The two & a half tribes and us

The Torah portion of Matot, towards the end of the Book of Numbers, is usually read together with “Mas’ei”, the one following (except for during leap years when they are separated) during the “Three Weeks” / the “Tight Days”, the days between the 17th of Tamuz and the 9th of Av. These are days that are sad and serious and they lend their Torah portions a somber taste as well.פרשת מטות, לקראת סוף ספר “במדבר”, בד”כ נקראת ביחד עם פרשת מסעי שלאחריה (חוץ מבשנים מעוברות, כשהן נקראות בנפרד) בימי “בין המיצרים”, הימים שבין י”ז בתמוז ותשעה באב. ימים רציניים ועצובים אלה בלוח, נותנים גם לפרשות הנקראות בהם (בד”כ מטות, מסעי ודברים), נופך רציני ועצוב משהו.
This Torah portion opens with a halachic issue of Nedarim, vows; then we read about the war of the Israelites with the Midyanites, a revenge for the mishap at Ba’al Pe’or. After the detailed description of the war, we learn about the division of stuff that was taken and dedicating some of it to Hashem. This is where we learn about dipping dishes and “koshering” (preparing, making them fit) them for use.הפרשה פותחת בענייו הלכתי לגבי דיני נדרים. לאחר מכן, אנו שומעים על מלחמת בני ישראל במדין כנקמה על אירועי חטא בעל-פעור. לאחר תיאור המלחמה, מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה’. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם כדי להכשיר אותם לשימוש.
Every step brings them closer and closer to the entry to the Land. We can, therefore, imagine Moses’ surprise when two tribes approach him and ask him to allow them to stay on eastern side of the Jordan. Davka now, when we are almost at the end of the Book of Numbers and our-not-too-simple journey; davka now, we discover that some of us, don’t necessarily want to go into the Land. The two tribes explain that “the land that Gd has conquered for the community of Israel—is cattle country, and your servants have cattle” (32:4). That is, they are in possession of large amounts of sheep and cattle  (how did that happen in the desert??), and behold, before them, a area suitable for their needs.כל צעד מביא את בני ישראל קרוב יותר ויותר אל הכניסה לארץ. לכן, נוכל לשער את הפתעתו של משה, כששני שבטים ניגשים אליו, ומבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. דוקא עכשיו כשאנחנו כמעט מגיעים לסוף ספר במדבר (פרק ל”ב) ולסיום המסע הארוך והלא-פשוט, דוקא עכשיו, אנו מגלים שחלקנו לא בהכרח רוצים להיכנס לארץ. שני השבטים מסבירים כי “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה” (לב:ד) כלומר, הם מחזיקים צאן ובקר בכמות גדולה מאוד, והנה לפניהם, אזור שמתאים לצרכיהם.
Initially, Moses is alarmed: how can they even suggest not going into The Land? After everything the people have been through?! What, will they “also” be like the spies, who caused the People a 40-year delay because of their hesitation on this very same subject ?! Moshe asks confused: …““Are your brothers to go to war while you stay here?…. And now you, a breed of sinful fellows have replaced your fathers, to add still further to Gd’s wrTheath against Israel?”… (32:6-14)בהתחלה, משה נחרד: איך הם בכלל יכולים להציע שלא ללכת לתוך הארץ עצמה? אחרי כל מה שהעם עבר ?! מה, האם “גם” הם יהיו כמו המרגלים, שגרמו לאנשים לעיכוב של 40 שנה בגלל היסוסם בדיוק בנושא זה ?! משה שואל מבולבל: “הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?? …. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה’ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל!!” (לב:ו-יד).
Moses is worrieThed, but interestingly, it is not because of the present or the future, whcih he doesn’t know, but because of the past. The trauma of the spies doesn’t leave him. Those same honorable leaders, whom he, possibly at his own decision, sent to the Land, and came back with the harsh report that derailed a whole generation (of men) to die in the desert and a delay of 40 eyars in the journey, and now what? Again? Another delay? Is it really, that his whole life’s operation was for naught?משה מודאג, אך מעניין, זה לא בגלל ההווה או העתיד, שהוא לא ממש מכיר ויודע, אלא, בגלל העבר. הטראומה שגרמו לו המרגלים, לא עזבה אותו; אותם מנהיגים בעלי כבוד גדול, שאותם הוא – אולי על דעת עצמו – שלח לארץ, וחזרו עם הדיווח הקשה על הארץ שגרם לדור שלם (של גברים) למות במדבר ולדחיה של כ-40 שנה במסע. ועכשיו?? שוב?? עוד עיכוב?? האם באמת כל מפעל חייו, להביא את העם לארץ ישראל, היה לשווא?
The tribes’ answer is complex: “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children”… and Moses is even more alarmed: they prioritize the sheep before the children?? What kind of order is that?? But then they continue and say more, “And we will hasten as shock-troops in the van of the Israelites until we have established them in their home…. We will not return to our homes until the Israelites—every one of them—are in possession of their portion (32:16-19).תשובת השבטים מורכבת: “גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ”…. ומשה נבהל כעת עוד יותר: הם שמים את הכבשים לפני הילדים ?? איזה סוג של סדרי עדיפויות יש להם ?? אך הם ממשיכים ואומרים עוד, “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם….. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ”. (לב:טז-יט).
Moses finally agrees – does he have a choice? Like any parent, sometimes he is not really “asked” for his opinion in the most open sense of the word, and all he can do is accept, hold, and support with adjustments; to reconcile between the ideal and the reality. This is also the reason why he adds half of the tribe of Menashe to Gad and Reuben who remain in the eastern side of the Jordan. Menashe is the son of Joseph, who describes himself as “Hebrew” even when he’s in Egypt. He is considered one who is especially connected to the Land, and to the national and united aspirations of the People, just as we saw last week, with the daughters of Zelophehad fighting for their share in the Land, and they too, were of the tribe of Menashe.משה מסכים לבסוף – האם יש לו ברירה? כמו כל הורה, לפעמים הוא לא ממש “נשאל” לדעתו במובן הכי פתוח של המילה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לקבל, להכיל, ולתמוך עם התאמות, לפשר בין האידיאל למציאות. זו גם הסיבה שהוא מוסיף מחצית משבט מנשה לגד וראובן הנשארים בעבר הירדן המזרחי. מנשה הוא בנו של יוסף, המתאר את עצמו כ”עברי” אפילו במצרים. הוא נחשב מי שבמיוחד קשור לארץ ולשאיפות הלאומיות והמאוחדות של העם, בדיוק כפי שראינו בשבוע שעבר, עם בנות צלופחד הנלחמות על חלקן בנחלה בארץ, וגם הן, משבט מנשה.
Interestingly, archeological digs in the eastern side have revealed clusters of settlements from the 12th and 13th centuries BCE (that is, of the same period) that share characteristics with settlements on the western side of the Jordan, north of Jerusalem, and it is estimated that these may belong to the two and a half tribes!מעניין שחפירות ארכיאולוגיות באיזור גילו מקבצי יישובים מהמאה ה -12 וה -13 לפני הספירה (אותה תקופה) החולקים מאפיינים עם יישובים בצד המערבי של הירדן, צפונית לירושלים וההערכה היא שיתכן ומדובר בשניים – וחצי מהשבטים!
Gad and Reuven fulfilled their part of the agreement during Joshua’s time (chap 22), when they waited 14 years before settling the area they chose initially, while helping the tribes on the western side of the Jordan. But the challenge remains, and we can see it in our own life, whether on a personal or national level.
I remember a youth trip of American teens to Israel when one mom asked – said to me, ‘we teach our children so much about Israel; I wonder what they are being taught about us’…
And so the question remains. How do we “stay in touch” with parts of our nation that chooses to live away? How do we care for each other even when there are great disputes? To what extend can we allow ourselves to be different and still be One People?
גד וראובן מילאו את חלקם בהסכם בימי יהושע (פרק כב) כאשר המתינו 14 שנה כדי להתיישב באיזור בו בחרו מלכתחילה, ובינתיים סייעו לשבטים בצד המערבי של הירדן. אבל האתגר נותר בעינו ואנחנו יכולים לראות אותו ברמות שונות בחיינו, בין אם ברמה האישית או הלאומית גם כיום. אני זוכרת טיול בני נוער מארה”ב לארץ, כשאמא אחת שאלה – אמרה לי: “אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כל כך הרבה על ישראל. מעניין מה מלמדים אותם עלינו”….  
והשאלה נשארת. כיצד אנו “נשארים בקשר” עם חלקים מהעם שלנו  שבוחר לחיות רחוק? איך אנו דואגים זה לזה גם כשיש בינינו הבדלים גדולים? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שונים ועדיין להיות עם אחד ??

שבת שלום  SHABBAT SHALOM –

This kind of this map hung in my class for many years….
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Five Women & One Land – חמש נשים וארץ אחת

בפרשת השבוע, פנחס, הקב”ה מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות, לקראת הכניסה המתקרבת לארץ (מכאן שמו הלועזי של ספר במדבר, (Numebrs. מטרת המפקד הזה, לחלק את הארץ לנחלות משפחתיות:In this week’s Torah portion, Pinchas, Gd commands another census of the Children of Israel, according to families, in preparation for the upcoming entry into the Land (hence the English name of the Book of Bamidbar, Numbers). The purpose of this census is to divide the land into family estates:
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט” …(במדבר כו:נב-נו) “..Gd spoke to Moses, saying, ‘Among these shall the land be apportioned as shares, according to the listed names: with larger groups increase the share, with smaller groups reduce the share. Each is to be assigned its share according to its enrollment. The land, moreover, is to be apportioned by lot; and the allotment shall be made according to the listings of their ancestral tribes. Each portion shall be assigned by lot, whether for larger or smaller groups’.”
כבר ראינו מפקד אחר, בתחילת ספר במדבר, ומטרתו היתה לפקוד “כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן” (במדבר א:ב-ג). אם נשווה בין שני המפקדים, נראה שלמרות שחלפו כמעט 40 שנה ביניהם, אין כמעט הבדל בתוצאות: בראשון היו כל ה”פקודים” 603,550 ובשני, בפרשה שלנו, 601,730, למרות שלמרות שהמספר הכללי הקרוב, שבט שמעון, למשל, פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200), לעומת שבט מנשה שגדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700).We have already seen another census, at the beginning of this Book, and its purpose was to count “listing the names, every male, head by head… from the age of twenty years up, all those in Israel who are able to bear arms.” (Numbers 1:2-3). If we compare the two censuses, we’ll see that although almost 40 years passed between them, there is almost no difference in the results: in the first, all those counted were 603,550 and in the second, in our portion, 601,730, although despite the close general number, the tribe of Simeon for example, is significantly less (59,600 to 22,200), compared to the Menashe tribe that grew by about 20,000 people (from 32,200 to 52,700).
יתכן שבמפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה, ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות, גם אם מדובר בנשים או בצעירים יותר (המונח “כל זכר” לא מופיע במטרת המפקד השני), וזאת לאחר מספר אובדנים גדולים בגלל המגפות והאסונות בזמן תקופת הנדודים במדבר.It is possible that in the first census only men aged 20 and over were counted, while in the second census, they counted the heads of families, even if they were women or younger adults (the term “every male” does not appear in the second census), and this coming after several large losses due to plagues and disasters while traveling in the desert.
וזה כאן שחמש אחיות, בנות צלופחד, משבט מנשה, ניגשות אל משה ואל אהרון ומציגות את מצוקתן: אביהן נפטר במהלך המסע במדבר (ואיך נפטר, מובא במדרש), ולא הותיר בנים. עכשיו בני ישראל עומדים להיכנס לארץ, ושם כל זכר, ראש משפחה, יקבל נחלה. אם הדברים ילכו כמתוכנן, הם לא יירשו נחלה בארץ, ושמו של אביהם יאבד. האם לא נכון שגם הן צריכות לקבל נחלה?And it is here, that five sisters, the daughters of Zelophehad, of the tribe of Menashe, approach Moshe and Aaron and present their case: their father died during the journey in the desert (and how he died, is quoted in the Midrash), leaving no sons. Now the Children of Israel are about to enter the land, and there every male, head of a family, will receive an estate. If things go as currently planned, the daughters will not inherit land in the Land of Israel, and there their father will be lost. Isn’t it true that they too should receive an estate?
משה אינו יודע את התשובה ומביא את טענתן לפני הקב”ה לבירור. אעיר רק בקיצור, שמרתק לבדוק האם יש מכנה משותף בין כל המקרים בהם משה לא יודע את התשובה. נראה שגם למשה רבנו, המנהיג שמדבר עם ה’ פנים אל פנים ואין כמותו בכל ההסטוריה שלנו, יש מגבלות ואיזור עיוורון, בדברים בהם הוא מתקשה. הגבלת כוחו של של משה היא אחת המתנות הגדולות שנתנה לנו התורה.Moses does not know the answer and brings their case before Gd for clarification. I’ll just say briefly, that it’s fascinating to check if there is a common denominator between all the cases in which Moses does not know the answer. Our history, there are limitations and a zone of blindness, in the things he has difficulty in. Limiting the power of Moses is one of the great gifts the Torah has given us.
הקב”ה בכל אופן, מסכים עם בנות צלופחד: “כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן”… בזכותן נקבע החוק: אם אין בן, יירשו הבנות את האב. אם אין בנות, הנחלה תעבור לאחיו של האיש, לדודיו או לאדם הקרוב ביותר (במדבר כז:ו-י”א). אבל עוד לפני ההחלטה עצמה, הפסוק הפותח במילה “וַתִּקְרַ֜בְנָה”… הנה הן, קרבות ועומדות לפני משה, ולפני אלעזר הכהן (בנו של אהרון) ולפני המנהיגים וכל העדה בפתח אוהל מועד…. (במדבר כז:א-ב), כך, כאילו זה פשוט. מה קרה שם בין השורות?  The Almighty, in any case, agrees with the daughters: ““The plea of Zelophehad’s daughters is just: you should give them a hereditary holding (land) among their father’s kinsmen; transfer their father’s share to them”… (Numbers 27:6-11). Because of them the law was decided: if there’s no son, the daughters will inherit the father. If there are no daughters, the inherited land would be transferred to the man’s brother, his uncles or closest relative. But even before the decision itself, the opening verse with the word “and they approached” … here they are, coming and standing before Moses, and before Eleazar the priest (Aaron’s) and before the leaders and the whole congregation at the entrance of the Tent of Meeting …. (Numbers 27:1-2), just so, as if it’s that simple. What happened there between the lines?
למה בעצם הלכו? עד משה רבנו? הן היו יתומות, מה שאומר שמעמדן קרוב לודאי לא היה גבוה. לא היה מי שיעמוד למענם. הן היו תלויות בקהילה לצורך פרנסה ואולי מחסה. הן היו נשים, שביקשו זכויות שלנשים עד אז מעולם לא היו. אולי היה להם איזה רעיון מה נכון ומה צריך להיות, אז בסדר, שילכו לדוד או סבא או מישהו קרוב, ואם אף אחד מהם לא יכול לעזור – אולי, אולי יוכלו להעז וללכת לנשיא השבט. אבל ככה לגשת ל”מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכׇל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד”… ?Why did they actually go? All the way to Moses? They were orphans, which means that their status was probably not high. There was no one to stand up for them. They were dependent on the community for livelihood and perhaps shelter. They were women, seeking rights that women had never had before. Maybe they had some idea what was right and what should be, so, okay, let them go to an uncle or grandfather or someone close, and if none of them can help – maybe, maybe they can dare and go to the prince of the tribe. But this is how “They stood before Moses, Eleazar the priest, the chieftains, and the whole assembly, at the entrance of the Tent of Meeting”…
והמילה הזו, “ותיקרבנה”… איך זה היה? האם עשו זאת לאט, בהיסוס, אולי מצחקקות זו עם זו… מה את אומרת, לשאול או לא לשאול? תשאלי את! לא, את! או שהם באו ב’זהו, עד כאן, אנחנו הולכות ויהי מה’, בהחלטיות של מי שאין לה עוד דבר לאבד? האם היה ברור מי מביניהן תדבר? כולן יחד או כל אחת מוסיפה על השניה? איך יושב לו שם משה ובחברת כל המכובדים, והן צועדות ישר קדימה אליהם, לעבר אוהל המועד, דורשות תשובה? הם קמים?משפשפים עיניים? יושבים ומחכים?And that word, “and they approached”… how did it go? Did they walk slowly, hesitantly, maybe giggling with each other … ‘what do you say, should we ask or not ask’? ‘you ask’! ‘No, you do!’… Or did they come in with a decisive, ‘this is it, no more; we are going and that’s that!’, determined like someone who has nothing to lose? Was it clear which of them you would talk to? All together or each adding something to her sister’s words? And Moses, just sitting there, in the company of all the dignitaries, watching them march straight at them, towards the Tent of Meeting, demanding an answer? Do they get up? Rub their eyes? Just sit back and wait?
אני מנסה לחשוב מה עבר עליהן לפני כן. הן בטח לא התעוררו בוקר אחד והלכו אל אוהל מועד, מקום הקרבנות, מקום השכינה, שם אלוהים מדבר אל משה. אני מתארת לעצמי שהן האזינו לנאומים על הכניסה הקרובה לארץ וחלוקת הירושה, ואולי קיוו שמישהו יבחין בהם ובמצבם הייחודי. אולי אחת העלתה את הנושא, השניה אמרה, עזבי, השלישית אמרה, גם אני חשבתי על זה, מתלחשות זו עם זו בלילה… אולי סומכות על קרוב משפחה, מנסות לגשש, והוא, מושך בכתפיו, במקרה הטוב אומר, ‘אני מאד מצטער’, ו’אתן יודעות שככה זה’. אבל משום מה, הן לא ויתרו. איכשהו זה לא נראה להן נכון. אולי קיוו שמנהיגי השבט ישמעו אותם. אחרי הכל, משה הקים מערכת היררכית, לפי עצתו של יתרו, בדיוק למקרים כאלה! לכל אחד היה צריך להיות עם מי לדבר על עניינים משפטיים, על מחלוקות, על החוק; ואם אותו אדם לא ידע את התשובה, היה עליו להתייעץ עם המורה שלו, עד שלבסוף, היינו שומעים על זה כי מישהו הביא את זה לפני משה, מישהו, קרוב לודאי גבר, היה מצוטט כאן. איך הגיעו בנות צלופחד ישר “לפני משה”? זה בטח היה כל כך נגד נהלים ופרוטוקול!!I’m trying to think about what they went through before. They probably did not wake up one morning and went to the Tent of Meeting, the place of the sacrifices, where the Divine Presence rested, where God speaks to Moses. I imagine they listened to speeches about the imminent entry into the Land and the division of the plots; maybe hoping someone would notice them and their unique situation. Maybe one brought up the subject, the other said, ‘leave it, let it go’, the third said, ‘no, I thought about it too’, whispering to each other at night … maybe they trusted a relative, trying to inquiry, and he, shrugging, at best said, ‘I’m very sorry ‘, and’ you know that’s how it is’. But somehow, they did not give up; somehow it did not seem right to them. Perhaps they hoped the tribal leaders would hear them. After all, Moses established a hierarchical system, based on Jethro’s advice, exactly for such cases! Everyone had someone to talk to about legal matters, about disputes, about the law; And if that person did not know the answer, he had to consult his teacher, until finally, we would hear about it because someone, probably a man, would have been quoted here as the one who brought it to Moses’ attention. How did the daughters of Zelophehad come right “before Moses”? It must have been so against procedures and protocol !!
משה הוא בהחלט גיבור כאן, יודע את הגבולות שלו, לא מפחד לומר, אני לא יודע, אני צריך לשאול, תוך שימוש באותו הפועל שרק כמה פסוקים קודם לכן השתמשו הבנות, “ותקרבנה”, אמרו הן. “ויקרב (את משפטן לפני ה’)”, נאמר על משה כשהביא את טענותיהן בפני הקב”ה. זה חשוב. ובכל זאת, בנות צלופחד. כואבות את האבדן הפרטי ולא מוכנות בגלל אבדן האב לאבד גם את הארץ. בדרכן השקטה והעיקשת, נותנות דוגמא איך לא לאבד את המטרה, גם כשזה נראה בלתי אפשרי; להיאחז בחלום ולהגשים אותו צעד אחר צעד כנגד כל הסיכויים, ולא לוותר, גם כשלא ידוע אם ואיך זה יסתדר, לא לוותר על חלקנו בארץ ישראל.Moses is definitely a hero here; he knows his limits, and is not afraid to say, ‘I do not know, I have to ask’, using the same verb that only a few verses earlier the daughters used, “and they brought near” (also related to sacrifice in Hebrew-) they said. “And he brought” (their statement before God)”, it was said of Moses when he brought their claims before the Holy One. This is important. And yet, Daughters of Zelophehad… they are hurting their personal loss, and yet, are unwilling to give up the Land with the loss of their father. In their quiet, stubborn way, they model how not to lose the goal, even when it seems impossible; to hold on to the dream and fulfill it step by step against all odds, and not to give up, even when we can’t know if and how it will work out, not to give up our share in the Land of Israel.

שבת שלום SHABAT SHALOM

Posted in Uncategorized | 5 Comments

Balak: Magical Words – בלק: מילים קסומות

בניגוד למלכים האחרים בסביבה, בלק בן ציפור, מלך מואב, בוחר בטקטיקה אחרת נגד בני ישראל. במאבק לעצור את העם העולה ממצרים בדרכו לארץ אבותיו, הוא פונה למלחמה שונה לגמרי ממה שראינו עד כה. לא מלחמה פיזית ישירה, לא חיצים, קשתות ומארבים על החלשים, אלא מלחמה בכוח המילים.

בסיפור הפנטסטי שאנחנו פוגשים בפרשה זו, בלק מזמין אליו את הקוסם, בלעם, לקלל את העם. בהתחלה בלעם אומר לא, אחכ ה”לא” בכל זאת הופך ל”כן”, אך בהיותו עדיין סוג של איש האלוהים, האלוהים מתנה עימו תנאי: “וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים אֶל־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה” (במדבר כ”ב:כ).

בלעם אם כן מסוגל רק לתעל את מה שהאלוהים מכניס לפיו, ולכן יוצאים ממנו דברי שיר, שבח וברכה. חלקם מפורסמים כמו:

“מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל” (במדבר כד:ה)

או זה:
“כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ” (במדבר כג:ט-10)

וזה:

“כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרְכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר” (במדבר כד:ט).

יש כאן משהו מדהים: הופעתו של נביא, לא יהודי, שחז”ל אמרו, השתווה למשה רבנו. יש לו יכולות מילוליות מעל ומעבר וכולם מפחדים או לפחות נראה שלוקחים אותו מאד ברצינות, כששליחים, כסף וזהב מגיעים לפתח ביתו. בהתחלה אנחנו נוטים לחשוב שזה מפני שהוא כזה אדם גדול, אבל הנה, אנחנו פוגשים אותו על אם-הדרך, נביא כזה גדול שמתימר לקלל את עם ה’, והוא לא מצליח להבין אפילו את האתון שלו. אז ממה בעצם הפחד?

בחיינו, אנחנו מתיחסים לדיבור ככלי להעברת אינפורמציה. אנחנו משוכנעים יותר שכלי נשק הורגים יותר מכל הדבר אחר, וכמובן ברמה מסוימת יש בזה אמת רבה. אבל התורה חשבה אחרת.

בספר תהילים נאמר “בִּדְבַ֣ר ה’ שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כׇּל־צְבָאָֽם” (לג:ו). חז”ל לימדו בפרקי אבות שהעולם נברא בעשרה “מאמרות”. כלומר, מה שיוצר את המציאות, זה הרצון האלוהי שבא לביטוי במילים, וזה שיש דיבור באדם, זהו בעצם צלם אלוהים בתוכנו, נגיעה ממעל לעולם הפיזי. על דרך הטוב, אנחנו רואים את זה בכוח התפילה, למשל של משה, לרפואת אחותו, 5 מילים קצרות המשנות מציאות. בפרשה שלנו, אנחנו רואים את הפחד מהקללה, שיכולה לשנות מציאות לרעה. ובשעה שאנחנו לא משה רבנו והמילים איבדו מכוחן, יש בודאי דוגמאות למקרים בחיינו כשיצרנו או חלילה הרסנו עולם במילים…

ועדיין. זה יפה, אבל התורה יכלה לספר לנו על כוחן של המילים בלי לתת כל כך הרבה מקום לסיפור על בלק ובלעם, שני לא-יהודים, הקושרים רעות נגד בני-ישראל במסעם?

נציע כמה תשובות:

  1. אנחנו לומדים כאן על הנסיון האחרון לעצור את בני ישראל מלהגיע לארץ ישראל. כנראה לא במקרה זה קורה דוקא עכשיו, ברגע האחרון לפני שיכנסו ויבססו שוב את נוכחותם בארץ אבותם. אולי, התורה מבקשת מאיתנו לשים לב לנקודות הרגישות האלו בחיינו, כפרטים וכעם. חשבנו שכבר ראינו הכל, חשבנו שכבר עברנו הכל. בסיפור שלו, בלק ובלעם יודעים שעם ישראל מציע אלטרנטיבה תרבותית למה שהיה עד אז. זהו איום לא פשוט עבורם. יתכן שדוקא כשנהיה הכי קרובים להגשמה העצמית המלאה שלנו, כיחידים וכעם, מישהו ירצה למנוע מאיתנו מ”להדליק את האור שלנו”.
  2. בשיר המעלות, יש שורה מוזרה: “אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה”, ומה שעוד יותר מוזר, זה שהשורה אחרי, כביכול מודה: “הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים” (תהילים קכו:ג-ד). אולי היה צריך להיות הפוך? קודם שאנחנו נכיר בנס שלנו ואחכ גם יראו אותו אחרים? מסתבר שלא (וגם זה מוכר בחיים האישיים ובחיים הלאומים). לפעמים יש לנו צורך במישהו מבחוץ שיזכיר לנו מי אנחנו, ובלעם עושה כאן עבודה נפלאה.
  3. בהפטרה אומר מיכה הנביא (ו, ה): “עמי זכור… בלק ובלעם… למען תדעו את דרכיו של ה'”. מה הקשר בין בלק ובלעם ובין “דרכיו של ה'”? בלעם בא לקלל את האנשים והקללות הופכות לברכות. זו הקריאה היהודית. בכנס לפני שנה אמר הרב דוניאל הרטמן: “מדינות רבות חוגגות את הניצחונות שלהן ומסתירות את כישלונותיהן ואת האסונות שלהן… אבל עבורנו, זה יהיה בזבוז. להאשים אחרים? כל אחד יכול לעשות את זה. אבל לקחת צרות ולהפוך אותן לשיעורים מעוררי השראה? זה משהו מיוחד”… 

זו המומחיות שלנו. הקב”ה מלמד אותנו לקחת חיטה ולהפוך אותה ללחם; ענבים ליין; זיתים לשמן; כותנה לבגד, קללות לברכות, כאבי לב ואתגרים לחיים בעלי משמעות וצמיחה מתמדת. מי יתן ונצליח.

Unlike the other kings in the area, Balak son of Zippor, king of Moab, chooses a different tactic against the Children of Israel. In the struggle to stop the People ascending from Egypt on their way to the Land of their ancestors, he turns to a war,  completely different from what we have seen so far. Not a direct physical threat; not arrows, bows and ambushes on the weak, but a war through the power of words.

In the fantastic story we encounter in this Torah portion, Balak invites the magician, Bil’am, to curse the People. At first Bil’am says no, then the “no” nevertheless becomes a “yes”, but being still a kind of man of Gd, Gd gives him a condition: “And God came to Bil’am at night and said to him, ‘if these people came to call on you, rise and go with them, but only that which I speak to you, that you will do” (Numbers 22:20).

If so, Bil’am is only capable of channeling what which Gd puts in his mouth, therefore, words of praise and blessing emerge. Some quite  famous, like “ma tovu… how goodly are your tents oh Jacob, your dwelling places, oh Israel” (Numbers 24:5)

Or this: As I see them from the mountain tops, Gaze on them from the heights, There is a people that dwells apart, Not reckoned among the nations. Who can count the dust of Jacob, Number the dust-cloud of Israel? May I die the death of the upright, May my fate be like theirs!” (23:10)

And this: They crouch, they lie down like a lion, Like the king of beasts; who dare rouse them? Blessed are they who bless you, Accursed they who curse you! (24:9)

There is something amazing here: the appearance of a prophet, who’s not a Jew, who, our sages equated to Moses; He has great abilities with words and it seems like everyone fears him or at least, takes hi very seriously, when messengers arrived with silver and gold at his dor. In the beginning we tend to think that this is because he is such a great person but behold, then we chance upon him on the road, such a great prophet who pretends to curse the People of Gd, and he fails to understand even his own she-donkey. So what exactly is fear?

In our lives, we treat speech as a tool for transmitting information. We are convinced that weapons kill more than anything else, and of course, on some level there is a lot of truth in that. But the Torah thought otherwise.

In the Book of Psalms it is said, “In the word of the Hashem, the heavens were made, and in the breath of his mouth – all their hosts” (33:6). Our Sages taught, in Pirkei Avot, that the world was created in ten “statements”, namely, what makes reality, is Gd’s will expressed in words. The fact that there is speech within us, is actually Gd’s image within us, a touch from above the physical world. On the good side, we see it in the power of prayer, when Moses, in order to heal his sister, uses 5 short words that change reality. In our parsha, we see the fear of the curse, which can change reality for the worse. And while we are not Moses and words might have lost from their initial power, we probably also have examples for cases in our own life, when we created, or destroyed worlds with words…

And yet. All this is well and fine, but could the Torah tell us about the power of words without giving so much space to the story of Black and Bil’am, two non-Jews, who conspire badly against the Children of Israel in their journey?

Here are a few suggestions:

  1. We learn here about the last attempt to stop the Children of Israel from reaching the Land of Israel. It’s probably not a coincidence that this happens exactly now, at the last minute before they enter and re-establishment of their presence in the Land of their ancestors. Perhaps, the Torah asks us to pay attention to these delicate, fragile points in our lives, as individuals and as a People. We thought we have already seen everything, we thought we have already gone through everything. In this story, Balak and Bil’am know that the People of Israel offer a cultural alternative to what was in the region / world until then. This is quite a threat for them. It’s possible that precisely when we are closest to our self-fulfillment, as individuals and as a People, that davka then, someone will want to prevent us from getting there, from “turning on our light.”
  2. In Shir Hama’alot, there is a strange line: “Then the Nations will say, ‘The Lord has done greatly with them’”, and what is even stranger, is the line after, as if admitting:  ‘the Lord has done greatly with us, we have been glad’ (Psalms 126:3-4). Maybe it should have been reversed? First, we should know our own miracle and only after, others will see it too? Turns out, it’s not so (and that too might be familiar in personal life and national life). Sometimes we need someone on the outside to remind us who we are, and Bil’am does a wonderful job here.
  3. In the Haftarah, the prophet Micah (6:5) says: “My people remember … Balak and Bil’am … so that you may know the ways of Hashem”. What is the connection between Balak and Bil’am and “the ways of Hashem”? Bil’am comes to curse the People and the curses turn into blessings. This is the Jewish call. At a conference a year ago, Rabbi Doniel Hartman said: “Many countries celebrate their victories and hide their failures and disasters … but for us, this would be a waste! Blame others? Anyone can do it! But take trouble and turn them into inspiring lessons? That is something truly special “…

This is our specialty. God teaches us to take wheat and turn it into bread; grapes – to wine; olives – to pure oil; cotton – to clothing, curses – to blessings, heartaches and challenges – to a life of meaning and constant growth. May we succeed.

Shabbat Shalom שבת שלום.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Chukat: Bringing Water Up Joyfully (and about the permission to complain)- חוקת: מים בששון ובשמחה (וגם, על הרשות להתלונן-)

Summer is here and with it, travel season; and with that, the familiar voices: When are we going to get there? Where is the bathroom? I want a popsicle / watermelon / swim / climb / be here / not be here …. Every time, we try to be attentive: when is the request legitimate? When is it a complaint, and when is there a base to the statement, which the one saying does not know how to express exactly? When is it a baseless complaint?הקיץ מגיע ואיתו עונת הטיולים. ועם הטיולים מגיעים הקולות המוכרים: מתי נגיע? איפה השירותים? בא לי קרטיב / אבטיח / לשחות / לטפס / להיות כאן / לא להיות כאן…. בכל פעם, אנחנו מנסים להיות קשובים: מתי הבקשה לגיטימית? מתי זו תלונה, ומתי יש בה בסיס שהאומר לא יודע לבטא בדיוק, ומתי זו תלונה חסרת שחר?
In the Torah portion of Chukat, we read: “and the people spoke against Gd and against Moses, “Why did you make us leave Egypt to die in the wilderness? There is no bread and no water, and we have come to loathe this nothing bread”. Gd sent the seraphim-serpents (possibly fiery snakes) against the people. They bit the people and many of the Israelites died” (Numbers 21:5-6)בפרשת חוקת נקרא (במדבר כא:ה-ו): “וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר: כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה’ בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל”.
A bit dramatic, no? Afterall, what did they ask for? Is it excessive to want to eat bread and drink water in the desert? Moreover: in the previous Torah portion, we encountered Moses hitting the rock in what appears to be the same situation: the people complain that there is no water; Moses and Aaron pray for them, and Gd Himself tells Moses to give them water, that is, their request and / or complaint was justified! How is it that once it’s living water and once – fiery snakes and death?קצת דרמטי, לא? מה הם בסך הכל בקשו? זה מוגזם לרצות לאכול לחם ולשתות מים במדבר? יתרה מזו: פרק אחד לפני כן פגשנו את משה המכה בסלע במה שנראה אותו מצב: העם מתלונן שאין מים. משה ואהרון מתפללים למענם, והקב”ה בעצמו אומר למשה לתת להם מים, כלומר, בקשתם ו/או תלונתם היתה צודקת! איך זה פעם מים חיים ופעם נחשים ומוות?
The Midrash tells us that while they were wandering in the wilderness, the Children of Israel had a well that wandered with them, the well of Miriam. When Miriam died, the water source ceased (Numbers, 20:1-2). Maybe Moses and Aaron were preoccupied, mourning the deaths of their beloved sister, so they did not notice when it happened? Either way, once they realized there was no water, they did what they could to give the people their basic needs. Why were the Children of Israel answered in one case, and in the other case punished?המדרש מספר לנו שבזמן שהם נדדו במדבר, היתה לבני ישראל באר שנדדה איתם, הבאר של מרים. כשמרים נפטרה, מקור המים חדל (במדבר כ:א-ב). אולי משה ואהרון היו טרודים, אבלים במות אחותם האהובה, כך שלא שמו לב כשזה קרה? כך או כך, ברגע שהם הבינו שאין מים, הם עשו מה שיכלו לתת לעם את צרכיו הבסיסיים. למה נענו בני ישראל במקרה אחד ובמקרה השני נענשו ע”י נחשים, שרפים נושכים ומוות?
There is one word that makes all the difference: they describe the bread as “spoiled / miserable / nothing bread.” Even earlier, we find a hint of what is to come (21: 4): “They set out from Mount Hor by way of the Sea of Reeds to skirt the land of Edom. But the people’s soul was shortened along the journey”… I tried to stay true to the Hebrew here which says – that their soul was “shortened”. A “short soul” stands in contrast to a “long spirit”, another expression describing patience. Indeed, we heard the term “short soul / spirit” once before, during the days of slavery, when Moses just began to speak of freedom. There is it said, “and thus spoke Moses to the Children of Israel and they didn’t listen to Moses due to shortness of spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Therefore, what prevented them from opening up to the possibility that there is a chance for something else, was not the hard labor, but first and foremost, the shortness of spirit; the ability to believe, hope, trust in a different future. Here, too, it was not necessarily the bread that was really “spoiled / miserable / nothing”, but the shortness of spirit of the people.יש מילה אחת שעושה את כל ההבדל: הם מתארים את הלחם כ”לחם הקלוקל”. עוד קודם, אנחנו מוצאים רמז למה שעתיד להתרחש (כא:ד): “וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם-סוּף, לִסְבֹב, אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ”… קוצר נפש עומד בניגוד ל”אורך רוח”, ואכן, שמענו את אותו ביטוי בימי העבדות במצרים כשמשה רק התחיל לדבר על האפשרות לחופש. שם נאמר: ” וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו:ט). מה שמנע מהם להפתח לאפשרות שיש סיכוי למשהו אחר, לא היתה רק העבדות הקשה פיזית, אלא, קודם כל, קוצר הרוח: היכולת להאמין, לקוות, לבטוח בעתיד אחר. גם כאן, לא הלחם בהכרח היה באמת “קלוקל”, אלא קוצר הנפש של העם.
The Torah comforts me greatly in that it allows us to complain. In the Book of Psalms (91:1) it says, “he who sits in the secrets of on High, will XXXX in the shadow of Shadai”. The usual translation of where I put the XXXX is dwell, parallel to “sits” in the first section, but my commentary, uses the simple, possibly modern, sound of that same word, yitlonan = complain; that is, with can complain to the Almighty. This is what we learn in the Book of Numbers: we don’t have to be poite; we don’t have to say it all “nicely”. In the first case, the People gathered, fought, yelled, complained, and turns out, we’re allowed to cry and call unto Hashem. Bowing our heads and accepting everything “from Gd’s will” is not our way. When there’s no water, we’re allowed and even should say something, and loudly. Our goal is tikkun olam, making the world better; we’re invited to be partners in creation. In order to do so, we need to be aware of what there is, and what there isn’t; what is possible and what needs to be done. However, on the other hand, just whining without a reason, not appreciating the good we have, is unacceptable. The Holy One drops on the Children of Israel manna from the heaven, every day (and of Friday, twice the amount for Shabbat) and it tastes like “the flavor of honey” (Exodus 16:31) and they call it the “nothing bread”?? lack of water is one matter, serious and real and it is taken care of swiftly and practically, but not liking the specific flavor of the Divine’s bread? For that Gd says something like, ‘get real’. And the punishment is not long in coming.התורה מנחמת אותי מאד בכך שהיא מרשה לנו להתלונן. בספר תהילים (צא:א) כתוב “יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן”. הפירוש המקובל על “יתלונן” הוא מלשון לן, גר, במקביל ל”יושב” בחלק הראשון, אך הפירוש שלי (בחיוך) הוא שבצילו של הקב”ה מותר להתלונן. כך אנו לומדים מספר במדבר: לא צריך להיות מנומסים, לא צריך להגיד הכל יפה. במקרה הראשון, אנשים התקהלו, רבו, צעקו, התלוננו, ומסתבר, מותר לנו לבכות ולקרוא אל ה’. הרכנת הראש וקבלת הכל “מן אללה” היא לא דרכנו. כשאין מים, מותר וצריך להגיד משהו, ובקול רם. מטרתנו היא תיקון עולם, ונקראנו להיות שותפים במעשה בראשית. לשם כך, צריך לראות מה יש, מה אין, מה אפשר וצריך לעשות. אבל, מצד שני, סתם התבכיינות ללא סיבה, בחוסר הערכת הטוב – אינה מקובלת. הקב”ה מוריד על בני ישראל מן משמים, יום יום (ובששי מספיק לשבת), וטעמו “כצפיחית בדבש” (שמות טז:לא) והם קוראים לו “הלחם הקלוקל”? חוסר מים, זה ענין אחד, רציני ואמיתי, והוא מטופל במהירות וביעילות, אבל אם אנחנו לא אוהבים את הטעם של הלחם של אלוהים? על כך הקב”ה אומר לנו (משהו כמו), נו, באמת. והעונש לא מאחר לבוא.
Our Torah portion is full of water. Later, we become acquainted with the well: “Then Israel sang this song: Spring up, O well—sing to it— (Numbers 21:17). A well is very different from water hidden in a rock, which only Gd through a miracle can get out. A well is something that people usually create, together, in order to reach into the depths of the earth and bring from there a life- giving resource. Many midrashim compare the Torah to water. Here, too, the Torah is like water under the ground that is not easy to bring to daylight. In our hands is the Oral Torah which is like the bucket sent down, to bring something vital to our own day and time.הפרשה שלנו מלאה במים, ובהמשכה, אנחנו מתוודאים לבאר: “אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ” (במדבר כא:יז). באר היא מאד שונה ממים החבויים בתוך סלע, שרק אלוהים בנס יכול להוציא אותם ממנו. באר זה משהו שאנשים יוצרים בדרך כלל ביחד, כדי להגיע למעמקי האדמה ולהביא משם משאב יוצר חיים. מדרשים רבים משווים את התורה למים. גם כאן, התורה היא כמו מים מתחת לאדמה שלא קל להוציא אותם לאור. בידינו התורה שבע”פ שהיא כמו הדלי הנשלח מטה, כדי להעלות משהו חי לימינו אנו.

שבת שלום —- Shabbat Shalom

Golan Heights – בגולן
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Korach, Democracy & Distinction

ביום הרביעי, בסיפור בריאת העולם בספר בראשית, ניצב בפנינו קונפליקט. נאמר (א:טז): “וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים” ומיד לאחר מכן, “אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה”… האם היו שני מאורות גדולים או שמא, אחד גדול ואחד קטן?  On the fourth day in the story of the creation back in the Book of Genesis, we are faced with a conflict. It says (1:16): “Gd made the two great lights” and immediately after, “the big light to dominate the day and the small light to dominate the night”… so, were there two great lights or one big and one small?
התלמוד (בבלי, מסכת חולין ס:ב) מתאר לנו את השיחה שהתנהלה שם, בין תחילת הפסוק וסופו, בין הקב”ה והירח. הירח, שקרא את הפסוק, מתרעם: איך יתכן שני מאורות גדולים? “ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד”? הקב”ה אומר בתגובה, ירח יקרה, את צודקת, זהו מצב בלתי אפשרי. אם כך, “לכי ומעטי את עצמך”, כלומר, עשי את עצמך קטנה יותר מהשמש. ‘מה’? נדהם הירח, ‘מכיון שאני צודקת, עלי להענש’? ובלשון הגמרא, “ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי”?  The Talmud (Babylonian, Tractate Chulin 60:b) describes the conversation that took place there, between the beginning and end of the verse, between Gd and the moon. The moon, who apparently read the verse too, resents: ‘How is it possible to have two great luminaries? “Lord of the world, is it possible for two kings to use one crown”? God says in response, ‘Dear moon, you are right, this is an impossible situation. If so,” Go and reduce yourself, that is, make yourself smaller than the sun. ‘What’? Says the shocked moon, ‘because I am right I have to get punished?’ and in the Talmud’s language, “Master of the world, because I said to You something decent. I should go and reduce myself”?
הציע הקב”ה לירח כל מיני הטבות, למשל, שהירח יאיר גם בלילה וגם ביום, אך הירח ענה שלהאיר ביום, זה כמו להיות נר בצהרים, חסר תועלת. הקב”ה מבטיח לירח שעל פיו יקבע לוח השנה, אך לכך עונה הירח, שהלוח נקבע גם על פי השמש. ואז מספר הקב”ה שיהיו חכמים וצדיקים גדולים שיקראו גם הם “הקטן”, כמוך. כשרואה הקב”ה שהירח לא לגמרי מתרצה, הוא אומר דבר מדהים: “הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח”, כלומר, ‘הירח צודק, אנא, הביאו קרבן מיוחד על שעשיתי כך (על הקרבנות האלו נקרא בקרוב בפרשת “פנחס”). ואנחנו קצת נדהמים: אנחנו צריכים להביא קרבן בשביל הקב”ה?? הוא עשה משהו לא בסדר? אז שיתקן! הוא כל יכול, לא? ואם לא, איך זה מרצה את הירח , ואיך זה קשור לפרשת השבוע שלנו, פרשת קורח?    Gd offered the moon all kinds of benefits, for example, that the moon would shine both at night and during the day, but the moon replied that lighting in the day, it is like being a candle at noon, useless. Gd promises the moon that according to her, the calendar will be set, butt he moon replied that the calendar is also determined by the sun. Then Gd tells the moon that there will be sages and righteous people known as “the little one”, just like you. When Gd sees that the moon is not entirely appeased, He says something amazing: “Bring atonement for me that I have diminished the moon,” that is, ‘the moon is right, please, bring a special sacrifice for Me doing so (these sacrifices will soon be read in the Torah portion of “Pinchas”). And we’re more than a little surprised: do we have to bring a sacrifice for Gd ?? Did He do something wrong? So let Him fix it! He is omnipotent, no? And if not, how does it appease the moon, and how does it relate to our Torah portion of the week, Korach?
קורח הוא קרובם של משה ואהרון, מנהיג עדה של כ-250 אנשים, החולקים על מעמדו של משה כמנהיג ואהרון ככהן גדול. משה מציע להם מבחן כדי להוכיח במי בחר ה’: אם קורח ימות מוות טבעי, זה סימן שמשה טועה, אבל אם האדמה תפער את פיה ותבלע את קורח ואת קרוביו, זה סימן שמשה נביא אמת. באותו רגע, קורח, משפחתו וכל רכושם, נבלעים באדמה, ומאתיים וחמישים הנשיאים נשרפים באש.  Korach is a close relative of Moshe and Aharon, a community leader of about 250 people, who disagree with Moshe’s status as a leader and Aharon’s as high priest. Moses suggests a test to prove who’s Gd choice: if Korach dies a natural death, it is a sign that Moses is wrong, but if the earth opens its mouth and swallows Korach and his relatives, it is a sign that Moses is a true prophet. At that moment, Korach, his family and all their property, are swallowed up in the ground, and two hundred and fifty presidents are consumed by fire.
מחלוקת קורח הפכה לסמל של מחלוקת “שלא לשם שמים”, כפי שכתוב במסכת אבות (ה:י”ז): “כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ“. נשים לב לביטוי “מחלוקת קורח וכל עדתו”, כלומר המחלוקות היו בתוך עדתו של קורח. אי ההסכמה היתה מבית, ורמז לכך מתבטא בדמותו של און בן פלד, שהיה שותף לקורח בתחילה, ובהמשך, שמו נשמט.  Korach became a symbol of the machloket, controversy that’s “not for heaven’s sake,” as it is written in Pirkei Avot (5:17): “ Any controversy that’s for the sake of heavens – endures, and that which is not for the sake of heaven, doesn’t endure. What is the controversy that’s for the sake of heaven? this is the controversy of Hillel and Shamai. And that which is not for the sake of heaven, that’s Korach and all his people”. We’ll notice that the phrase speaks about “Korach and all his people”, namely, that the controversies were within Korach’s congregation, from within. A hint of this is expressed in the character of On Ben Peled, who partnered with Korach at first, and later, his name is omitted.
מה רצה קורח? במילותיו אמר: “כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה’ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה’” (במדבר טז:3), או בשפתנו אנו, ‘אין לנו צורך במנהיגים מעלינו. כולנו היינו במתן תורה, כולנו ראינו את הקולות, אנחנו יודעים מה ה’ רוצה מאיתנו ומה עלינו לעשות, ואנחנו רוצים שויון’! בימינו אפשר לומר שקורח רוצה “דמוקרטיה”. אין ספק שזו טענה חזקה שנוכל להזדהות איתה. אחרי הכל, האין זה מה שכולנו רוצים וצריכים? לו היינו שם, האם לא היינו גם מצטרפים לקמפיין “כלם קדושים”? אם כך, למה קורח נענש ועוד בצורה כל כך חמורה ופומבית?  What did Korach want? In his words he said: “For the whole congregation is holy and in the midst of them is Hashem, and why should you rise above Gd’s congregation”? or in our own words, ‘we have no needs for leaders above us, thank you very much. We have all been at the Giving of Torah, we have all seen the voices, we know what God wants from us and what we should do, and we want equality ‘! Nowadays it can be said that Korach wants “democracy”. No doubt, this is a strong claim that we can identify with. After all, isn’t this what we all want and need? Had we been there, wouldn’t we also join the “we’re all hole” campaign? If so, why was Korach punished and in such a terrible and public way?
נחזור לרגע לירח. על מה בדיוק מבקש הקב”ה שנביא קרבן עליו? הקב”ה יצר עולם שיש בו הירארכיות: גדול וקטן, לילה ויום, טוב ורע. בעולם האלוהי, אין הירארכיות, הכל “אחד”, אבל בעולם שלנו, ההירארכיה כרעיון ועובדה, הגם שהיא מתסכלת אותנו לא מעט, היא הכרחית במרחב הביטוי וההתנסות שלנו. אגב, כשהירח שומע זאת, הוא מתרצה. היא לומדת שאין כאן טעות מקרית, אלא בריאה של הקב”ה, ושהיא מי שהיא כי זהו גילוי רצונו בעצמו בה.  Let’s go back to the moon for a moment. What exactly is God asking us to bring a sacrifice for Him? God created a world that has hierarchies: big and small, night and day, good and evil. In the divine world, there are no hierarchies, everything is “One”, but in our world, hierarchy, as an idea and fact, although it frustrates us quite a bit, is necessary in our space of expression and experience. By the way, when the moon hears this, she is appeased. She learns that there is no accidental error here, but Gd’s creation, and that the moon is who she is because it is the revelation of His own will in her.
אין זה דבר פשוט, והוא נהיה מורכב (ומבוקר) עוד יותר בימינו: דרכה של התורה היא הבחנה והבדלה, קודש וחול. בשעה שהתורה מלמדת אותנו מתחילת ספר בראשית שכל בני האדם שוים בהיותם נבראים בצלם, היא גם מקצה תפקידים שונים לאנשים ולמקומות שונים. על פי התורה, לא כולם “אותו דבר”, ולא הכל מתאים לכולם. עשו מקבל את הר שעיר (דרום מערב ירדן); יעקב – את ארץ ישראל. הכוהנים – מקבלים חובות פולחן במקדש; הלויים – לתמוך בכהנים, וישראל – להיות העם. גברים ונשים – מקבלים מצוות רבות שהן זהות לחלוטין ותואמות את הדומה ביניהם, ויחד עם זאת, הם גם שונים, ולכן הוקצו להם תפקידים שונים.  This is not a simple thing, and it is becoming even more complex (and criticized) nowadays: the way of the Torah is that of distinction and discernment, sacred and profane, holy and mundane. While the Torah teaches us from the very beginning of Genesis that all human beings are created equal in Gd’s image, it also assigns different roles to different people and places. According to the Torah, not everyone is “the same”, and not everything is suitable for everyone. Esau receives Mount Sheir (southwestern Jordan); Jacob – the Land of Israel. The priests – receive ritual duties in the Temple; The Levites – support the priests, and Israel – are the people. Men and women – receive many identical commandments according to the similarities between them, and at the same time, they are also different, and are assigned different roles.
קורח רוצה להשטיח את העולם המורכב שברא הקב”ה: לא עוד מנהיגים ועם, אלא “והיה העקוב למישור”. אך, התגובה הקשה נגדו מצביעה על כך שיש אמת מסוימת בדרישה שלו. לו עמד במדבר ובקש לטוס לירח, קרוב לודאי שכולם היו מתעלמים ממנו, אך הוא בקש משהו שנדמה צודק, וחשוב. האם הוא אפשרי ונכון? מתי כן ומתי לא?  Korach wants to flatten the complex world that Gd created: no more leaders and a people, but “the crooked will turn straight”. However, the harsh reaction against him indicates that there is a certain element of truth in his demand. Had he stood up in the desert, demanding to fly to the moon, most likely he’d be ignored, but he asked for something that seemed just and important. Is it doable, and right? When is it and when is it not?  
במשך 2000 שנות גלות, חלמנו לחזור לארץ ולכונן בה “בית יהודי”. דמוקרטי? דורות רבים לאחר קורח, קם שמואל הנביא, שנחשב לאחד מצאצאיו, ומציע סגנון מנהיגות דמוקרטי – יותר. יש בהחלט גם לזה זמן ומקום. הבעיה של קורח היא לא שהרעיון שלו גרוע אלא שהוא חושב שהשיטה שלו היא הפתרון האבסולוטי היחיד המתאים לכל, תמיד. עבור התורה הדמוקרטיה היא כלי, לא מטרת על. נקוה שנמצא את המקום והזמן הנכונים לכלים השונים שבידינו.  For 2000 years of exile, we dreamed of returning to Israel and establishing a “Jewish home” here. Democratic? Many generations after Korach, the prophet Samuel, who is considered one of his descendants, arose and offered a more democratic leadership style. There’s definitely time and place for that too. The problem with Korach is not that his idea is bad but that he thinks his is the only absolute solution that suits everyone, always. For the Torah, democracy is a tool, not a goal. Let’s hope we find the right place and time for the various tools we have.

שבת שלום וחודש טוב (בהמשך השבוע) **** Shabbat Shalom & a good new month (later on this week)

ויהי ממחרת… והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים” (במדבר יז:כג)

and the next day… behold, the staff of Aharon of the House of Levi sprouted, produced blossoms and born almonds”… (Numbers 17:23)

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Touring the Land – Shlach-lecha – החלטות על מסע בארץ

The central part of this week’s Torah portion, Shelach-Lecha (or Shelach) describes the story and sin of the “spies”, a story that happened about two years into the journey from Egypt. The story is told twice in the Torah, here and in Moses’ speech, in the Book of Deuteronomy, with slight but significant changes. The first of which tries to answer the question, who ordered the twelve representatives, one from each tribe, be sent, in order to tour the land in preparation of its entry? What for? If this is the land Gd Almighty Himself has set for us, what exactly are the “spies” trying to find out?חלקה המרכזי של פרשת השבוע, שלח-לך (או שלח) מתאר את סיפור וחטא המרגלים, סיפור שקרה בערך שנתיים לתוך המסע ממצרים. הסיפור מסופר פעמיים בתורה, כאן ובנאומו של משה, בספר דברים, בשינויים קלים אך משמעותיים. הראשון שבהם מנסה לענות על השאלה, בפקודת מי נשלחו שנים עשר הנציגים, אחד מכל שבט, על מנת שיתורו את הארץ לקראת הכניסה אליה? לשם מה? אם זו הארץ שקבע עבורנו קב”ה בכבודו ובעצמו, מה בדיוק ניסו ה”מרגלים” ללמוד?  
Interestingly, I remember trying to share this story during a Sunday morning group time at the Bellevue Hospital (NYC) psych ward. As the chaplain on call, I was asked to come up and do “something”. There was nothing “planned”; it was my first week in training (Sunday duty all alone!), and since this was that week’s Torah portion, it was clearly my fallback. Of the 15 patients that made the diverse group, most were “into the Bible” and one even “half Jewish”, but regardless, all agreed that if you (think you) hear the voice of Gd telling you to go somewhere unknown, you definitely check it first!!אני זוכרת את עצמי מנסה לשתף בסיפור הזה קבוצה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים גדול בניו יורק, בזמן ההשתלמות בליווי רוחני שם. הייתי בתורנות והתבקשתי לעלות לקומה ולעשות “משהו” ליום ראשון בבקר. זה היה השבוע הראשון שלי בהשתלמות (תורנות סופש, לבד!), ומכיון שזו היתה פרשת השבוע, זה היה מה שהיה בדעתי.15 החולים יצרו קבוצה מגוונת. רובם היו “בענין התנ”כ, ואחד אפילו “חצי יהודי”, אבל כולם הסכימו שאם אתה (חושב שאתה) שומע את קולו של האלוהים אומר לך ללכת לאנשהו לא ידוע, אתה חייב לבדוק את זה קודם!!
Anyway, after forty days, the respected group returns and reports that indeed, the land is a Land “flowing with milk and honey” and even brings an example of its fruits (what will become the symbol of Israel’s Ministry of Tourism today), but its inhabitants are huge and strong, “and we looked like grasshoppers to ourselves, and so we must have looked to them” (Numbers 13:33). The panic was great: it sounds like the situation is impossible! What will be done? Maybe, we should “head back [set leadership that will take us) to Egypt” (14:4)בכל אופן, לאחר ארבעים יום, חזרה הקבוצה המכובדת ודווחה שאכן, הארץ הינה ארץ “זבת חלב ודבש” ואף הביאה דוגמא מפירותיה (מה שנהיה לסמל משרד התיירות בארץ כיום), אך יושביה ענקים וחזקים,“ וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם” (במדבר יג:לג). הבהלה היתה גדולה: נשמע שהמצב בלתי אפשרי! מה נעשה? אולי “נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה (שם יד:ד)?
Two leaders, Caleb the son of Yefuneh and Joshua the son of Nun, say, “Let us by all means go up, and we shall gain possession of it, for we shall surely overcome it” (13:30), but the other ten oppose, and the crowd gathered around the returnees, is convinced that they will not be able to ascend to the Land. The ten leaders die in the “plague” immediately, and the rest of the people are punished for bad mouthing the Land and doubting Gd in extending their time in the wilderness: “You shall bear your punishment for forty years, corresponding to the number of days—forty days—that you scouted the land: a year for each day” (14:34), enough time for that generation to pass on and for a new generation that can enter the land, to rise. A small group (the Ma’apilim) tries to progress independently but is defeated in the war with the Amalekites. Later on in the Torah portion, we read about the “wood gatherer” and a few mitzvot are given, such as separating challah and the mitzvah of tzitzit.שני מנהיגים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אומרים “עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ!” (יג:ל) אך העשרה האחרים מתנגדים, והקהל הנאסף סביב החוזרים, משתכנע שלא יוכל לעלות לארץ.  עשרת המנהיגים מתים “במגפה” במקום, ושאר העם נענש על הוצאת דיבת הארץ והטלת ספק בה’ בהארכת זמן שהותם במדבר: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה” (שם י”ד:לד), זמן מספיק כדי שיכלה הדור ההוא ויקום דור חדש שיוכל להכנס לארץ. למחרת, קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקים. בהמשך הפרשה מופיע סיפור “המקושש” וניתנות לעם ישראל מספר מצוות כגון הפרשת חלה ומצוות ציצית.
The spy affair is examined from a different angle each time, with the spotlight usually on Caleb and Joshua. Those who say, “let us go up” are far more charismatic to us than those who say “we can’t.” It is easier to connect with those whom history judged as the ones doing “the right thing”. Who are the others anyway?? Aside from Caleb and Joshua, they are largely unknown: “From the tribe of Reuben, Shammua son of Zaccur. From the tribe of Simeon, Shaphat son of Hori. From the tribe of Issachar, Igal son of Joseph… From the tribe of Benjamin, Palti son of Rafu. From the tribe of Zebulun, Gaddiel son of Sodi. From the tribe of Joseph, namely, the tribe of Manasseh, Gaddi son of Susi. From the tribe of Dan, Ammiel son of Gemalli. From the tribe of Asher, Sethur son of Michael. From the tribe of Naphtali, Nahbi son of Vophsi. From the tribe of Gad, Geuel son of Machi” (13:4-15).פרשת המרגלים נבחנת בכל פעם מזוית אחרת, כשהזרקור בד”כ על כלב ויהושע. אלה שאומרים, “עלה נעלה” הרבה יותר כריזמטיים לנו מאלה שאומרים “לא נוכל”. קל להתחבר לדמותם של אלה שעומדים ועושים את מה שהסטוריה שפטה כ”נכון”. מי היו השאר בכלל? חוץ מכלב ויהושע, שמותיהם ברובם אינם מוכרים לנו: “לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר׃ לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי… לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף… לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי׃ לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי׃ לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִיכָאֵֽל׃ לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וׇפְסִֽי׃ לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי” (יג:ד-טו)…  
But three times the Torah calls them “anashim”, menches, and Rashi explains that “all the anashim in the Bible are considered important (people), and at that hour they were all fit” meaning that they were considered good people. Some say they were the desert’s “young leadership”, and that Moses wanted them more “engaged”, sending them, not unlike nowadays, on a “Birthright” discovery trip to Israel.אבל התורה קוראת להם שלוש פעמים “אנשים”, ורש”י מסביר ש”כָּל אֲנָשִׁים שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וְאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיו”, כלומר, שנחשבו אנשים טובים. יש אומרים שהם היו המנהיגות הצעירה שהתפתחה במדבר. שה רצה שהם יהיו יותר “מעורבים”, ושלח אותם, בדומה לחיינו, לטיול “תגלית” לארץ.  
It was obvious that it would be amazing, how could it not? Moses did not bother to join perhaps because of his duties to the people in the wilderness, and perhaps because he did not care what the land looked like (at this point he did not know he would not enter it, but knew that it was “the” Land Gd had promised His people and that was enough for him); and maybe because he couldn’t imagine anything going wrong. After all, he is sending his young leaders, the generation of tomorrow, who receive a gift of reinforcement and encouragement, perhaps in preparation for their future service. They are not really “spies” infiltrating secretly at night. They are a noticeable and respectful group, granted an unprecedented opportunity: to peak into the Promised Land! “The” Land of milk and honey. In addition, they received clear instructions so they would pay attention to the Land’s beauty and goodness. What can possibly go wrong??היה ברור שיהיה מדהים, איך לא? משה לא טרח להצטרף אולי בגלל חובותיו לעם במדבר, ואולי מכיון שלא היה אכפת לו איך נראית הארץ (בשלב זה לא ידע שלא יכנס אליה, אבל ידע שזו “ה”ארץ שהבטיח הקב”ה לעמו וזה הספיק לו), ואולי משום שלא עלה על דעתו שמשהו יקרה. אחרי הכל, הוא שולח את מנהיגיו הצעירים, דור המחר, שזוכים למתנת חיזוק ועידוד, אולי לקראת שירותם העתידי. אין הם באמת “מרגלים” המסתננים בלילה בסודי-סודות. הם קבוצה גדולה ומכובדת, והזדמנה להם הזדמנות מעין כמוה: הצצה לתוך הארץ המובטחת! “ה”ארץ זבת חלב ודבש! בנוסף, הם קבלו הוראות ברורות, למה לשים לב, דוקא כדי שיראו כמה יפה הארץ וכמה טובה. מה כבר יכול להשתבש?
I think of them, traveling from the Land back to the desert, after the exciting journey: 40 days passed, and they gathered all the good they could; they tasted juicy fruits, saw wonderful views, maybe even dipped in the sea after long months in the desert, and also, encountered quite a few challenges: giants, walled cities, war ? From the pampering desert (always covered in the cloud, and their food is guaranteed), they must have come out with high hopes and great expectations, and now … how did they feel? What did they talk about along the way? Did they express their worries, their anxiety? Did Caleb and Joshua hear their apprehension?אני חושבת עליהם בדרך מהארץ למדבר, אחרי המסע המרגש: 40 יום עברו, והם אספו מכל טוב, טעמו פירות עסיסיים, ראו נופים נפלאים, אולי טבלו בים אחרי חודשים ארוכים במדבר, וגם, נתקלו בלא מעט אתגרים: ענקים, ערים מוקפות חומה, מלחמה? מהמדבר המפנק (תמיד מכוסים בענן, ומזונם מובטח), יצאו בודאי בתקוות וציפיות גדולות, ועכשיו… איך הרגישו? על מה דברו בדרך? האם הביעו את דאגותיהם, חרדתם? האם כלב ויהושע שמעו את חששם?
Perhaps what worried them was something much deeper. In the Land they will have to be grounded; They will have to work on their relationship with Gd through settling the Land; through growing trees, vegetables, through presence or lack of rain, through dealing with other peoples, some hostile, around them. Maybe it was all beyond what they could have done at that point. We, who are reading about them now, may want to ease the criticism a bit. It is easy to judge them quickly and with a little smirk, but perhaps the reason that not only “they” were punished, but everyone, is because in their difficult time there was no one to reach out to them in their ”ascend” (Aliyah), help them see things differently and move on. And the challenge of meeting Gd in the most physical places of our lives is still, not simple, for us too.יתכן שמה שהדאיג אותם זה משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות באדמה; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר הגשם, דרך התמודדות עם עמים אחרים, חלקם עוינים, סביבם. יתכן שכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. קל לשפוט אותם במהירות וגיחוך מה, אבל אולי הסיבה שלא רק “הם” נענשו, אלא כולם, היא מפני שבשעתם הקשה לא היה איש שיושיט להם יד ב”עליה” ויעזור להם לראות את הדברים אחרת וללכת הלאה. והאתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט, גם לנו.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Beha’alotcha, with shofar & trumpets… צלילי חצוצרה ושופר אל החולות של המדבר היה שולח…

Many different musical instruments accompany the Biblical story: the Levites had musical instruments, as told in Psalms 150, with which they accompanied their singing in the Temple. King David strum his harp at midnight, and since the early pages of the Book of Genesis it is told of “Yuval, the father of all who could play the violin and the lyre” (Genesis 4:21). More often than not, information about biblical instruments comes from exciting archeological excavations in the Land of Israel and the surrounding area. These instruments were made from a variety of materials that people found around, such as stones, metal, plants, and animal parts like bones, horns, intestines and skins. And so, we learn that the Book of Books also had a sound, not just a text.כלי נגינה רבים ושונים מלווים את המסופר בתנ”כ: ללווים היו כלי נגינה, כמובא בתהילים ק”נ בהם ליוו את מזמוריהם בבית המקדש. דוד המלך פרט על הנבל שלו בחצות, וכבר משחר ספר בראשית מסופר על “יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב” (בראשית ד:כא). לא פעם, מגיע מידע על כלי הנגינה התנכיים מחפירות ארכאולוגיות מרגשות בארץ ישראל והסביבה. כלי הנגינה הוכנו ממגוון חומרים שאנשים מצאו סביב, כמו אבנים, מתכת, צמחים, וחלקי בעלי חיים כמו עצמות, קרניים, מעיים ועורות. וכך, אנחנו לומדים שלספר-הספרים היה גם צליל, לא רק מלל.  
During their journey in the desert, two musical instruments accompany the Children of Israel: We heard about the shofar at Mount Sinai and in this week’s Torah portion, Beha’alotcha, the silver trumpets are mentioned, and so it is said (Numbers 10, 1-10): H’ spoke to Moses, saying: Have two silver trumpets made; make them of hammered work. They shall serve you to summon [military bodies of] the community and to set the divisions in motion. When both are blown in long blasts, the whole community shall assemble before you at the entrance of the Tent of Meeting; and if only one is blown, the chieftains, heads of Israel’s contingents, shall assemble before you. But when you sound short blasts, the divisions encamped on the east shall move forward; and when you sound short blasts a second time, those encamped on the south shall move forward. Thus short blasts shall be blown for setting them in motion, while to convoke [military bodies of] the congregation you shall blow long blasts, not short ones. The trumpets shall be blown by Aaron’s sons, the priests; they shall be for you an institution for all time throughout the ages. When you are at war in your land against an aggressor who attacks you, you shall sound short blasts on the trumpets, that you may be remembered before your Gd, H’ and be delivered from your enemies. And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your Gd: I am H’ your Gd.במסעם במדבר, שני כלי נגינה מלווים את בני ישראל: על השופר שמענו במעמד הר סיני ובפרשת השבוע הזה, פרשת בהעלותך, מוזכרות חצוצרות הכסף, וכך נאמר (פרק י, 1-10):
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃ וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃ וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃ וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃ וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃ וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חׇדְשֵׁיכֶםוּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹהֵיכֶֽם׃   
What do the shofar and trumpet have in common and what differentiates between them? In both one has to blow: “Just air” becomes sound. What turs us into a “living soul”, brings forth music out of musical instruments! The Ga’on from Vilna said that music is a dimension of the soul, and here, precisely during a journey, or in time of war, when we are engaged in the most physical dimension of existence, we are ordered to add a dimension of music, a dimension of the soul. The shofar was originally provided to us by nature – usually a ram’s horn, cultivated by a craftsman, which even in its complete form, it’s hard to call a “musical instrument” and very difficult to “play” it. The trumpet, on the other hand, is a man-made instrument; and not only its sound, but its beauty as well, plays a role in its place.מה המשותף והמבדיל בין שופר וחצוצרה? בשניהם צריך לנשוף: “סתם אויר” הופך לקול. מה שעושה אותנו ל”נפש חיה”, מוציא מוסיקה מכלי נגינה!  הגאון מוילנא אמר שהמוזיקה היא מימד של הנשמה, והנה, דוקא בזמן מסע, או בזמן מלחמה, כשאנחנו עסוקים במימד הפיזי ביותר של הקיום, נצטוונו להוסיף מימד של מוזיקה, מימד של הנשמה. אך, השופר במקור מסופק לנו על ידי הטבע – קרן איל בד”כ, המעובדת על ידי בעל מלאכה, שגם בצורת השלמה, קשה לקרוא לו “כלי נגינה” וקשה מאד “לנגן” בו. החצוצרה לעומת זאת, היא כלי שנוצר בידי אדם, ולא רק קולו אלא גם יופיו משחק תפקיד.  
We can ask: Of course we would like a “natural” instrument for all the memories we have of a ram (for example, the binding of Isaac), but, is there room in the Temple for an unnatural one? Indeed, while the Temple stands we blow both the shofar and the trumpets, but while the Temple does not exist, we have permission to blow only the shofar. There seems to be a hint here that without the Temple, we live in a certain austerity. Here for example, we cannot sanctify beauty in the same way we could have the Temple stands. Our current situation is like living in a kind of smog: because we are used to our sparse spiritual air, we do not know it’s lacking. That is why we remind ourselves in different ways, both what is and what is not.נוכל לשאול: מובן שנרצה כלי “טבעי” על כל הזכרונות שיש לנו מאיל (למשל, עקדת יצחק), אך, האם יש מקום בבית המקדש לכלי מלאכותי? אכן, בזמן שבית המקדש קיים אנו תוקעים גם בשופר וגם בחצוצרות, אך בזמן שאין בית המקדש קיים, יש לנו רשות לתקוע רק בשופר. נראה שיש כאן רמז לכך שבלי בית המקדש, אנחנו חיים בצמצום. כאן למשל, אנחנו לא יכולים לקדש יופי באותה צורה שיכולנו לו בית המקדש היה קיים. המצב הנוכחי שלנו כמו חיים בסוג של ערפיח: מרוב שאנחנו רגילים לאויר הרוחני הדליל שלנו, אנחנו לא יודעים שהוא חסר. לכן אנחנו מזכירים לעצמנו בדרכים שונות, גם מה שיש וגם מה שאין.
Moreover, the Maggid from Mezrich says that in Hebrew, “chatzotzrot” (trumpets) come from the word – chatzi – halves – tzurot – shapes, and that its name is symbolic of the fact that each person is actually only half and needs another to get out of his Egypt (similar to the midrash regarding the “half shekel”). This connects us to the name of the portion, Beha’alotcha, going up. Our journey to a good and right connection, with ourselves, those close to us and Gd, is a journey of ascension, for all that it implies.זאת ועוד: המגיד ממזריץ’ אומר שחצוצרות בא מהמילה – חצאי – צורות, וששם הכלי סמלי לכך שכל אדם הוא בעצם רק חצי וצריך את האחר כדי לצאת ממצרים שלו (בדומה לדרשה על “מחצית השקל”). זה מחבר אותו לשם הפרשה – בהעלותך. המסע שלנו לחיבור טוב ונכון, עם עצמנו, הקרובים לנו והקב”ה, הוא מסע בעליה, על כל המשתמע מכך.  
The shofar on the other hand makes two sounds: blowing – a straight sound, and cheering – a broken sound. Blowing the shofar evokes in a person something much more primal, and brings him (her) back to that place. Having them together, the shofar and the trumpet, reminds us of the need for a healthy combination between the natural and the unnatural, the physical and the spiritual, what the Holy One does in this world and what do we.השופר מצד שני מוציא שני קולות: תקיעה – צליל ישר, ותרועה – צליל שבור.  תקיעה בשופר מעוררת באדם משהו הרבה יותר ראשוני, ומחזירה את האדם למקום זה. השילוב של שניהם, השופר והחצוצרה, מזכיר לנו את הצורך בשילוב בריא בין הטבעי והמלאכותי, הפיזי והרוחני, מה שהקב”ה עושה בעולם ומה שאנחנו.  

שבת שלום       ****        Shabbat Shalom

Posted in Uncategorized | 6 Comments

Naso: where should the journey begin?

פרשת נשא: איפה מתחיל המסע?  Parashat Nasha: Where should our journey begin

176 – is the number of verses in this week’s Torah portion, Naso, the longest portion in the Torah, which by coincidence – or not – has the same number of verses as the longest chapter in the Book of Psalms (Chapter 119) and as the longest tractate in the Babylonian Talmud (176 pages), hinting to us at the close connection between the various parts of our Torah(s).176 – זה מספר הפסוקים בפרשת השבוע שלנו, פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, שבמקרה – או לא – יש לה את אותו מספר הפסוקים כמו לפרק הארוך ביותר בספר תהילים (פרק קי”ט) וכמספר הדפים במסכת הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא עם 176 דפים), מרמז המלמד על הקשר ההדוק בין החלקים השונים של תורתותינו.
But why is this particular portion so long? This reading is always close to the holiday of Shavu’ot and the giving of the Torah, appearing on both sides of the holiday (this year in Israel, it’s read on Shabbat just before, and abroad – on Shabbat immediately after). Some say that this portion can be likened to standing near a spring’s head, the place where fresh water flows, and erupts further on. What is said in these 176 verses? The portion offers a combination of different topics, some unclear and some quite unpopular. At first, we find the continuation of the census, continuing what we saw in “Bamidbar” last week. Then, some fascinating halakhic discourses teaching us about the establishment of the Israelites’ Camp, and the preparations for the journey from Mount Sinai to Eretz Yisrael, including the section about the Sota, Nazirite, the commandment on the blessing of the priests and more.אך למה דוקא הפרשה הזו כל כך ארוכה? קריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה, משני צידי החג (השנה בארץ בשבת ממש לפני החג, ובחוצלארץ -בשבת מיד אחרי).  יש אומרים, שאפשר לדמות את הפרשה הזו לעמידה ליד ראש המעין, המקום בו מים מתוקים נובעים, ומתפרצים הלאה.  מה נאמר ב -176 הפסוקים הללו? בפרשה יש שילוב של נושאים שונים, חלקם לא ברורים וחלקם לא פופולארים. בתחילה נמצא את המשך המפקדים של פרשת “במדבר” שלפניה. לאחר מכן, כמה פרשיות הלכתיות מרתקות שמלמדות אותנו על הקמת מחנה ישראל ועל ההכנות לנסיעה מהר סיני לארץ ישראל, ביניהן פרשת סוטה, נזיר, הציווי על ברכת הכהנים ועוד.  
We will deal here briefly with one of them, the one dealing with the matter of the “tzaru’a”, wrongly translated as leper. But we will first describe the structure of the Camp when the Children of Israel were in the desert. The camp was organized into three sub-camps, in that order from the inside out: Shechinah Camp – the innermost camp of the Divine Presence; The Levite Camp, around the Mishkan, where the Levites were, and finally, the Israelites Camp, the outermost. This section was divided to the four directions of heaven and in each of them, there were 3 of the tribes: Judah, Issachar and Zebulun in the east, Asher, Dan and Naphtali in the north, Benjamin, Ephraim and Menasheh in the west, and Reuben, Simeon and Gad in the south.נעסוק כאן בקיצור באחת מהן, זו הדנה בענין “הצרוע”. לצורך כך, נתאר קודם את מבנה מחנה בני ישראל כשהיו במדבר. המחנה אורגן בשלושה מחנות, בסדר זה מבפנים החוצה: מחנה שכינה – המחנה הכי פנימי של הנוכחות האלוהית; מחנה לוויה, סביב המשכן, שם היה אזור הלויים, ולבסוף, מחנה בני ישראל, החיצוני ביותר. חלק זה חולק לארבע כיווני השמים ובכל אחד מהם, היו 3 מהשבטים: יהודה, יששכר וזבולון במזרח, אשר, דן ונפתלי בצפון, בינימין, אפרים ומנשה במערב, וראובן, שמעון וגד בדרום.
And so it says in the opening of chapter 5 (2-4): Instruct the Israelites to remove from the camp anyone with an eruption or a discharge (tzaru’a & zav) and anyone defiled by a corpse. Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell. The Israelites did so, putting them outside the camp; as Hashem had spoken to Moses, so the Israelites did.וכך נאמר בפתיח של פרק ה’ (פסוקים ב’-ד’): צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃ מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃ וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃  
What is “tzaru’a“? The tzaru’a (“leper”) was a person who contracted a kind of skin disease, which according to Sages, was unique to the Torah era (not the leprosy of today, or of movies we may have seen). This “tzara’at” would appear when a person spoke badly about another (for more on this, see Leviticus 13-14 inc commentaries there). The tzaru’a would have been sent the furthest possible, out of all three camps.מה זה “צרוע”? הצרוע היה אדם שחלה במעין מחלת עור, שעל פי חז”ל, היתה יחודית לתקופת התורה (זו אינה הצרעת של ימינו, ושל סרטים שאולי ראינו). הצרעת הזו הופיעה כשאדם היה “מוציא שם רע” (ויותר על כך בספר ויקרא, פרקים י”ג-י”ד והפירושים שם), כלומר מדבר דברים רעים על אדם אחר. הצרוע היה נשלח הכי רחוק, מחוץ לכל שלושת המחנות.
There were also the sick and other unclean, for example, the zav mentioned here, who was sent only outside the Levite Camp, and whoever was defiled by impurity of death (i.e., came in contact with a deceased body), was sent only just outside the Shechinah camp. Why this order (unclean due to a dead – outside the Shechinah camp, zav – outside the Levites’ camp, and tzaru’a, “leper” – outside the entire Israel camp)? The sending of the person out of a particular camp was not done for the purpose of punishment but for the purpose of “repair”, repentance. We may think that impurity due to contact with a dead body is the worst because it is the condition that causes the greatest distance between us and the state of “purity”, the state of absolute closeness to God, but here, the severity of the situation is based on a person’s responsibility for what happens to him. The person who comes in contact with her body has the least responsibility: death came into the world with Adam and Eve and all of us, even the priests, come in contact with it and have to deal with it. Zav has a complex responsibility: when we’re sick, it is not our “fault”, but we likely have some responsibility. But the “tzaru’a”, the one whose skin was damaged because he misused the ability to speak, which is the unique gift given to us as human beings, he has the greatest responsibility for what happened to him, and therefore, he receives the greatest “time-out” to rethink his actions, and examine how he should do good with the human potential given to him, vis-a-vie the people around him.היו גם חולים וטמאים אחרים, למשל, הזב המוזכר כאן, שנשלח רק אל מחוץ למחנה של הלוי, ומי שנטמא בטומאת מת (כלומר, בא במגע עם גופה של נפטר) והוא נשלח רק ממש מחוץ למחנה השכינה. מדוע זהו הסדר (טמא מת – מחוץ למחנה שכינה, זב – מחוץ למחנה לוויה, ומצורע – מחוץ למחנה ישראל כולו)? שליחת האדם מחוץ למחנה מסוים לא נעשתה לצרכי ענישה כי אם לצורך “תיקון”. אנו עלולים לחשוב שהטומאה במגע עם גופה היא הגרועה ביותר כי זהו המצב שגורם מרחק רב ביותר בינינו לבין מצב ה”טהרה”, מצב הקרבה האבסולוטית עם הקב”ה, אך כאן, הערכת חומרת המצב מבוססת על רמת האחריות שיש לאדם לגבי מה שקורה לו. לאדם שבא במגע עם גופה יש את האחריות הכי קטנה: המוות הגיע לעולם עם אדם וחוה וכולנו, אפילו הכהנים, באים במגע איתו וצריכים להתמודד איתו. לזב יש אחריות מורכבת: כשאנחנו חולים, זו לא “אשמתנו”, אך לא מן הנמנע שיש לנו אחריות כלשהי. אבל ה”צרוע” או ה”מצורע”, זה שעורו נפגם בגלל שעשה שימוש לא נכון ביכולת הדיבור, שהיא היכולת היחודית שניתנה לנו כבני-אדם, לו יש את האחריות הגדולה ביותר למה שקרה לו, ולכן, הוא מקבל את “פסק הזמן” החמור ביותר לחשוב מחדש על מעשיו, ולבדוק איך עליו להטיב עם הפוטנציאל האנושי שניתן לו ועם האנשים סביבו.  
Last week we learned that the Book of Numbers deals with the time “in between” the organized periods. That is why it comes and offers how to solve various problems and challenges in our lives. These challenges appear in several areas: between us and Gd, between us and ourselves, between us and another, whether that other is the spouse or the society around us. And as we get further into the Book, we will also see how we deal with our connection to the Land of Israel and the nations of the world. If we try to draw the Book of Numbers, we will liken it to concentric circles formed with a stone thrown into the water. We are the stone-throw and so these circles begin close to us: between me and my Gd; Between me and myself; Between me and those around me. In this sense, the Torah teaches us something very important and relevant, even to our own day: when something does not work out in our lives, we want “them” to change; “they” should do things differently, and “they” should be better, but the Torah remind sus that the place to begin our correction, is with ourselves.בשבוע שעבר למדנו שספר במדבר עוסק בזמן “בין לבין” התקופות המסודרות. לכן הוא נכנס ומציע איך לפתור בעיות ואתגרים שונים בחיינו. האתגרים האלו מופיעים בכמה תחומים: בינינו לבין הקב”ה, בינינו לבין עצמנו, בינינו לאחר, בין אם הוא בן הזוג (הבעל) או החברה סביבנו, בהמשך נראה גם איך אנחנו מתמודדים עם הקשר שלנו לארץ ישראל ואומות העולם. אם ננסה לצייר את ספר במדבר, נדמה אותו כמעגלים מעגלים הנוצרים עם זריקת אבן למים. אנחנו היא זריקת האבן ולכן מעגלים אלו מתחילים קרוב לעצמנו: ביני לבין האלוהים שלי; ביני לבין עצמי; ביני לבין הסובבים אותי. במובן זה, התורה מלמדת אותנו משהו חשוב ורלוונטי מאד, גם לימינו אנו: כשמשהו לא מסתדר בחיינו, אנחנו רוצים ש”הם” ישתנו, ש”הם” יעשו דברים אחרת, ש”הם” יהיו טובים יותר, אבל התורה טרחה להזכיר לנו שהמקום להתחיל את התיקון שלנו, הוא עם עצמנו.

 שבת שלום וחג שבועות שמח! Shabbat Shalom & Chag Shavu’ot Sameach   

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Bamidbar: in the heart of the journey

We are at the beginning of the 4th book, the Book of Bamidbar, always beginning before Shavuot. In English it could be translated as “in the desert”, a name that fits what is described in it, events that happened while the Israelites were in the desert. But the beauty of the word “bamidbar” is that it also hides the root D.B.R., to speak, talk. Some say that the original name of the book was “vayedaber“, and he spoke. In fact, all five Books of the Torah are named after something related to speech:אנחנו בפתחו של הספר הרביעי, ספר “במדבר”, אותו מתחילים תמיד לפני חג השבועות. באנגלית יכל להתרגם ל- in the desert, שם שמתאים למתואר בו, אירועים שקרו בזמן שבני ישראל היו במדבר. אך יופיה של המילה “במדבר” הוא שחבוי בה גם השורש ד.ב.ר., יש אומרים ששמו המקורי של הספר היה “וידבר”. בעצם, כל חמשת חומשי תורה נקראים על שם הדיבור:
The Book of Exodus is called Shmot, literally “names”, from calling anything by its name, meaning to recognize and know it, to be able to talk about it. Leviticus = Vayikra, “and he called”, for the calling; Bamidbar, for the root of speech; and Deuteronomy, Dvarim, “things”, from the same root, d.b.r. and sharing the things that Moses told the people, because speech is not nothing; it is a “thing” with weight and space.ספר “שמות” –מלשון לקרוא דבר בשמו, כלומר לזהות ולהכיר אותו, להיות מסוגל לדבר עליו. ויקרא – על שם הקריאה. במדבר – על שם הדיבור, ודברים – מאותו שורש, ד.ב.ר., על הדברים שנשא משה לעם, כי דיבור הוא לא כלום, הוא “דבר” עם משקל ומקום.
And what about the book of Beresheet, Genesis? It is said in “Pirkei Avot” (5:1): “In ten sayings the world was created”, that is, 10 times it is said in Genesis “and God said, Let there be” … but… really? If we count all the “said”, we will find, to our surprise, there are only 9! Did the sages not notice that? They said that the word “Beresheet”, the opening word of the whole Torah, is also a saying, because it is the beginning of all beginnings, and without it nothing would have been created. Therefore, the word “Beresheet”, translated as Genesis, also implies speech (according to the Babylonian Talmud, Tractate Megillah 21:2).ומה עם ספר “בראשית”? נאמר ב”פרקי אבות” (ה:א): “בעשרה מאמרות נברא העולם”, כלומר, 10 פעמים נאמר בבראשית פרק א, “ויאמר אלוהים יהי”… האמנם? אם נספור את כל ה”ויאמר”, נגלה, להפתעתנו שיש רק 9! האם חז”ל לא שמו לב? אלא שהם אמרו, “בראשית נמי מאמר הוא”, כלומר, המילה “בראשית” גם היא מאמר, וזאת מדוע? כי היא התחלת כל ההתחלות, ובלעדיה שום דבר לא היה נברא. הרי לנו 10 מאמרות, וגם המילה “בראשית”, מרמזת לדיבור (ע”פ התלמוד הבבלי, מסכת מגילה כא:ב).
These five words tell us what the Torah is all about. We think the Torah is wisdom, and that is true, yet there is wisdom elsewhere as well. If so, perhaps the Torah is morality? But our sages have already taught that “derech eretz preceded the Torah,” that is, even before receiving the Torah, a person must have a proper moral and behavioral basis.חמשת המילים האלו מספרות לנו מה היא התורה. אנחנו חושבים שהתורה היא חוכמה, וזה נכון, אך יש חוכמה גם במקומות אחרים. אם כך, אולי התורה היא מוסר? אך כבר לימדו חכמינו ש”דרך ארץ קדמה לתורה”, כלומר, עוד לפני קבלת התורה, לאדם צריך להיות בסיס מוסרי והתנהגותי נאות.
The Torah, then, is something else: it is our dialog with Gd, and precisely because of that, these are the names of the Pentateuch. In the first books, Genesis and Exodus, Gd speaks to us and reveals to us His will, as individuals and as a People. Then he teaches us how to talk to Him and with Him: Leviticus guides us about our immediate environment, how we should behave at home, with the family, in the field, at work. Whereas the Book of Numbers, which we’re about the start, tells us how to behave when we are on the way, including times when there is a hester panim, “concealment,” a kind of silence of the Creator.התורה, אם כך, היא משהו אחר: היא הדיבור שלנו עם הקב”ה, ובדיוק בגלל זה, אלה הם שמות החומשים. בספרים הראשונים, בראשית ושמות, הקב”ה מדבר אלינו ומגלה לנו את רצונו, כיחידים וכעם. אחר-כך הוא מלמד אותנו איך לדבר אליו ואיתו: ספר ויקרא מנחה אותנו לגבי סביבתנו הקרובה, איך עלינו לנהוג בבית, במשפחה, בשדה, בעבודה. ואילו ספר במדבר, שבפתחו אנו עומדים, מספר לנו איך לנהוג כשאנחנו בדרך, כולל זמנים בהם יש “הסתר פנים”, מעין שתיקה של הבורא.
In some ways, that’s pretty amazing: we have a book about what to do in our communication with Gd when there is no communication … we tend to think that if there is no communication, maybe there is no Gd at all … This teaches us how much we really need this communication, the “signs” that Gd sends us as “proof” that He is there and that He cares. In addition, by including a book that deals with the time we’re journeying on the road, the crises and challenges we have, we learn that we will have such situations. We may feel some fog between us the Holy One; we might be afraid that He is not, or that we are not who and what we thought, but even all these situations, are part of our relationship with Him.מבחינות מסוימות זה די מדהים: יש לנו ספר מה לעשות בתקשורת שלנו עם הקב”ה כשאין תקשורת… הרי אנחנו נוטים לחשוב שאם אין תקשורת, אולי אין אלוהים בכלל… דבר זה מלמד אותנו עד כמה אנחנו אכן זקוקים לתקשורת הזו, ל”סימנים” שה’ שולח לנו כ”הוכחה” שהוא שם ושאכפת לו[1]. בנוסף, בכך שהתורה כללה ספר שעוסק בהיותינו בדרך, על המשברים והאתגרים שיש לנו, למדנו שיהיו לנו מצבים כאלה. יתכן שנרגיש מעין ערפל בינינו לבין הקב”ה. אולי נפחד שהוא איננו, או שאנחנו איננו מי ומה שחשבנו, אך גם המצבים האלה, הם חלק מהקשר שלנו איתו.
This idea can be seen in the structure of the Book: at the beginning of the book, there is a meticulous census of all the Children of Israel, and towards the end of the Book, again, a census. There is an exact description of how the camp is set in an accurate and organized order. There are no people here meandering aimlessly behind Moses, pushing and trampling one another, scattered in the desert not knowing who is where, but, every person with his family, and every family with its tribe, leader and flag, in their particular place within the whole. Each one has a role and a value, a task and a part that suits him and her. That is why in English, the book is called Numbers, after the many censuses in it.ניתן לראות את הרעיון הזה במבנה ספר “במדבר”: בתחילת הספר, יש מפקד מדוקדק של בני ישראל, וכך גם לקראת סוף הספר, שוב, מפקד. יש תיאור איך חונה המחנה בסדר מדויק ומאורגן. אין כאן בליל אנשים הנדחפים אחרי משה, רומסים זה את זה, מפוזרים במדבר בלי לדעת מי איפה, אלא, כל אדם עם משפחתו, וכל משפחה עם שבטה, מנהיגה ודגלה, במקום המאד מסוים שלה בתוך הכלל. לכל אחד ואחת תפקיד וערך, עשיה וחלק המתאים לו ולה. באנגלית נקרא הספר דוקא Numbers בדיוק על שם המיפקדים הרבים שבו.
This is the framework of the Book, and in the middle, as in life, there is also disorder. These situations can shake and challenge us. We may think that they are happening “outside” Gd’s order. Perhaps we are deeply disappointed: we so hoped that with the help of Torah and faith, there will never be any such situations in our lives … and there is a real danger in crises: one can surrender, and/or fall in love with these situations. As we will see in the Book before us, we have a fear of getting out of Exile and into the Promised Land where life is not always easy… All this may keep us from finding a long-term solution that preserves and suits our soulזו המסגרת של הספר, ובתווך, כמו בחיים, יש גם אי-סדר. מצבים אלו יכולים לערער אותנו. אנחנו עלולים לחשוב שהם קורים “מחוץ” לסדר של הקב”ה. אולי נחוש אכזבה עמוקה: הלוא כל כך קוינו שבעזרת התורה והאמונה, אף פעם לא יהיו מצבים כאלה בחיינו… ויש סכנה אמיתית במשברים: אפשר להכנע, וגם להתאהב במצבים האלו. כמו שעוד נראה בספר שלפנינו, יש בנו פחד לצאת מהגלות ולהגיע אל הארץ המובטחת שהחיים בה לא תמיד קלים… כל זה עלול להרחיק אותנו ממציאת פתרון ארוך טווח ששומר ומתאים לנפש שלנו.
That’s where the other, “usual” meaning of Bamidbar – in the desert, comes in handy: a wide, open lace that invites us to discover who we are, what’s in our heart and where exactly is our path, not fearing the moments that things don’t work out exactly how we thought they “should”. The Torah in its wisdom has come to teach us that crisis situations are a part of life, whether they occur on a personal, national, spiritual or practical level. The important thing is that we make progress along the way, and with Gd’s help, we will make it in peace.כאן נכנסת המשמעות השניה וה”רגילה” של המילה במדבר – מקום פתוח ורחב שמזמין אותנו לגלות מי אנחנו, מה בלב שלנו ואיפה בדיוק היא הדרך בלי לפחד מהרגעים שהדברים לא הולכים בדיוק כשורה. התורה בחוכמתה באה ללמד אותנו שמצבי משבר הם חלק מהחיים, בין אם הם קורים ברובד באישי, לאומי, רוחני או מעשי. החשוב הוא שאנחנו מתקדמים בדרך, וב”ה, נגיע בשלום.

[1] להבהרה: אני משתמשת בלשון זכר בדרך הנוחות, לא מפני שאני חושבת שאלוהים הוא “זכר” ** for clarification: I use the mail language for convenience, not because I think Gd is male 🙂

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Parashat Bechukotai: If we walk in The path…. בחוקותי: אם נלך בדרך…

We have made it to the end of Leviticus, the 3rd of the five Book of the Torah, and this might be a good opportunity to wonder, why does each book end where it ends? Why did we not receive one Torah “book”, without a division into Chumashim? And any meaning to the number 5 here?הגענו לסוף ספר ויקרא, הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה, וזו הזדמנות מעניינת לשאול, מדוע מסתיים כל ספר במקום בו מסתיים? למה בעצם לא קבלנו ספר תורה אחד, בלי חלוקה לחומשים? ולמה דוקא חומשים?
We will not answer everything this time, just point briefly to the fact that the first two books, Genesis and Exodus, describe the power and deeds of the Creator, each from a different angle (Genesis – the creation of humanity and the first family, Exodus – the creation of the people, Giving of the Torah and building the Mishkan / Temple). In the first two books of the Torah, the direction of action is from the Creator to us. In contrast, the Book of Leviticus describes what we must do, what’s our share in the contract with Hashem, as well as what will happen if we do not meet the terms of this contract.לא נענה על הכל הפעם אבל נאמר בקיצור, שגם ספר בראשית וגם ספר שמות מתארים את הכוח ועשיה של הבורא, כל אחד מזוית אחרת (בראשית – בריאת האדם והמשפחה הראשונה, שמות – בריאת העם, מתן תורה והקמת המשכן / מקדש). בשני הספרים הראשונים בתורה, כוון הפעולה הוא מהבורא אלינו. לעומתם, ספר ויקרא, מתאר מה עלינו לעשות, מה חלקנו בחוזה עם הקב”ה, וגם מה יקרה אם לא נעמוד בתנאי החוזה.
This week’s Torah portion opens with the words: “If you follow My laws, and keep My commandments and do them (Leviticus 26: 3). Let’s say we didn’t have the rest of the text before us, what should have been the next sentence?פרשת השבוע שלנו פותחת במילים: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם ( ויקרא כו:ג). נגיד שלא היה לנו את המשך הטקסט כבר לפנינו, מה היה צריך להיות המשפט הבא?
It is said: “And I gave your rains in their season, and the land will give its yield, and the tree of the field – its fruit” (26:4). But actually, is the rain, yield, and fruit, truly dependent on us, and our fulfilling of the whole Torah? Did Gd bring us into a world without rain, crops and fruit? After all, we have no life without water and food! Do we have to keep the whole Torah, just for the most basic living conditions?נאמר: “וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ” (כו:ד), אך בעצם, האם הגשם, היבול ופרי עץ השדה, באמת תלויים בנו, ובכך שנקיים את כל דברי התורה? האם הקב”ה הביא אותנו לעולם בלי גשם, יבול ופרי עץ?? הרי אין לנו חיים בלי מים ומזון! האם עלינו לקיים את כל התורה, רק בשביל תנאי מחיה בסיסיים ביותר?
Let’s pause for a moment and think, what should have been the rest of this verse? Maybe something like: ‘If you walk in My statutes and commandments and keep them… I will give you infinite happiness and wealth and eternal life in this world and the next world ‘? I hear us immediately saying, oh no, thank you, it’s okay, no need, rain and a good crop is plenty for me, thank you …נעצור לרגע ונחשוב, מה היה צריך להאמר כאן? אולי משהו כמו: אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם… ואתן לכם אושר ועושר עד אינסוף וחיי נצח בעולם הזה ובעולם הבא’?   אני שומעת אותנו מיד אומרים, לא, לא, תודה, זה בסדר, לא צריך, גשם ויבול טוב זה מספיק, תודה…
Indeed, there is no explicit mention in the Torah of the World to Come, which is not the case with our Sages, who discuss the next world freely. Did they invent it, without any anchor in the written Torah?   “And I gave your rains” … says the verse. The root g.sh.m. is not only used for “rain” but also for fulfillment.אכן, אין בתורה שום אזכור מפורש של חיי העולם הבא, מה שאין כן אצל חז”ל, הדנים בעולם הבא בחופשיות. האם הם המציאו את זה, ללא שום עוגן בתורה שבכתב?   “ונתתי גשמיכם”… אומר הפסוק. השורש ג.ש.מ. אינו מתאר רק גשם במובן מטר (rain), אלא גם התגשמות.
According to Rambam “If you have worshiped God with joy and kept His way, He will bestow these blessings on you, and keeps the curses away from you, until you are free to be wise in the Torah and engage with her, so that you may merit life in the World to Come, and things will be good for you, in a world that is long; and this way, you will merit both worlds, good life here, which in turn, bring you to life in the World to Come”… (Mishnah Torah, Hilchot Teshuvah, Chapter 9, Halacha A)על פי הרמבם “אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו, (הוא) משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם, עד שתהיו פנויים להתחכם (להיות חכמים) בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא”… (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק 9, הלכה א)
Meaning, it’s true that the next world was not mentioned in the Torah but that is only because the existence of such a world is self-evident. After all, in the Torah portion before us, which enumerates the “blessings and curses,” there are only material, transient gifts! But, according to Rambam, a person who is hungry, tired, weary and exhausted cannot concentrate on studying Torah and coming close to God. That’s why these gifts were given; in order to make it easier onus while on route to the real goal; so we have energy and peace of mind to prepare ourselves to get “there”.כלומר, נכון שהעולם הבא לא הוזכר בתורה אך זה רק מפני שקיומו של עולם כזה מובן מאליו. הרי בפרשה שלפנינו, המונה את ה”ברכות והקללות”, יש רק תמורות חומריות, חולפות! אך, ע”פ הרמבם, אדם רעב, עייף, יגע ותשוש לא יכול להתרכז בלימוד תורה והתקרבות לה’. לכן נתנו לנו ברכות אלו, כדי שתקל עלינו הדרך למטרה האמיתית, כדי שיהיו לנו כוח ושלוות נפש להכין את עצמנו להגיע ל”שם”.
On the other hand, Rabbi Yehuda Halevi in ​​his Kuzari book (Chapter Three, The Next World in Prayer) brings a parable about a man “who came to the King and King drew him near, and gave him permission to come to him whenever he wanted, that the purpose is to be with the king all the time” …לעומתו, רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (פרק שלישי, העולם הבא בתפילה) מושל משל על אדם “שבא אל המלך וקרבו המלך קרבה גדולה, ונתן לו רשות לבוא אליו בכל עת שירצה, שמדרגת התכלית הוא להיות כל הזמן עם המלך”…
That is, for Rabbi Yehuda Halevi the next world was not mentioned in the Torah because there is a more important matter: that the “King” is with us, between us and within us all the time, and already in this world. After all, if God, who is the King, and is all spirit and heavenly worlds, can be with us in our material world, all the more so that He will also be with us in the next world, a world that is all good!כלומר, עבור רבי יהודה הלוי לא הוזכר עולם הבא בתורה כי יש ענין חשוב יותר: זה ש”המלך” איתנו, בינינו ובתוכנו כל הזמן, וכבר בעולם הזה. הלוא אם הקב”ה, שהוא המלך, וכולו רוח ועולמות שמיימים, איתנו בעולם החומרי שלנו, קל וחומר שגם יהיה איתנו בעולם הבא, עולם שכולו טוב!
I remember as a child, my grandmother would tell me, “Go with Gd and then you won’t be going  alone.” I didn’t exactly understand what she meant, and we did not have words to explain, but perhaps in this parsha there is a hint: Towards the end of the description of the blessings, it is said: “I will walk amongst you…. (Lev 26:12). Rashi says, according to the Midrash, that the scripture intends: “And I walked among you” – I will walk with you in heaven as one of you … May we merit to feel Gd’s presence in this world and in the next world.אני זוכרת שבילדותי, סבתי היתה אומרת לי, “לכי עם אלוהים ואז לא תלכי לבד”. לא בדיוק הבנתי למה התכוונה ולא היו לנו מילים להסביר, אבל אולי בפרשה זו יש רמז: לקראת סוף תיאור הברכות, נאמר: “וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם” (ויקרא כו:יב). רש”י אומר, ע”פ המדרש שכוונת הכתוב: “והתהלכתי בתוככם” –  אֲטַיֵּל עִמָּכֶם בְּגַן עֵדֶן כְּאֶחָד מִכֶּם… מי יתן ונזכה לחוש את נוכחות הקב”ה בעולם הזה ובעולם הבא.
Happy Lag Ba’Omer & Shabbat Shalom *** האפי ל”ג בעומר ושבת שלום
Posted in Uncategorized | Leave a comment