שזו תהיה הארוחה האחרונה שלי לפני שלושת הימים הבאים.

Sometime later I got up and went out to the balcony where I stood, gazing at the changing colors and sounds, praying and crying, praying and crying. It’s night, dark and quiet now. The storm has subsided. I have a plan. It’s dangerous, swinging between courage and chutzpa, but there’s no other way. I keep prayer; whatever happens, happens.
I can hear Hatach’s footsteps in the yard, his trailing robe, rushing to me with my uncle’s blessing. He’s also made sure my favorite delicacies have been prepared. He already knows that this is the last meal I would eat for the next three days.

PURIM SAME’ACH – פורים שמח

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Purposeful Calling or a Coincidence? & also, Converting Amalek’s Mom?? ויקרא מול קרה, וגם, לגייר את אמא של עמלק?

ברוכים הבאים לספר “ויקרא”, הספר השלישי מחמשת חומשי התורה! בספר הוראות רבות לגבי הקרבת קרבנות וחוקים שונים. יש בו רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי, וכן, נמצא בו את אחד הפסוקים הידועים ביותר בתורה (“ואהבת לרעך כמוך” (יט:יח).

Welcome to the Book of Leviticus, the third book of the Five Books of Moses! This book contains many instructions regarding the sacrifices and various laws. It has only two short passages with a narrative tone, and in addition, we find in it one of the most well-known verses in the Torah, “love your neighbor as yourself” (19:18).

לפי המדרש, פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה שצריכים ללמוד ילדים. הדבר ודאי יעורר בנו תמיהה. נטען כפי שטען המדרש: “יתחילו להן מבראשית! אלא”, כך ממשיך המדרש, “אמר הקב”ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים” (ויקרא רבה ז:ג).

According to the Midrash, The Torah portion of Vayikra, Leviticus, is the first portion children should study. This is surely puzzling to us, as the Midrash also claims: “Let them start with Genesis! But,” so the Midrash continues, “Gd said: Since the sacrifices are pure and babies are pure, let these pure ones come and deal with pure things” (Leviticus Rabba 7: 3).

איך נוכל להבין את מערך הקרבנות איתו נפתחת פרשה זו ובו מתרכז חלק לא מבוטל מספר זה? אולי אם נתבונן בשורש המילה, ק.ר.ב. נראה שהכוונה היא לקרבה, התקרבות. ספר שמות הסתיים בפסוק המתאר סגירות: “וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד ה’ מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן” (שמות מ,לה) ואילו ספר ויקרא פותח בקריאה והזמנה לדיאלוג: “וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה’ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד”…

How can we understand the system of the sacrifices with which this portion opens with, and which holds a significant part of this portion? Maybe if we look at the root of the word, sacrifice, korban, which is k.r.b. we’ll see that the intention seems to be proximity, closeness. The Book of Exodus ended in the verse describing a closed situation: ” Moses could not enter the Tent of Meeting, because the cloud had settled upon it and the Presence of Hashem filled the Tabernacle” (Exodus 40:35) while the Book of Leviticus opens with a call and an invite to a dialog: Hashem called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying:

לעיתים קרובות אנו נדים בראשנו למקרא כל הפרטים בספר זה, אולם דוקא המיקוד על הפרטים הקטנים ביותר משקפים את היחודיות, אינטימיות, ונעיז ונאמר – גם את האהבה בין הבורא לנברא, בדיוק כפי שאנחנו מדברים עם מישהו קרוב שיודע ומכיר אותנו היטב, וכפי שאנו נוהגים בקשר שחשוב לנו. יש מצוות כמו “לא תרצח” ו”לא תגנוב” שאנחנו יכולים להמציא ולהבין בעצמנו, ולא רק אנחנו: כל עם ומדינה מתוקנים מבינים אותם. אבל קרבנות אחרי הלידה? שעטנז? שמיטה? עבור אלו יש לנו צורך בהתגלות הישירה, בהתקרבות אמיתית. זהו עיקרו של ספר ויקרא.

We often shake our heads when we read all the details in this book, but the focus on the smallest details reflects the uniqueness, intimacy, and dare we say – also the love between the Creator and the created, just as we talk to someone close who knows us well, in a connection that’s important to us. There are commandments like “Thou shalt not murder” and “Thou shalt not steal” that we can invent and understand ourselves, and not just us: every orderly people and state understands them. But sacrifices after childbirth? Sha’atnez? Shemita? For these we need direct revelation, true closeness. This is the essence of the Book of Leviticus.

*******

שבת זו היא גם שבת “זכור”, השבת שלפני פורים, בה קוראים בנוסף על פרשת השבוע גם קטע מספר דברים (כ”ה:יז-יט) המתאר את החיוב לזכור את מלחמת עמלק (שמות י”ז:ח-טו). מכיון שהמן נחשב מזרע עמלק, אנו קוראים על כך (שוב) ממש לפני חג הפורים.

This Shabbat is also known as Shabbat “Zachor”, the Shabbat before Purim, in which, in addition to this week’s Torah portion, a passage from Deuteronomy is read (25:17-19) which describes the obligation to remember the war of Amalek (Exodus 17:8-15). Since Haman is considered a descendant of Amalek, we read about it (again) just before Purim.

מי זה בכלל עמלק??

עמלק הוא בנה של תמנע, פילגשו של אליפז בן עשו (איפהשהו ברשימת המי הוליד את מי עליה אנחנו מדלגים בד”כ, בראשית לו:יב). בתלמוד כתוב שהיא רצתה להתגייר ואילו האבות לא קבלו אותה (סנהדרין צט:ב) לכן יצא ממנה עמלק בו התגלו שני רצונות שבד”כ ראינו לאורך ההסטוריה בנפרד: גם הרצון לקחת את מקומו של עם ישראל וגם הרצון לחסל אותו.

Who is Amalek anyway??

Amalek is the son of Timna, the concubine of Eliphaz son of Esau (in the long list of begets, Genesis 36:12). The Talmud tells that she wanted to convert but ou r forefathers did not accept her (Sanhedrin 96:b). That’s why Amalek was born of her, someone who combines two wishes that usually throughout history were separated: the desire to replace Israel and the desire to annihilate us.

התורה גם מספרת לנו מתי אנחנו נחשפים לסכנה זו של עמלק “אשר קרך בדרך” (דברים כה:יח). כמו רצונו, גם סכנתו של עמלק כפולה: האחד, הפגיעה בנו בדרך, בזמן שאנחנו נעים ועוברים בין אם זה ממקום למקום, או אף מתקופה לתקופה, והשני, הדגש על ה”מקריות” בעולם. כאילו דברים סתם קורים, ואין אלוהים.

The Torah also tells us when we are exposed to this danger of Amalek “who happened to us on the road” (Deuteronomy 25:18). Like his double will, Amalek’s danger is of twofold: one, harming us on the road, while we move and transit, whether between places or eras. The other is the emphasis on the “coincidental” in the world, as if things just happen mindlessly and there’s no God.

רצון זה התבטא שוב אצל המן. נגדו אנחנו עומדים, ולכן מזכירים, לא כדי לשמר את ההסיטוריה אלא כדי להזהיר אותנו מהבאות, שלא נוותר על קיומנו ולא על זהותנו היחודית.

This will was once again expressed through Haman. We stand facing it and therefore reminding ourselves, in order to not just preserve history but warn us of what’s coming, so we will not give up our existence nor our unique identity.

אבל רגע, למה האבות, אברהם, יצחק ויעקב, לא קבלו אותה? במיוחד לאור הצרות והצער מידי עמלק לאחר מכן, חז”ל טוענים שהאבות נענשו, מפני שלא היו צריכים להרחיק אותה אם באה להתגייר. וואו. איך יתכן שחז”ל מעבירים בקורת על אבות האומה??

But wait, Why did the patriarchs, Abraham, Isaac and Jacob, not accept her? This sounds terrible, especially in light of the troubles and misfortune later caused by Amalek, not to mention what I suspect are our reactions to similar situations nowadays! The Talmud goes so far to say, that our sages claim that the forefathers were punished, because they shouldn’t have distanced her if she came to them for her conversion. Wow. How is it possible that the sages criticize our nation’s forefathers? And for Amalek’s mom?? Were they actually wrong?

יתכן שיש דברים שהיו נכונים לאבות שלא היו נכונים בתקופת חז”ל. כלומר, בתקופת האבות, העם שלנו הוא ממש בראשית דרכו. לקבל גרים אז לתוך מערכת לא מבוססת יכול לגרום לזעזוע ולערעור. אך בתקופת חז”ל, הזהות היהודית היתה הרבה יותר ברורה ומגובשת, ולכן נראה להם, במיוחד לעומת הנזק שנגרם לנו ע”י עמלק, שהיה עליהם לקרבה, לגייר אותה ולהביא אותה אל תוך העם שלנו.

Maybe, there are things that were right and fitting during our forefathers’ era, but not right during the sages’ time. That is, in the time of our forefathers, our People were at a very early stage of their coming into existence. Accepting converts into a system that was barely established and organized could cause unrest and instability. However, during the time of our sages, our identity was much more secure, clear and formed, so it seemed to them, especially faced with knowing the damage caused by Amalek, that they should have done what they could have to draw her near, convert her, and bring her into our People.

אני חושבת על כך במיוחד לאור סוגית הגיור הנוכחית בארץ, ויתכן שאפשר להבין אותה טוב יותר מזוית זו: אלה שמרגישים שהזהות היהודית וגם הישראלית שלנו פחות או יותר מגובשת, בין אם בצדק או לא, מוכנים ללכת לקראת “רפורמה” (מילה לא מתאימה בענין זה!), שינויים ואולי גם מה שנראה כהקלות בגיור. ואלה ש”חרדים”, ולא בהכרח בלי צדק, לגורל עם ישראל, פחות.

I think about this specifically in light of the current turmoil around conversion in Israel, and it may be easier to understand it from this angle: those who feel secure in our Jewish and Israeli identity which is more or less cohesive, whether rightly or not, are willing to go for “reforms” (wrong word in this context!), changes and maybe even what might be seen as reductions in conversion. While those who are “charedi” (“ultra-Orthodox” and literally anxious), not necessarily unjustly, to the fate of the people of Israel, less so.

עכשיו, אנחנו הרי יודעים שכשמישהו “חרד”, אין שום טעם לעמוד לידו ולצעוק עליו, “די כבר, אל תפחד” ו”מה אתה מפחד משטויות”. ואין גם טעם לצעוק ולצחוק עליו. זה לא עוזר לנו בחיים האישיים ולא בחיים הלאומיים, ורק מדרדר את המצב עוד יותר. אז מה כן? אולי בדיוק זה: לימוד מכבד של סוגיות שעוסקות בנושא, מתוך הכרה שאין תשובות ברורות ושעלינו ללכת בנתיב הזה ביחד. זו הרי גם התגובה של אסתר אל מול עמלק: להשיב לטענת העם ה”מפוזר ומפורד” שראה המן בהתכנסות חזקה, מאוחדת יחד. 

Now, we know that when someone is “anxious”, there is no point in standing next to him and yelling, “enough, do not be afraid!” and “What are you afraid of this nonsense”. And there is also no point in shouting and laughing at him. It does not help us in our personal life nor in national life, and only worsens the situation even further. So what can we do? Maybe just this: a respectful learning of Torah sections that deal with the subject, recognizing that there are no clear answers, and we are walking in this path together. This is also Esther’s reaction when facing Amalek: to respond to the claim of the “scattered and dispersed” people that Haman saw, with a call for a strong, solid, united ingathering.

בשבת זו, יד ה”מקרה” של עמלק והקריאה בה נפתח ספר ויקרא, עומדים זה מול זה. הא’ של ויקרא דוקא כאן נכתבת באות קטנה. בלי תנועה, היא אות שקטה, ועדיין, היא מייצגת את הקב”ה. האם נזהה ונשמע את הקול השקט הקטן הזה?

This Shabbat, the “coincidental” (k.r.h) hand of Amalek and the calling in which the Book of Leviticus opens (k.r.a), stand facing each other. The letter aleph of Vayikra, Leviticus, is written in a small letter; without vowels, is a silent letter, and yet, it holds the presence of G-d. Will we hear that still, small voice?

שבת שלום ופורים שמח! – Shabbat Shalom & Happy Purim!

לכבוד סיום סדר מועד (!) “הדרן” יצרו פסיפס מפואר של נשים לומדות דף שכבוד גדול לי להיות חלק ממנו:
https://www.youtube.com/watch?v=fS_ogMmpXIk

Posted in Uncategorized | Leave a comment

In All their Journeys…

פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות, נפתחת כך:

“אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה”… (שמות לח:כא). מספר לנו המדרש שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, באמת? משה? הרי עליו יאמר “לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה’ יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”… (במדבר יב:ז) האם אנחנו חושדים במשה, שלקח דבר מה או שטעה בחישוב ובבניה??

The Torah portion of Pekudei, begins like this:

These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of the Pact, which were drawn up at Moses’ bidding… (Exodus 38:21) The Midrash tells us that once construction was completed, Moses conducted a careful calculation of everything that was donated to the Mishkan. And immediately we wonder, really?? Moses?? The one about whom the Torah says “Moses; he is trusted throughout My household. With him I speak mouth to mouth, plainly and not in riddles, and he beholds the likeness of Hashem. How then did you not shrink from speaking against My servant Moses!” (Numbers 12:7). Do we actually suspect Moses of taking anything or making a mistake in the calculation and construction???

אך, מסתבר שאין חדש, וההנהגה תמיד היתה תחת בקורת גדולה יותר, ולא בלי צדק. ממשיך המדרש ומספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהלו, ואמרו דברים “לגנאי… ראה צוארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!” ממשיך ומסיים המדרש: “כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם (לשון שבועה) משהמשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון. שנאמר ‘אלה פקודי המשכן'” (ילקוט שמעוני על התורה תט״ו:א׳)

Turns out, there is nothing new, and the leadership has always been under greater criticism, and not without reason. The Midrash continues, telling us that Moses would hear the Children of Israel talk about him as he walked through the camp. Some did speak in praise of him, but some looked at him as he went to his tent, and said things that were more “derogatory.. look at his neck! Look at his shins! Look at his thighs! He eats from what the Jews have; drinks from what the Jews have, and all he has, is from the Jews”.  The Midrash continues and concludes: “Since Moshe heard this, he said to them: Your life (a language of an oath)! Now that the Mishkan is finished, I give you an exact accounting as it is said, ‘These are the records of the Mishkan'” (Yalkut Shimoni on the Torah 415:a).

מייד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: “וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ”. נשאל, מדוע הוזכרו שניהם, ומדוע לא נכתב אחרי שמות שניהם שעשו “אשר צווה ה’ את משה”? אך בצלאל ואוליאב היו שונים זה מזה כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה.

.Immediately after, the Torah tells us who did the construction: “Now Bezalel, son of Uri son of Hur, of the tribe of Judah, had made all that Hashem had commanded Moses; at his side was Oholiab son of Ahisamach, of the tribe of Dan, carver and designer, and embroiderer in blue, purple, and crimson yarns and in fine linen”. We should ask, why were they both mentioned, and why was it not written after both their names that the two of them did “that which Hashem commanded Moses”? But Bezalel and Oholiav were as different from each other as the tribes they came from, the tribe of Judah and the tribe of Dan.

כשהמלכות מתגבשת, היא עוברת משבט בינימין השוכן מצפון לירושלים, לשבט יהודה השוכן יותר דרומה. במקביל, שבט דן עובר יותר צפונה, מעין אקט סמלי של התנגדותו למסגרות הממסדיות, ממלכתיות. ממקרה המקלל (ויקרא כד:י-יד), שבט דן מייצג את הטיפוס היותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט בינינו בשעה שמשבט יהודה באה שושלת המלוכה של דוד, ועל שמו נקראה הממלכה הדרומית.

As the kingdom grows, it moves from the tribe of Binyamin, which lies north of Jerusalem, to the tribe of Judah, which lies further south. At the same time, the tribe of Dan moves further north, a kind of symbolic act expressing its opposition to the institutional, state frameworks. From the case of the mekalel, the curser (Leviticus 25:10-12), the tribe of Dan represents the most anarchist and individualistic type among us, while from the tribe of Judah came the royal dynasty of David, and the southern kingdom was named after him.

במדרש אנחנו מוצאים: “א”ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות… אמר הקב”ה: יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב”ה. א”ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו – שלמה מיהודה וחירם מדן… (תנחומא, פרשת כי תשא י”ג).

In the Midrash we find: “Rabbi Hanina ben Pezi said: You have no greater among the tribes than the tribe of Judah, and you have no inferior to the tribe of Dan who came from the maidservants … the Mishkan was made through both these two tribes, and even was done this way, through Solomon of Judah and Hiram of Dan”… (Tanhuma, Torah portion of Ki Tissa 13).

שוב מזכירים לנו את מה שראינו גם בשבוע שעבר, ומה שנקרא עוד מעט במגילת אסתר. יתכן שהתזכורת חוזרת כי הדברים מאתגרים לנו, כאז כן עתה. ואף על פי כן. הנה, אי אפשר לבנות שכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים ולא תמיד מסכימים על הכל. דבר זה משתקף שוב בפסוק “ויהי המשכן אחד” (שמות ל”ו, יג): המשכן עשוי מחלקים רבים ושונים, אך כדי שיעמוד מבנה כל כך עדין ומורכב, צריך שיהיה כולו אחדות, בדיוק כמונו.

Again we are reminded of what we saw last week as well, and what will be read about soon in the Scroll of Esther. We may be a reminded of this because these things are challenging for us, as it was then, so it is now. And yet. It is impossible to build a Shechinah in Israel without the partnership of all the forces among us, even if they oppose each other and do not always agree on everything. This is again reflected in the verse “And the Tabernacle was one” (Exodus 36:13): the Tabernacle is made of many different parts, but in order for such a delicate and complex structure to stand, it needs to have all the parts put together as one, just like us.

הספר השני בתורה מסתיים בפסוק “כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’ עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם” ועל כך אומר רש”י, הפרשן הידוע מהמאה ה-11: בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע…. לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת”. זו אמירה מדהימה: אנחנו נוטים לחשוב שמסע וחניה הם שני דברים שונים, בין אם זה בטיול או בחיים. אדם יכול להגיד, ‘עבדתי כך וכך שעות ואחכ נחתי ולא עשיתי כלום’… לטענת רש”י, החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהמרחב בין התוים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, והשבת חלק מהשבוע. גם במסע שלנו כפרטים וכעם, יתכן שיהיו תקופות של פחות עשיה וכאלה של יותר, ועדיין, הכל הוא חלק מאותו מסע.

The second book in the Torah ends the verse ” For over the Tabernacle a cloud of Hashem rested by day, and fire would appear in itby night, in the eyes of all the House of Israel throughout their journeys”. And about this says Rashi: “I every journey they traveled, the cloud would rest where they rested. The location of rest (parking) is also called Journey”. This is an amazing statement: we tend to think that travel and parking are two different things, whether it is in a trip or in life. One can say, ‘I worked like for this and that hours and then I rested and did nothing’ … According to Rashi, parking and resting is part of the journey, just as the space between the notes is part of the music, the white between the letters is part of the writing, and Shabbat – part of the week. So it is for us as individuals and as a People, there may be periods of less doing and those of more, and yet, everything is part of the same journey.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Unity without Uniformity – Vayakhel – על אחדות ולא אחידות, פרשת ויקהל / שבת שקלים

השבוע אנחנו קוראים על הנס הכי הכי גדול בתורה! כן, אני מתארת לעצמי שאם אתם קוראים את המשפט הזה, אתם אולי חוזרים בחזרה לכותרת לראות לאיזה פרשה הגעתם… חיבת להיות כאן טעות כלשהי… אחרי הכל, איזה נס כבר יכול להיות השבוע? כבר חוינו את עשרת המכות, יצאנו ממצרים מעבדות לחירות, הלכנו ביבשה כשהים נקרע לפנינו, עמדנו למרגלות ההר בסיני, ובשבוע שעבר אפילו ניצלנו מ”חטא העגל”. הקב”ה נתן לנו את המן, המים והגנה מפני המדבר. מה עוד יכול להיות?

This week we are reading about the greatest miracle in the Torah! Yes, I imagine that if you read this sentence, you might go back to the headline to see what Torah portion this is … there must be some mistake here … after all, what miracle could there be this week? We have already experienced the Ten Plagues, left Egypt to go from slavery to freedom, walked on dry land with the sea split in front of us, stood at the foot of Mountain Sinai, and last week we were even saved from the sin of the Golden Calf.” G-d gave us manna, water and protection from the desert. What else could there be?

נשוב ונמשיך לקרוא על בניית המשכן. נכון שעברו עלינו שתים וחצי פרשות בהוראות אבל השבוע אנחנו ממש מתחילים לבנות. אוקי… מה הביג-דיל? העם שלנו בנה מעין אוהל לעבודת ה’. יופי. אפשר להתקדם, לא? אבל… עוד לא. כי זה באמת “ה”נס הכי גדול בתורה כולה! כל הניסים האחרים נעשו ע”י אלוהים, ואלוהים, ע”פ הגדרתו, יכול לעשות הכל. זה לא משנה אם זה להזיז הר או לבקוע מים או להמציא צפרדעים משום מקום. אבל אנחנו, זה כבר סיפור אחר.

So, we’ll continue to read about the construction of the Mishkan. It is true that we went through two and a half Torah portions of instructions, but this week we are really starting to build. Okay … what’s the big deal? Our people have built a kind of tent for the worship of G-d. Great. We can move on, can’t we? But … well, not yet. Because this is truly The greatest miracle in the entire Torah! All the other miracles were done by G-d, and G-d, by definition, can do anything. It does not matter if it is moving a mountain or splitting the sea or inventing frogs out of nowhere. But we? We’re a different story.

תארו לעצמכם: מזמינים אותנו להביא מה שיש לנו, מה שבא לנו להביא, כי כך נאמר לנו לפני שלושה שבועות בפרשת “תרומה”: “תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…. זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן” (שמות כה:ב-ז). אנחנו מסתכלים סביב, ואיכשהו יש לנו את כל הדברים האלה בינינו. כל אחד מביא מה שאנחנו יכולים. כל אחד מאיתנו הוא משתתף פעיל ונלהב. וכשאנחנו מארגנים את כל הדברים ביחד, יוצא המשכן הזה.

Imagine: we’re invited to bring whatever we have, whatever we feel like bringing, because we were told three weeks ago in the Torah portion of Teruma (offering, gift): “gift; you shall accept gifts for Me from every person whose heart is so moved…. gold, silver, and copper; blue, purple, and crimson yarns, fine linen, goats’ hair; tanned ram skins (rams’ skins dyed red), skins of tachash (unknown), and acacia wood; oil for lighting, spices for the anointing oil and for the aromatic incense; lapis lazuliand other stones for setting, for the ephod and for the breast-piece” (Exodus 25:2-7). We look around, and somehow we have all these things between us. Everyone brings whatever we can. Each of us is an active and enthusiastic participant. And when we are done putting all this together, this Tabernacle comes out.

בניגוד גמור לעגל הזהב, שגם הוא “יצא לנו”, הפעם יוצא לנו מבנה מדהים שמחבר בין שמים וארץ, בדיוק לפי ההוראות שניתנו לנו קודם לכן. שום דבר לא חסר, ואין דברים מיותרים: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות לו:ז). הביטוי די והותר מקורו בפרשה זו: יש בדיוק מספיק וגם יותר מידי, כדי שכולנו נכיר בערך עצמנו, שדע שאי אפשר היה למשכן שיתקיים לו חסר אחד מאיתנו. ויחד עם זאת, נזכור מידת צניעות ולא נחשוב שבלעדנו אי אפשר. איך יתכן? אכן, זהו בדיוק. נס.

In stark contrast to the Golden Calf, which also “comes out”, this time we come out with an amazing structure that connects heavens and earth, exactly according to the instructions given to us earlier. Nothing is missing, and there are no superfluous stuff: “And the craft was sufficient for all the craft to do it, and it was plenty” (Exodus 7:7). The Hebrew phrase “enough and too much” originates here: there is just enough and also too much, so we recognize our own worth and value; to know that it is impossible for the Tabernacle to exist with any one of us missing. And at the same time, we will remember the quality of modesty, know that there’s “too much” and not think that without us nothing can be done. How is that possible? Indeed, that’s it exactly. A miracle.

ורמז לנס הזה מופיע כבר בפתיח של הפרשה. לא פתיחה “רגילה” של “ויאמר ה’ אל משה”… אלא: וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל”…. (שמות לה:א). מה פירוש “ויקהל”? מי אמר לו לעשות את זה? מי אמר להם לבוא? אולי כמו שאנחנו מכירים משעות חירום בארץ, היתה תחושה חזקה של יחד, של צורך בהחלמה והשלמה ומחויבות אחד לשני ולדרך שנכפתה, שנבחרה, שעכשיו הם מוצאים את עצמם בה. כך הספר שמתחיל בעבדות קשה, במצב של “אין איש”, בדידות ומאבק, מסתיים ב”ויקהל”.

And a hint of this miracle appears right in the Torah portion’s opening. Not a “normal” opening of “And the Lord said unto Moses” … but: “And Moses gathered all the congregation of the children of Israel”…. (Exodus 35:1). What do we mean “gathered”? Who told him to do that? Who told them to come? Maybe, as we know from emergencies in the country, there was a strong sense of togetherness, of the need for healing and peace-making and commitment to each other and the path that was both forced and chosen, which they now find themselves in. That’s how the book which started with slavery, with Moses looking around and seeing that there is “no one”, loneliness and struggle, ends with this gathering and working together.

פרשה זו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לפורים. גם בסיפור המגילה אנו מוצאים את טענתו של המן הרשע: “יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ”… (אסתר ג:ח) ומולה, את תרופתה של אסתר: “לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים”… (אסתר ד:טז). רעות רבות באו עלינו במהלך ההסטוריה בשל מלחמות פנים, פיזור ופירוד, כלשון המן, וגם כיום אנו נתונים בסכנה זו.

This Torah portion is often read close to Purim. Also in the Scroll of Esther we find the claim of the wicked Haman: “There’s one People, scattered and dispersed among the nations in all the provinces of your kingdom”… (Esther 3:8), and facing that, Esther’s “medicine”: “Go gather all the Jews” (Esther 4:16). Many evils have come upon us throughout history due to internal fightings, dispersal and separation, as Haman put it. Even today we are in this danger.

וכדי להוסיף, השבת הזו, השבת לפני ראש חודש אדר (ב’, במקרה של שנה מעוברת) נקראת גם “שבת שקלים”. קוראים בה תוספת מיוחדת שנקראת “פרשת שקלים”, קטע בספר שמות )ל:י”א-ט”ז( שעוסק בחיוב המוטל על כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. השאלה היא, אם כל אחד ממילא מביא מטבע, למה לא להביא מטבע של שקל? יותר פשוט, לא? למה דוקא “מחצית” השקל? והתשובה שנתנת בד”כ, שכל אחד מאיתנו יזכור שלבד הוא לא לגמרי שלם, שאנחנו זקוקים איש לרעהו. עם ישראל הוא כמו גוף של אדם: כדי שהגוף יתפקד, לא צריך שכולו יהיה לב או ראש. צריך שכל חלק בו יתפקד על הצד הטוב ביותר עבורו, ושיתמוך כמיטב יכולתו בשאר החלקים. הראש לא יכול להגיד: רק אני חושב כאן, לכן לא אכפת לי אם הרגל הזאת שבורה. הרי אפילו כשקצה הציפורן נשבר הריכוז שלנו כבר מאותגר… יש הרבה מצוות שקשה או אי אפשר לקיים מכל מיני סיבות… הנה משהו אחד שאפשר להתחיל איתו מיידית. מי יתן ונמצא את הדרך ל”ויקהל” וכינוס, שיתוף ואחדות (גם אם בהחלט לא אחידות!).

And as if to add, this Shabbat, the Shabbat before Rosh Chodesh Adar (2nd Adar in the case of a leap year) is also called “Shabbat Shekalim”. We add a special reading called “Parshat Shekalim”, a passage in the Book of Exodus (30:11-16) that deals with the obligation imposed on each of the People of Israel to bring half a shekel for the public sacrifices brought in the Temple. The question is, if everyone brings a coin anyway, why not bring a one shekel coin? Simpler, no? Why “half” the shekel? And the answer usually given is that each of us should remember that we’re incomplete alone; that we need each other. The People of Israel are like a human body: for the body to function, it does not have to be whole heart or whole head. It needs to have each part in it function well, and support the rest of the parts in its best ability. The head cannot say: I am the only one thinking around here, so I do not care if this leg is broken. Even when the tip of our fingernail is chipped, we might find it hard to concentrate… There are many mitzvot that are difficult or even impossible to fulfill nowadays for all sorts of reasons. Here is one thing that we can start immediately. May we find the way to “Vayakhel” and gathering, partnering, sharing and unity (even if definitely not uniformity!)

שבת שלום —— Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Golden Women… Torah portion of Ki Tissa

כי תישאי את ראש בני ישראל…

פרשת “כי תישא” עמוסה פרטים. היא פותחת בהמשך הקמת המשכן: תחילה תיאור תרומת מחצית השקל שעל כל אחד מבני ישראל להביא (או “להרים”), אחר כך בניית כיור הרחצה לכהנים, הכנת השמן למשיחת כלי המשכן, והוראה לשמור שבת. בהמשך, אחרי הסיפור המרכזי שתיכף נדון בו, משה עולה שוב אל ההר וכותב שם את הלוחות השניים, הלוחות שיהיו בשימוש מכאן והלאה. כשמשה יורד מהר סיני, קורן עור פניו, והוא שם מסווה, כמו מסכה, על פניו כדי להרגיע את בני ישראל (ועל משה ופורים, בפעם אחרת…). הפרשה מסתיימת בחוקים שונים הנוגעים לשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, כולל ההנחיה להפריד בין בשר וחלב.

The Torah portion of “Ki Tisha” is full of stuff (and the Haftara as well!). It opens with the continuation of the construction of the Mishkan: first a description of the donation of half a shekel that each of the Children of Israel must bring (or “lift”), then the construction of a washing basin for the priests, the preparation of oil for the anointing of the Mishkan, and an instruction to keep Shabbat. Later, after the main story that will be discussed soon, Moshe goes up to the mountain again and writes the second set of tablets, the tablets that will be used from now on. When Moses descends from Mount Sinai, his face radiated, and he puts a mask on his face to calm the Children of Israel (and on Moses and Purim, another time…). The portion ends with various laws pertaining to the Three Festivals, Pesach, Shavuot and Sukkot, including the directive to separate meat and milk.

ובאמצע, סיפור מפורסם: בני ישראל מחכים למשה שעדיין נמצא בהר סיני, מקבל את התורה מה’. סבלנותם אט אט פוקעת כשנראה שהוא לא חוזר. הנה, כבר היום ה-40 הגיע, והוא עדין לא שב. הם באים לפני אהרון, אחיו והכהן הגדול, ומבקשים ממנו: “עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ” (שמות לב:א). הם ממהרים ואוספים את הזהב, ויוצא הדבר הזה.

And in the middle, a famous story: The Children of Israel are waiting for Moses who is still at Mount Sinai, receiving the Torah from God. Their patience slowly wears off when he does not seem to return. Behold, the 40th day has now arrived, and he has not yet returned. They come before Aharon, his big brother, and request of him: “Make us a G-d, for this man, Moses, we don’t know what has become of him”! (Exodus 32:1). They hurry and collect the gold, and this ‘thing’ comes out.

העם קם למחרת מוקדם בבקר, “וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שם, שם:ו). את הקב”ה ואת משה הדבר פחות מצחיק. ה’ מספר למשה מה קורה, ומאיים להשמיד את כל העם. משה מתחנן על העם, יורד מההר לבני ישראל, ושובר את הלוחות. אחר כך, הוא פונה ומשמיד את עגל הזהב ועובדיו. ה’ סולח לישראל, ו”מקבל” אותנו בחזרה לבקשת משה.

The people get up early the next morning, “and they went up and offered  sacrifices of olot & shlamim, and the people sat down to eat and drink and rose up to laugh” (ibid., V. 6). It’s less funny for G-d and Moses. God tells Moses and Moses what’s going on and threatens to destroy the whole People. Moses begs for them, descends from the mountain to them, and breaks the tablets. Then, he turns and destroys the golden calf and its worshippers. G-d forgives Israel, and “accepts” us back at Moses’ request.

מה קרה כאן?? איך נבין את חומרת החטא? יתכן שהשורש למילה עגל, יכול לעזור לנו: עגל מלשון עיגול, מעגל. מעין “במקום דרוך”, הסתובבות סביב עצמנו, רצון להשאר במדבר, בלי גדילה וצמיחה, כמשל לעם המבקש לוותר על המסע הלאה, על כל המעמד המופלא של מתן תורה שעכשיו חוו שציווה אותם למאמץ ועשייה וערכים, רוחניים וארציים, ‘עזוב’, הם כביכול אומרים לקב”ה ולמשה, ‘אין לנו כוח לזה. בוא פשוט נשאר כאן עם העבר המוכר’ (העגל מחובר למצרים)… אני מעריכה שאנו יכולים להתבונן בנקודות מפנה בחיינו ולפגוש את התחושה הזו גם בחיינו אנו.

What happened here?? How can we understand the severity of this transgression? It is possible that the root for the word “calf”, egel, can actually help us: egel comes from the word circle: igul, ma’agal, a sort of staying “in place”, revolving around ourselves, communicating a desire to stay in the desert, without development and growth, as a parable for a people seeking to give up the journey ahead; give up on the miraculous Giving of the Torah they just recently experienced that commanded them effort and action and values, in the earthly and spiritual realm. ‘Forget it’, they say to Gd and Moses, ‘We have no energy for this. Let’s just stay here with the familiar past’ (the calf is connected to Egypt) … I am guessing that we can look at turning points in our lives and chance upon this same feeling in our own lives as well.

המדרש מסביר שכשבני ישראל מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים, הוא יודע שהם לא יקבלו “לא” וכמובן, גם אין באפשרותו להגיד להם “כן” לעשיית עבודה זרה. אבל אולי הוא יכול לנסות לעכב אותם? לכן הוא אומר להם: פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי (שם, שם, ב).

The Midrash explains that when the Children of Israel ask Aaron to make a G-d for them, he knows that they will not accept a “no” from him, and of course, he also cannot say “yes” to creating idolatry. But maybe he can try to slow them down? Therefore he says to them, “bring the golden earrings which are in the ears of your wives, your sons and your daughters, and bring them unto me (Ibid., Ibid., B).

המדרש מדגיש שאהרון בכוונה אמר “באזני נשיכם” כי “אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, “פרקו נזמי הזהב”… (שמות לב:ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל עם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שם שם ג) והנשים לא נשתתפו במעשה העגל” (תנחומא בובר, פנחס ז:א).

The Midrash emphasizes that Aaron deliberately said “in your wives’ ears” because “in that generation the women were fencing what the men exposed, so you find that Aaron said to them, “bring the golden earrings”… (Exodus 32:2) and the women’ didn’t want to do so, and objected their husbands, as it says, “and they took off the golden earrings which are in their own ears (ibid. Ibid. 3) and the women did not participate in the act of the calf ”(Tanhuma Buber, Pinchas 7: 1).

ובמקום אחר: “שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים…

And elsewhere: “The women heard and did not want, and did not accept upon themselves to give their earrings to their husbands, but told them: you want to make a calf and an abomination in which there is no power to save? We won’t hear you. And the Holy One rewarded them in this world that they keep the New Month (Rosh Hodesh) mroet han the men, and rewarded them for the World to Come, that they will be renewed like the months”….

ועוד העיזו חז”ל ואמרו,  “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס”ח, סימן תשצ”ה). וגם “דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה יא:ב). כלומר, היו אלו הנשים שהצילו את העם!

And the sages dared saying, “Rabbi Akiva explained, that due to the merit of righteous women, Israel left Egypt” (Yalkot Shimoni, Psalms, Chapter 8, 5795). And also, “Rabbi Avira explained, that due to the merit of righteous women who were in that generation, the People were redeemed from Egypt”. (Babylonian Talmud, Sota 11:b). Namely, it was the women who saved the People!

השבוע הלכה לעולמה הרבנית ד”ר נעמי כהן, אשתו של הרב שאר ישוב הכהן זצ”ל, רבה הראשי האשכנזי של חיפה במשך כמעט ארבעה עשורים (1975-2011). תקצר היריעה מלתאר את כל מעשיהם וריבוי פעליהם. עבורי, הם היו חלק בלתי נפרד משכונת ילדותי בעיר. זכיתי לבקר בביתם לעיתים מזומנות ללמוד ממנה ואיתה. אני חושבת על הרבנית נעמי במיוחד השבוע יחד עם המדרש על הנשים החזקות והצדיקות של ספר שמות, ספר הגאולה שלנו. עבורי היא היתה גיבורה, למרות שלא חשבה את עצמה לכזו. בסרטון שנעשה לכבוד יום הולדת ה-90 שלה ונקרא “סיפור חיים של חוכמה, לימוד וחדשנות”, אמרה, “אין לי פרינציפים… יש לי אידיאלים”. לאורם הלכה והאירה גם לנו, בתקווה, אמונה ועשייה שהעולם יהיה מקום קצת יותר טוב כי היתה כאן. אנו שזכינו יכולים להעיד שאכן כך. מי יתן ונדע להמשיך בדרך. יהי זכרה ברוך.

This week, Rabbanit Dr. Naomi Cohen, wife of the late Rabbi Sh’ar Yeshuv HaCohen, the Chief Ashkenazi Rabbi of Haifa for almost four decades (1975-2011) passed away. It’s impossible to describe all their doings in the short space here. For me, they were an integral part of my childhood neighborhood. I was privileged to visit their home frequently, and to learn from her and with her. I am thinking of Rabbanit Naomi especially this week along with the commentaries about the powerful and righteous women of the Book of Exodus, our Book of Redemption. For me she was a heroine, even though she did not consider herself one. In a video made in honor of her 90th birthday called “A Life Story of Wisdom, Learning and Innovation,” she said, “I have no principles … I have ideals”, to their light she walked and lit the way for us, in hope, faith and deeds that the world would be a little better place because she was here. We who merited, can testify that she succeeded. May we know how to continue on the path. May her memory be for a blessing.

Shabbat Shalom * שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

I have nothing to wear!! on clothing with the Torah portion of Tetzave – אין לי מה ללבוש! על בגדים ולבוש עם פרשת תצווה

אין לי מה ללבוש! מאז ימי גן עדן אנחנו מתלבטים מה ללבוש. עבור הכהן הגדול בפרשת השבוע, תצוה, מדובר בהפקה לא קטנה עם 8 פריטי בגדים שהוא אמור ללבוש בעת שירותו במשכן ובהמשך, בבית המקדש.

I have nothing to wear!! Ever since the days of the Garden of Eden, we struggle with what to wear. For the High Priest in this week’s Torah portion, Tetzave, it is quite a production with 8 pieces of garments he was to wear when serving in the Tabernacle, the Mishkan and later, in the Temple.

נשאלת השאלה, מכיוון שהקב”ה יכול היה לעשות הכל, מדוע נוצרו בני אדם ללא פרווה? זה היה מועיל לי במיוחד כשגרתי בחורף של ניו יורק… ואף על פי כן, גם במקומות שבהם מזג האוויר מושלם, אנחנו, בני האדם, עדיין לובשים משהו, אפילו אם מינימלי.

The question is, since G-d could have done anything, why were humans created without a fur? This would have been incredibly useful for me while living in NY… and yet, even in places where the weather is perfect, we (humans) still wear something, if minimal.

בהתחלה, אדם והאישה היו עירומים. לא הייתה בושה ולא צורך בכיסוי. אחר כך הם הכינו לעצמם חגורות של עלי תאנה, ובהמשך קבלו מהקב”ה “כותנות עור” (בראשית ג:כא) לפני היציאה מגן עדן, יש אומרים, במקום לבוש ה”אור” שהיה להם עד כה.

In the beginning, the Man and the Woman were naked. There was no shame and no covering was needed. Then they made for themselves belts of fig leaves, and later on, received from G-d “garments made of skin (or leather)” (Genesis 3:21), before leaving Gan Eden, some say, given to them by G-d instead of the “light” covering they had so far (in Hebrew, “or” is both leather and light, spelled differently).

כמה מהמילים בעברית עבור לבוש קשורות לבגידה. השורש ב.ג.ד עשוי מהאותיות הרצופות ב.ג.ד. איפה האלף? האלף הדוממת שלעיתים מייצגת את “מכתב אלוהים” שקטה, מוסתרת. הרב הירש מחבר בין השורש ב.ג.ד ל-פ.ק.ד שאותו הוא מגדיר כ”להשקיע במטרה או באחריות”. מהשורש הזה אנחנו יוצרים את המילה פקודה, ומפקד. לחילופין, אם אדם לא ממלא את אחריותו, כגון חייל ש”נוטש” את הבסיס, הוא יקרא “נפקד”, שנעדר ממילוי מינויו. גם המילה “מעיל” קשורה למעילה, רמאות, ולבוש – לשורש של המילה בושה. הלבוש שלנו יכול לעזור לנו להיות ולהבליט את מי שאנחנו, כמו גם להסתיר ולהציג קליפה מזויפת.

Interestingly, a few of the Hebrew words for clothing, have to do with betrayal: ב.ג.ד. – begged – is unique as it is made of the three consecutive letters: ב.ג.ד. bet, gimmel, dalet, the 2nd, 3rd & 4th letter of the Hebrew alphabet. Where is the first, the alef? The silent alef, which is often “G-d’s letter”, is silent, hidden. Rav Hirsch connects ב.ג.ד. b.g.d. with פ.ק.ד. p.k.d, which he defines as “invest with purpose or responsibility”. From this root we create פקודה “pkuda”, an order or army command; and מפקד mefaked, a commander. Alternatively, if one does not fulfill their responsibility such as a soldier who “ditches” base, s/he will call נפקד “nifkad”, absent from fulfilling his appointment. The word “me’il” for coat, is connected to the word “me’ila”, cheating, deception, and “levush”, clothing, to “busha”, embarrassment. Our clothing can help us be and express who we are, as well as show a phony covering.  

בשנה שאינה מעוברת, פרשת תצווה נקראת סמוך לפורים, ומזכירה לנו את האורות והצללים במגילת (מלשון גילוי) אסתר (…). השנה, פורים מתעכב עוד חודש, אך ביום שלישי נוכל לחגוג “פורים קטן”. אין ממש מנהגים מיוחדים לפורים קטן, מלבד שמשמיטים את קטעים “עצובים” יחסית (תחנון ווידוי) המזכירים חטאים ועוונות. יש שעורכים משתה ושמחה גם בפורים קטן, ויש שלא נוהגים כך, אבל אפשר וכדאי להרבות קצת בסעודה. והעיקר, לחשוב… מה נלבש לפורים???

When it’s not a leap year, the Torah portion of Tetzave is read near Purim, reminding us the lights and shadows of the Megillah (related to “revelation”) of Esther (“hidden”). Purim is still a month away, but on Tuesday we can celebrate “Purim Katan”, a small Purim. There are no real customs except dropping some sadder parts of the daily prayer. Some hold a feast and some don’t, but it is possible to have a little larger meal, and mostly, start thinking, what should we wear for Purim???

Shabbat Shalom **** שבת שלום

המדריך להקמת חנות בגדים - המפתח לליווי והקמת עסקים
Posted in Uncategorized | 1 Comment

“And I will dwell among them”… ושכנתי בתוכם: פרשת תרומה

רק פרק אחד מוקדש לבריאת העולם, לעומת ארבע (4!) פרשות שונות העוסקות בהיבטים שונים של בניין המשכן, מעין אוהל-בית-כנסת נייד שניתן להקים, לפרק, לקפל, להעמיס על עגלות על פי הצורך, ולקחת למקום הבא. ולמה כך? אולי מפני שבריאת העולם היא לא משהו שאנחנו עוסקים בו ישירות, אולי מפני שהבריאה היתה לפני הגעתו את האדם לעולם ולא ממש היינו שם, ואולי מפני שאנחנו יכולים לראות, לגעת, להרגיש ולחקור את העולם שסביבנו ולקבל מספיק מידע כדי להבין אותו (או לפחות, להבין מספיק בשביל ההישרדות שלנו), אבל לגבי פיתוח ושימור מערכת היחסים לשנו עם הקב”ה, והבאת נוכחות אלוהית אל תוך חיי היומיום שלנו, שם קצת “פחות”. אנחנו מניחים, שאם התורה, הקמצנית כל כך במילים, נותנת לנו כל כך הרבה מידע על המשכן, כנראה זה מה שחסר לנו.

Only one chapter is devoted to the creation of the whole world, compared with four (4!) different Torah portions dealing with different aspects of the construction of the Tabernacle, a kind of portable synagogue-tent that can be erected, dismantled, folded, loaded on carts as needed, and taken to the next place. And why so? Maybe because creation is not something we deal with directly; maybe because creation took place before humans came into the world, and maybe because we can generally get enough information about the world through our senses to understand it (or at least, understand enough for our survival), but regarding the development and preservation of our relationship with G-d, and bringing the Divine presence into our daily lives, much “less” so. We therefore assume, that if the Torah, so stingy in words, gives us so much information about the Tabernacle, it’s because what it is about, we are missing.

הפרשות הבאות מלאות בפרטים מה לבנות, במה להשתמש, איזה גודל, ואיך לחבר את הכל ביחד. נשאלת השאלה, למה לא פשוט להגיד לאנשים, שחשוב לעשות מקום מיוחד לקב”ה? למה להשקיע כל כך הרבה זמן במידות המדויקות ורשימות החומרים? ובעצם, למה בכלל צריך בית לקב”ה? האין הוא “אינסופי”? מה, הקב”ה מתכוון “לגור” שם?

The upcoming Torah portions are full of details on what to build, what material to use, what size, and how to put it all together. The question arises, why not just tell the people, that it’s important to make a special place for G-d? Why spend so much time on the exact dimensions and lists of materials? In fact, why do we even need a “house” for G-d? Is He not “infinite”? What, God intends to “live” there?

נתחיל בראשון-ראשון:

על פי המסורת היהודית, נוכל לענות על השאלה בשאלה, ולשאול בחזרה, מה יקרה אם לא נקבל הנחיות מדויקות, אלא רק הנחיה כללית לבנות “בית לה'”?

Let’s start with first thing first:

According to Jewish tradition, we can answer our question with a question, and ask, what will happen if we don’t receive precise instructions, but only a general directive to build a “house for God”?

כל מי שהיה מעורב בפרויקט בניה כלשהו, בין אם זה בית כנסת או בית או אפילו שיפוץ, מכיר את התהליך. הלוך ושוב עם האדריכל, רעיונות וויכוחים כשכל אחד דוחף לרעיונות ה”יצירתיים” וה”נכונים” שלו: האם מבנה כזה צריך להיות מפואר? אולי דוקא פשוט? ממה יהיה עשוי? מה התקציב? אולי בכל זאת כדאי צבעים אחרים??

Anyone who has been involved in any construction project, whether it’s a synagogue or a home or even a minor renovation, knows how it goes. Back and forth with the architect, opinions and arguments as everyone pushes for their “creative” and “right” ideas: Should such a structure be magnificent? Maybe better if it’s simple? What will it be made of? What is the budget? Maybe, after all, we should try other colors ?

יתכן שהתורה לא כל כך סומכת עלינו שלבד זה “יסתדר” ויצא “נכון”, ויתכן גם שהיא מלמדת אותנו שיש כאן גם מקום לצניעות. לא לבנות לקב”ה משהו שיאדיר אותנו, אלא ישאיר מקום לשכינה.

Maybe the Torah doesn’t trust us that it will just “work out” and turn out “right”, and it’s likewise possible that it teaches us that there is room for modesty here. Not to build for G-d something that will glorify us, but rather, something that will leave room for the Divine. We also get an answer to the second question.

בהקשר זה אנו מקבלים גם תשובה על השאלה השניה. בפסוק שכמעט פותח את הפרשה נאמר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה:ח). אפשר לשים לב למילות היחס – “לי” לעומת “בתוכם”. תחבירית, היה צריך להיות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו‘! אבל אנחנו לא בונים מקום לקב”ה כדי שישכון “שם”, אלא כדי שישכון בתוכנו. העשיה שלנו למען הבאת השכינה, תביא אותה, לא אל בין הקירות, אל תוך בתינו, חברתנו, לבבנו. היא תזכיר לנו שהלוהים של בני ישראל אינו רחוק ומנותק מחיי היומיום, אלא כאן ואיתנו. המקדש (המשכן) הוא המקום בו מתאפשר המפגש בין הבורא לנברא. עד כה, הקב”ה נתן לנו את התורה מן השמים במהלך חד צדדי, מהלך שיכול להשאיר אותנו מתוסכלים ומנותקים. כאן נוצרת הזדמנות לשותפות ההכרחית למעמד קבלת התורה. אכן, מעין בריאת העולם מחדש.

In the verse that almost opens this portion, it is said: “And they shall make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8). We notice the prepositions – “to me” versus “among them”. Syntactically, it should have said, “and they shall make me a sanctuary and I will dwell in IT’! But we do not build a place for G-d to dwell “there”; rather, to dwell within us. Our actions for bringing the Divine, will bring it, not into the walls. It brings it into our homes, our society, our hearts. It will remind us that the G-d of the Children of Israel is not far away and detached from our daily life, but is here and now, with us. The Temple (Mishkan) is the place where a encounter between the Creator and the created is possible. So far, G-d has given us the Torah from heaven in a one-sided act, a move that can leave us frustrated and disconnected. Here an opportunity arises for the necessary partnership that goes along the Giving of the Torah event. Indeed, a kind of re-creation of the world.

במבנה הייחודי הזה לכל דבר יש משמעות. אחד החביבים עלי הוא ההוראה לגבי ארון הקודש, וכך נאמר: “וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ” (שמות כ”ה, יד-טו).

In this unique structure everything has meaning. One of my favorites is the instructions regarding the ark, and it is said: “Then insert the poles into the rings on the side walls of the ark, for carrying the ark. The poles shall remain in the rings of the ark: they shall not be removed from it” (Exodus 25:14-15).

הארון נבנה כך ששני ה”בדים”, אלו הם המוטות לנשיאה (וגם – לנסיעה) היו חלק בלתי נפרד ממנו, וזאת כדי שנוכל לקחת אותו איתנו למקום הבא גם כשאין התראה מראש. זה היה עניין מעשי: בכל עת יכול הקב”ה לצוות על העם לנוע הלאה, אבל זהו גם עניין רוחני מאז ועד היום: הארון, ובו התורה, תמיד מוכן לתזוזה. יש כאן משהו סמלי: זה אומר שכל אחד מאיתנו, כשירצה, יוכל לחזור ולמצוא את התורה, עדיין במקום שבו השארנו אותה. המוטות האלו מזכירים לנו שהתורה אינה תקועה בשום מקום וזמן, שהיא תמיד מוכנה, שם בשבילנו, מחכה בסבלנות עד שנחזור לשאת אותה איתנו.

The ark was built so that the two poles for carrying (and travel) were an integral part of it, so that we can take it with us to wherever we go, even when there is no – or little – advance notice. It was a practical matter: at any time G-d could command the people to move on, but it is also a spiritual matter from then on until today: the ark, containing the Torah, is always ready to move. There is something symbolic here: it means that whenever anyone of us will want to go back and find the Torah, it will be there, where we left it, ready to travel with us. These rods remind us that the Torah is not stuck anywhere and anytime; that it is always ready, there for us, waiting patiently until we return to take it along with us.

Shabbat Shalom- שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Big Picture & Small Details: The Torah Portion of “Mishpatim” – התמונה הגדולה והפרטים הקטנים: פרשת משפטים

For Herbrew – לעברית
https://hadarim.reali.org.il/%d7%a8%d7%a7%d7%a2-2/

Just last week, we stood at the foot of Mount Sinai, witnessing a fantastic audio-visual show that is hard to explain to this day, and here comes this week’s Torah portion, Mishpatim, and we fall into all sorts of minutia, small and challenging details… How can one explain that side by side there is such a divine, uplifting and wonderful event, describing the Giving of Torah, about which it was said that we could literally “see the voices”, followed, immediately, by practical details like slavery-related laws, what to do with a bull that gored another; someone who fell into a pit, bribery, shmita, kosher food, marriage, charity, compensation, theft, treatment of animals, loans, lost property, holidays, and more. And more.

How is that possible?

If we were only told of Mount Sinai, we might conclude that the Torah is heavenly and sublime, reserved for one-time grandiose events, inaccessible and irrelevant to our daily lives. On the other hand, if we were given only the laws of Mishpatim, we might think that the Torah is some variation on the Hammurabi Code, a legal codex that we could create with our own mind. If so, we may not need Gd, and there is no impediment to replacing certain laws or principles with others when it seems appropriate – maybe another day of rest? Another set of holidays? Another homeland?

But the Torah does not give up on either one. It asks us to hold on to two opposing ideas simultaneously.

Yes, it was amazing at the foot of Mount Sinai. Like a happy and thrilling wedding day; it’s an event we mention every day. But most relationships do not survive life just because of one party, fantastic as it may be. The next day there is laundry and dishes in the sink, and a long list of tedious and exhausting chores. True love is not built nor maintained from the occasional “wow” moment, but from the daily care for each other, from the small details. The Torah insists that we hold both, and this is its greatness: the fabulous combination of opposites, of heaven and earth, holiness and mundane: placing a bit of holiness inside the mundane and vice versa, creating a daily possibility for holiness.

This Torah portion includes some of the most famous statements, for example the verse: “eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot, burn for burn, wound for wound, bruise for bruise” (Exodus 21:24-25). This verse won quite a few interpretations, misinterpretations, ridicules, accusations… Our sages say, that the intention is monetary reimbursement for damages, rather than pulling out people’s eyes. How did they figure this? Possibly the accuracy of the whole verse allows this understanding. Since we have no way to estimate how much is someone’s eye worth for him, and whether it’s equal to the damager’s eye, the closest way would be monetary compensation, just as is done today.

Another well-known verse is “do not boil a goat in its mother’s milk” (Exodus 23:19) and quite a few jokes and interpretations have also been made on this one. But the question we can ask is, actually, why not? Of course, we can say that this is a “chok”, a law that has no apparent reason, and yet … after all, a goat is a kosher animal, and milk is also allowed. So what’s the problem? In addition, if the goat has already been slaughtered, what does it matter to it in what it is cooking?

Again, there are many explanations, and I will offer just one here. It can be said that even though we were allowed to eat (kosher) animal milk, there is a kind of robbery involved in this act. After all this milk was naturally not prepared for us but for the lamb, the calf or the goat. And the goat itself is a living creature, a creature with its own life and vitality. To take his life, it is no small matter. In order for us to eat this flesh, a kind of murder is committed! The Torah “compromises” and allows us eating meat, but it does so with great restrictions (in place, time, types of animals etc). It is possible that the verse is meant to limit our lust instinct and gluttony, letting us know, there is no room for greed and overzealousness. Consumption of one of these items (meat or milk) also involves a form of rebbery, but consuming both together, undermines our sense of humility and position in the world. We are not the owners of the Place, and we are not allowed to do just whatever we feel like. We are but temporary residents who are here “to guard it and to take care of it” (Genesis 2:5).

Shabbat Shalom – שבת שלום

Almost 2 years to C-19…
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Her Sparkling Green Eyes – a tribute to my mom on her 16th yahrzeit

It’s your yahrzeit, once again. 16 years and I still wonder if you’ll call, a bit too early for West Coast Sunday morning: ‘Did I wake you’, you ask, hesitating. ‘No, Ima, the phone rang’, I half joke, half annoyed every time with the same stupid line, not knowing how much I’ll miss it all.

יום השנה שלך היום. שוב. 16 שנה, ואני עדיין תוהה אם תתקשרי, קצת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון של החוף המערבי: ‘הערתי אותך?’, את שואלת, מהססת. ‘לא, אימא, הטלפון צלצל’, אני חצי מתבדחת, חצי מתעצבנת כל פעם עם אותה שורה מטופשת, בלי לדעת כמה אתגעגע לכל זה.

On this morning of your yahrzeit, I sit in bed, dressed in your pjs I couldn’t throw away, your voice in my ears: ‘why you vearing this sh’mate t’ing? It doesn’t fit you; didn’t even fit me. I don’t t’ink I liked it when I was alive… Here, get yourself somet’ing more flattering; a woman has to take care of herself, and you’re not getting any younger, you know? So t’row avay all this junk; for vhat you keep my old stuff?

בבוקר יום השנה שלך, אני יושבת במיטה, לבושה בפיג’מה שלך שלא יכולתי לזרוק, המבטא שלך באוזני: ‘למה את לופשת את הסמרטוט הזה? זה לא מתאים לך; אפילו לא התאים לי. אני לא חושבת שאהבתי את זה גם כשהייתי בחיים… הנה, תקני לעצמך משהו קצת יותר… יותר, אישה צריכה לדאוג לעצמה, ואת לא נעשית צעירה יותר… אז תזרקי את כל הבלגן הזה; בשביל מה את שומרת את כ-ל הדפרים הישנים שלי?

I have your journals too, Imma, yes, see, there are disadvantages to going too fast… you didn’t give yourself and us any time to prepare… or did you want me to find them? I peeked but… it’s hard, they’re yours, privacy, it’s a thing, you know? I tease. Now she blushes. I know you peeked in mine. Yes, we had our share of arguments and disagreements as well.

יש לי גם את היומנים שלך, אמא, כן, יש חסרונות לזה שהחלטת ללכת בבת אחת… לא נתת לעצמך ולנו זמן להתכונן… או שרצית שאמצא אותם? הצצתי אבל… זה קשה, הם שלך, פרטיות, זה ענין, את יודעת? אני קצת עוקצת. עכשיו היא מסמיקה. אני יודעת שהצצת בשלי. כן, היו לנו גם לא מעט ויכוחים וחילוקי דעות.

Here’s one: it’s 1974. My mom, all excited, shares that we’ll be going to Europe in the summer and visit Germany; we’ll see Berlin, where my father was born, then Holland and tulips and museums and the Alps… she doesn’t mention the obvious, that she hasn’t been back to what was her homeland since she was 10, before WWII, and how complex this is for her… I just know I have a big summer ahead with friends and beach and parties, and tell her that she “can’t make me” and I’m never leaving Israel”, and that if she goes ahead with this stupid trip-plan, “I’ll run away from home”…

הנה אחד: 1974. אמא שלי, כולה נרגשת, מספרת לי שניסע לאירופה בקיץ ונבקר בגרמניה, נראה את ברלין, שם נולד אבי, אחר כך את הולנד, וצבעונים ומוזיאונים ואת הרי האלפים… היא לא מזכירה את המובן מאליו, שהיא לא חזרה למה שהיתה מולדתה מאז שהייתה בת 10, לפני מלחמת העולם השנייה, וכמה זה מורכב עבורה… אני רק יודעת שקיץ גדול לפני עם חברים וחוף-ים ומסיבות… אני אומרת לה שהיא “לא יכולה להכריח אותי” ואני אף פעם לא עוזבת את ישראל”, ושאם היא תמשיך עם תוכנית הטיול המטופשת הזו, “אני אברח מהבית”…

Other memories creep in too. I’m 5 or 6 years old, home sick. She stays with me. We play my favorite “jewelry store” game. She brings out her collection and lets me spread it on the blanket: Native Cherokee beads from her time in the US; earrings from Africa a relative sent; broken necklace of pearls my grandmother gave her, little trinkets she doesn’t tell me who gave her. She gives me her makeup, high heels and bathrobe, and I knock on the door, hearing her call, it’s ooppen, ooppen…

גם זיכרונות אחרים מתגנבים פנימה. אני בת 5 או 6, חולה בבית. היא נשארת איתי. אנחנו משחקות ב”חנות תכשיטים”, המשחק האהוב עלי. היא מוציאה את האוסף שלה ונותנת לי לפרוס אותו על השמיכה: חרוזי של הצ’רוקי מהזמן שהיתה בארה”ב; עגילים מאפריקה שהביא קרוב משפחה; שרשרת פנינים קרועה שסבתא שלי נתנה לה, ותכשיטים קטנים שהיא לא מספרת לי ממי קבלה. היא נותנת לי את האיפור שלה, נעלי העקב וחלוק הרחצה שלה, אני דופקת בדלת ושומעת אותה, פ-אתואח, פ-אתואח… …

But shopping isn’t really our thing. What she much rather do is go to bookstores and concerts, where sometimes I snooze my her side as she insists on keeping classical music in our life, and plays, even operas (oy, Ima….). And we do go on some crazy trips. Here we are, the three of us are walking up Masada’s Snake Trail at 5:00am to see the sunrise. We’re already “big”: my brother just celebrated his 8th birthday, I am 9 and a bit.. We get there by public transportation, and so continue all the way to Sharm-El Sheik, the most southern tip of Sinai. We have Pesach seder in a hotel in Eilat, surrounded by strangers. Us kids have loads of fun, singing and banging the tables and running around. Only years later I understand her quest for independence and rejection of the pitiful gazes directed at us, having been widowed just a couple of years earlier, at 40 when my father died of ALS.

אבל קניות זה לא באמת הקטע שלנו. מה שהיא מעדיפה לעשות זה ללכת לחנויות ספרים ולקונצרטים, שם לפעמים אני מנמנמת על כתפה, כשהיא מתעקשת לשמור על מוזיקה קלאסית בחיים שלנו, והצגות בתיאטרון, ואפילו אופרות (אוי, אימא…). ואנחנו כן יוצאים לכמה טיולים מטורפים. הנה, שלושתנו הולכים במעלה שביל הנחש במצדה ב-5:00 בבוקר לראות את הזריחה, אנחנו כבר גדולים: אחי בדיוק חגג יום הולדת 8, ואני בת 9 וקצת… אנחנו מגיעים לשם בתחבורה ציבורית, וכך ממשיכים כל הדרך עד שארם-א-שייח, הקצה הדרומי ביותר של סיני. אנחנו עושים סדר פסח בבית מלון באילת, מוקפים באנשים זרים. לנו זה כף עצום. אנחנו שרים ודופקים על השולחנות ומתרוצצים סביב. רק שנים מאוחר יותר אני מבינה את השאיפה שלה לעצמאות וההתנגדות למבטים מעוררי הרחמים המופנים אלינו, לאחר שהתאלמנה רק כשנתיים קודם לכן, בגיל 40, כשאבי נפטר מ-ALS.

There are also weekly winter hikes on the Carmel trails, fresh after the rain; we’re coming back with a bagful of wild mushrooms and I learn to make soup, still my favorite food; and there are morning summer walks along the beach. It’s already November and the two of us swim past the waves, making our own long boat: you’re doing your backstrokes, while my hands are holding on to your toes…

ויש גם טיולי חורף שבועיים בשבילי הכרמל, רעננים אחרי הגשם; אנחנו חוזרים הביתה עם שקית מלאה אורניות, פטריות החורש, ואני לומדת להכין מרק, עדיין המאכל האהוב עליי; ויש טיולי בוקר בקיץ לאורך החוף. זה כבר נובמבר ושנינו שוחים אל מעבר לגלים, עושים סירה ארוכה ביחד: את בשחיית הגב שלך, והידיים שלי אוחזות בבהונות רגלייך…

And another picture falls from my memories: I have the opportunity to teach at a month long yoga teacher’s training course held in Bror Chayil, a kibbutz just north of Gaza. You come to visit even though it means more than 4 hours by bus, each way. On the way back, we walk you to the main road, some half a mile away. It’s sunny and hot and southern, the light’s glare in our eyes. Suddenly a 50’ish and stereotypically rough kibbutznik, drives by on a vespa. He stops near us: I can take one of you, he says. He looks at you, ‘come, hop on’, he pats the back seat, ‘and hold me tight’. You pull your flowery summer dress a bit back, stretch your legs and climb on. You place your sunglasses style Sophia Loren, wave goodbye, and send kisses, your hair fluttering in the wind and your arm clutched around the vespa knight, as you ride into the sunset…

ותמונה נוספת נופלת מאלבום זיכרונותי: אני מקבלת הזדמנות ללמד בקורס מורים ליוגה בן חודש שנערך בברור חיל, קיבוץ מצפון לעזה. את באה לבקר למרות שזה אומר יותר מ-4 שעות באוטובוס, לכל כיוון. בדרך חזרה, אנחנו מלווים אותך לכביש הראשי, במרחק של כחצי מייל משם. שמש וחם ודרומי, הבוהק בעיניים שלנו. פתאום עובר קיבוצניק כבן 50 מחוספס באופן סטריאוטיפי, על וספה. הוא עוצר לידנו: אני יכול לקחת אחד מכם, הוא אומר, מסתכל עליך, ‘בואי, תעלי לכאן’, הוא טופח על המושב האחורי, ‘ותחזיקי אותי חזק’. את מושכת קצת את שמלת הקיץ הפרחונית שלך לאחור, מותחת רגליים ומטפסת על הוספה. את מניחה את משקפי השמש שלך בסגנון סופיה לורן, מנופפת לשלום ושולחת נשיקות, השיער שלך מתנופף ברוח וזרועך לופתת את אביר הווספה, בזמן שאת רוכבת אל עבר השקיעה…

Today 16 years ago, it was also a sunny winter day, the lush Carmel bursting with colorful flowers. “She got the death of the righteous, mitat tzadikim”, said the Hevre Kadisha lady to me as she finished preparing the body for burial. “Your mother, yes? What a beautiful woman”, and I thought, ‘lady, you should have seen her sparkly green eyes’.

היום לפני 16 שנה גם היה יום חורף שמשי, הכרמל היפיפה פורח בפרחים צבעוניים. “מיתת צדיקים”, אמרה לי האשה מ”חברה קדישא” כשסיימה להכין את הגופה לקבורה. “זו אמא שלך, כן? איזו אישה יפה”, ואני חשבתי לעצמי, ‘גברת, לו רק ראית את העיניים הירוקות הנוצצות שלה’.

Posted in Uncategorized | 4 Comments