One year later and some – Shabbat Ki Tetze – שנה אחרי, שבת “כי תצא” – English & עברית

בימים אלו מלאה שנה מאז שחזרתי לארץ. אני חיה במקום הכי מוכר לי בעולם והכי חדש לי, כל יום, שוב מהתחלה. בהום-סנטר אני בתור. לפני זוג, משלמים, כלומר, בדיונים עם הקופאית. שני גברים ברדיוס הקופה בודקים דברים ליד. כמו משום מקום, מגיע גבר “בגיל העמידה” ובידו – מטלית. אני טועה כשאני מזהה בו את זה שרוצה להכנס לפני כי לו יש “רק דבר אחד”, (ולי שניים). זה בכלל לא הענין. “גברת”, הוא פונה אלי, מראה על המטלית בידו, “תגידי לי, זה מנקה אבק?” סליחה?? “המטלית, תראי את החומר של הבד. זה טוב לאבק?” ישראל, קיץ 2020. יש נשים שנוהגות בטנקים, וכאלה שנלחמות להיות בשיטת. יש שרות בממשלה ושופטות ומנהלות, ואפילו כאלה שלמדו רבנות. אבל אם היא תעמוד בתור בהום-סנטר, תמיד יכול להיות גבר שיבוא ויגיד לה, תגידי, המטלית הזאת, זה טוב לאבק??

These days it’s been a year since I’ve returned to Israel. I live in the most familiar place to me in the world and the newest to me too, every day, again, from scratch. At a HomeDepo type store I’m in line. Before me, a couple, paying, that is, in deliberations with the cashier. Two men nearby the cash register are checking out various items. As if out of nowhere, a “middle-aged” man arrives with a rag in his hand. I mistake him for someone who wants to get in ahead of me because he has “only one thing”, (and I have two). That’s not the point at all. “Ma’am,” he turns to me, pointing to the cloth in his hand, “tell me, does it work for dust?” Excuse me?? “The cloth, look at the material of the cloth. Is it good for dusting?” Israel, summer 2020. There are women who drive tanks, and those who fight to be in navy-seals. Some are ministers in the government and judges and executive directors, and even some have studied for the rabbinate. But if she’s standing in line at a HomeDepo place, there can always be a man who will come and ask her, ‘say, this cloth, is that good for dusting’??

והיפוכו ברכב: אשה לבדה ליד אוטו שלא זז, אף פעם לא יודעת כלום. היא יכולה להגיד משהו מדויק כמו “האוטו לא מניע כי הקודן נרטב וצריך לעקוף את האזעקה”, והוא יסתכל עליה כאילו דברה סינית ויגיד, אה, הבטריה שלה מתה… במקרה שלי, הוא אמר את זה לבחור שלידו, בערבית, ואני תיקנתי את דיאגנוזת הרכב (השגויה) שלו, בערבית (לא שגויה!), והוא אמר לחבר שלו בחיוך, מבינה קצת ערבית, מה? אבל עדין, זו הבטריה…

And the opposite with cars: A woman alone next to a stationary car, never knows anything. She can say something accurate like “the car does not move because the coder got damp and the alarm needs to be bypassed”, and he will look at her like she’s talking ancient Greek and say, oh, her battery is dead … in my case, he said it to the guy next to him, in Arabic, and I corrected his (wrong) car diagnosis, in (not wrong!) Arabic, and he said to his friend with a smile, she understands a little Arabic, ha? But still, it’s the battery …
אני לומדת שכאשר אני קוראת לאיש שירות, הוא קודם כל מסביר לי איך זו אשמתי. זה אשמתי מה שקרה לי. וזה אשמתי שהוא לא מצא את המקום וזו בטח אשמתי שאני מתעצבנת עליו, “גברת, אולי תשבי במזגן ותרגעי קצת”?? אני מתגעגעת למישהו שיגיד לי, ‘אני כל כך מצטער, איך אני יכול לעזור’? ואולי אפילו יחייך.
אני מגלה שהגעגועים הם חלק מחיינו. הם היו שם, לכאן, ועכשיו, לא נעים להגיד, הם כאן, לשם. יש משהו נפלא בגעגועים ויש משהו מאד לא פשוט כשהם “מתממשים” ונפתרים. משהו כזה קרה לעם שלנו כשחזרנו לארץ אחרי כ- 2000 שנות גלות. עד אז, היינו בסטנד-ביי של חלום כמעט בלתי אפשרי, ופתאום, התחלנו לחיות את החלום.
פו הדב אומר, הרגע שאני הכי אוהב, זה הרגע לפני פתיחת המתנה… איך בדיוק חיים חלום, יום-יום, בתור, עם איש השירות, עם הכל,
בהתרגשות ושמחה? איך משדרגים את החלום לשלב הבא?לפעמים קל יותר לחיות עם געגועים. צ”ע
.
I learn that when I call a service person, he first explains to me how it is my fault. It’s my fault whatever happened to me. And it’s my fault he did not find the place, and it must be my fault that I get upset with him, “Ma’am, how about you sit in the a/c and chill a bit” ?? I long for someone to say, ‘I’m so sorry, how can I help’? And maybe even smile.
I find that longing is a part of life. They were there, for here, and now, if I may say so, they are here, for there. There is something wonderful about longing and there is something very complicated when the longing is “realized” and resolved. Something like this happened to our People when we returned to Israel after about 2000 years of exile. Until then, we were in a stand-by for a near-impossible dream, and suddenly, we started living the dream.
Winnie the Pooh says, ‘the moment I love the most, it’s the moment before I open the gift’… Because, how exactly do you live a dream, every day, while standing in line, arguing with the service man, with everything that’s going on, still with excitement and joy? How do you upgrade your dream to the next level? Sometimes it’s easier to just live with longing. This deserves further thought.  

ומענין לענין, גמרא מהדף של השבוע (עירובין יג:ב, עם תרגום שטיינזלץ):
ועוד בשבחו של ר’ מאיר אמר רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה): האי דמחדדנא מחבראי — דחזיתיה לר’ מאיר מאחוריה, [זה שמחודד אני וחריף יותר מחברי — משום שראיתי את ר’ מאיר מאחוריו] כלומר ישבתי מאחוריו בזמן שהיינו לומדים. ואילו חזיתיה מקמיה — הוה מחדדנא טפי [הייתי רואה אותו מלפניו — הייתי מחודד יותר], דכתיב [שכן נאמר] “והיו עיניך ראות את מוריך” (ישעיה ל, כ), וראיית פני המלמד מועילה להבנה ולחידוד.
עד כאן שטיינזלץ. ואנחנו? מבלים שעות רבות במקום שנקרא – “ספר הפנים”, ובזום, כמובן, גם אני, ועדיין, לראות פנים…
 
And from this to that, a touch of Gemara from this week’s pages (Eruvin 13: 2, with a translation by Steinsaltz/ Sefaria): The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind.
This is Steinsaltz. And what about us? Spending many hours in a place called – “face-book” and “zoom” of course, me too. And still, something about seeing faces…
בשבת זו, לפני 17 שנה, אחד (מששת) האנשים הכי
יקרים שלי בעולם, חגג בר מצוה. בנקיונות ומעבר על נירת, מצאתי את הדרשה שלו מאז שכתבנו ביחד, כולל : “תודה לאחים ולאחיות שלי שהיו שם בשבילי… אמא הכריחה אותי לכתוב את זה”… בין השאר כתבנו על שבת אבידה, אחת מעשרות המצוות בפרשה זו, ועל כמה זה חשוב. ורק אחכ עלה בדעתי, שהשבת אבדה התורנית איננה רק בענין ארנק או מפתח או כל חפץ כלשהו אלא גם אנחנו, במיוחד בתקופה זו, מצווים לשוב ולהשיב את עצמנו למקום שלנו. שבת שלום.

This Shabbat, 17 years ago, one of my (six) most precious people in the world, celebrated his bar mitzvah. In recent going over old paperwork, I found his drasha from that Shabbat which we wrote together, including: “Thank you to my brothers and sisters who were there for me … mom made me write this” … Among other things, we wrote about returning a lost object, one of the dozens of mitzvot in this Torah portion, and how important it is. And only later did it occur to me that the Torah’s returning of lost objects does not only speak of a purse or keys or any other object but about us ourselves too, especially at this time, we who are commanded to return and bring ourselves back to our own rightful place, yet again.

Shabbat Shalom.

p.s. the street sign says – returning a longing – hashavat ga’agu’a but can also be read – this Shabbat – longing!

Posted in Uncategorized | 1 Comment

End of Tractate Shabbat, Starting Eruvin

One of my teachers says that the words “a prayer for a poor man” – תפילה לעני which were made into a song and are originally in Psalms 102, are actually a acronym: the “poor-man”, the “a’ni” – ענ”י – stands for the 3 most difficult tractates in the Talmud: Eruvin – עירובין, Nidda – נידה, and Yevamot – יבמות.

Here we are, closing Shabbat and embarking on Eruvin, with clips in English and עברית (the clips are from Daily Torah Talks & Lunchtime Learning Livestreams with TAIS:

Eruvin, 2-10’ish – in ENGLISH: basics and some interesting ideas:

עירובין, ב-ט: כמה מושגים בסיסים ורעיונות מעניינים

The end of Tractate Shabbat and transition to Eruvin:

סוף מסכת שבת והמעבר לעירובין:


https://www.facebook.com/1472615203/videos/10223700578370460/

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Tractate Eruvin 11:b-13:b – מסכת עירובין יא:ב-יג:ב

Taste of this week’s daf… from the latter part of the 1st chapter in this tractate: what questions can come up in trying to figure out space? And, are we only talking about creating Shabbat boundaries, or personal ones too? and what is Rabbi Meir doing here? and the famous statement about Beit Shamai and Beit Hillel? Links to short learning (about 30 in) below.

טעם דף… מהחלק השני של הפרק הראשון במסכת עירובין: איזה שאלות יכולות לעלות כשאנחנו מנסים להגדיר איזור מסוים לצורכי שבת? וגם, האם אנחנו רק מדברים על מרחבי שבת או אולי גם על מרחבים וגבולות אישיים? ומה עושה כאן רבי מאיר? והאמירה המפורסמת על בית שמאי ובית הלל? קישור ללימוד קצר (כחצי שעה) מצורף למטה.

English:

ועברית:

Posted in Uncategorized | Tagged , , , | 1 Comment

Big Picture, I’m fine… בגדול, אני בסדר… The Torah Portion of Shoftim & Rosh Hodesh Elul, English & עברית

“בגדול אנחנו בסדר”, זו התשובה של ימי הקורונה. בגדול, אני בסדר, קרובי בסדר, השכנים בסדר, אני מסתדר, הם מסתדרים, קמנו הבקר, כבר טוב. יש מה לאכול, מוצאים עשיה. אני, בגדול, אין לי תלונות. בגדול. אבל בפרטים, הכל מעורער. בפרטים, אי אפשר להיות, לראות, לעשות. בפרטים יש געגוע והמתנה למה שיבוא אחרי. ומתי כבר זה יהיה. כמו מישהו שעצר את הנשימה ומקשיב למה שאולי מתקרב מעבר לדלת, פוחד לשאוף עמוק מידי שלא יפספס את הרחש, רגע, ששש… זה-זה? זה-זה? השבוע הייתי בים, וילדה קטנה שזגזגה על הלבנים שעל הטילת, הלוך ושוב, בטעות מעדה ונתקלה בי. לשניונת קטנטנה, עצרתי אותה בכף ידי נגד כתפה, השיער הרך שלה בין אצבעותי, ומבלי משים חשבתי, אוי, זה היה בן אדם אמיתי, אה, נכון, ככה מרגיש אנוש. כן, בגדול, אנחנו בסדר.“By and large we are fine “, is the answer for these Corona days .I’m alright, my dear ones are alright, my neighbors are alright. I manage, they manage. We got up this morning, that’s already good. We have food. We find things to do. Me, big picture, I have no complaints. But in the small details, everything is shaken. In the small details, it is impossible to be, to see, to do. In the small details there is longing and waiting for what will come after. And when will it be already. Like someone who holds her breath, listening to what might be approaching beyond the door, afraid to inhale too deeply so as not to miss the sound, wait, shhh … is this it? Is this? This week I was at the beach and a little girl, zigzagging back and forth on the sidewalk’s bricks, accidentally tripped and bumped into me. For a tiny split second, I stopped her with my hand against her shoulder, her soft hair between my fingers. Inadvertently I thought, oh, that was a real human being, oh, right, that’s how human feels. Yes, by and large, big picture, we’re fine.
אעיז ואומר שבית הכנסת הוא אחד הסובלים העיקריים בהגבלות הקורונה, והנשים בבית הכנסת, עוד יותר. כי אם מותר רק 10 או 19 או מה שלא יהיה המספר, איך תיקח אשה שאין לה “חיוב”, את מקומו של גבר שיש לו? לא אכנס כאן לענין גברים ונשים והחיוב עצמו ומה משמעותו, אלא רק לכמה פתרונות יצירתיים שראיתי: מנין רחוב שטרחו להקצות את מרפסת וחצר אחד הבתים הפרטיים לעזרת נשים (עם סידורים וחומשים של המשפחה). בית כנסת שאמר, אם מותר רק 19, אז לא יותר מ-12 גברים, והשאר שמור לנשים, מתי שלא תגענה. ובית כנסת שארגן לגברים מקום תפילה בחוץ, ממש ליד חלונות עזרת הנשים, ואת הנשים הזמין להתפזר בפנים, עם המזגן ונוחיות הכסאות הרגילים. והמחוות הקטנות האלה, מרגשות אותי עד דמעות, כי יש כאן ציבור שלם שהיומיום שלו קרס עד כדי כך והוא טרוד עד כדי כך בשיקומו שהוא אפילו לא יכול להפגין בענין, וכל שהוא יכול, זה לקום מחר בבקר ולנסות להגיע לרחוב הקרוב, להניח את התפילין היקרים מפז שלו על כסא הפלסטיק, אם נשאר, להתארגן עם הטלית והסידור והחומש והגמרא בשמש וברוח ובטפטוף ועוד מעט גשם, והוא עושה את זה בחיוך שקט וצניעות ואמונה ומסיים את התפילה שלו בבקשת שלום על עם ישראל כולו, גם על אלה שבנתיים מפגינים מנגד.I dare say that shuls are one of the main sufferers of the Corona restrictions, and the women in the synagogue, even more so. Because if only 10 or 19 or whatever the number is are allowed, how will a woman who has no “obligation” take the place of a man who has? I will not go into the matter of men and women and the obligation itself and what it means, but only a few creative solutions I have seen: A street minyan making sure to allocate the balcony and yard of one of the private homes for women-seating (with family siddurim and books). A synagogue that said, if only 19 are allowed, then no more than 12 men, and the rest is reserved for women, whenever they come. And a synagogue that arranged for the men a place of worship outside, right by the windows of the women’s section, inviting the women to scatter inside, according to the restrictions, with the air-conditioner and the usual comfortable chairs. And these little gestures, move me to tears, because there is a whole population here whose daily life has collapsed so much and is so preoccupied with its recovery that they cannot even demonstrate on the matter, and all they can do is get up tomorrow morning and try to get to the nearest street-minyan, put the precious tefillin on the plastic chair, if one is left, juggle with the tallit and the siddur and the chumash and the gemara in the sun and wind and drizzle and soon to be, rain, and they do so with a smile and modesty and faith and they end their prayers with peace for the whole people of Israel, even those who meanwhile protest on the other side.
הדף היומי עבר למסכת עירובין, וכל מה שאני רואה זה פתחים, חצרות, מבואות, עמודים, כניסות… וגם פרשת השבוע השבוע, שופטים, מתחילה ב“שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק” (דברים טז:18) כלומר, שערים, כניסות, פנים וחוץ. הנחל קדומים שנכתב ע”י הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי (הידוע בראשי התיבות של שמו החִידָ”א, 1724-1806), כתב על כך ש”יש לאדם כמה שערים, כמו שער הראות, שער השמע, שער הריח, שער הדיבור ושער המשוש וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל עניניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר “שופטים ושוטרים תתן לך” בלשון יחיד, ולכל אדם מישראל דיבר וזהו “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך”, שכל אדם יגדור גדר בכל שעריו… ולזה אמר לשון יחיד – “תתן לך בכל שעריך”. ואז נאמר עליו “פתחו שערים” (מהכתוב בישעיהו ובתהילים ועוד), מדה כנגד מדה ויזכה שיפתחו לו שערים של העולם הבא, עולם הרוח והשפע. לעומת זאת ה”כלי יקר” (פירוש על חמישה חומשי תורה שנכתב על ידי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17) אומר שהיה מספיק לומר ושפטו “אותך” כי מלת אותך תבא במקום תתן לך, ובמקום ושפטו הוה ליה למימר וישפטו כי ושפטו אינו ציווי כ”א הודעת דברים שכך יהיה.   ועוד הוא אומר שפסוק זה ציווי למי שיש ספק בידו למנות דיינים שימנה אותם על מנת שיהיו דיינים ולא יחניפו אפילו לזה הממנה אותם וזה שנאמר “תתן לך”, כלומר – על עצמך, ונמשך בזה בקל וחומר שישפטו את כל העם משפט צדק כי אם לא יחניפו גם לך, קל וחומר לכל העם… לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו, דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה. … והרעיון הוא, דיינים ומשפט לעם, כמובן, אבל גם בינינו לבין עצמנו, כלפי פנימה.Daf Yomi, the daily Gemara page learning, has moved on to Tractate Eruvin, and all I see are doorways, courtyards, lobbies, columns, entry-ways … and the weekly Torah portion of Shoftim this week begins with “You shall appoint magistrates and officials for your tribes, in all the settlements that Hashem your God is giving you, and they shall govern the people with due justice” (Deuteronomy 16:18), namely more gates, entrances, interiors and exteriors. The Nahal Kedumim, written by Rabbi Chaim Yosef David Azulai, known by the initials of his name Hida, 1724-1806, writes that “a person has several gates, such as the gate of seeing, the gate of hearing, the gate of smelling, the gate of speaking and the gate of the touching and one should make himself a judge of all his affairs and keep his eyes open, and this is what is meant by “Judges and policemen you shall appoint” in the singular, turning to every person, that every person will fence in all his gates … and to that is it responded with,” Open the gates” (from Isaiah and the Psalms), measure against measure, and such a person will be rewarded that even the gates of the World to Come, the world of spirituality and abundance will be open to him too.   On the other hand, the “Kli Yakar” (a commentary on the five Books of Moses written by Rabbi Shlomo Ephraim Melonchitz in the 17th century) says that it was enough to say “and they will judge you” instead of giving or appointing; also the verb “judge” should have been in the future and not in the past, but rather, this is not a commandment but a telling, that this is how things will be. He further says that if anything, this verse is a commandment to those who have doubts about appointing judges; judges who will not flatter the one who appoints them and that which is said “give you”, that is – on yourself, to you too, all the more so, for all the people … not as the custom of our generation that anyone who has the power to appoint judges, selects a relative or acquaintance, as if explicitly conditioned with him in order to flatter him and so it is done, and it follows that all people, even far away will not judge justly, for the judge has to be right and even in the Law, so no one can say to him, oh, yesterday you decided so and so to your relative or your acquaintance or someone from your city and now you’re changing the law….   And the idea is, of course, for those judges and justice for the people, but also between us and ourselves, inwardly.
היום ראש חודש אלול, שיש אומרים שראשי התיבות שלו הם “אני לדודי ודודי לי”, ומרמזים לסיפור האהבה בינינו לבין הקב”ה, סיפור אהבה ארוך, לא פשוט ולא תמיד “אך שמח”, אבל תמיד ביחד.
לפי המסורת זה היום בו משה עלה בפעם השניה להר סיני לעוד 40 יום להביא את הלוחות השניים. בניגוד למה שאנחנו עלולים לחשוב, הלוחות השניים אינם זהים לראשונים. נוספה בהם האות ט’ במילים “למען ייטב לך”, ורמז שהזדמנות שניות יכולות להיות טובות מהראשונות.   רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841) בקובץ שלו “הבני יששכר” אומר שזה הנרמז גם בפסוק “מצא אשה, מצא טוב” (משלי יח:כב) כשזוכה האדם לבוא לימי אלול שמזלו “בתולה” היינו אשה ואז מצא טוב… היינו הרצון העליון המתגלה בימים ההם לקבלינו בתשובה שלימה ואומר לך… הנה הימים האלה מסוגלים למצוא הטוב, הבן הדבר:   זה גם אומר שנשאר רק חודש לראש השנה….   בברכת חודש טוב ושבת שלום.
Today is Rosh Chodesh Elul, which some say is an acronym for “I am for my beloved and my beloved is for me”, and alludes to the love story between us and God, a long love story, not simple and not always “just happy”, but always together. According to tradition, this is the day when Moses ascended Mount Sinai for the second time for another 40 days to bring back the two tablets. Contrary to what we may think, the second set of tablet are not identical to the first. The letter T ט’ was added with the words “for your own good”, hinting that a second chance could be better than the first.   Rabbi Zvi Elimelech Shapira of Dinov (1783-1841) in his famous essay Bnei Issachar says that it is also implied in the verse “Find a wife, find good” (Proverbs 18:22) as a man who is privileged to arrive at these days of Elul when the astrological sign is the “virgin”, that is, a woman and then found good … That is, the days when the Higher Will to accept us with wholehearted teshuva is revealed, saying to you that these are the days to find goodness…   This also means that there is only one month left for Rosh Hashanah …. !   Wishing you a good month and Shabbat Shalom.
Posted in Uncategorized | Leave a comment

A Gentle Farewell – Rav Adin Steinsaltz z”l- English & עברית

Some have placed him at the same level as Rashi and Ramban of our time because of his ability to bring the Talmud to our homes and souls, even for those who had no yeshiva learning background. Last Friday, the world lost a giant: at 83, Rav Adin Steinsaltz passed away in Jerusalem. He’s been described as the greatest intellectual of our time; the most knowledgeable person in this last millennium, and is credited with one of the greatest achievements ever, completing a full translation of the Babylonian Talmud.

יש שמונים אותו יחד עם רש”י והרמבן של ימינו, בגלל היכולת המופלאה להנגיש את התלמוד לבתינו ולנשמותינו, אפילו כאלה שאין להם שום רקע ישיבתי. ביום ששי שעבר, העולם איבד ענק: בגיל 83ת הרב עדין שטיינזלץ הלך לעולמו בירושלים. הוא תואר כאחד האינטלקטואלים הגדולים של ימינו. האדם המשכיל ביותר של המיליניום האחרון, ואנו חייבים לו את אחד ההישגים הגדולים בכל הזמנים: תרגום של כל תלמוד הבבלי.

I remember a summer evening (it was the Torah portion of Shlach Lecha, about the Spies) in Jerusalem, when I went searching for his weekly parasha shiur at his center. Contrary to my usually habit, I arrived early, thinking there will be hundreds of people in the streets, clamoring to get in. There were barely 20 of us in the room, straining to hear his soft-spoken, humble words. At the end, I walked over to say, thank you. I had thousands of things hanging, as usual, but his presence somehow was calming, as if everything is alright.

אני זוכרת ליל קיץ (פרשת שלח-לך, וסיפור המרגלים) בירושלים, כשהלכתי לחפש את שיעור פרשת השבוע שלו ומרכז שטיינזלץ בעיר. בניגוד להרגל שלי להגיע בדקה התשעים, הגעתי מוקדם. חשבתי שיהיו מאות אנשים ברחובות, שמנסים להכנס ללימוד. היינו בקושי 20 בחדר, מתאמצים לשמוע את מילותיו וקולו השקט, הצנוע. בסוף השיעור, ניגשתי ואמרתי לו תודה. היו לי אלף דברים להגיד, כרגיל, אבל הנוכחות שלו היתה מרגיעה, כאילו, לא משנה מה, הכל בסדר.

At what might be his last interview, he said: “For many years, I used to give classes, and all sorts of famous people would attend. I was young and they were older, and I thought, wow, look at me, teaching them. And then, I understood: they did not come to hear “my” voice, and what “I” have to say. They came to hear the voice of Judaism… so I am now actually 3000 years old, and they are youngsters, only 70 years old or so… and… what is important is that the thing itself will speak itself through me!… I am the channel of 3000 years; I am the channel of a melody I did not create… I am not trying to point to “my” commentary. Rather, I should be heard as little as possible, and then the questions is: can you now hear Abraham, our forefather? Rachel, our foremother?”….

במה שיתכן והוא הראיון האחרון איתו, אמר: “במשך שנים רבות נתתי שיעורים, והיו באים כל מיני אנשים מפורסמים. אני הייתי צעיר והם היו מבוגרים, וחשבתי, מי אני שאני נותן להם שיעורים, ואז הבנתי – הם לא באו לשמוע את הקול שלי ומה שלי יש להגיד. הם באו לשמוע את הקול של היהדות, אז אני עכשיו בעצם בן 3000 שנה והם צוציקים בן 70 שנה… מה שחשוב זה שהדבר ידבר את עצמו, לא את מה שיש בתוככי נפשי. אלא להיפך…. אני הצינור של 3000 שנה. אני הצינור של מנגינה שלא עשיתי אותה… אני לא מנסה להצביע על הפירוש שלי. להיפך: אני צריך להשמע כמה שפחות, ואז השאלה היא – האם אתה שומע את אברהם אבינו? את רחל אמנו”?

In a 2016 earlier interview he said; Luckily, I write very slow, or the world would drown in my books. This way, only a few of those I have in mind, get written”… We would have been so lucky to be sprinkled with more of his presence, humility and knowledge.

בראיון מוקדם יותר ב-2016 אמר: “למזלי, אני כותב לאט מאד, כי אילו כתבתי מהר יותר, היה העולם טובע בספרים שלי. ככה, אני מצליח לכתוב רק מעט ממה שיש לי להגיד”. כמה היינו ברי מזל לקבל עוד כמה טיפות מהנוכחות שלו, מהענוה, ומהידע.

The following of course could have not been possible without his vision for Talmud accessibility and translation. On the couple of days right before his passing, the “daf” – daily page learning – spoke of dying and aging, painfully (and sadly I fear, accurately) describing the collapse of bodily systems. In the book of Ecclesiastes (12:1-4) we find:

הקטע הבא, כמובן לא היה כיול להכתב בלעדי החזות שלו להנגיש את התלמוד לכל. בימים ממש לפני לכתו, הדף היומי עסק במת (בשבת) ובתהליך ההזדקנות, מתאר בצורה כואבת (ואני חוששת, לצערי, גם מדויקת) את התמוטטות הפונקציות הגופניות. בספר קהלת (יב:א-ד) כתוב:

וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא־יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃

So appreciate your vigor in the days of your youth, before those days of sorrow come and those years arrive of which you will say, “I have no pleasure in them”;

עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃

before sun and light and moon and stars grow dark, and the clouds come back again after the rain:

בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֙עוּ֙ שֹׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָשְׁכ֥וּ הָרֹא֖וֹת בָּאֲרֻבּֽוֹת׃

When the guards of the house become shaky, And the men of valor are bent, And the maids that grind, grown few, are idle, And the ladies that peer through the windows grow dim,

וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֙יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃

And the doors to the street are shut— With the noise of the hand mill growing fainter, And the song of the bird growing feebler, And all the strains of music dying down;

This is how the Gemara breaks down the verses (Tractate Shabbat 151b):

וכך מחלקת הגמרא את הפסוקים (מסכת שבת קנא:ב):

״עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר״ — זוֹ פַּדַּחַת וְהַחוֹטֶם, ״וְהַיָּרֵחַ״ — זוֹ נְשָׁמָה, ״וְהַכּוֹכָבִים״ — אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״ — זוֹ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבֶּכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי דִּמְעֲתָא — עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין הָדְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא הָדְרָא….

The Gemara returns to verses from Ecclesiastes that relate to death and old age. It is written: “Before the sun and the light and the moon and the stars are darkened, and the clouds return after the rain” (Ecclesiastes 12:2). The Sages taught: “The sun and the light”; this is referring to the forehead and the nose which stick out from a person’s face. “And the moon”; this is referring to the soul, which shines within a person. “And the stars”; these are the cheeks. “And the clouds return after the rain”; this is the light of a person’s eyes, which goes and dwindles after one cries as if it were covered by clouds. Shmuel said: With regard to the tear that a person cries, until one reaches the age of forty years, one’s vision returns and is not harmed. From here on, once a person reaches the age of forty, it does not return, and every time a person cries his vision is weakened…

״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ וְגוֹ׳״. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת״ — אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. ״וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל״ — אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. ״וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת״ — אֵלּוּ שִׁינַּיִם. ״וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בַּאֲרוּבּוֹת״ — אֵלּוּ עֵינַיִם.

The Gemara continues to interpret verses from the Book of Ecclesiastes. The verse states: “On the day when the keepers of the house shall tremble, and the strong men shall bow themselves, and the grinders cease because they are few, and those that look out the windows shall be dimmed” (Ecclesiastes 12:3). “On the day when the keepers of the house shall tremble”; this is referring to the flanks and ribs that surround and protect a person’s internal organs. “And the strong men shall bow themselves”; these are the thighs, which support a person’s strength. “And the grinders cease”; these are the teeth, which decay and fall out. “And those that look out the windows shall be dimmed”; these are the eyes, which become dimmer.

Here’s Rabbi Yehushua ben Chanaya explaining to the Cezar why he hasn’t come as usual:

כך מסביר רבי יהושע בן חנניה לקיסר מדוע לא הגיע כרגיל:

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג סַחְרָנוֹהִי גְּלִידִין. כַּלְבוֹהִי לָא נָבְחִין. טָחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. בֵּי רַב אָמְרִי: אַדְּלָא אַבֵּידְנָא, בָּחֵישְׁנָא.

The Gemara relates: The Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: What is the reason you did not come to the House of Avidan? This was a place in which dialogues and debates were conducted. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to him enigmatically: The snowy mountain is surrounded with ice, meaning that his hair had turned white; his dogs do not bark, meaning that his voice could no longer be heard; his grinders have ceased grinding, meaning that his teeth had fallen out. In the school of Rav they say that he added: I am searching for that which I have not lost, because an old man walks bent over and appears to be searching for something.

And a few lines later, Rabbi Shimon ben Halafta tells about the reasons why he didn’t come to see Rabbi Yehuda Hanasi:

וכמה שורות אחר כך, רבי שמעון בן חלפתא מספר על הסיבות שלא בא לפגוש את רבי יהודה הנשיא:

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: סְלָעִים נַעֲשׂוּ גְּבוֹהִים, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ רְחוֹקִים, מִשְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלֹשׁ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטַל.

The Gemara again addresses old age: Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Shimon ben Ḥalafta: For what reason did we not greet you during the Festival the way that my fathers greeted your fathers? This was a polite way of asking Rabbi Shimon ben Ḥalafta why he had not come to visit Rabbi Yehuda HaNasi. He said to him: Because I have grown old, and the rocks on the road have become tall, and destinations that are near have become far away, and my two feet have been made into three with the addition of a cane, and that which brings peace to the house, namely, the sexual drive which motivates a couple to make peace, is no more.

The agony of old age and life’s passing is evident in every phrase, as if they understood death as a glitch in what happened back in Eden; something that should not have happened, that could have been avoided.  They thought that death is not “natural”; that it was not part of the original plan. But we’re stuck with it now. And it is painful.

כאב ההזדקנות זועק מכל שורה, כאילו הבינו שהמוות הוא טעות שקרתה עוד בגן עדן, משהו שלא היה צריך לקרות, שיכולנו למנוע. הם חשבו שהמוות הוא לא “טבעי”, שהוא לא חלק מהתוכנית המקורית. אבל אנחנו תקועים איתו עכשיו. וזה כואב.

The man who said that he sees himself “as one of the stones of Jerusalem”, left us quietly. Last Friday, the world lost a giant. May his presence and work continue to be an inspiration and live on amongst us.

האיש שראה את עצמו כ”אחד מאבני ירושלים”, עזב אותנו בשקט. ביום ששי האחרון, העולם אבד ענק. מי יתן והנוכחות שלו והעשיה שלו ימשיכו להיות מקור השראה ולחיות בינינו.

Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Tagged , , | Leave a comment

The Land of Milk & Yummy – Torah Portion of Ekev

Food and drink are so central in our lives that we hardly give it a second thought. What matters, we tell ourselves, is “doing good”, “being kind”, “tikkun olam” etc etc. And food? It’s just a tool; something we do to sustain ourselves, so we can do all these other great things…

Leafing back to Genesis, we might notice the first time the root צ.ו.ה – letzavot –to command – appears in the Torah is right near eating:

וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
And the LORD God commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you are free to eat (Genesis 2:16).

There is much to learn from the act of eating about our relationship with G-d. If there is anything to remind us of our limitations, of how we can be just like animals, of how we are not immortal – it’s our need to eat (procreation and sexual desires are there too, and if you’d like to dig through a Hebrew dictionary you’d be amazed at the closeness of the words used for both).

The midrash tells us about Abraham and Sarah who “made souls” (Genesis 12:5), teaching people about the One G-d by having them over for a meal and then, inviting them to thank whoever gave them that food, slowly realizing where it’s all coming from.

In many cultures, fasting seems what’s more “godly”, more “angelic”, being able to manage without food, sort of like G-d! but our tradition tells us that it’s just as much a mitzvah to eat on the day before Yom Kippur as it is to fast on Yom Kippur itself! which in a sense means – to celebrate our being fully human, and not our being angels for a day, is our highest form of being.

Interestingly, we are not the only ones who eat, and I find this idea fascinating: When the sacrifices are accepted, it is described as the mizbe’ach (altar) who eats them; and the Land of Israel is described as “eating its inhabitants” (Numbers 13:32). Though often viewed negatively, what this tells us is that the Land is an active, living organism, which has the ability to consume and by doing so, change those who live on it, as we become an integral part of her!

Eating can also be dangerous. In the same paragraph of “And you shall eat, and be satisfied and bless”, it says “ be careful lest you forget your G-d…. lest you eat and be satisfied”… Aren’t we supposed to eat and be satisfied?? It’s the word “bless” that is missing here. When the eating gets disconnected from its source, it becomes a source of pain, agony, distance from Hashem and the Land…

It is not easy to read the Book of Deuteronomy during these days, Corona Day 150’ish or so. Thinking of reward and punishment during the days after Tish’a Be’av and wondering, where are we on history’s timeline? What can we, should we, do now that later we’ll moan for missing?? Just this week, Naftali Bennet stood in the Knesset and in a moving speech, cried out for the government to do something to assure people’s “bread” and livelihood through what seems to be a “2nd – harsher – wave” and into the winter. How indeed, do we turn these words into action?

In this same Torah portion we read:

כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃

For the land that you are about to enter and possess is not like the land of Egypt from which you have come. There the grain you sowed had to be watered by your own labors, like a vegetable garden;

וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃

but the land you are about to cross into and possess, a land of hills and valleys, soaks up its water from the rains of heaven.

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

It is a land which the LORD your God looks after, on which the LORD your God always keeps His eye, from year’s beginning to year’s end.

Every little act impacts and reflects back to our relationships – with ourselves, with each other and with Hashem, from a piece of bread to rain on earth. May we learn to lead those well.

Shabbat Shalom.

 

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Chicken Soup for Shabbat Nachamu…

As Tish’a Be’Av nears its end, the daily Talmud page brings an encounter of a group of sages from Israel and Babylon who tease each other over their different foods. It’s best to just look at it in the original (Shabbat 145:b – from Sefaria):

גמרא שנינו במשנה שדבר שבושל בחמין מערב שבת — שורין אותו בחמין בשבת. ושואלים: דבר שכבר בושל בערב שבת וצריך להשרותו שוב בחמין בשבת כגון מאי [מה]? ולשם מה צריך בישול נוסף זה? אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא [התרנגולת] של ר’ אבא. שלצורך רפואה היו מבשלים תרנגולת פעמים רבות כל כך עד שנימוחה ונמסה לגמרי ואמר רב ספרא: זימנא חדא איקלעית להתם, ואוכלן מיניה [פעם אחת הזדמנתי לשם והאכיל אותי ממנה, מתרנגולת כזו], ואי [ואם] לא ר’ אבא דאשקיין חמרא בר תלתא טרפי [שהשקני יין בן שלשה עלים, שלוש שנים] — איתנסי [הייתי אנוס להקיא].

GEMARA: We learned in the mishna that an item that was cooked before Shabbat may be soaked in hot water on Shabbat. The Gemara asks: In what case would soaking in hot water be required after the item was already cooked? Rav Safra said: In the case of the chicken of Rabbi Abba, which for medical reasons was cooked so thoroughly that it completely dissolved. And Rav Safra said: One time I happened to come there and he fed me chicken prepared that way, and if not for the fact that Rabbi Abba gave me three-leaf-, i.e., year, old wine to drink, I would have been forced to vomit.

מסופר כי ר’ יוחנן רייק [היה יורק] מכותח (תבשיל עשוי מחלב ופירורי לחם) דבבלאי [הבבלי], כשהיה נזכר בו, מחמת גועל. אמר רב יוסף: ולירוק אנן מתרנגולתא [ושנירק אנחנו מן התרנגולת] של ר’ אבא, שהיא מאוסה יותר, בעיני יושבי בבל. ועוד, הרי אמר רב גזא: זימנא חדא איקלעית להתם, ועבדית [פעם אחת הזדמנתי לשם, לארץ ישראל, ועשיתי] כותח דבבלאי [הבבלי], שאילו מיניה כל בריחי מערבא [וביקשו ממני כל חולי ארץ ישראל] נמצא שאינו מאוס בעיני כל בני הארץ.

The Gemara relates that Rabbi Yoḥanan would spit from the thought of Babylonian kutaḥ, because he found it so disgusting. Rav Yosef said: Then we should spit from the thought of Rabbi Abba’s chicken, which is even more disgusting to people from Babylonia. And furthermore, Rav Gaza said: On one occasion I happened to come there, to Eretz Yisrael, and I prepared Babylonian kutaḥ, and all of the sick people of the West, Eretz Yisrael, asked me for it. Apparently, not everyone in Eretz Yisrael found it disgusting.

We wonder when this is ever going to be over, the teasing, bickering of various groups from within, the us and them. Recent events as well as recent history challenge it again and again… Will it?

But the Shabbat after the day we commemorate the destruction of the Temple, is called Shabbat Nachamu, the Shabbat of Comfort. The destruction was beyond awful, as was all the ensued – exile, slavery, torture, executions, expulsion, on and on, all the way to the Holocaust, and yet, we’re here. In a strange way, even that is a proof we’re part of an eternal living covenant with the Holy One. As Yehuda Amichai says in one of his poems: והבית נסגר בערב על הטוב והרע שבו “and the home is closed up at night, with the good and the bad in it”. This is our home with Hashem: all is still inside the same deal we were told about long ago and far away, right in this week’s Torah portion (Deuteronomy 4:4-40):

רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃

But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:

…….

וְהֵפִ֧יץ יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃

The LORD will scatter you among the peoples, and only a scant few of you shall be left among the nations to which the LORD will drive you.

וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן׃

There you will serve man-made gods of wood and stone, that cannot see or hear or eat or smell.

וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃

But if you search there for the LORD your God, you will find Him, if only you seek Him with all your heart and soul—

בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ׃

when you are in distress because all these things have befallen you and, in the end, return to the LORD your God and obey Him.

כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם׃

For the LORD your God is a compassionate God: He will not fail you nor will He let you perish; He will not forget the covenant which He made on oath with your fathers.

The Talmud tells us that “There were five events that happened to our ancestors on the 17th of Tammuz and five on the 9th of Av”… five and five, just like the arrangement of the Ten Commandments, as if hinting that even the disasters are in order, even then, Someone is with us. Can we find comfort in that? Knowing we’re not alone? Knowing the “formula” given to us with the Torah works “with the good and the bad”??

A week after Tish’a Be’Av is the 15th of that month – Tu Be’Av. About this day the Mishna says (Ta’anit 4:6):

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לו…… זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

Section one: Rabbi Shimon ben Gamaliel said: There were no days of joy in Israel greater than the fifteenth of Av and Yom Kippur. On these days the daughters of Jerusalem would go out in borrowed white garments in order not to shame any one who had none…… this refers to the building of the Temple; may it be rebuilt speedily in our days, Amen.

Is there a connection between the saddest day in our calendar, and the happiest one, just a week later? Wait, a week = 7 days… a coincidence?

The prophet Jeremiah says (31:13):

אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם׃

Then shall maidens dance gaily, Young men and old alike. I will turn their mourning to joy, I will comfort them and cheer them in their grief.

Mourning is traditionally 7 days as are the holidays (Pesach & Sukkot). Even the saddest day, Tish’a Be’Av, will turn to joy, as is evident from its own “7th day” – Tu Be’Av, Chag Ha’ahava, Holiday of Love. Indeed, it says (Ta’anit 31:b):

אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

It is stated: Whoever mourns for Jerusalem will merit and see her future joy…

From here we learn that by commemorating the absence of the Temple we don’t just cry for our past, looking backwards, but rather, hold on to a better future.

Shabbat Shalom.

From Tish’a Be’Av:
https://www.facebook.com/wearemaharat/videos/1374946376036900/

Vegan Tofu – Noodle Soup

 

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Rereading a famous story: Shabbat before the 9th of Av, 2020

My quiet hometown Haifa recently made the news for renaming one of its streets Umm Kulthum, after one of Egypt’s greatest singers, songwriters, and film actresses, known as “The Voice of Egypt”, “Egypt’s Fourth Pyramid” and Kawkab al-Sharq, the “Star of the East”. So far, sounds like a great gesture.

But of course, things get more complicated: According to some, the street used was not nameless prior, but rather known as Lochamei Hageta’ot, “The Ghettos’ Fighters”, after WWII fighters of the various ghettoes. In addition, in May 1967, just before the Six-Day War, she was heard on Radio Cairo singing “slaughter, slaughter, slaughter and have no pity…” towards Israel as well as other war songs. Haifa municipality claimed this is a huge step “forward” and a “model for joint life”. And I’m left wondering: where is “forward”? how far do we go for “joint life” before it’s someone else’s life altogether? Curious to hear / see your thoughts on this specific topic and in general… where does one end, and one begins? How far do we go??

We are in the days before the 9th of Av, the day commemorating the destruction of the Temple. We’re at a loss: why do we need such a harsh day? What for? Especially now, when we have the State of Israel? “This is the 3rd Temple”, insists my friend, “that’s it! We’re done!” I nod, half smiling, fully aware that this coming Thursday, I’ll probably still fast (unless the Messiah comes – ?) and she – won’t.

After the Temple was destroyed, we got busy surviving. Maybe as first, hesitatingly, but then, it took over and occupied our whole being. As such, we got used to a new way of living, and – slowly forgot what it was like before. There’s a slogan now in Israel: “Normalcy under Corona”…. Hahaha, there is no such thing! But we call it that, and start forgetting a time when people hugged each other because they were so happy to see each other; because they wanted to support a friend; a time when we invited friends over without worrying who’s coming; attended crowded concerts; passed someone in the street without crossing over to the other side because the person forgot their mask; wished people “bless you”… and on and on.

Since the Temple was destroyed, says Rabban Shimon son of Gamliel, “the taste has been removed from fruit” (Sota 48a-b). The taste! From fruit!! Not some irrelevant building far away where a strange cast of priests sacrifices poor animals, but our fruit have been impacted too! The taste we have now, is not the real one. It, has been masked too; we can’t get to the core of things. “There is no day that does not include some curse, something bad, and even the dew, does not fulfill its full potential to give blessing to the plants”. Do we??

One of the most retold stories during these days is about “Kamtza and Bar-Kamtza”. Following our joint learning earlier this week, I’m think about the whole thing as a metaphor. The story, which appears in the Babylonian Talmud, Tractate Gittin, 55b, along with many other Destruction stories, tells about a wealthy man who sent his servant to invite his friend, Kamtza. However, the servant mistakenly invited Bar Kamtza, who was his enemy. Upon seeing the despised Bar Kamtza at his party, the host orders him to leave. Bar Kamtza, attempting to save face, offers to pay for the food he eats, then for half of the expenses of the party, and then for the entire party. The hosts refuses and finally removes him from the party.

Feeling humiliated, Bar Kamtza vows revenge against the rabbis present who allowed for this to take place. He tells the Roman Caesar that the Jews are planning a revolt, and suggests the Caesar send an animal to be sacrificed as a peace offering in the Temple in Jerusalem along with Bar Kamtza, to see if they accept his gift. However, on the way, Bar Kamtza purposefully slightly wounds the animal. He does so in the animal’s mouth and in a way that would disqualify it as a Jewish sacrifice but not as a Roman offering.

Upon seeing the disfigured animal, some rabbis advocate offering it anyway to avoid war, but Rabbi Zecharia ben Avkolos objects, claiming that people will begin to offer blemished animals. They then suggest putting Bar Kamtza to death, but Rabbi Zecharia ben Avkolos again refuses, because this is not the mandated penalty for intentionally bringing a disqualified offering to the Temple…

Rabbi Yochanan says because of the “over-piety” of Rabbi Zecharia ben Avkolos the Temple was set in flames and destroyed, and the Jews were exiled from the Land.

The Caesar, incensed, sent an army to lay siege to Jerusalem, eventually leading to its downfall in 70 C.E. Many suggest that this story’s moral is against the internal tensions among the Jewish people and how those intensified the external threat from the Roman conquerors.

But maybe there’s more.

The term “bar” suggests “son of”. Therefore, while this may be a story about two different people, it can also be about a father and son[1]. Very interestingly, Kamtza elsewhere in the Talmud means chagav, a grasshopper. This word should ring a bell: It appears in the story of the returning spies telling how “we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them.” (Numbers 13:33). So is Kamtza here a derogatory reference? to… us??

If so, can it be that the host – The Host; the Lord of Hosts? He’s the one holding this “party”, and He decides who’s in and who’s out. The way to the Host’s heart is not through money. “Generous” as this sounds, it’s too little, too late. The way to be at Host’s party, is to be His “friend”. Bar Kamtza’s father, i.e. our forefathers, maybe even the desert’s generation, were His “friends”; they were most welcome at the party; so much so, that He sent a special messenger to get the father; and the son, knowing this is his father’s Friend, didn’t even ask the father, hey, aren’t you going? Is everything ok?

How oblivious can we be?? Haughtiness got us to the party, and the same quality – threw us out. We think it’s a “mistake” we can just cover with “money”? We “offered” to “pay”, and accused the host, as if we appreciate people who try to pay their way out of basic responsibilities! And the same limb, our mouth, speaking wrongly, is what was harmed in the sacrifice, causing further and further damage. Is it really “the rabbis” who did this, as we thought initially, or did we bring it upon ourselves?

The Temple, teach us the sages – the same sages who watched this happen and couldn’t do anything to reverse the horrible downward spiral – was destroyed because of too much “piety” – of lack of attention to the correct “small things”. Instead of philosophizing about irrelevant halachot regarding the sacrificial system which was soon to be abolished, what was needed was love and respect for another (here, the father); Love and respect for the host (Host).

The Torah should have ended sooner: at the end of the Book of Numbers at the latest, or maybe even before (Numbers 10), but we’re here to listen again. Maybe there’s some things we’ve missed along the way. Right before the 9th of Av we open the 5th Book, to check again who we are and what we need to do.

Shabbat Shalom

[1] The Maharsha indeed notes that they were father and son and therefore that was the reason for the confusion: the son thought that the inviter wanted to make peace with him since he was his father’s friend. Josephus in his autobiography “Vita”, p.37, mentions a certain Kompsos son of Kompsos as a rich moderate leader in Tiberias. It might be the same man.

 

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Journey or Arrival? Matot-Masei, Rabbi Akiva & Rachel (עברית + English)

Probably the best “Love Story” in the Talmud is that of Rabbi Akiva and Rachel, the daughter of the wealthy Kalba Savua, who asked the poor shepherd to marry her on condition that he would study Torah. The gentle and beautiful description blinds us further:

In the winter they would sleep in a storehouse of straw, and Rabbi Akiva would gather strands of straw from her hair. He said to her: If I had the means I would place on your head a Jerusalem of Gold, a type of crown… (Babylonian Talmud, Tractate Nedarim, 60a)

Each line in the familiar text raises more and more questions. The Ben Yehoyada (Rav Yosef Haim from Bagdad) asks the most glaring one addressing her saying “ If I betroth myself to you, will you go to the study hall to learn Torah and become a rabbi”? We should indeed, wonder about Rachel. If she wanted to have a husband who’s a Torah scholar, then why not pick like that? After all, there were a number of sages in that generation who surely were wholehearted in their faith and modest, of whom her father would approve! And why, oh why, did she choose an “am ha’aretz”, someone who knows nothing, so that he would learn Torah and become a great scholar? And do so in opposition to her father? It’s obvious that someone who is already complete in his Torah learning and in his awe of the Heaven is much preferable!

The Ben Yehoyada dares to ask – rather assume – that we should not fall for the mushy “love” story, and instead, question, require, demand to know, really, why would someone who can choose anyone without losing her dear father’s love and support, go for the opposite? This is not a tabloid news, telling us some sensational piece; this is the Talmud! For a long time, students of these texts searched for halacha, Law and ignored the stories but it might just be that in the stories we find the core of who we are. Therefore, we need to regard this not just as a book of stories and lore, but a text that is trying to teach us something. So what’s going on?

He continues:

And it seems to me that she was a very knowledgeable, filled with wisdom, woman, and she knew that a woman is not obligated in Torah learning, and that she would only merit in this endeavor due to her husband. However, the part that’s due to her through him might not necessarily be coming; it is a sort of tzedakah, a favor. So she chose to do something about this: she went for someone who has not learned yet at all, and only through her will learn, so that if she actively does something for his learning, her share will not only be that of “tzedakah” or sort of “favor”, but due to her right for it in judgement.

If so, I want to suggest that her dispute with her father is not about the “guy”, his lack of money and credentials. Kalba Savua could have easily arranged for both. It’s about something else:

The question is, what’s better? To accept a “finished product” or to be part of a process?

And isn’t it, much later, also Rabbi Akiva’s opinion? In a famous debate he holds with the Roman ruler, Turnus Rufus, they discuss who’s actions are greater, those of G-d or those of humans? Rabbi Akiva surprisingly says, humans. To make his point he lays out wheat and cotton next to bread and clothing, making the point that G-d gives us raw materials, but it is on us to take them to the next level and make something from it (Midrash Tanchuma on Tazria, 5, 5).

Today I think he learned this from Rachel, to not accept what’s before us, but see the potential and beyond; to trust the process; to insist on being part of it. In the same way, Kalba Savua wanted her to take a final product; she wanted to participate. We might criticize her way of thinking about women and Torah learning, but I hope we can accept her value of the faith in the journey, not just skipping the sites along the way in hopes “we’re there yet”.

This is also what we read about this Shabbat. The opening of the 2nd of the two connected Torah portions, Matot-Mas’ei, the last ones in the Book of Numbers, talks about the journeys of the Children of Israel in the desert. From the time of Abraham who was told “lech lecha”, literally, go unto yourself, to this (almost) end of the Torah, we are in movement. When Jacob comes into the Land and wants to “sit” (the Torah portion of Vayeshev, Genesis 37:1), trouble brews. Rashi tells us there, that this happened because in this world, sitting is not for the righteous; there are things to do. Likewise, the bread we eat on our holiday of freedom is one that must be constantly handled and is not allowed to “sit”.

So never sit?? In the Torah portion we find the repeated rhythm -ויסעו ויחנו  – vayis’u vayachanu – and they traveled and they camped (Numbers 33:1-37). If we are only about the journey, the text should have just given us a list of where they traveled without the interrupting “and they camped”. But the text forces us to pause, as we would in a journey. Not go through a list (tour guides’ joke says – ‘it’s Tuesday so this much be the Vatican’… ), but both travel, keep moving forward and upward, and also take time to process.

Perhaps this is what makes this particular “Corona” time so challenging. Our internal calling is for movement and doing, and now the outward “doing” is “sitting”, and we have to find our inward doing, so that even while sitting, we can keep learning and growing.

Shabbat Shalom.

כנראה ש”סיפור האהבה” הטוב ביותר בתלמוד הוא זה של רבי עקיבא ורחל, בתו של כלבא שבוע העשיר, שביקשה מהרועה העני להינשא לה בתנאי שילמד תורה. התיאור העדין והיפה מרגש אותנו עוד יותר:

בסיתוא הוה גנו בי תיבנא [בחורף היו ישנים במחסן תבן], הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה [הוא היה מוציא לה את התבן משערותיה]. אמר לה: אי הואי [אם היה] לי כסף, רמינא ליך [הייתי נותן לך] בראשך עטרה של ירושלים דדהבא [של זהב].… תלמוד בבלי, מסכת נדרים, 60 א

כל שורה בטקסט המוכר מעלה יותר ויותר שאלות. הבן יהוידע שואל את אחת השאלות הטובות ביותר, על אומרה לו: “אי מקדשנא לך אזלת לבי רב” (אם אני מתקדשת לך, תלך ללמוד בבית המדרש להיות רב)? צריך לתהות – אם היא רצתה בעל שהוא תלמיד חכם, אז למה לא לבחור אחד שכבר כזה? אחרי הכל, היו כמה חכמים באותו דור שבוודאי היו מלאי יראת שמים וצניעות, שאביה היה מאשר! ולמה ומדוע היא בחרה ב”עם הארץ כדי שילמד תורה ויהפוך למלומד גדול? ועוד עושה זאת בניגוד לאביה? ברור שמישהו שהוא כבר שלם בלימוד התורה ויראת השמיים שלו ושאביה מקבל, עדיף בהרבה!!

בן יהוידע מעז לשאול – להניח – שאסור לנו ליפול בפח של סיפור האהבה הסוער (ואני לא אומרת שלא היתה אהבה-), ובמקום זאת, לשאול, לדרוש, לבקש לדעת, מדוע מישהו שיכול לבחור מישהו בלי לאבד את אהבת אביה היקר והתומך, ילך על ההפך? זו לא איזה ידיעה מהצהובונים, המספרת לנו קטע סנסציוני. זה התלמוד! במשך תקופה ארוכה, תלמידי הטקסטים הללו חיפשו בהם את ההלכה והמשפט וכמעט התעלמו ואולי הקטינו את הסיפורים, אך יכול להיות שדוקא בסיפורים אנו מוצאים את ליבת מי שאנחנו. לפיכך, עלינו להתייחס לטקסט הזה כאל טקסט שמנסה ללמד אותנו משהו. אז מה קורה?

הבן-יהוידע ממשיך:

ונראה לי בסיעתא דשמיא כי היתה אשה משכלת וחכמנית ויודעת שהאשה פטורה מתלמוד תורה, ורק יהיה לה חלק בעסק התורה מחמת בעלה, אך אמרה זה החלק המגיע לה מ(מאמץ) בעלה הוא בתורת צדקה (כאילו כמו טובה כלשהי, כי אינו ממש שלה) ואינו מן הדין לכן בחרה באדם שהוא עדיין לא מלומד כלל ורק על ידה יהיה מלומד וחכם. דעתה יהיה לה חלק וזכות בעסק התורה שלו מצד הדין. ושוב ראיתי קרוב לזה בספר עיון יעקב ז”ל.

כלומר, היה היתה חכמה וידעה מה היא עושה, ובכוונה בחרה מישהו איתו תוכל לגדול, מישהו לו היא תוכל לתרום משמעותית. אם כן, אני רוצה להציע שהמחלוקת שלה עם אביה לא נוגעת ל”בחור” הספציפי, לעוניו ולתעודות שיש או אין לו. כלבא שבוע יכול היה לארגן לו בקלות את כל זה. זה קשור למשהו אחר, עמוק הרבה יותר: השאלה היא מה עדיף? לקבל “מוצר מוגמר” או להיות חלק מתהליך?

ובעצם, האם לא, הרבה אחר כך, זו גם דעתו של רבי עקיבא? בויכוח מפורסם שהוא מנהל עם השליט הרומי, טורנוס רופוס, הם דנים מי מעשיו גדולים יותר, אלו של אלוהים או של האדם? באופן מפתיע אומר רבי עקיבא, בני אדם. כדי להדגים את דבריו, הוא מניח חיטה וכותנה לצד לחם ובגדים. הוא מסביר בכך שאלוקים גדול ונפלא, ונותן לנו חומרי גלם מדהימים, אך עלינו לקחת אותם לשלב הבא ולעשות מהם אוכל, בגד, בית (מדרש תנחומא על תזריע, 5, 5).

היום אני חושבת שרבי עקיבא למד זאת מרחל, לא לקבל את מה שלפנינו, אלא לראות את הפוטנציאל ומה שמעבר לו; לסמוך על התהליך, גם אם סופו לא ידוע; להתעקש להיות חלק מהמסע. באותה דרך, כלבא שבוע רצה שרחל תיקח מישהו שהוא “מוצר סופי”, בשעה שהיא רצתה להשתתף באופן פעיל שווה לפי דרכה. אולי אנחנו רוצים לבקר את דרך החשיבה שלה על נשים ולמידה תורנית, אבל אני מקווה שנמצא מקום לגישה שלה לערך המסע, שלא רק שואל, “הגענו כבר”, אלא מביט מהחלון בדרך ונהנה מכל רגע.

זה גם מה שאנחנו קוראים בשבת זו. בפתיח של השניה משתי הפרשות הכפולות, מטות-מסעי, האחרונות בספר במדבר, אנחנו לומדים על מסעותיהם של בני-ישראל במדבר. מתקופת אברהם שאמרו לו “לך לך”, לך אל תוכך, אל עצמך, עד הסוף (כמעט) הזה של התורה, אנו בתנועה. כאשר יעקב נכנס לארץ ורוצה “לשבת” (פרשת וישב, בראשית לז, א), מתחילות בעיות. רש”י אומר לנו שם, שזה קרה מכיוון שבעולם הזה, חוסר התנועה אינו מיועד לצדיקים; יש דברים לעשות. באופן דומה, הלחם שאנו אוכלים בחג החירות שלנו הוא כזה שצריך לטפל בו כל הזמן ואסור לו “לשבת”…

אז מה, לעולם לא נשב ?? בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את הפזמון החוזר ונשנה – “ויסעו ויחנו” (במדבר לג:1-37). אם אנו עוסקים רק במסע, הטקסט היה צריך לתת לנו רשימה של המקומות שבהם עברו ללא ההפרעות של “ויחנו”, אך הטקסט מאלץ אותנו לטייל וגם לעצור ולשהות, כמו שהיינו עושים במסע אמיתי. לא לעבור סתם על רשימה ארוכה (בדיחה של מדריכי טיולים אומרת – ‘היום יום שלישי אז זה כנראה הוותיקן’ …), אלא לעשות את שניהם: להתקדם ולעלות וגם – לקחת זמן לעבד את הדרך.

אולי זה מה שהופך את זמן הקורונה הזה עכשיו למאתגר כל כך. הקריאה הפנימית שלנו היא לעשות, ליצור, ללכת, ועכשיו “העשייה” כלפי חוץ היא “ישיבה”, ועלינו למצוא את העשייה הפנימית שלנו, כך שאפילו בשבתנו, אנו יכולים להמשיך ללמוד ולצמוח.

שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Five Daughters (Pinchas) and upcoming classes

Corona days 2020: an article somewhere states that for some, shul is like a coffee shop, and should have that high of a priority when considering what should be or stay open nowadays. That high? What does that say about us? Lots of time to think during these days, and wonder.

This Shabbat we read about the daughters of Tzlofchad. I’m guessing we know the story: five women, daughters of a man from the tribe of Menashe, pose a question to Moses: Their father died during the journey from Egypt and left no sons. They are about to enter the Land, where each male, head of family, will receive an inheritance of land. If things go as planned now, they will not inherit, and their father’s name will be lost; shouldn’t they get land too?

Moses doesn’t know the answer and approaches God for a clarification; God agrees with the girls: ken bnot tzlofchad dovrot, naton titen lahem achuzat nachala… and sets a specific law going forward: if there is no son, then the daughters will inherit the father. If there are no daughters, then the land goes to the man’s brothers, uncles, or the nearest keen. (Numbers 27:1-11).

We’re told the daughter “stood before Moses, and before El’azar the priest (Aaron’s son) and before the leaders and the whole congregation at the entrance to the Tent of Meeting”, and I wonder: why did they actually go to Moses? They were orphans, which means their status wasn’t high. There was no one to stand up for them, and they depended on the community for sustenance and possibly shelter. They were women, asking for rights women until then never had. Maybe they had an idea about what’s right, and what should be, but then, they should have gone to an uncle, or their grandfather – the lineage is all spelled out; and if one of them can’t help – maybe, maybe dare and go to the tribe’s leader.

But to Moses?! Even the Hebrew verb “vatikravna” – and they approached. Are they nearing him slowly, hesitatingly, maybe giggling with each other: should we ask or not ask? you ask! no, you ask! Or was it obvious who will speak? Do they march straight forward to the tent of meeting, demanding an answer, huddling around?

I imagine that they didn’t wake up one morning and walked up to the Tent of Meeting, the place of the korbanot, the shchina, where God speaks to Moses. I imagine that they listened to the speeches about the upcoming entry to the land and the division of the inheritance, and hoped that someone will notice them and their unique situation. Maybe they raised the issue, whispering to each other at night, confiding in a relative – who shrugged, who said, at best, ‘so sorry’, and ‘you know that’s the way it is’.

But then, they thought about it a little longer. And still, it didn’t seem right. They hoped the tribe’s leaders will hear them. After all, Moses set up a hierarchical system, per Jethro’s advice, exactly for cases like this! Everyone should have had someone to talk to about legal matters, about disputes, about the Law; and if that person didn’t know the answer, he should have consulted his mentor, until finally, we would have heard about this because someone brought it before Moses. How did the girls get right “in front of Moses”? That must have been so against procedures and protocol!!

Moses is definitely a hero here, so calmly, knowing his limits, not afraid to say I don’t know and ask, using the same verb just a few verses earlier the daughters used, vayakrev – to bring their case in front of God. I don’t want to lose sight of this.

And yet, the daughters, again. In their quiet, insistent way, in spite of it all, modeling for us, how to stay the course, even when it seems impossible; to hold on to their dream and go about it step by step. To not give up, so many places along the way.

Shabbat Shalom.

On top of Sunday eve class (in Hebrew) and Thursday eve (English), here’s a series through Beth Jacob, Oakland for the “Three Weeks”:

Talmudic Tales of Destruction: A Three-Part Series with Community Scholar Michal Kohane.
Sundays at 8:00 PM (CA time) – @ Zoom https://zoom.us/j/4672710965

  • July 12th: So The Temple is Gone, Who Cares? Introduction to the Three Weeks
  • July 19th: The Romans and the Rabbis: “This Kingdom was Decreed by Heaven”
  • July 26th: Rabbi Akiva and Rabbi Yochanan: What Comes After Destruction?

 

 

Posted in Uncategorized | 2 Comments