Corona Journal (5) – After Pesach – ימי הקורונה (5) – אחרי פסח

In front of my apartment building, within the prescribed 100-meter allowed, of course, two women walking by deep in conversation: “yesterday I saw my neighbor without a mask, can you believe it? If I see him again going out like this, I’m going to report him”. And I shiver. All this extra time at home might be a good opportunity to watch or re-watch “The Wave”, the relatively short film about the famous experimental social movement created by California high school history teacher Ron Jones in 1967 to explain how the German population could accept the actions of the Nazi regime during the Second World War. It doesn’t take much to forget. Let’s not.

לפני הבנין שלי, בתוך המאה-מטר המותרים, כמובן, הולכות שתי נשים בשיחה עמוקה: “אתמול ראיתי את השכן בלי מסכה, את מאמינה? אם אני אראה אותו יוצא ככה עוד פעם, אני מתקשרת לדווח”. ואני נרעדת. כל הזמן הארוך הזה בבית יכול להיות הזדמנות מצוינת לראות ולראות שוב את הסרט “הגל”, סרט קצר יחסית על ניסוי בבית ספר תיכון בפאלו-אלטו קליפורניה, 1967, כשהמורה להסטוריה, רון ג’ונס, לא הצליח להסביר לתלמידים איך אוכלוסיית גרמניה קבלה את השלטון הנאצי במלחמת העולם השניה. לא לוקח הרבה לשכוח. בואו לא.

The full weight of “social distancing”, quarantines, no gatherings, which has led to no shul dawned on me on the Last Day of Pesach. Until then, I “manage” and everything is “fine”. I work hard not to think too far. To be here and now. Then I realized there’s no official place to say Yizkor. Yes, of course, everyone is remembered no matter what; and “they know”; and “it’s the intention that counts”. And yet. Especially this year. The no Yizkor saddens me even more than the usual one.

המשקל הכבד של “ריחוק חברתי”, סגר, איסור על כנסים, איסוף, וכו שהוביל לאין בתי כנסת נוחת עלי ביום האחרון של פסח. עד אז, אני “מסתדרת” והכל “בסדר”. אני עובדת קשה לא לחשוב רחוק. להיות כאן ועכשיו. ואז זה עולה: אין מקום קהילתי, רשמי, להגיד “יזכור”. כן, כמובן, “נזכור את כולם”, לא משנה מה. ו”הם יודעים” ו”מה שחשוב זו הכוונה”. ועדיין. ובמיוחד בשנה הזו. זה שאין יזכור מעציב אותי עוד יותר מהיזכור הרגיל עצמו.

Pesach ends suddenly. Outside of Israel, there’s an 8th day; a day to complain about; a day we used to share leftover Pesach foods in the neighborhood park. With nowhere to go, all food there and a series of ball-games, frisbee and more, we’d hang around till sunset, then off to a nearby donuts shop to “break the fast”… But here in Israel, it’s a quick birth, going through the Sea of Reeds, from the tight spot and out into the wide-open desert, and voila, we’re done!… are we? Did we do all we had to? Did we use our time well?

פסח נגמר בפתאומיות. בחוצלארץ יש את היום השמיני. יום שאפשר להתלונן עליו. יום שהיינו לוקחים את שאריות אוכל הפסח לפארק השכונתי. עם כל האוכל, משחקי כדור, פריזבי ועוד, ובלי מקום ללכת אליו, נשארים עד השקיעה, ואחרי החג, יוצאים לחנות הדונאטס הקרובה, “לשבור את הצום”… אבל כאן בארץ, זו לידה מהירה, דרך המים של ים סוף, מן המיצר הצפוף בו היינו, אל המדבר רחב הידיים, והופ! סיימנו!… האמנם?? האם עשינו הכל? השתמשנו בזמן שלנו לטובה? באמת באמת “מיצינו”? או “החמצנו”?

Before Tu Bishvat, as tradition requires, we planted an Almond tree. It looked like a decent stick with nothing to do but wait. A few weeks later, it sported beautiful whitish-pinkish flowers, as should. But then, these delicate, lovely flowers, turned into… not tiny almonds as expected but… nectarines! I thought, may all the mistakes in our life be like bitter, hard buts that turn into sweet delicious fruits!

לפני טו בשבט, כמו שמתבקש, נטענו עץ שקד, כלומר, מקל מכובד, ונשאר רק לחכות. כמה שבועות אחר כך, הוא השויץ בפרחים לבנבנים-ורדרדים יפיפיים, כיאות. אבל אז, הפרחים הנחמדים והעדינים הפכו לא לשקדים קטנטנים כצפוי אלא ל… נקטרינות! חשבתי, הלואי, שכל השגיאות בחיינו יהיו כמו גרעינים קשים ומרים שהופכים לפרות מתוקים וטעימים.

Here’s to good tidings and Shabbat Shalom – בשורות טובות ושבת שלום

My shiur today – a little something from daf yomi:

facebook.com/michal.kohane/videos/10222523281498774/?multi_permalinks=310659413233944&notif_id=1587117925893930&notif_t=feedback_reaction_generic

Posted in Uncategorized | Leave a comment

ימי הקורונה – ערב פסח: 3 תמונות – Corona Journal, Passover Eve in 3 vignettes

ערב חג. בצהרים. הבית די מוכן, הבישולים כבר כאן, ועוד דבר אחד נשאר: חבילה קטנה, האם אוכל להעביר לבן שנמצא לא רחוק, במעין חצי בידוד? למדנו את מפת המחסומים המצופים לקראת השעה 15:00 והאיזור נראה פתוח. יוצאים בדרך עוקפת, מסכות, כפפות, מצות, יין, חרוסת, חזרת, מרק, כופתאות, שוקולדים, פירות… ופתאום, משטרה. מחסום. ניידת. שוטרים. עוצרים אנשים. מכוניות מסתובבות. מה? מה פתאום כאן? למה עכשיו? ידעתי, ידעתי… מה נגיד? אוכל לילד? מה לעשות?

Pesach eve day. Mid day. The house is pretty much ready. Cooking – check. And one thing is left: a small package of holiday food I want to hand my son, in semi-quarantine. We learned the expected road blockades map, preparing for 3pm, when all traffic is shut down, and our target area looks open. We’re off to a side road, masks, gloves, matza, wine, charoset, horseradish, soup, matza-balls, chocolates, fruits… and suddenly, police. Cops. People are pulled over. Cars turn around. What? How come? Why here, why now? I knew it, I knew it… what can I say? Food for my kid? What to do??

“”אה… שלום, אה… כמעט חג שמח….אה… אנחנו רוצים להעביר אוכל לילד”. “אוכל לילד? בן כמה הילד? “22” “תראי גברת…” “אתה צודק, רק תראה, הבן שלי היה חייל בודד ביחידה קרבית במשך שלוש שנים בזמן שאני הייתי בארה”ב, וסופסוף יש לנו חג שחשבנו, חיכינו לחגוג ביחד, ועכשיו לא ניתן, אז פחות קצת טעם מהחג של הבית…”? “ארה”ב? בקנדה גם היית? אני הייתי במערב, קלגרי, באנף, מכירה?” “קצת”, אני מחיכת בחצי הקלה, “הבת שלי עשתה שם מחקר על דובי גריזלי” “מה את אומרת?! איזה מקום! מקסים שם! אז מה אמרת, מביאים אוכל לבן? טוב, רק צפצפו לי כשתחזרו, וחג שמח. בריאות”.

“Eh… shalom… eh… almost chag sameach, eh… I’d like to bring food to my son”. “food for your son? “How old’s the son”? “22” “look, madam”… “Yes, you’re right, but let me tell you. My son has been a lone soldier for 3 years; combat unit, on his own, here, while I was in the US. We hoped to celebrate this holiday together and now that it’s not possible, at least some yom-tov taste?”… “US”? asks the office, “have you been to Canada too? I’ve been to Calgary. You know Banff area?” “A bit”, I smile with a beginning of relief, “my daughter did research on grizzly bears there” “you don’t say! Such a beautiful place, isn’t it? So what did you say, dropping food for your son? Just honk when you’re back, ok? Chag Sameach! Health!

גם זו ישראל בערב חג הפסח הזה. וגם זו.

This too is Israel on this Passover Evey. And this too.

חרדים בבני ברק מביאים אוכל לחיילי צה”ל השומרים עליהם מפני האויב החדש.

An Ultra-Orthodox family brings food to IDF soldiers guarding them from the new enemy.

ההגדה מספרת לנו על חמישה רבנים גדולים שישבו בבני ברק וספרו ביציאת מצרים עד אור הבקר. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, הגיעה זמן קריאת שמע של שחרית. יתכן שהרבנים האלה נפגשו דוקא שם, בביתו של רבי עקיבא, כל הלילה, ושהתלמידים שמרו מבחוץ במקום להשתתף בסדר המיוחד הזה (אני בהחלט הייתי רוצה להשתתף בסדר עם רבי עקיבא, למשל), כי הם בעצם תכננו את מרד בר כוכבא. בבני ברק.

The Haggadah tells us of five great rabbis who sat in Bnai Brak and told of the Exodus from Egypt until morning dawn. Until their students came and told them, masters, it’s time for the morning prayers. It’s possible these rabbis met there, in Rabbi Akiva’s home, all night; and that the students guarded from outside instead of taking part in this special seder (I would have loved to be at Rabbi Akiva’s seder, for example) because the rabbis were planning the Bar Kochva revolt. In Bnai Brak. A place recently in the news because of the high numbers of COVID-19 patients among the Ultra-Orthodox community.

ובערב הפסח הזה, הלב שלי יוצא ונשבר לקהילה הזו. הם לא מכירים אותי, ואילו הכירו, אולי לא היו נותנים לי להכנס לשכונה. ובכל זאת.

And on this Pesach eve, my heart goes out and breaks when thinking about this community. They don’t know me, and had they known, they might have not let me in to their neighborhood. And yet.

אנשים רבים “כועסים” על הקהילה החרדית שעכשיו “חולה”. שאנשיה. בניה ובנותיה. מנהיגיה ומנהיגותיה. רבניה ורבניותיה. מתים. בארץ ובחוצלארץ. מגפה היא בהחלט סיבה טובה לכעס. הרגשת חוסר האונים מצד אחד, והצורך לעשות משהו, להגיד משהו. להאשים מישהו… והקהילה הזו, היא מקום נח לשים את הכעס.

Many people are angry at the Ultra-Orthodox who are now “sick”; that its people, sons and daughters, leaders, rabbis and rebetzens, are dying. In Israel and abroad. No doubt, a plague is a great time to be angry. A feeling of helplessness combined with the need to do something, say something, blame someone… and this community, is a great place to put all this anger on.

הקהילה הזו שכל הוויתה עזרה הדדית, שנותנת נפשה על “ביקור חולים”… אם אנחנו חושבים שהבידוד תפס אותנו לא בטוב, קשה לתאר מה קורה שם. דירות של 2-3- חדרים עם 9-10 נפשות וכל אחד אמור להיות “מבודד”. אנשים עם טלפונים ישנים, בלי גישה לכל המדיה החדשנית, להוראות העדכניות. אנשים שבאים ממקום של מסירות נפש. שלומדים מגיל צעיר לתת את החיים למען עם ישראל, למען אלוהי ישראל. תורת ישראל… כבר אמר ביאליק, “שמים, בקשו רחמים”…

This community, that lives on “helping one another”, that gives its life over “visiting the sick”… if we think that this “social isolation” caught us “not so good”, it’s hard to imagine what’s going on there. 2-3 rooms (not “bedrooms”) apartments with 9-10 people, each needing to “isolate”. People with outdated phones, unable to get the new media, instructions, news. People who come from a place of “mesirut nefesh”, sacrificing one’s life. Who learn from an early age to give up everything for the People of Israel. The G-d of Israel. The Torah of Israel… The great poet, Bialik, said already, “heavens, please ask for mercy”…

מצרים הוא לא רק מקום בצפון מזרח אפריקה. וההגדה, לא רק סיפור הסטורי. הוא מקום בתוכנו. כאן ועכשיו. מקום צר ונצור ואיום וחשוך ונורא ואנחנו מוזמנים לצאת ממנו, להוולד מחדש, להפתח. כל פעם מחדש.

Mitzrayim” = Egypt, literally meaning “tight place”, related to “tzores” in Yiddish, is not just a place in North Africa. And the Haggadah not just a historical tale. It’s a place inside us. Here and now. A narrow, siege, awful, dark and terrible, and we are invited to leave it; to be reborn, to open up. Every time anew.

המדרש מספר שלפי הפסוק “ובני ישראל יצאו חמושים” (מהמלה חמש), רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים. הפעם, אנחנו מבקשים לא להשאיר את 4/5 מעם ישראל מאחור. הפעם נצא ביחד. ניסן הוא סוג של ראש השנה. ובראש השנה צריך – תשובה. לא תשובה של להפוך להיות “דתיים”, אלא של לנצל את הזמן להתפקס פנימה, לחשוב על לצאת ממצרים. כל אחד מהמצרים, מהמייצרים, שלו. להעיז להרשות לעצמנו להרגיש. לתת. להפנות חמלה גם למי שהוא לא בדיוק אנחנו. וגם, לעצמנו.

The midrash tells us that according to a verse in Exodus (13:18), only one fifth of the Children of Israel left Egypt. This time, we ask not to leave 4/5 behind. This time we are going to leave together. This month, Nissan, is a kind of New Year. And on New-Year, we need repentance, tshuva. Not the kind that makes all of us same kind of “religious”, but the kind that focuses inward, that thinks about leaving Egypt, each one of us and their own “tight straights”. To dare allow ourselves to feel. Give. Show compassion even to someone who doesn’t look like us. And also, to ourselves.

השנה אפשר להיות כל ארבעת הבנים כולם: כמובן, לשאול את שאלת החכם המתוחכמת ומתחכמת וגם להתנגד ולחקור את מה שלא נראה לנו כרשע. אבל אולי יותר מכל, לפתוח את הלב כמו התם, לשאול מה זאת, ולחכות, להיות מוכן לקבל תשובה חדשה-חדשה, וגם אולי, לא לשאול שום דבר, ולהודות בחוסר הידיעה.

This year, we can be all the four children together: of course, we ask the “Wise Son’s ”sophisticated” (pontificated) question, and we can also vehemently object whatever doesn’t seem right to us, like the “Bad Guy”. But maybe more than anything, we can be the Simple, Wholehearted Son, asking “what’s this”, and truly waiting, being ready, for a brand-new answer. And maybe, we can also not ask anything at all, acknowledging a time of not knowing.

השנה אי אפשר לפתוח את הדלת לאליהו, שמא לא יבוא בכפפות ומסכה, ומן הסתם כבר היה אצל השכנים וגם, כך אומרים, הוא בעצמו בקבוצת סיכון… אבל אולי זה בכלל הפוך. זה לא אנחנו שמחכים לאליהו. זה אליהו, שעזב את העולם בכעס, אש וסערה, ושחוזר אלינו ללמוד איך להיות יותר ברוך, יותר בקבלה, יותר בחיוך. ואולי מפני שאנחנו שכחנו, אנחנו חייבים ללמוד מחדש לפני שנוכל ללמד גם אותו. מי יתן ושנה הבאה נהיה מוכנים.

This year, we can’t open the door for Elijah, who perhaps will not wearing a mask and gloves, and probably has been to the neighbors before, and is himself in a risky category age-wise… but maybe. It’s backwards. We are not the ones waiting for him, but rather, it’s Elijah, who left in anger, and stormy fire, who’s returning to us to learn how to be softer, more accepting, kinder, with a smile. And maybe because we forgot, we have to learn anew before we can share that with him. Here’s in prayer, that next year we’ll be ready.

חג כשר ושמח. with many blessings for a good holiday!

Posted in Uncategorized | 1 Comment

פרשת צו, הדף ובעיקר – האש, האש – The Torah portion of Tzav, a little daf & mostly, the Fire, the Fire!

There are more than 5800 verses in the Torah and almost every day I fall in love with a different one, but this Torah portion definitely holds one of the very top:

יש יותר מ-5800 פסוקים בתורה, וכמעט כל יום אני מתאהבת באחר, אבל פרשת השבוע הזה, בהחלט מחזיקה באחד הגדולים:

צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

Command Aaron and his sons thus: This is the ritual of the burnt offering: The burnt offering itself shall remain where it is burned upon the altar all night until morning, while the fire on the altar is kept going on it.

This verse (Leviticus 6:2) opens the 6th chapter of Leviticus and the Torah portion of Tzav. Tzav means “command”. If we add one letter, we get tzevet – team, and one more – tzavta, togetherness. It seems to straddle the line between the individual and his or her surroundings, and resonates one of debates between Rashi and Tosfot in this week’s daf, Talmudic Torah.

הפסוק הזה, פותח את הפרק הששי בספר ויקרא ופרשת צו. צו מלשון ציווי. נוסיף עוד אות – ונקבל צוות. ועוד אחת – צוותא, כמעין הבעה של המתח בין היחיד וסביבתו, מה שמעורר הדים לויכוח בין רש”י ותוספות בקרית הדף היומי השבוע.

We are in Tractate Shabbat, and because of the Gemara’s associative nature, while we started this chapter talking about oils appropriate for lighting Shabbat candles, before too long, we are talking about Hanukkah, first about oils and then about all sorts of halachot related to the holiday. One of the questions between Rashi and Tosfot there is, since we are talking about the need to light my candles outside the home, does that mean “outside” right outside my private door, possibly in the hallway, or is it all the way in the front yard?

אנחנו במסכת שבת, ובגלל החשיבה האסוציאטיבית של הגמרא, בשעה שהתחלנו את הפרק הנוכחי ברשימת שמנים אסורים ומותרים לשימוש בנרות השבת, לפני שהבנו מה קרה, אנחנו מדברים על חנוכה, בהתחלה על שמנים ופתאום על כל מיני הלכות הקשורות לחג. אחת השאלות בין רש”י ותוספות שם היא, מכיון שאנחנו מדברים על הצורך להדליק נרות מחוץ לבית, האם משמעות ה”בחוץ”, זה ממש בצד השני של דלת הכניסה שלי, אולי במסדרון, או שהמשמעות היא בחצר הקדמית?

This sounds like minutia, but it’s really a big question: where is my “outside”? where do I end and someone or something else begins? If I take my “light”, my essence and presence, into the outside world, how do I interact with the passersby? Do I think of them as people who know me or strangers? What will either attitude beget? In this case of the Hanukkah candles, what if my yard has two entrances (daf 23a): do I need to light in both places or one is enough? Wait, why do I need to light in both? I fulfilled my lighting with one! Who cares about the other entrance?

זה נשמע כמו עוד ויכוח טרחני על פרטים קטנים, אבל האמת שזו שאלה גדולה: איפה ה”בחוץ” שלי? איפה אני נגמר ומשהו או מישהו אחר מתחיל? אם אני לוקחת את ה”אור” שלי, את הנוכחות והליבה שלי, החוצה, איך אני מתנהלת עם העוברים ושבים? האם אני חושבת עליהם כאנשים שמכירים אותי או כזרים? מה תהיה התוצאה של גישה זו או אחרת? במקרה זה של נרות חנוכה, מה אם לחצר שלי יש שתי כניסות (דף כג:א): האם עלי להדליק את האור בשתי הכניסות או אחד מספיק? רגע, למה עלי להדליק בשתיהן? כבר “קיימתי את המצווה” שלי עם הדלקה אחת! מה אכפת לי מהכניסה הנוספת?

Nevertheless, the Gemara teaches that if you do have two entrances, both must be lit, not because of your own fulfillment of the mitzvah, but because of how people who walk by perceive it. The lack of light at the other entrance might make them think you don’t light at all; maybe you’re really important and when they see you don’t light, they won’t light either, thinking, wait, is it Hanukkah today?? Maybe it’s tomorrow??….

ובכל זאת, הגמרא מלמדת שאם יש לך שתי כניסות, צריך להאיר את שתיהן, לא בגלל קיום המצווה שלך עצמך, אלא בגלל איך שאנשים שעוברים ליד, רואים זאת. חוסר האור בכניסה השניה עלול לגרום למישהו לחשוב שלא הדלקת בכלל. אולי אתה אדם חשוב, וכשאנשים רואים שאתה לא מדליק, גם הם לא ידליקו, אולי יחשוב, רגע, חנוכה היום בכלל? אולי זה בכלל מחר??

As we are painfully learning these days, although each one of us is a beautiful individual by his or her own right, we don’t live in a vacuum, and our “light” has huge impact on those around us. This also stands in conflict with the idea that “righteous people” can be saved due to their righteousness… Turns out, when it’s “dark” outside, everyone is in danger; everyone needs to be careful with their light.

כמו שמזכירים לנו המאורעות הנוכחיים, למרות שכל אחד מאיתנו הוא יחיד יפיפה לכשעצמו, אנחנו לא חיים בואקום, ול”אור” שלנו יש השפעה עצומה על אלה שנמצאים סביבנו. עובדה זו גם עומדת בקונפליקט עם הרעיון של “צדיק וטוב לו”, והצדיק לא יפגע בגלל צדיקותו. אנחנו רואים שבשעת משבר, כש”חושך” בחוץ, כולם בסכנה, ועל כולם להזהר עם ה”אור” שלהם.

The priest of the opening of this Torah portion is called to tend for the light, the fire, on the altar. I have a theory, which sadly I haven’t (yet) spent much time working on, that the Torah can not only be in a linear fashion, but also in a spiral one (and maybe even back to front –). Here, the verse can take us back to Genesis: there is night, and then there is day. Bringing in the new day and its fire involves getting rid of the chaos which the previous day left. Before starting anew, the kohanim therefore, must first take out yesterday’s ashes.

הכהן בפתיחת פרשת “צו” נקרא לטפל באור, באש בעצם, המזבח. יש לי תאוריה שלצערי לא עבדתי עליה מספיק שבשעה שאפשר לקרוא את התורה בצורה ליניארית, בקו ישר מתחילתה לסופה, אפשר גם כספירלה (ואולי גם מהסוף להתחלה…). כאן, הפסוק לוקח אותנו בחזרה לתחילת ספר בראשית. יש לילה ואחר כך יש יום. הבאת היום החדש ואורו, מצריכה אותנו קודם כל להפטר מהבלגן – תוהו ובוהו – שהשאיר היום הקודם. לכן, לפני שמתחילים צריך קודם כל להוציא את האשפה של יום אתמול.

Oh, how I wish I knew how to do that too! That my morning’s tradition included a daily routine to take out all the remainders of what has been smoldering within me restlessly from the past and let it go somewhere, in a “holy”, set aside site, where this can decompose and become fertile and suitable for whatever is its next purpose! And the fact that they put on special garments in order to do that; that taking out the trash is just as holy a task as any other job in the Temple!

או, הלואי וידעתי איך לעשות זאת גם אני! שמסורת הבקר שלי תכלול שגרה יומיומית להוציא את כל מה שנשאר מאתמול, כל מה שמבעבע עדין בחוסר שקט מהעבר, ולשים את זה בצד איפהשהו, במקום “קדוש”, מיוחד לכך, שם הפסולת תוכל להפוך לקומפוסט, להפוך להיות פוריה ומתאימה למה שלא תהיה מטרתה הבאה! והעובדה שהם שמו לשם כך בגדים מיוחדים! שהוצאת הזבל היתה מעשה קדוש כמו כל תפקיד אחר במקדש!

The cleanup, as any, takes discernment. The ashes – out; but not the fire (6:2):

מלאכת הנקיון דרשה מיומנות ואבחנה: את הדשן צריך לזרוק. את האש- לשמור:

וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

And the fire on the altar will be kept going on it.

And a couple of verses later, again (6:5): וכמה פסוקים אחר כך, שוב

וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה….

And the fire on the altar shall be kept burning, it will be not be extinguished….

Why the repetition? Maybe the Torah, indeed, only spoke of the one and only Temple made of stone and wood, but, perhaps the Torah also talks about the temple within each and everyone of us. Perhaps it asks us to remove what yesterday left behind which is no longer useful and nourishing while making sure we do keep our own inner fire; that we tend to it with love, respect and care, that we make sure, no matter what, to not let anyone, from within or without, to put it out; and that we look out for our neighbors too; that we care about them and what’s going on with them, in actions, thoughts, prayers… whether they are right next door or in Bnai Brak and New York.

למה חוזר הכתוב? אולי התורה אכן דברה אף ורק על המקדש העשוי מאבן ועץ, אבל אולי, התורה גם דברה על המקדש בתוך כל אחד ואחת מאיתו. אולי, מה שמתבקש מאיתנו זה לזרוק את מה שנשאר מיום אתמול שכבר לא נחוץ ולא מועיל לנו, בשעה שנשמור על האש הפנימית שלנו, שנטפל בה באכפתיות ואהבה, כבוד ותשומת לב, שנוודא, שלא משנה מה, לא ניתן למישהו לכבות לנו אותה, מפנים או מחוץ, ושיחד עם זה, נזכור לדאוג גם לשכנינו, שיהיה אכפת לנו מהם וממה שעובר עליהם, בין אם במעשה, בדיבור, במחשבה ,בתפילה… בין אם הם ממש לידינו או בבני ברק וניו יורק.

שבת שלום

Shabbat Shalom.

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , | Leave a comment

Corona Journal (3) ימי הקורונה

Our building’s “va’ad bayit” (house committee) sent out an email letting us know that the building’s cleaning lady is now working from home, so please don’t be too messy in the public areas. And I thought, mmm… the next day, the va’ad bayit boss rang the door bell. Can I actually open the door now to anyone?? I did and moved back. He pointed to a set of new cleaning supplies and wished me luck. I heard myself thinking, “yeh, I have a job”! At a time when world-wide economy is collapsing, it’s good to know one can still do simple, much needed and appreciated, tasks.

וועד הבית של הבנין שלח אימייל שמודיע לנו שהמנקה מעכשוי עובדת מהבית, לכן בקשה, לשמור על הנקיון באיזורים המשותפים. ואני חשבתי, מממ… למחרת ראש הוועד צלצל בפעמון הדירה שלי. האם אפשר בכלל לפתוח את הדלת בימים אלו למישהו? פתחתי וזזתי אחורנית. הוא הצביע על סט כלי נקיון חדשים ואיחל לי הצלחה. שמעתי את עצמי חושבת, “יה, יש לי עבודה!” בזמן שהכלכלה העולמית קורסת, טוב לדעת שעדיין אפשר לעשות מטלות פשוטות, נצרכות, מוערכות.

The next day, wrapped in a colorful sh’mate around my head (I didn’t want anyone to miss the sight), mop in hand, I headed to the top floor (“mom, you need a strategy”, advised my daughter who knows this building well). Like many Haifa buildings, this one too, is only two stories tall when you come in, hiding the four other floors which meander into the wadi. Plus the entrance hall. Please the parking. Plus the garbage bin area.

למחרת, עטופה במטפחת צבעונית סביב ראשי (כנראה לא רציתי שמישהו יפספס את המחזה-), מגב בידי, טיפסתי לעבר הקומה העליונה (“אמא, את צריכה אסטרטגיה” יעצה לי ביתי שמכירה את הבנין היטב). כמו בתים רבים בחיפה, גם זה, מתנשא רק שתי קומות לגובה מהכביש, מחביא את ארבע האחרות שמתפתלות את הואדי. כולל המבואה. והחניה. ואיזור האשפה.

Cleaning is good. Down to earth. Immediately satisfying. And done. It’s a great meditation. And it’s good for one’s ego. After all the degrees, experience and what not, nothing like dipping a rag in a bucket of soap to bring about some humility. Yes, this is good for one’s humility, I remembered yoga teachings; very good. For a moment, I felt quite proud how much humility this job brings about… Then again, there is no mitzvah to be humble. Even though it’s considered Moses’ greatest quality. Why not? Why not command us to be like Moses? Like Hillel, the elder, who stood (sat, actually) humbly before Shamai and others?

עבודת נקיון, זה טוב. קרוב לקרקע. מספק מיידת. עשוי ונגמר. זו מדיטציה נפלאה. וזה טוב לאגו. אחרי כל התארים, נסיון, ומה לא, אין כמו לטבול סמרטוט בדלי עם סבון כדי להביא קצת ענווה. כן, זה טוב לענווה, נזכרתי בחוכמה מהיוגה, ממש טוב. לרגע הרגשתי גאוה גדולה כמה ענווה העבודה הזו מביאה… ואז נזכרתי שאין שום מצווה להיות ענו. אפילו שזו נחשבת מידתו הגדולה של משה רבנו. למה לא? למה לא לצוות אותנו להיות כמו משה? כמו הלל הזקן, שעמד (ישב בעצם) בענווה רבה לפני שמאי ואחרים?

Because it’s impossible. True humility necessitates a state of “being” rather than “doing; a state of flow. It’s escapable. The moment one notices it, it’s gone. The closest I can get to barely touching it, is at the very end of 7th floor, dirty bucket at hand, feeling my lower back, lifting my head from the floor tiles, and realizing a. I’m done; b. I have not been thinking for the past few minutes. C. I wonder, will anyone even? And there. It’s gone again.

אולי מפני שזה בלתי אפשרי. ענווה אמיתית מצריכה מצב של “הוויה” במקום “עשייה”. מצב של “זרימה”. וזה חמקמק. ברגע שמבחינים בה, היא נעלמת. הכי קרוב שאני מצליחה להגיע לבקושי לגעת בה, זה בסוף הקומה השביעית, דלי מלוכלך ביד, מרגישה את הגב התחתון, מרימה את ראשי מהבלטות ומבחינה ש-א. סיימתי. ב. לא חשבתי על כלום כבר שתי דקות רצוף. וג. האם בכלל מישהו ישים לב? וזהו. זה שוב נעלם.

*******

My neighborhood gives me presents. Within the 100 meters I’m allowed (actually a 628m radius, if figured correctly…) much is going on behind the shutters. People are cleaning. Because of Pesach. Because of boredom. Because of Corona. Or a sense that what was, is no longer. Mostly books: Yoga philosophy in Hebrew; reading books that were good for one flight (a relic from those days when flying was a thing); the Bible encyclopedia in three volumes; women magazines; how to be an army doctor. A picture frame. Some plants.

השכנים משאירים לי מתנות. בלי ידיעתם. בתוך ה-100 מטר המותרים (בעצם 628מ’ רדיוס אם חשיבנו נכון-), הרבה קורה מאחורי התריסים. אנשים מנקים. בגלל פסח. בגלל השעמום. בגלל הקורונה. או תחושה שמה שהיה כבר איננו. בעיקר ספרים: פילוסופיה של יוגה בעברית. ספרי קריאה שהיו טובים לטיסה (מזכרת מהימים בהם טיסות היו משהו). אנציקלופדית התנכ בשלושה כרכים. מגזין “לאשה”. איך להיות רופא צבאי. מסגרת לתמונה. עציצים.

One day, there is a set of suitcases, in not too bad of a shape, near the trash, lined up, ready for a journey, as if their owners gave up that ever… I come home and look at my pink backpack, the one which for months was almost an inseparable part of my coming and going. Do I need to put hide you in the back room? Put you away? I pick it up from its place near the door and look at it. It’s slumped, a little faded from lack of sunlight and adventures. I dust it off and remember, an instruction from the building of the mishkan: the poles of the holy ark were never to be removed, ready for travel as soon as needed.

יום אחד, שורה של מזוודות, במצב לא רע, עומדות ליד הפח, כמו מוכנות לנסיעה למסע רחוק. וכמו בעליהן ויתרו על הסיכוי ששוב… אני חוזרת הביתה ומביטה בתרמיל הגב הוורוד שלי, זה שבמשך חודשים היה כמעט חלק בלתי נפרד מהגב שלי, מלכתי ובואי. האם גם אני צריכה להחביא אותך בחדר האחורי, לשים אותך איפהשהו? אני מרימה אותו ממקומו ליד הדלת ומסתכלת בו שוב. הוא קצת שפוף, דהוי משהו מחוסר שמש והרפתקאות. אני מנקה את האבק ונזכרת מקטע בבנית המשכן: נאסר להוציא את מטות ארון הקודש ממקומם, לא משנה מה, שתמיד יהיו מוכנים לתזוזה ברגע שיתבקש.

To be clear: I am not “hopeful”. I am not delusional. I am not an “optimist”. I operate in my day to day life as if all there is, is here and now; as if this can take a long, very long, time. Scary years run through my mind. 1914; 1933; 1939. Times when people thought, see you soon, and met after 4-5-6 years, if at all… And I worry for what’s going on now elsewhere and how will it all look after. But whenever that after shows up, I want my backpack to be right near the door.

להבהרה: אני לא “מלאת תקווה”. אין לי אשליות. אני לא “אופטימית”. אני חיה את חיי היומיום שלי בימים אלו כאילו כל מה שיש זה כאן ועכשיו. כאילו זה יכול לקחת זמן. הרבה זמן. תאריכים מפחידים רצים לי בראש: 1914. 1933.1939. זמנים כשאנשים חשבו, נתראה בקרוב, ונפגשו אחרי 4-5-6- שנים, אם בכלל… ואני דואגת מה קורה במקומות אחרים בעולם ואיך הכל יראה אחכ. אבל מתי שלא יגיע האחר-כך הזה, אני רוצה שהתרמיל שלי יהיה ממש ליד הדלת.

*******

It’s time for every Jewish person to apply for an Israeli passport. To plan to apply. To think they plan to apply… whatever works halachikly… No, not because the elections (already forgotten) or Anti-Semitism, but rather, the upcoming 3 days of combination holiday and Shabbat, mixed with quarantine and increased isolation. Two of those are plenty, seriously. And I do love the second day of chag. So I am not asking to “cancel” it, or “abolish tradition”, just to find a way to sanity. Seriously. We’ll give you a sink. Or whatever constitutes a “dwelling place” here. Of all recent challenges, this one is just too much.

הגיע הזמן שכל יהודי יגיש בקשה לדרכון ישראלי. שיתכנן להגיש בקשה… שיחשוב לתכנן להגיש… מה שעובד הלכתית. לא, לא בגלל הבחירות (שכחנו כבר) ולא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל ימי החג הקרבים ובאים עלינו לטובה, בחוצלארץ, שלושה ימים רצופים של חג ושבת, מעורבבים עם בידוד וריחוק חברתי. שניים מהרשימה הזו זה כבר מספיק, ואני אחת מאלו שאוהבת חג שני. אין כאן בקשה לשנות את “החוק”, או ל”בטל” מסורת אבות. חלילה. רק למצוא דרך לשפיות. ברצינות. ניתן לכם כיור. או מה שלא יחשב “מקום מגורים” כאן. מכל האתגרים האחרונים, זה נראה כמו קצת יותר מידי.

בשורות טובות – Here’s to good news

Join me on zoom for learning:
Hebrew, Sunday, 20:00 (8pm Israel time):  https://zoom.us/j/891719011
English, Thursday, 20:00 (8:00pm Israeli time)    https://zoom.us/j/328746409

 

Posted in Uncategorized | 1 Comment

ToD: Tractate Shabbat (13b): About Troubles

Chananya ben Chizkiya ben Garon is known for hosting, in his attic, an interesting meeting between the sages of Beit Samai and Beit Hillel. The era is most likely right around the destruction of the 2nd Temple and Great Revolt in Jerusalem (around 70CE). The description indicates that Beit Hillel sages were forcefully kept out, so that Beit Shamai could “democratically” pass rulings. which possibly were intended to support a more extreme struggle against the Romans. 18 various rulings, that seems almost completely obscure to us, were decided on that day with great pompous and drama, as the tension grew and grew.

He is also knowns for “saving” the Book of Ezekiel, coming up next on 929, since this book contains ideas that are hard to grasp and he settled those. And for compiling a book known as Megilat Ta’anit.

Megilat Ta’amit, literally “the Scroll of Fasting,” is an ancient text in the form of a chronicle which enumerates 35 eventful days on which the Jewish nation either performed glorious deeds or witnessed joyful events. These days were celebrated as feast-days; public mourning was forbidden on 14 of them, and public fasting on all. Chananya and his crew wrote it, and why? The Gemara tells us:

שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת.

Because they held dear (“liked”) the troubles that befell Israel.

What? What’s to like about troubles?

Says Rashi: “like the troubles” means that since they were redeemed from them, it’s the miracles of redemption that were so very dear to them, to praise the Holy One, and they would write the tell about those glorious days to make them days of celebration and joy.

Rabban Shimon ben Gamliel who was the president of the Sanhedrin (Great Assembly) after the Bar Kochva revolt (around 140CE) responds with what I hear is a sad smiling sigh:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף אָנוּ מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתּוֹב אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין.

Rabban Shimon ben Gamliel said: We also hold dear the troubles, but what can we do; for if we came to write about all these kind of days, we would not manage to do so, as the troubles that Israel experienced in every generation and era are numerous.

Ma na’ase, what can we do. Such a strange “love-hate” relationship we have with “troubles”. Of course, if anyone asks, we don’t want them, and yet, at times, we like to talk or listen to someone talk – about them… get near them, touch them lightly, or not so lightly, with our little pinky, to see, what is this… and at times, they help us appreciate things we didn’t see before, discover new ways… why? Why like this? Is there really no other way?

The month of Nissan, which started yesterday, is marked by spring and with that, openness. It’s visible in nature around, and also internally, with the upcoming holiday of Pesach, we’re invited to open and ask questions, not only of others, but of ourselves as well. Recent days have definitely left us, at least me, with unique time to think, explore and wonder.

May we find good and meaningful answers; may some of those continue to be left with question marks; may we hear good news, and may we all have a – Shabbat Shalom.

 

Posted in Uncategorized | Tagged | Leave a comment

Corona Journal day something (2) – English & עברית

כבר הרבה זמן יושב איתי רעיון: “ישיבה-אשראם”. מקום שישלב יהדות ויוגה, חוכמות מזרח ובית. חלום גדול. וגם פשוט ביותר. הלוא הבאנו הכל מכל העולם, אוכל ותבלינים ולבוש ומוסיקה וצעדי ריקוד, אז למה לא גם תירגולת בריאה לגוף, מתיחות בקר וערב, נשימות עמוקות, סגנון אכילה בריא… כמו שכבר אמר דוד המלך, “כל עצמותי תאמרנה שירה” וגם “ויהיו לרצון… הגיון ליבי”… וכל זה יחד עם עבודה חיובית, למען האחר, למען הסביבה, וכמובן, לימוד יהודי מעמיק…

It’s been a while that I’ve had this idea: a “Yeshiva-Ashram”, a place to combine Judaism and yoga, east and home wisdoms. A big dream. And at the same time, very simple. After all, we’ve incorporated things from all over the world, food and spices and clothing and music and dance steps, then why not healthy body maintenance, exercises, stretching morning and evening, deep breathing, healthy eating style as well… Just like King David Said, “all my bones will say a song” and also, “may the meditations of my heart be acceptable to You”… and all that, along with work for the other, for the environment, and of course, in depth Jewish learning….

והנה. עכשיו יש לי.

על כוס תה. לימון עם ג’ינג’ר. עם שום. עם קינמון. עם כורכום. עם מרווה. עם… עם שקט, אני מגלה. אני בסדנת ויפאסאנה עד להודעה חדשה. המקום בתפוסה מלאה – אני, עצמי ובשרי. יש לנו לו”ז, למרות שלא תמיד כולם ממושמעים. ובכל זאת. תפילה. יוגה. לימוד. איזה עבודה יזומה. לפעמים שירה, כי מי ממילא שומע. לפעמים ריקוד, כי מי ממילא רואה. ורחשי הבית. המקרר מזמזם. המרק מבעבע. הרוח בתריס.

And now, I have it.

Over a cup of tea. Lemon with ginger. With garlic. With cinnamon. With turmeric. With sage. With…. Silence. I realize. I’m at an indefinite Vipassana workshop. The place is filled to capacity – me, myself and I. we have a schedule, although everyone doesn’t always follow it. And yet. We try. Davening. Yoga. Learning. Some creative work. Sometimes singing – no one listens anyway. Sometimes dancing – no one watches anyway. And the sounds of home. The fridge humming. The soup bubbling. The wind through the shutters.

ומנגד, אימיילים. וואטסאפ. ובדיחות… לפעמים רוצה להגיד, די, בבקשה, אל תשלחו לי יותר, קליפים מצחיקים, הומור שחור… די, לא יכולה יותר, איך יש לכם מקום לשטויות? הכל בתוכי מכווץ פנימה. מספיק. לא…. טוב, נו, בסדר, הנה פתחתי בכל זאת, חחה, זה טוב! אני צוחקת עכשיו, וווא, ממש תודה, וואלה, זה באמת היה מצחיק, טוב, אז אולי רק עוד אחת…

And on the other side, emails. And whatsapp. And jokes… sometimes I want to say, enough, please; don’t send me anymore, funny clips, dark humor… please. I can’t do this anymore; how do you have room for nonsense? Everything inside me points inward. Enough. I can’t…. Oh, ok, ok, well, here, I opened it after all. Haha, that’s good! I’m laughing, wow, thank you, this one was really funny. Alright then, maybe just one more….

ברגעים רבים אני נזכרת בסבתא שלי. שתי מלחמות עולם. 4 מלחמות בארץ. מאירופה ה”מתורבתת” ללבאנט המאובק. שני בנים שקברה. בגיל 82, 83 כשהטלויזיה הגיעה לארץ, ראתה את ארתור רובינשטיין על הפסנתר. הזקן הזה עוד חי? שאלה על מי שהיה בן גילה, וצחקה, כאילו המלאך כבר היה והלך. בלעדיה.

There are many moments that I think of my grandmother. Two World Wars. Moving from cultured Europe to the dusty Levant. 4 wars in Israel. Buried two sons. At 82, 83, when TV made it to Israel, she saw Arthur Rubinstein on the piano. “That old guy is still alive?” she asked about her peer, laughing, as if the angel has already passed through and left. Without her.

הייתי הולכת לבקר אותה בחדר שלה. התריס מורם. באגרטל פרחים טריים. הספה ביום, מטה בלילה – מסודרת, כריות צבעוניות באלכסון, סימניה בתוך ספר נח על השידה. יושבת זקופה אל השלחן. הקלפים פזורים לפניה. הרדיו ביצירה קלאסית. קמה לשים כמה גרגרים לקנרי הצהוב במטבחון. פותחת חלון לנשום את ריח האורנים. סוגרת מפני האבק. יושבת. מעבירה עוד שני קלפים “למעלה”. מנגבת גרגר בלתי נראה מהשמלה. כחולה. מגוהצת. כפתורים לבנים. שרשרת. לפעמים עגילי פנינה מהודקים. השיער הלבן-תכלכל עשוי בקפידה, ארוז בדיקנות ברשת דקיקה.

I would go visit her in her room. The window shade rolled up. The vase had fresh flowers. The couch by day, bed at night, was made, colorful pillows laying diagonally, a bookmark in a book on the nightstand. She’s sitting up by the table, the cards laid before her; the radio paying a classical symphony. She gets up to put a few seeds for her yellow canary in the kitchenette, opens the window, taking in the scent of pines, shuts it, sits down. Pulls two more cards and places them “up high”, brushing an invisible spec from her dress, blue, ironed, white buttons, a necklace; pearl clip-on earrings at times. Her white-almost light-blueish hair perfectly made and pinned carefully in a delicate net.

אני נזכרת. מלחמת ששת הימים. סבתא לא באה למקלט. אמא, אמא, מה עם סבתא? היא שולחת אותי לבדוק מה שלומה. סבתא שלי יושבת באותו הכסא עם אותה השמלה ואותם הקלפים. הרדיו פתוח, הביביסי משדר חדשות ש”אפשר לסמוך עליהן” וגם להבין. “סבתא, סבתא, אומי, אומי, בואי למקלט”, אני מבקשת בהתרגשות, מנסה למשוך בידה. “לכי את, אני נשארת פה”, היא עונה אחרי מבט ארוך. אבל… “אם הוא רוצה, אם זה מה שחסר לו עכשיו, אותי, אז שיבוא לקחת אותי מהבית” היא ממשיכה בגרמנית.

אף פעם לא שאלתי אותה, איך היא עשתה את זה, והיא אף פעם לא דברה. אבל עכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת היא ספרה. ואני רק מקוה כל כך ששמעתי.

I remember. It’s the Six-Day-War. Grandma didn’t come to the shelter. Ima, ima, what’s with grandma? Mom sends me to check on her. My grandma sits in the same chair with the same dress and the same cards. BBC reporter with “reliable news” and also, understandable. “Savta, savta, Omi, Omi, come to the shelter”, I beg excitedly, trying to pull on her arm. “you go, I’m staying here”, she replies after a long gaze. But…. “If He wants; if that’s what He is missing now, me, he can come by and pick me up from home”, she continues in German.

I never asked her, how did she do it. And she never spoke. But now I think that maybe, after all, she did tell me, and I can only hope that I actually listened.

כשהעננים מתפזרים קצת בשבת בבקר אני מתחמקת להליכה על גבול השכונה, ליד הירוק של האביב. צבעונים אדומים-כתומים בין הסלעים, אחירותם צהוב. לוטם לבן. כליל החורש בורוד-סגול. ציפורים מזגזגות בשמים. אויר הרים אחרי הגשם של הימים האחרונים. כמעט ואין אנשים ברחוב, כל כך שקט כאילו העולם עוצר את נשימתו, ומתכנס, פנימה עוד ועוד ועוד. ופתאום מישהו עובר על אופניים בכביש. “אין פזמון, תרקדי!”, הוא צועק אלי שורה מתוך שיר וריקוד. אני צועקת בחזרה, “שבת שלום, בשורות טובות”! ושוב שקט. ואני הולכת הלאה וחושבת, היום דברתי עם בן אנוש אמיתי. רק שלא אשכח איך.

Saturday morning, when the clouds open up a bit, I sneak out for a walk on the edge of my neighborhood, by the spring’s green. Orange – reddish wild tulips among the rocks; yellow “Spanish Broom” (so it’s called, I checked); white rockrose; pinkish-purple redbud. Birds are zigzagging in the sky. The mountain air is crisp after the recent days’ rains. There are almost no people in the street. It’s so quiet, as if the whole world is holding its breath, turning inwards, more and more and some. Then suddenly someone passes by on bicycle: “there’s no chorus, just dance!”, he yells a line from a song and a dance. I yell back, “Shabbat shalom, B’sorot Tovot! May we hear good news!”, and it’s quiet again. And I walk on, thinking, today I spoke with a real human being. I just hope I don’t forget how.

 

Posted in Uncategorized | 2 Comments

Tod: Reading to Candle Light – Tractate Shabbat 12b – מהדף היומי: לקרוא לאור הנר, מסכת שבת

G-d willing, when we emerge from this, there will be much to research about the impact on social isolation on our lives, health and well-being, and yes, I know about zoom and facebook streaming, even live, and skype and look, you can video-chat on Whatsapp! Yes, that’s all great, but what about the optimal measure of human touch, presence, caring and? Someone who can see past your screen and off hours, and notice a need, a smile, a question in your eyes? Or alternatively, how much togetherness is too much and how much too little? It seems like right now, there is a crazy imbalance between the two.

בעזרת השם הגדולה, כשנצא מכל זה, יהיה לנו כר נרחב למחקרים על השפעות הצפיפות מחד, והבידוד החברתי מאידך, על חיינו, בריאותנו, מצב-רוחנו, כן, אני יודעת שיש זום ופייסבוק, אפילו סטרימינג ו”לייב”, וסקייפ ו-וואו, יש גם וידאו-צ’אט בוואטסאפ! הידד. כן, זה הכל נפלא אבל אין לזה, לדעתי, שום קשר לכמות האופטימלית של מגע אנושי, נוכחות, יד אכפתית, מישהו שיכול לראות מעבר למסך 13 אינץ’ ואחרי השעות ולהבחין בצורך, חצי חיוך, שאלה בעיניים. או אלטרנטיבית, כמה ביחד זה יותר מידי וכמה פחות מידי. נראה שכרגע יש חוסר איזון משווע בין השניים.

Corona in the days of Masechet (Tractate) Shabbat. Or vice-versa.

Is there any meaning to all of this? Or do we find it, come what may?

קורונה ומסכת שבת. או אולי להיפך.

האם יש משמעות לכל זה? או שאנחנו מוצאים משמעות, לא משנה מה?

There’s a Rashi on Leviticus 26:32-35, describing what will happen if the people don’t listen and are removed from their land. He calculates exactly how the 70 years of 1st Temple Destruction and Exile are making up for 70 Sh’mita (land sabbatical) years that were not kept properly while in the Land. Is that why we are now keeping so many world-wide extra Shabbatot? Maybe. Maybe just a coincidence.

יש פירוש של רשי על ויקרא כו:32-35, הפסוקים המתארים מה יקרה אם לא נשמע בקול ה’ ונורחק מהארץ. רש”י שם מחשב בדיוק איך 70 שנות גלות וחורבן של תקופת הבית הראשון מכפרים על 70 שנות שמיטה שלא נשמרו כראוי בזמן שהיינו בארץ לפני כן. האם זה איכשהו קשור לזה שעכשיו אנחנו שומרים כל כך הרבה אקסטרה שבתות עולמיות? אולי. אולי זה רק מקרה.

Back to the Gemara, After a lengthy discussion, which isn’t over, about domains and going in and out, we have, sort of, begun looking at Shabbat preparations, and from there, some rules. Here’s one, in all three languages, Aramaic, Hebrew and English:

נחזור למסכת: אחרי שיחה ארוכה שלא ממש הסתימה בנושאי רשויות, הולכה, יציאה, איכשהו התחלנו להסתכל על הכנות השבת, ומכאן גלשנו לכמה חוקים. הנה אחד, בכל שלוש השפות, ארמית, עברית ואנגלית:

וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. אָמַר רַבָּה: אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת, וַאֲפִילּוּ שְׁתֵּי מַרְדָּעוֹת, וַאֲפִילּוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה עַל גַּב זֶה. חַד הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא תְּרֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי. וְהָתַנְיָא לֹא אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעִנְיָן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים.

שנינו במשנה שלא יקרא אדם בספר לאור הנר בשבת. אמר רבה: ולא חשוב אם הנר קרוב אליו מספיק בכדי שיוכל להטות אותו ממש, אלא אותו איסור שייך אפילו היה הנר גבוה שתי קומות אדם, ואפילו גבוה כשתי מרדעות שהם מוטות ארוכים המשמשים לנהוג את הבהמה, ואפילו היה גבוה עשרה בתים זו על גב זו.

ומדייקים: מכיון שנאמר “לא יקרא אדם” הכוונה היא לחד [אחד] הוא שלא ליקרי [יקרא], הא תרי [הרי אם הם שנים] — שפיר דמי [יפה נחשבו ואין בכך שום איסור, והתניא [והרי שנינו בברייתא במקום אחר] שלא יקרא לאור הנר לא אחד ולא שנים! אמר ר’ אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי במקרה כאן שהתירו לשניים, הרי זה כשעוסקים בענין אחד ויזכירו זה לזה. וכאן, שאסרו בשניים, הרי זה כשעוסקים הם בשני ענינים שונים.

We learned in the mishna that one may not read a book by candlelight on Shabbat. Rabba said: It does not matter whether the lamp was near enough to him to enable him to adjust the wick. The prohibition applies even if the lamp was two statures of a person high, and even as high as two plow handles, and even if it was as high as ten houses one atop the other. We learned in the mishna that one may not read, and the Gemara infers: One may not read, but for two, apparently he may well do so. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita elsewhere that neither one nor two are permitted to read by the light of the lamp? Rabbi Elazar said: This (seeming contradiction) is not difficult, as there is room to distinguish between them and say that here, where two were permitted to read by candlelight, it is referring to a case where they are both engaged in one matter. There, where two were prohibited to read by candlelight it is referring to a case where they are engaged in two different matters.

So we get it: don’t read near a candle you can tilt, because if you can, you might, and you shouldn’t. This is something called “s’yag” or “fence”, the need to protect one law with another. Therefore, one should not do something, not because it in itself is not allowed, but simply because it might (might) lead to something else. And so well does the Gemara knows us, that it says, even if the candle is high up beyond our hands’ reach, but reachable with a special stick, don’t read by its light, because you might get so involved in your reading and so aggravated when you lose its light, that you’ll figure out how to get to it, to add oil, just a little bit, to move it, ever so slightly… It’s nice the Gemara knows our nature and that it hasn’t changed in hundreds of years-); how much we are attracted to light, with all its meanings, and how determined we are when we’re doing something we think is important, to us.

אז הבנו: לא לקרוא לאור נר שניתן להטות, מכיון שאם ניתן להטות, אנחו עלולים, ואסור לנו. זהו כלל שנקרא “סייג”, מעין גדר: הצורך להגן על חוק אחד בעזרת אחד. נאמר לנו לא לעשות משהו, לא מפני שהוא עצמו אסור, אלא מפני שהוא עלול (עלול-) להביא לידי משהו אחר. והגמרא מכירה אותנו כל כך טוב שהיא אומרת, אפילו אם הנר הזה נמצא ממש גבוה, מעבר לאורך היד, אבל עדיין נגיש עם מקל מיוחד, אל תקרא לאורו, כי אתה עלול להכנס לקריאה כל כך שתשכח הכל, וכשהאור ילך ויקטן, אתה תתעצבן כל כך שכבר תמצא דרך איך להגיע עד הנר, גם הגבוה, להוסיף רק טיפ-טיפה של שמן, להזיז אותו רק קצת, ממש רק טיפונת… זה יפה בעיני איך שהגמרא מכירה אותנו, ואת הטבע האנושי שלנו שלא ממש השתנה במשך מאות ואלפי שנים, יודעת כמה אנחנו נמשכים לאור, על כל משמעויותיו, וכמה אנחנו חדורי מוטיבציה כשאנחנו שקועים במשהו חשוב. לנו.

But then, all this goes away when there are two;; not just any two who pass each other mindlessly, averting their gaze lest they see into the pain and loneliness of another human, but two who are doing something together, something meaningful, like reading, learning, sharing, enriching, maybe debating a certain paragraph, laughing over a crazy situation. Then it is not a problem to do so by candlelight, and why? Not because lighting a fire on Shabbat is suddenly ok, but because we, the Gemara, that is, thinks of it like this: when there are two human beings, each reading to him or herself, they are considered two separate units, two “doses”, if you will, of “an individual”, each preoccupied with a different “thing”, and therefore, not mindful of the other’s actions on Shabbat. But, if they read together, they are now considered one unit with 2 minds, 2 hearts, 4 ears and 4 eyes.

אבל אז, כל זה נעלם כשיש כאן שניים. לא סתם שניים שעוברים אחד ליד השני ברחוב בחוסר מחשבה  והתיחסות, מתעלמים במופגן פן יפגוש מבטם חס וחלילה לרגע בכאב ובבדידות של בן אנוש אחר, לא. אלא שנים שעושים משהו ביחד, משהו משמעותי, כמו לקרוא, ללמוד, לשתף, להעשיר, אולי מתוכחים על פסקה מסוימת, צוחקים על מצב מטורף. אז אין שום בעיה שיעשו זאת לאור הנר, ולמה? לא מפני שהדלקת אש על כל גווניה בשבת פתאום נהית מותרת, אלא משום שאנחנו, הגמרא, זאת אומרת, חושבת על המצב החדש הזה ככה: כאשר יש שני אנשים, וכל אחד עסוק בעניינו, הם נחשבים שתי “יחידות” נפרדות, כל אחד טרוד בענייניו שלו, ולכן לא מוכוון לאחר ומעשיו בשבת. אבל, אם הם קוראים ביחד, הרי שעכשיו הם נחשבים יחידה אחת, עם שני ראשים, שני לבבות, ארבע אוזניים וארבע עיניים.

In this kind of “unit”, there are two different elements that are able to care for each other, to notice when one reaches out a hand, even unintentionally, towards the wick or the oil to fill it up; when one needs to recharge; when one forgets to wash his hands after being outside, or wear her mask, or not get closer than 6 feet from another or just to remember to eat and shower and dress and breath, and continue to feel human.

ביחידה כזו, יש שני חלקים שמסוגלים לדאוג אחד לשני, לשים לב כשידו של האחד נשלחת, גם בלי כוונה, לעבר הפתילה או השמן, כשאחד צריך עוד אור, חייב למלא את המצברים בעוד כוחות, או כשאחד שוכח לרחוץ ידיים, גם 60 שניות, אחרי שהיה בחוץ, או שוכחת את המסכה, או מתקרבת יותר משני מטר, או אפילו רק כדי להשמיע קול ולהזכיר לשני שצריך גם לאכול ולהתקלח ולהתלבש ולנשום ולהמשיך להרגיש אנושי.

Maybe this is because the Torah thinks that to be fully human is to be a full half, not a full-whole, full of ourselves to no end. This was expressed last week in the giving of the half shekel and elsewhere; that we need another, and we need it to match correctly, not cover us completely. And maybe this is why this time promises to be so hard on us. Here’s in hopes that you are not feeling too jammed and not totally alone, even if your other “full half” is your beautiful self in the mirror.

אולי זה מפני שהתורה חושבת שלהיות אדם שלם זה להיות חצי-שלם, לא שלם-שלם, מלאים בעצמנו עד אפס מקום. זה מה שלמדנו בשבוע שעבר כשקראנו על “מחצית השקל”, ועוד. שצריך את החלק השני, וצריך אותו בהתאמה, לא בכיסוי מוחלט. ואולי זה מה שמצביע על כך שהזמן שלנינו הולך להיות קשה יותר ממה שהכרנו עד כה. אז בתקוה שלא נרגיש לגמרי מצופפים, וגם לא לגמרי לבד בתקופה זו, גם אם החצי השני שלנו הוא האני היפיפה שלנו שמשתקף לעומתנו במראה.

Shabbat Shalom – שבת שלום

 

 

 

Posted in Uncategorized | Leave a comment