Ending on a High Note – לצאת בשירה

Pesach means to “pass-over” but according to some, it’s also pe-sach, literally, a speaking mouth. Everything to do with this holiday is about our mouth: much attention goes into what we put into it, and what comes out. No wonder the holiday that’s all about our mouth, has a book that’s called Haggadah, telling.

פסח פירושו “לעבור  מעל, לפסוח”, אך יש מפרשים שיגידו שפסח = פה-סח, פשוטו כמשמעו, פה מדבר. כל מה שקשור לחג הזה מפוקס בפה שלנו: כל תשומת הלב למה שאנחנו מכניסים לפה ולמה שאנחנו מוציאים. לא פלא שלחג שכולו מתרכז בפה שלנו, יש ספר שנקרא הגדה, מגיד ומספר.

The Haggadah is a great book; I love it, and every year I add another to my collection with various versions, pictures, commentaries and commentators, but I also think it’s a very tragic day, when the “Haggadah” was written down. Because right then and there we went from telling to reading; from speaking our story in our words from our heart, to quoting that of someone else; from flowing and processing and reflecting through our journeys, to trying to catch up on where we “should” be; from looking curiously the another person’s eyes, listening to their question and plight, to looking at a page and hearing instructions.

ההגדה היא ספר נהדר; אני אוהבת את ההגדה, וכל שנה מוסיפה עוד אחת לאוסף שלי עם גרסאות שונות, תמונות, פרשנויות ופרשנים, אבל אני גם חושבת שזה יום טרגי מאוד, היום בו ה”הגדה “נכתבה. כי ממש אז ושם, עברנו מלספר לקריאה; מלהגיד את הסיפור שלנו במילים שלנו מהלב שלנו, ללצטט את הסיפור במילים של מישהו אחר; מזרימה ועיבוד ושיקוף על המסעות שלנו, ללנסות להיות בעמוד בו “אנחנו צריכים להיות”; מלהסתכל בסקרנות אל עיניו של האדם האחר לידנו, להקשיב לשאלתו ומצוקתו, עברנו להסתכל בדף ולשמוע הוראות.

“Find your voice!”, was one of my teacher’s command to me in his own booming voice. “Eh… I’m fine”, I would stutter, “What do you mean? Here, I’m speaking”… I don’t think I knew what he was saying, and the complete answer, is probably still – and maybe will always, be in the works…

“תמצאי את הקול שלך!”, הייתה ממצוותיו של אחד המורים שלי, מדגיש בקולו הרועם. “אה … אני בסדר”, הייתי מגמגמת, “למה אתה מתכוון? הנה, אני מדברת…” אני לא חושב שידעתי מה הוא אומר, והתשובה המלאה, כנראה עדיין ואולי תמיד תהיה – בהתהוות …

The holiday we celebrate, based on a story where a whole nation is led by a leader who can’t speak, reaches on this Shabbat a new high, in a great song: “az Yashir Moshe”… echoed just a few verses later by the person who believed in him all along, even before he was born, “and Miriam chanted for them, sing”…

החג שאנו חוגגים עכשיו, המבוסס על סיפור שבו עם שלם מובל על ידי מנהיג שאינו יכול לדבר, מגיע בשבת הזו לשיא חדש, בשיר נהדר: “אז ישיר משה” … מתוחזק רק כמה פסוקים אחר כך ע”י מי שהאמינה בו לאורך כל הדרך, עוד לפני שנולד, “ותען להם מרים שירו” …

Speaking is incredibly important. When the first human is created and becomes a “living soul” (Genesis 2:7), Onkelus, the Aramaic translation, says “living soul” means that the human became a “speaking spirit – ru’ach memalela”.

דיבור הוא דבר חשוב ביותר. כאשר האדם הראשון נברא והפך ל”נפש חיה” (בראשית ב, ז), אומר אונקלוס, בתרגום לארמית, ש”נפש חיה” פירושו שהאדם הפך ל”רוח ממללא”, נפש מדברת.

Pesach too says, speaking is great, but also, speaking alone is not enough. For us to truly find our voice, we need to learn to sing. On a card, long ago and far away, I find this: “A bird does not sing because it has answers. It sings because it has a song. Sing your song!” Each one in full force, and all together in harmony, on the shores of the splitting sea, all the way to the Song of Songs.

חג הפסח אומר לנו, דיבור זה נהדר, אבל גם רק דיבור זה לא מספיק. כדי שנמצא את הקול שלנו באמת, אנחנו צריכים ללמוד לשיר. על כרטיס שקבלתי פעם, מזמן ורחוק מכאן, נכתב: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובות. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! ” כל אחד במלוא עוצמתו, וכולנו יחד בהרמוניה, על שפת הים הנקרע לפנינו, כל הדרך, עד לשיר השירים.

חג שמח ושבת שלום! Shabbat Shalom & Chag Pesach Same’ach!

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Half Slave-Half Free: Yetzi’at Mitzrayim, Taking out Egypt…. חצי עבד, חצי בן חורין: היציאה של מצרים

The name Pesach, aside from being a reminder of God’s “passing-over”, can also be read as pe-sach, literally, “a talking mouth”. No wonder that such a holiday, which is based on things going into our mouth and coming out of it, is accompanied by a book called Haggadah – “Telling”, which instructs us that “anyone who increases (spends extra time) in telling the story of the Exodus from Egypt (yetziat mitzrayim) is praiseworthy”. 

את השם פסח, מלבד היותו תזכורת ל”פסיחה” של אלוהים על בתי בני ישראל במצרים, ניתן לקרוא גם כפה-סח, כלומר, “פה מדבר”. אין פלא שחג כזה, המבוסס על דברים היוצאים מן הפה ואלו הנכנסים לפה, מלווה בספר שנקרא “הגדה” שמורה לנו “כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיָת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.”

But…what does the term Yetziat Mitzrayim actually mean?

אבל…. מה זה בדיוק “יציאת מצרים”?

If it means “the Exodus from Egypt”, as the Haggadah suggests, the phrase should read “yetzi’a mimitzrayim”; and if it means the exit of the Children of Israel then it should be “yetziat bnai yisrael”…. 

אם זה היציאה של בני ישראל ממצרים, אז המונח צריך להיות או יציאה ממצרים או יציאת בני ישראל, אבל מה זה “יציאת מצרים”?

Yetziat Mitzrayim literally means “the going out of Egypt.” This phrase suggests that there is something about Egypt that needs to be “going out”. It suggests that this story has a greater scope than our own slavery and freedom, that it possibly also has to do with our relationship with the world around us, and that our redemption is not isolated, but that Egypt also needs to be redeemed.

משמעות “יציאת מצרים” הוא יציאה של מצרים. הביטוי מציע שיש משהו שהוא “מצרים” שצריך להוציא אותו. הוא מציע שהסיפור הזה גדול מסיפור של עם אחד ועבדות וחירות, שיתכן שזה שייך ליחסים שלנו עם העולם סביבנו, ושגם הגאולה שלנו איננה רק שלנו, אלא שצריך לגאול גם את מצרים…

Is there any evidence in the Torah or Talmud to support this reading? Or does it result solely from a very nuanced understanding of the Hebrew phrase?

האם יש עדות תומכת לרעיון הזה גם בתורה או בתלמוד? או שהכל סובב סביב קריאה של ביטוי אחד בעברית??

The opening Mishna in the 8th chapter of Masechet Pesachim discusses how to determine which group a person should join for eating the korban Pesach when the person has loyalties to multiple groups.  Three such situations are discussed – a married woman, an orphan who has multiple guardians, and a slave who has two masters. The Mishna then discusses a person who is half slave and half free (because one of his two masters has freed him), and states that such a person may not eat from his master’s korban.  

המשנה הפותחת את פרק ה -8 של מסכת פסחים דנה כיצד לקבוע לאיזו קבוצה צריך להצטרף אדם לאכילת הפסח הקורבן כאשר לאדם יש נאמנות למספר קבוצות. שלושה מצבים כאלה נדונים – אישה נשואה, יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, ועבד שיש לו שני אדונים. לאחר מכן המשנה דנה באדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין (מצב שקורה כאשר אחד משני אדוניו שחרר אותו), וקובעת כי אדם כזה אינו רשאי לאכול מהקורבן של אדונו.

In his commentary on this Mishna, Rav Steinsaltz explains that “it is assumed that the master did not intend to allow this person’s free half to partake of the lamb (korban), and therefore the master did not slaughter the lamb with him in mind. Consequently, the half slave is not included among those registered for his master’s offering unless he was explicitly included”. (English from William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, on Sefaria)

בפירושו למשנה זו מסביר הרב שטיינזלץ כי “ההנחה היא שהאדון לא התכוון לאפשר לחציו החופשי של אדם זה לחלוק בקורבן, ולכן האדון לא הקריב את הקרבן במחשבה גם על החצי החופשי. כתוצאה מכך, חצי האדם אינו נכלל בין היוצאים ידי חובה בקרבן זה, אלא אם כן נכלל במפורש”. (מאנגלית בספריא).

The Gemara (Pesachim 88a-b) further delves into the absurdity of the situation. What should someone do who is half a slave and half a free person? Beit Hillel says that such a person serves his master one day and himself one day.Beit Shamai disagrees, because while that works out fine for the master, it leaves the person in a limbo status in which he is unable to marry anyone – the free part of him cannot marry a slave, and the slave part of him cannot marry a free woman. Instead, Beit Shammai says we force his master(who still half owns him)to make him a free man, and the slave then writes a bill accepting his responsibility to pay half his value to his master. Beit Hillel ultimately agrees with this position.

הגמרא (פסחים פח:א-ב) מעמיקה עוד יותר באבסורד שבמצב. מה צריך לעשות מישהו שהוא חצי עבד וחצי בן חורין? בית הלל אומר שאדם כזה משרת את אדוניו יום אחד ואת עצמו יום אחד. בית שמאי לא מסכים, מכיוון שבעוד סידור שכזה טוב עבור האדון, זה משאיר את האדם עצמו במעמד לימבו בו הוא אינו מסוגל להתחתן עם אף אחת – החלק החופשי בו אינו יכול להתחתן עם עבד, והחלק המשועבד שבו אינו יכול להתחתן עם אישה חופשית. במקום זאת, בית שמאי אומר שאנחנו מכריחים את אדונו (שעדיין מחזיק בבעלותו) להפוך אותו לאדם חופשי, ואז העבד כותב שטר המקבל את אחריותו לשלם מחצית מערכו לאדונו. בסופו של דבר בית הלל מסכים עם העמדה הזו.

Who is this half slave, half free person who’s mentioned here? There’s a hint in the opening verse of parshat Beshalach (Shemot 13:17) which tells us: “Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, ‘The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.’”

מיהו חצי העבד, חצי בן חורין הזה שמוזכר כאן? יש רמז בפסוק הפתיחה של פרשת בשלח (שמות יג, יז) שאומר לנו: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱ-לֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה”.

“When Pharaoh let the people go”… but wait! Who let the people go? 

ויהי בשלח פרעה את העם…. אבל רגע!!! מי שלח את העם??

Placing this seemingly halachic discussion of the person who is half slave and half free here in Pesachim hints at the status of Bnai Yisrael: We too were like a slave to two masters: God, who let us go, and Pharaoh, who would have rather kept us in but was forced to set us free, against his will. As we saw in the Gemara, the slave has to “write a bill accepting his responsibility to pay half his value to his master” (the one who did not want to let him go). Similarly, we too, are left with a debt to the world, represented by Egypt. That is Yetziat Mitzrayim: it’s not just about ourselves, but about the world. Passover has many levels: personal, historical, national and also one that touches our role and mission in our internal and external world: On this Pesach, we might wonder, are we done doing our task? Are we done “taking out Egypt” within and without?   

הצבת הדיון הלכאורה הלכתי הזה על האדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין כאן בפסחים רומזת על מעמדם של בני ישראל: גם אנחנו היינו כמו עבד לשני אדונים: אלוהים, שהניח לנו ללכת, ופרעה, שהעדיף להחזיק אותנו בעבדות אך נאלץ לשחרר אותנו, בניגוד לרצונו. כפי שראינו בגמרא, על העבד לכתוב “שטר על חצי דמיו”, כלומר הוא מקבל את אחריותו לשלם מחצית מערכו לאדונו (זה שלא רצה להרפות אותו). באופן דומה, גם לנו נותר חוב לעולם המיוצג על ידי מצרים. זוהי “יציאת מצרים”: הסיפור אם כך, הוא לא רק שלנו ועלינו, אלא על העולם. לפסח יש רבדים רבים – אישי, הסטורי, לאומי, וגם בנוגע לתפקיד והחזון שלנו בעולם הפנימי והחיצוני. השאלה היא, האם סיימנו כבר את תיקון העולם? האם סיימנו “להוציא את מצרים” מפנים ומחוץ?

Shabbat Shalom & Chag Sameach! שבת שלום וחג שמח!!

The YCT – Maharat Pesach Companion:

Lent: A journey into the 'desert' – Paulist Fathers
Posted in Uncategorized | Leave a comment

In the beginning, there was a small Alef… בראשית היתה אלף…

Imagine: you are about the start teaching Torah to young children, and you have to pick where to start them. Which story would it be? Abraham’s journey, Rachel at the well, Joseph’s coat, Miriam watching Moses floating in the basket, perhaps the sea splitting or the amazing experience at Mount Sinai?

תארו לעצמכם: אנחנו עומדים להתחיל ללמד תורה לילדים צעירים, וצריכים לבחור איפה להתחיל. איזה סיפור זה יהיה? המסע של אברהם, המפגש עם רחל בבאר, מעילו של יוסף, מריםהמשגיחה במשה צף בתיבה, אולי הים הנקרע או החוויה המדהימה בהר סיני?

You look through the whole text, cover to cover, and then, excitedly, point to the Book Leviticus: Here! Confused parents demand to know, why and you say, “The sacrifices are pure, נand the little ones are pure. Let the pure ones deal with the pure things” (Psikta D’rav Kahana, 6).

אנחנו מסתכלים על כל הטקסט, מהתחלה לסוף, ואז, בהתרגשות, מצביעים על ספר ויקרא: הנה! כאן! הורים מבולבלים דורשים לדעת, מדוע ואנחנו מצטטים: “אמר ר’ איסי: מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית! אלא אמר הקב”ה: הואיל וקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים”. (פסיקתא דרב כהנא, ו)

The Book of Leviticus begins with sacrifices: what to bring when, how and why. The Hebrew word for sacrifices, korbanot, comes from the root k.r.v. which also makes the word karov, to be close, also a relative. Maybe that’s why we start here: to learn early on we can always come close, especially when we move away; what a fantastic idea; to know we have both good and bad within us; being offered a way to “kiss and make up”, not be doomed.

ספר ויקרא מתחיל בקורבנות: מה להביא מתי, איך ולמה. המילה העברית לקרבנות באה מהשור ששייך למילה קרוב (בניגוד לרחוק), וגם לקרוב משפחה. אולי בגלל זה אנחנו מתחילים כאן: ללמוד מוקדם שאנחנו תמיד יכולים להתקרב, במיוחד כשאנחנו מתרחקים; איזה רעיון פנטסטי; לדעת שיש בתוכנו גם טוושאם נתרחק, יש לנו דרך להשלים, לא לחרוץ את גורלנו לתמיד.

Leviticus in Hebrew is called Vayikra, “and He called” – G-d called Moses, and then spoke. Last week’s parasha ended with the completion of the mishkan, the Tabernacle, covered by the cloud. How would Moshe know what to do? Rashi says that G-d calling Moshe, is G-d getting Moses’ attention and then inviting him into His house, is leshon chiba, a loving way of speaking as if G-d and Moses model a loving relationship: G-d Himself doesn’t assume Moses is always available. He calls first. Moses waits, ready to hear. And this two-way communication style, we teach our children: True, we call G-d and He also might call us. We want Him to be there for us; how are we there for Him?

ויקרא – “והוא קרא” – מדבר על אלוקים שקורא משה, ואז דיבר אליו. הפרשה בשבוע שעבר הסתיימה עם השלמת המשכן שהיה מכוסה בענן. איך משה יידע מה לעשות? רש”י אומר שזה שהקב”ה קורא למשה, שהקב”ה מושך את תשומת לבו של משה ורק אז מזמין אותו לביתו, זו לשון חיבה, דרך אוהבת לדבר כאילו אלוקים ומשה מדגמים לנו מערכת יחסים אוהבת: אפילו אלוקים בעצמו לא מניח שמשה תמיד זמין לו. הוא מתקשר ראשון. משה ממתין, מוכן לשמוע. ואת סגנון התקשורת הדו-כיווני אנחנו מלמדים את ילדינו: נכון, אנו קוראים לאלוקים, וגם – הוא יכול לקרוא לנו. אנחנו רוצים שהוא יהיה שם בשבילנו; איך אנחנו שם בשבילו?


If we look at that first word in Hebrew, we might notice the last letter, the alef, is small. Why? What’s so special about the letter alef is that it’s a silent letter. How amazing it is to have an alphabet that begins with a letter without a sound! But then, what if the alef was not there at all? Instead of Vayikra the word would be vayikar – and its meaning would change from “and He called” to “and He chanced”…. How small the difference between being called to a meeting and chancing on that meeting. Sometimes, all there is between them is listening intently in silence. Maybe no wonder our sages thought this was a beginning.

אם נסתכל על המילה הראשונה בעברית, אולי נבחין שבסופה יש אלף קטנה. למה? מה שכל כך מיוחד באות האלף הוא שזו אות שקטה. כמה מדהים שיש לנו אלפבית שמתחיל באות בלי צליל! אבל אז, אם אין לה צליל, מה אם האלף בכלל לא היתה שם? במקום ויקרא המילה תהיה ויקר – ומשמעותה תשתנה מ”והוא קרא ל”הוא הזדמן”, במקריות …. כמה קטן ההבדל בין להקרא לפגישה בכוונה, ובין להזדמן לפגישה במקרה. לפעמים, כל מה שיש ביניהם הוא הקשבה בכוונה לשתיקה. אולי לא פלא שחז”ל חשבו שכאן, זו ההתחלה.

Shabbat Shalom  שבת שלום

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Greatest Miracle in the Torah – הנס הכי גדול בתורה

When I say that this Torah portion describes the biggest miracle in the Torah, my listener tends to think either one of us is the wrong week… but, to me, it is. Often, when we refer to miracles, events out of the ordinary, we point to things G-d has done, splitting the sea or raining manna, but If to paraphrase Rabbi Akiva in his famous conversation with the Roman ruler, Turanus Rufus, let us not worry about what’s above us (Tanchuma, Tazria 7). Because, after all, why would any of those be miracles? They were all made by G-d, and G-d, by definition, can do anything! There is no “out of the ordinary” for G-d.

כשאני אומרת שפרשת השבוע הזו מתארת ​​את הנס הגדול ביותר בתורה, מי שמולי נוטה לחשוב שאחד מאיתנו הוא בשבוע הלא נכון … אבל בעיניי, זה כך. בדרך כלל, כאשר אנחנו מתייחסים לנסים ולאירועים חריגים, אנו מצביעים על דברים שאלוהים עשה, קריעת ים סוף או מן מהשמים, אך אם לנסח מחדש את רבי עקיבא בשיחתו המפורסמת עם השליט הרומי, טוראנוס-רופוס, אלא מענייננו מה למעלה מאיתנו (תנחומא, תזריע ז). אחרי הכל, למה שמשהו מכל אלה יהיה נס? כולם נוצרו על ידי אלוהים, ואלוהים, בהגדרתו, יכולים לעשות הכל! כך שאין באמת “אירוע חריג” בשביל אלוקים.

The real miracle therefore, is when we do something “out of the ordinary”, and here it comes, almost lost, almost unnoticeable within all the details, but after two and a half Torah portions with instructions how to build the Tabernacle, we’re about to actually begin the project. And the miracle? The Children of Israel are listening, following directions, and together building this most amazing construction project the world has ever seen.

הנס האמיתי, אם כן, הוא כאשר אנחנו עושים משהו “לא שגרתי”, וכאן זה מופיע, כמעט אבוד, כמעט בלתי מורגש בין כל הפרטים, אבל אחרי שתיים וחצי פרשיות תורה עם הוראות איך לבנות את המשכן, אנחנו סופסוף עומדים להתחיל את הפרויקט. והנס? בני ישראל מקשיבים, עוקבים אחר ההוראות, ובונים ביחד את פרויקט הבנייה המדהים ביותר שראה העולם.

What? “Most amazing”?? You mean, more than the pyramids or Taj Mahal?? Yes. Oh, just because it’s “yours” you think it’s so special?? No. For one, because, no one was enslaved or had to die to build it; because no one had to rob anyone or anything to make it. Because people were asked, not commanded! To bring what “their heart moves them to do”. And they did. And somehow, when all that was put together, along with the fabulous quality of wisdom, mentioned over and over again, voilla!! A place, not to honor some humanly fleeting king, or queen, was fashion, but one to connect heavens and earth, to allow that connection to flourish, which is a miracle in and of itself! And here, an “amplifier” was designed to enhance it.

מה? “הכי מדהים” ?? את מתכוונת, יותר מהפירמידות או טאג ‘מאהל ?? כן. אה, רק בגלל שזה “שלך”, לכן את חושבת שזה כל כך מיוחד ?? לא. קודם כל, כי אף אחד לא היה משועבד או נאלץ למות כדי לבנות את המשכן; כי אף אחד לא היה צריך לשדוד מישהו או משהו כדי לעשות את זה. כי אנשים התבקשו – לא ציוו עליהם – להביא את מה שלבם “ידבנו”. והם עשו זאת. ואיכשהו, כשכל מה שהביאו הורכב ביחד עם איכות החוכמה הנהדרת, שהוזכרה שוב ושוב, הנה!! הוקם מקום, לא לכבוד איזה מלך או מלכה אנושיים חולפים, אלא מקום לחבר שמים וארץ, כדי לאפשר לקשר הזה לפרוח, וזה שבכלל יש אפשרות לקשר כזה, זה כבר נס בפני עצמו! וכאן, הוא מקבל “מגבר” משמעותי כדי  לשדרג אותו עוד.

In Exodus 40:2 we find: בספר שמות, פרק מ, פסוק 2 כתוב  

בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

On the first day of the first month you shall set up the Tabernacle of the Tent of Meeting.

According to tradition therefore, the day the mishkan was set up, was the 1st of Nissan, this Saturday night (and always in close proximity to this Torah portion). In the Tunisian and Libyan Jewish communities this day is celebrated with special food called Bsisa. Some say wikipedia…) that “the food is powder that consists of wheat and barley, which represents the mortar used to build the Mishkan”, but the Mishkan was built of cloth (which the women wove off the goats!) and not of mortar. What the food does represent is the offerings of wheat and oil that were brought at the Mishkan, and later in the Temple. During the celebration, the whole family gathers at the home of the head of the family. The bsisa, which has been prepared well in advance, is at the head of the table, and, with special blessings, is mixed using a key, symbolizing “opening” the (Biblical) new year and especially, the gates of sustenance.

לכן, על פי המסורת, יום הקמת המשכן היה הראשון לניסן שיחול במוצאי שבת זה (ותמיד בסמיכות לפרשת השבוע הזו). בקהילות יהודי תוניסיה ולוב נחגג יום זה עם אוכל מיוחד שנקרא בסיסה. יש האומרים (בוויקיפדיה…) כי “האוכל הוא אבקה שמורכבת מחיטה ושעורה, המייצגת את החומר ששימש לבניית המשכן”, אך המשכן היה בנוי מבד (שנשים טוו את העזים!) ולא מחומר. מה שהאוכל כן מייצג הוא מנחות הסולת הבלולה בשמן שהובאו במשכן, ואחר כך בבית המקדש. במהלך החגיגה כל המשפחה מתכנסת בביתו של ראש המשפחה. הבסיסה, שהוכנה זמן רב מראש, נמצאת בראש השולחן. יש ברכות מיוחדות ומערבבים את הבסיסה באמצעות מפתח המסמל “פתיחה” של השנה החדשה ובעיקר את שערי הפרנסה.

For us, it’s been quite a year. There’s been pain and anxiety, heartache and adjustments we didn’t think would come our way. But somehow, here we are. Even if you’re not a Tunisian Jew, it’s a great time to celebrate this new month, leaving Egypt and reconnecting with the Divine. Shabbat Shalom.

עברה שנה די עמוסה. עם כאבים וחרדות, כאב לב והתארגנויות מחדש שלא חשבנו שאי פעם יקרו לנו. אבל איכשהו, אנחנו כאן. גם אם אינך יהודי תוניסאי, זה זמן נהדר לחגוג את החודש החדש הזה, לעזוב את מצרים ולהתחבר מחדש למה שאלוהי.  שבת שלום

סדר נשים – חיפה -Women’s Seder, Haifa

המשכן – ויקיפדיה
THE MISHKAN (WIKI…)
Posted in Uncategorized | Leave a comment

משה ואסתר: בין פורים ופסח

משה ואסתר?? רגע, לא התכוונת מרדכי ואסתר? או אולי, משה וציפורה??

אבל כמו ש”לכל איש יש שם”, ו”לכל סיר יש מכסה”, לכל גיבור במסורת שלנו יש גיבורה מקבילה. גיבורה זו איננה זוגתו לחיים שהיא במקרים רבים זו שמשלימה אותו ולכן איננה יכולה להיות “כמוהו”, אלא מישהי שמיצגת את תכונותיו – באשה. לפני שאני מסתבכת, אביא דוגמא. למשל, אברהם ושרה. אברהם הוא התגלמות החסד, שרה, לעומת זאת, היא התגלמות של דין וגבורה. המישהי שמכילה ומיצגת חסד, היא רבקה. דבר זה נגלה בביטויים ובפעלים המלוים את מעשה החסד שלה, כשהיא נותנת מים לאליעזר ולגמליו, בדיוק כמו אברהם עם האורחים שלו: “וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ”… (בראשית יח:6-7) לצד רבקה: “וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ…. וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו…” (בראשית כד:18-20). מצד שני, תכונותיה של שרה, של דין וגבורה, הן אלו של יצחק.

מסתבר שהמקבילה התנכית – לא אשתו! – של משה, היא לא אחרת מ… אסתר. איך זה?

נחשוב שניה על משה. מה היא התכונה שעושה את מי ש”הוציא אותנו ממצרים”, למנהיג כל כך מוצלח?? האם הוא פרשן מוכשר ויצירתי, מחדש חידושים, אולי ממציא גדול? אולי מצביא צבאי? לוחם גיבור חיל? פילוסוף? רופא שהציל חיים?? לא ולא. משה כל כך לא כל אלה, שאפילו כשניגשים אליו עם שאלות שהוא לא יודע, הוא פשוט אומר שהוא לא יודע וניגש לשאול את ה’. זה קורה פעם אחר פעם, ואנחנו תוהים: מה רצה ה’ אצל משה?? אנחנו יודעים שהתכונה הגדולה של משה היא הענווה. אבל מה פירוש? מה הוא “עושה” בענווה הזו?? כל מה שהוא עושה זה – מקבל את התורה. זה הכל! אנחנו סומכים על התורה שלנו שהיא בדיוק דבר ה’ רק מפני שאנחנו סומכים על היכולת הזו של משה. זו ההוצאה ממצרים. זו הגאולה.

חזל כבר אמרו ש”כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם”, רק שהדוגמא שהם הביאו לכך, איננה משה, כפי שיכולנו לצפות, שאכן הביא לנו גאולה גדולה אלא דוקא, אסתר: שֶׁנֶּאֱמַר “וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי” (אסתר ב:22). שרשרת האירועים שהחלה באמירתה, והתבטאה ביכולתה העצומה – והכואבת – לקבל את מה שקורה ואת תפקידה באירועים החדשים, המתגלגלים עליה, ביכולתה לשים את עצמה בצד, ממש כמו משה, היא שבסופו של דבר, הביאה לגאולה.

משה ואסתר, אדר וניסן, פורים ופסח קשורים בעוד קשרים שונים. בעודם נדמים כהפכים מוחלטים (תחילת וסוף לוח השנה, תחילת וסוף ההסטוריה התנכית, אנרגיה של לידה, התחדשות, פריצה, הבטחה, מבט קדימה, לעומת אחרי חורבן, אחרי ותוך כדי גלות, נסיון להשאר בחיים), הם גם משלימים זה את זה: רוב ההתרחשויות החשובות במגילה, קורות בניסן, ואולי, בחג הפסח עצמו, ואילו הברית, “ברית הגורל” לפי הרב סולובייציק שנחתמה ביציאת מצרים, ברית שעומדת על אחדות העם הכפויה (!) ברמות ואספקטים שונים, מיושמת, מובעת ומדוגמנת, יותר מכל, דוקא בגלות, בחג הפורים. לפי המסורת, מנהיג יציאת מצרים, נולד במקרה, או שלא, בחודש אדר. אומרים לנו שהוא נולד מהול, אבל לו היתה לו ברית מילה, היא היתה בפורים.

ועוד: יש גמרא מענינת ומוזרה בחולין (קלט:ב) ששואלת, “משה מן התורה מנין?”, כלומר, איפה מופיע משה בתורה. שאלה מוזרה! הלוא יש אינספור מקומות! וגם התשובה מוזרה: (בראשית ו, ג) “בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה”. ההסבר הוא ש”בשגם” בגימטריה “משה”, וזכר שימי האדם הם 120 שנה, ומשה נפטר בן 120, אז… הנה, מצאנו!

נניח רגע להסבר המורכב הזה, ונניח להקשרים העמוקים בין משה ומים (כאן, ממש לפני המבול, ואחכ, בתיבה, קריעת ים סוף ועוד…), ונחזור להמשך הגמרא: “המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) הֲמִן־הָעֵ֗ץ… אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר… מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) מָר־דְּרוֹר֙ ומתרגמינן מירא דכיא”. אכן, מי הם “שכניו” של משה ללימוד הזה? לא אחרים מאשר גיבורי המגילה: המן, אסתר ומרדכי, מחברים לנו בין פורים ופסח, בין גלות וחירות, בין התחלה וסוף והתחלה חדשה.

בימים אלו אנחנו מציינים “שנה לקורונה”, שנה שעברה עלינו בין פורים לפסח, בין פסח לפורים, ועכשיו שוב בין פורים לפסח. יש כל כך הרבה שאני לא מבינה, אבל לפעמים, כשאני מצליחה לצאת להליכה, במגבלות וגם קצת מעבר, משה ואסתר גם שם, עוזרים לאזן ולקבל.

שבת שלום.

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Between Purim and Pesach

(This was prepared as a talk for Beth Jacob, Oakland as we mark one year to COVID-19; link to the full event below; talk begins at min13:30).

We are right between Purim and Pesach – seemingly moving from one holiday towards its unrelated next-door neighbor. After all, we know of the connections between the three pilgrimage festivals, Pesach, Shavuot and Sukkot; and between Purim and Hanukkah, the two post Torah holidays. But Purim and Pesach? They seem to be in two different holiday “groups”; very close on the calendar, but, their proximity also seems to be kind of a “coincidence” of two complete opposites.

In terms of the calendar, Pesach is the first for the holidays of the year. In Exodus chapter 12 it says, החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה

“this month is for you the beginning of all months, it’s the new months of the year”. Pesach appears in the very beginning of our Biblical year, while Purim – shows up in the last month of the Biblical calendar.

But, it’s not only where they are situated on the calendar, one at the beginning and the other, at the very end of our year (so much so, that even during a leap year, Purim is pushed to the 2nd Adar!). Consider this: The first holiday we are commanded to keep in the Torah, is Pesach, while Purim, is the very last of the Biblical holidays. In tractate Yoma (29:a), it says: “why was Esther likened to dawn? To tell you that just like dawn is at the end of the night, so too, Esther, is the end of all miracles. And might you ask, what about Hanukkah? Hanukkah is not in the Bible, and Esther is”.

Further: Pesach is a holiday that marks the birth of the People of Israel along with their departure from slavery to freedom. Pesach is “bouncy” and joyful, as expressed in the Song of Songs, the scroll we read during this holiday. It’s like a young couple falling in love. There’s a feeling of spring, skipping and hopping about, of rejuvenation. Purim? Well, it’s life of a more advanced age, after the couple had already seen so much; after the terrible troubles of the 1st Temple’s destruction; after going into exile.

Pesach looks forward: to the end of slavery and the Exodus, to the Giving of the Torah, to the journey, and mostly, to coming home to the Land of Israel. Purim looks back. It remembers, sadly, the Land of Israel, the destruction and the Exile, chanting the lines mentioning that in Megilat Esther to the heart wrenching tune of Eicha, Lamentation. Pesach and Purim are therefore not only on the edge of our calendar but also of our history.

But, as we know, Megilat Esther constantly reveals and conceals, playing with lights and shadows. What a minute ago we thought was obvious, now is hidden only to be highlighted later….

Interestingly, the main occurrences in the Book of Esther, both in terms of the amount of description in the scroll, and in terms of the importance of events, take place during the month of Nisan and even during Pesach itself. In chapter 3:7 we find: “In the first month, that is, the month of Nisan, in the twelfth year of King Ahasuerus, pur (“lot”) was cast before Haman concerning every day and every month, [until it fell on] the twelfth month, that is, the month of Adar”.

Chapter 3:12 continues: “On the thirteenth day of the first month (i.e. Nissan), the king’s scribes were summoned and a decree was issued, as Haman directed”…

 That’s the decree to exterminate all the Jews. On that same day, Mordechai and Esther have their conversation (chapter 4) and her instruction, “go gather all the Jews who are in Shushan and fast for me, and do not eat or drink for three days night and day… and Mordecai passed by and did as Esther has commanded him”. The Talmud explains this verse: “that Mordechai spent the first day of Pesach – fasting” (Megillah 10: 1).

The beginning of the turn of events takes place when Esther shows up before Ahasuerus “on the 3rd day” (5:1). Rashi interprets it to be the 3rd day since the runners left with the decree, which would be the 15th of Nissan, the first day of Pesach.

That is also when the first drinking feast takes place, and the night after, is the night the king can’t sleep. The next day, the 16th day of Nissan, the day of the Omer waving (or- lifting), Haman mounts (or- lifts…) Mordecai on the horse (Chapter 6). That evening is the second feast, and at the end of that day, Haman is hung (chapter 7). It’s possible that even giving Haman’s “house” (property) to Esther and his ring to Mordecai, all occurred “on that day” (8:1), during Pesach. This means that a lot of what is going on in the Book of Esther takes between the 13th and 16th of Nisan.

We might wonder, why then don’t we celebrate Purim on Pesach? And the answer is: even though so many things happened in Nissan, Haman’s evil decree was not annulled until the 13th of Adar. I can’t imagine what a year this was for the Jews of King Ahasuerus’s kingdom! unable to fully live their lives, a whole year in suspense, when stores are closed; students can’t go to school, grandparents can’t visit with their grandchildren, travel is banned, and everybody is waiting for the vaccine… a whole year until, once again, people could begin  to resume a semblance of normalcy…. Only then, were the Jews able to declare Adar as the “month which had been transformed for them from one of grief and mourning to one of festive joy. They were to observe them as days of feasting and merrymaking, and as an occasion for sending gifts to one another and presents to the poor” (9:22).

And, there’s more: Rav Soloveitchik (Kol Dodi Dofek) describes the special covenant between us and Hashem in Egypt as a covenant of fate (as opposed to the covenant of Sinai, which is that of destiny). “What is the Covenant of Fate? Fate signifies… an existence of compulsion. A strange force merges all individuals into one unit. ‎The ‎individual is subject and subjugated against his will to the national fate/existence, and it ‎is ‎impossible for him to avoid it and be absorbed into a different reality”. This is the covenant described in the midrash as G-d holding the mountain over the people.

The Rav continues: “Even if a Jew ‎reaches the pinnacle of social and political accomplishment, he will ‎not be able to free himself… ‎despite his apparent integration into his non-Jewish environment”. We can think of Joseph who, high as he climbed, insisted on not being left in Egypt even after his death but rather, being buried in the Land of his forefathers. And, of course, of Mordechai too. ‎The Rav further says that “This ‎singular, inexplicable phenomenon of the individual clinging to the community ‎and feeling ‎alienated from the outside world was forged and formed in Egypt”. This means, that the Purim story expresses the covenant that was born in Egypt, only to fulfill the idea of Pesach in its exile version, where one can appreciate it even more than when the People dwell in their Land!

The Covenant of Fate is also expressed in positive categories that stem from the awareness ‎of ‎shared fate, and include shared responsibility, obligation, and – shared kindness, all unique aspects of our people, driven from the covenant of Egypt and each, a pillar of the Purim story.

The whole idea that “even ‎though we may speak a mix of different languages, even if we are citizens of different lands, ‎even ‎if we look different, we have but one fate. When the Jew in the cave is attacked, ‎the ‎security of the Jew standing in the courtyard of the king is jeopardized. “Do not think in your ‎soul ‎that you, from all the Jews [will escape and], shall flee to the palace of the king” ‎‎(Esther ‎‎4:13). Queen Esther robed in majesty and Mordechai wearing sackcloth were situated in ‎the same ‎historical nexus”.

There’s a fantastic midrash-halacha about a two-headed son who wanted to take two shares of his family’s inheritance (based on Menachot 27:a). King Solomon who judged the case said, “Let them pour boiling water on the ‎head of the one, and let us see, if the other screams in pain, ‎then the two are comprised of one person. ‎However, if the second does not feel the suffering of the first, then they are two individuals ‎in one body, and they shall receive two shares of the estate”.‎ Haman says: “there’s one people, scattered and dispersed” (Esther 3:8). It’s true, we are scattered and dispersed, but we are also, one nation: when boiling water is poured over one of our heads, we – usually – scream!

Pesach and Purim are therefore like two pillars of who we are. The fact that Purim is a marking point for Pesach is reflected in the halacha that thirty days before Pesach (which is, Purim) one must begin studying and reviewing the laws of Pesach (Pesachim 6: 2).

And if all that is not enough of a connection, consider this: Moses, the leader who “takes us out” of Egypt, is born on no other month, than Adar. Tradition holds that he was born circumcised, but had he had a bris, it would have been on Purim. Further: Moses was not a commentator and didn’t renew practically anything. There are incidences when he doesn’t know the answer, and needs help figuring those out. He is not a warrior, an inventor or healer… His greatness is his ability to “just” receive the Torah as is. We trust that the Torah is the word of G-d because we trust this ability about Moses. There is a saying (Megilla 15:a) that “anyone who conveys a saying in the name of he who said it, brings redemption to the world”, and the immediate example is “And Esther reported it to the king in the name of Mordecai” (Esther 2:22). Indeed, the Biblical character – or female counterpart – closest to Moses is no other than Esther.

This connection between the redemption of Purim that ends the year and the redemption of Pesach which opens the new year after it, turned the two months of Adar-Nissan into months of joy. Rashi, on the famous saying, “When Adar enters, joy is increases” (Ta’anit 26: 1), sees it as joy that increases on and on, saying that “the days of miracles for Israel were Purim and Pesach.”

It’s been a long year that we’ve spent between Purim & Pesach, Pesach and Purim, and now again, between Purim and Pesach. We’ve had to hold so many conflicting feelings with losing our footing, to grapple with new truths and realities we had no way of preparing before. We had to live the tension between Purim and Pesach constantly.

May the Torah and our continuance learning help make this time just a little easier, a little more meaningful, a little more filled with understanding and joy. If we manage that, we’ll soon be able to say, dayeynu!

Shabbat Shalom!

Connecting Pesach & Purim – Moses costume 🙂

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Chaplaincy with Queen Esther – ליווי רוחני עם אסתר המלכה

Esther’s Fast Day at my chaplaincy. Esther here has been sick for a while and not getting better. When I visit her on Monday, she tells me she’s done; she’s been fighting all her life and can’t do it no more. I ask about us reading megillah together and she says she does not know if she’ll be alive on Thursday. On Thursday morning I ask the nurse about her, and she tells me Esther doesn’t want to see anyone and I should not come. I pack my newly purchased megillah (yeh!) and head to the hospital. At the end of the day, I am a (proud!) student of Rav Avi Weiss. Rav Avi always tells us, just show up.

היום של (תענית) אסתר בליווי הרוחני שלי. אסתר כאן כבר חולה זמן מה ומצבה לא ממש משתפר. כשאני מבקרת אותה ביום שני, היא אומרת לי שהיא סיימה; היא נלחמת כל חייה ולא יכולה יותר. אני שואלת אם נקרא מגילה ביחד והיא אומרת שהיא לא יודעת אם תהיה בחיים ביום חמישי. ביום חמישי בבוקר אני שואלת את האחות עליה, והיא אומרת לי שאסתר לא רוצה לראות אף אחד ושאין לי מה לבוא. אני אורזת את המגילה שזה עתה רכשתי (יה!) ויוצאת לבית החולים. בסופו של דבר, אני תלמידה (גאה!) של הרב אבי וייס. הרב אבי תמיד אומר לנו, פשוט תופיעו.

I walk on the floor, ducking the head-nurse who might also tell me no. My prayers are answered when I notice Esther’s door open. I knock lightly. She lifts her head from her bed; her husband lays on the opposite bed, resting. She looks at him, then at me, then says, ‘Today we can’t visit; I’m too tired’. ‘That’s ok, I understand’, I say, estimating the situation, ‘I actually didn’t come to chat; I brought a megillah’. Her eyes brighten, ‘You did what?’ ‘Here’, I show her. She reaches for the phone and dials quickly: ‘Rabbi, there’s a lady here who can read megillah for me. Would that be ok?’ my heart sinks, thinking, oh, there we go. The rabbi is on speaker. I hear him loud and clear: “Yes, that will be fine; there’s no problem”. My heart jumps for joy, then I hear the rebetzein: “what do you need a woman to read you the megillah? A man is much better! Besides, there’s a reading at a shul, later tonight”, she continues to my bedridden patient…

אני פוסעת במחלקה, מתחמקת מהאחות הראשית שאולי תגיד לי לא. התפילות שלי נענות כשאני מבחינה בדלת חדרה של אסתר פתוחה. אני נוקשת קלות. היא מרימה את ראשה ממיטתה; בעלה שרוע על המיטה הנגדית נח. היא מסתכלת עליו, ואז עלי, ואז אומרת, ‘היום אנחנו לא יכולים לדבר; אני עייפה מדי’. ‘זה בסדר, אני מבינה’, אני אומרת, מעריכה את המצב, ‘למעשה לא באתי לשוחח; הבאתי מגילה ‘. עיניה נפקחות לרווחה, ‘הבאת מה?’ ‘הנה’, אני מראה לה. היא מושיטה יד לטלפון ומחייגת במהירות: ‘כבוד הרב, יש כאן מישהי שיכולה לקרוא מגילה בשבילי. האם זה יהיה בסדר? ’הלב שלי שוקע, חושבת, אוי, זה אבוד. הרב נשמע בדיבורית. אני שומעת אותו בקול רם וברור: “כן, זה בסדר, אין בעיה”. ליבי מנתר מרוב שמחה, ואז אני שומעת את הרבציין מאחוריו: “מה את צריכה אישה שתקרא לך את המגילה? גבר הרבה יותר טוב! חוץ מזה, יש קריאה בבית הכנסת, מאוחר יותר הערב “, היא ממשיכה להסביר למטופלת המרותקת למיטתה….

But my lady Esther is a queen, and doesn’t miss a beat: “I can’t get out of bed, so thank you but no. and rabbi, you say it’s ok, so thank you and Purim Same’ach”. I quickly roll the scroll. The husband eyes us tiredly, cautiously. I waste no extra moves and arrange myself on a chair facing her. The whole world is lost, just me and her and the megillah between us. I’m nervous, excited, woried… “I read Ashkenazi”, I begin to apologize, “and I’m not sure about all the tropes”… “Ken, ken, hakol beseder, it’s all good, just start, before”… she looks at him, and back at me, “you know, any… disruptions set in, the hospital staff might come soon”.

אבל גברת אסתר שלי היא מלכה, ולא מפספסת פעימה: “אני לא יכולה לקום מהמיטה, אז תודה אבל לא. והרב, אתה אומר שזה בסדר, אז תודה לך ופורים שמח”. אני מגלגלת במהירות את המגילה. הבעל מביט בנו בחשד מה, ובעייפות. אני לא מבזבזת שום תנועה מיותרת ומתישבת על כיסא מולה. כל העולם אובד, רק אני והיא והמגילה בינינו. אני חוששת, נרגשת, מודאגת… “אני קוראת אשכנזי”, אני מתחילה להתנצל, “ואני לא בטוחה לגבי כל הטעמים”…”הכל בסדר, יללה, תתחילי לפני”… היא מסתכלת עליו, וחוזרת אליי,” את יודעת, הפרעות כל מיני … צוות בית החולים עשוי להגיע בקרוב “.

I nod and begin. Once there was a king. And a queen. And a bad guy. And an uncle. And a lovely maiden, Esther. Long ago in Shushan the capital, but so much here. When I finish, there are tears at her eyes. She tells me that she just realized that for decades, she didn’t really hear megillah, tucked away behind the curtain in the women’s section; that this is the first time she actually feels it’s her story; that she can draw courage from her name. She tells me it reminded her of her late father, sitting and talking Torah with her. We now both have tears.

אני מהנהנת ומתחילה. פעם היה מלך. ומלכה. ואיש רע. ודוד. ועלמה מקסימה, אסתר. לפני זמן רב בשושן הבירה. רחוק, וכל כך כאן. כשאני מסיימת, יש דמעות בעיניה. היא אומרת לי שהיא פתאום הבינה שבמשך עשרות שנים, היא לא ממש שמעה מגילה, חבויה איפשהו מאחורי וילון בעזרת הנשים; שזו הפעם הראשונה שהיא באמת מרגישה שזה הסיפור שלה; שהיא תוכל לשאוב אומץ משמה. היא מספרת לי שזה הזכיר לה את אביה המנוח, שישב ודבר איתה תורה. עכשיו לשתינו יש דמעות בעיניים..

I roll the megillah back quietly. I tell her I even brought a funny animal hat but was too self-conscious to walk with it through the halls. She instructs me, “Put it on”. I do and she nods in agreement, “There. Wear it proudly”. I dare not object. For the first time in days, she smiles. I think of Esther, where the text should have said, that she wore royal clothing, it says, she wore royalty (Esther 5:1), as if royalty clothed her (Malbim), regardless of what she actually put on. I think of the high priest in this Torah portion, with his glorious garment, and all of us, revealing and concealing who we are in our clothing. And I think of how I almost mistook a Queen for just another patient.

 אני מגלגלת את המגילה בחזרה בשקט. אני אומרת לה אפילו הבאתי כובע בעלי חיים מצחיק אבל הייתי מודעת לעצמי מידי, מכדי ללכת איתו במסדרונות המחלקה. היא מורה לי, “תלבשי את זה”. אני שמה את הכובע והיא מהנהנת בהסכמה, “ככה. תלבשי את זה בגאווה ”. אני לא מעזה להתנגד. לראשונה מזה ימים רבים, היא מחייכת. אני חושבת על אסתר, המקום שבו הטקטס היה צריך לומר, שהיא לבשה בגדי מלכות, הוא אומר רק שהיא לבשה מלכות (אסתר 5 :1), כאילו מלכות התלבשה עליה: “המלכות לבשתה ויהי כמדה, עד שכל רואיה הכירו כי לה יאות המלוכה”…. (מלבי”ם), בלי קשר למה שהיא לבשה בפועל. אני חושבת על הכהן הגדול בפרשת התורה של השבוע הזה, עם הבגדים המפוארים שלו, ועל כולנו, מגלים ומסתירים את מי שאנחנו בבגדנו הבוגדים והשומרים. ואני חושבת על איך כמעט טעיתי וחשבתי שמלכה היא סתם עוד חולה.

פורים שמח ושבת שלום! Purim Same’ac & Shabbat Shalom!

Posted in Uncategorized | 3 Comments

At home with G-d & half an Ark – בבית עם אלוהים וחצי ארון

When my kids were younger, we used to read the story about the six blind men and the elephant, all standing around the huge animal in an effort to “see” it, each arguing that the part of elephant they are touching, is ”the” whole elephant itself. In our post-modern world, each, of course, is equally “right”, and yet, dare we say also, that some got a better sense of what the elephant is? For example, that feeling its sides gives a better idea of its grandeur, then let’s say a toe or end of tail??

שהילדים שלי היו קטנים, היינו קוראים את הסיפור על ששת הגברים העיוורים והפיל, שכולם עומדים סביב החיה הענקית במטרה “לראות” אותה, כל אחד בטענה שהחלק של הפיל שהם נוגעים בו הוא “ה”הפיל השלם עצמו. בעולם הפוסט-מודרני שלנו, כל אחד מהם, כמובן, “צודק” באותה מידה, ובכל זאת, האם נעז לומר גם, שחלקם הבינו טוב יותר מהו הפיל? לדוגמא, שלחוש את הצדדים של הפיל נותן מושג טוב יותר על ההוד וההדר של החיה הזו, יותר מאשר נגיד בוהן או קצה הזנב?

I think of the elephant often as a metaphor for our partial relationship with the Divine, each of us able to perceive but a part of it. This in turn means that each has a different relationship with G-d, which was also true for our forefathers. The daily Amida prayer opens with: “God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob”…. And the question is, why not say, ‘G-d of Abraham, Isaac and Jacob? Why so long and detailed’? Perhaps exactly because while it’s the same “elephant”, it’s also not.

אני חושבת על הפיל לעתים קרובות כמטאפורה ליחסים החלקיים שלנו עם האלוהי, כשכל אחד מאיתנו מסוגל לתפוס אך חלק ממנו, מה שאומר שלכל אחד יש מערכת יחסים שונה עם אלוקים, מה שהיה נכון גם לגבי אבותינו. תפילת העמידה היומית נפתחת ב: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” …. והשאלה היא, למה לא ‘אלוהי אברהם, יצחק ויעקב? למה כל כך ארוך ומפורט? אולי בדיוק בגלל שזה אמנם אותו “פיל”, אבל גם לא.

In its associative manner, one of this week’s Talmud pages (Pesachim 88a), gets to this conversation: ….Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac?

בדרכה האסוציאטיבית, מגיעה הגמרא באחד מדפי השבוע (פסחים 88 א), לשיחה זו: … . ואמר ר’ אלעזר מאי דכתיבוהלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו (ישעיה ב, ג), ויש לתמוה: וכי הוא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק?

Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God.

אלא בא הדבר לרמז לנו כי בית ה’ יהיה באופן שקראהו יעקב, לא כאברהם שכתוב בו שכינה את מקום המקדש בשעת תפילתו שם הר”, שנאמר: “אשר יאמר היום בהר ה’ יראה (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שכינהו בשעת תפילתו שם בלשון שדה”, שנאמר: “ויצא יצחק לשוח בשדה (בראשית כד, סג), אלא כיעקב שקראו בשעת תפילתו שם בית”, שנאמר: “ויקרא את שם המקום ההוא בית אל (בראשית כח, יט).

Each had a special place, and even though Abraham and Isaac’s places are “natural” (mountain and field) and seemingly last “forever”, Jacob’s place takes priority being a “home. It is also the topic of this week’s Torah portion of Teruma, building the Mishkan, the Tabernacle, a “home” for Hashem.

לכל אחד מהם היה מקום מיוחד, ולמרות שהמקומות של אברהם ויצחק “טבעיים” (הר ושדה) ונראים לכאורה כקיימים “לנצח”, מקומו של יעקב מקבל עדיפות מכיון שהוא “בית”. זהו גם נושא פרשת השבוע של תרומה, בניית המשכן, בית לקב”ה.

And the immediate question is, really?? Does Hashem need a home? And as if the Torah reads our mind, the verse says: “And let them make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8): if we create space for G-d, the Divine Presence will reside among us.

והשאלה המיידית היא, באמת ?? האם ה’ זקוק לבית? וכאילו התורה קוראת את דעתנו, הפסוק אומר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כ”ה,8). אם ניצור מקום לאלוהים, השכינה תשכון איתנו, בתוכנו.

Nothing about this structure is a coincidence, so when the ark measures “two and a half cubits long, a cubit and a half wide, and a cubit and a half high”, (25:10) it is not because that’s what happens to “fit there”. The Mei Hashilo’ach in his Chasidic commentary explains that the ark’s measures are all a “half” to remind us that in order to acquire words of Torah, we have to be aware we’re lacking them. Only when we’re are fully aware that we’re lacking, we’ll receive. But wait, that means we’ll have them then! Well, once we think we got it, we lose it, and need to start over, appreciating what we have as perfect, and yet, constantly in a state of search to fill what’s empty in us…

שום דבר במבנה הזה אינו צירוף מקרים, ולכן כאשר מידות ארון הקודש הן ” אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ” (כ”ה, 10) זה לא בגלל שזה במקרה מה ש”מתאים שם בפינה”. מי השילוח בפירושו החסידי מסביר כי מידות הארון הן “חצאים” כדי להזכיר לנו שכדי לרכוש דברי תורה, עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו לא שלמים, שאנחנו חסרים. רק כשאנחנו לגמרי מודעים לחסרון שבנו, נוכל לקבל אותם. אבל רגע, זה אומר שאז יהיה לנו אותם! אבל ברגע שאנחנו חושבים שיש לנו, אנחנו שוב מאבדים את זה וצריכים להתחיל מחדש, להעריך את מה שיש לנו כמושלם, ובכל זאת, כל הזמן להיות במצב של חיפוש למלא עוד…

Shabbat Shalom שבת שלום!

1890 המשכן בשממה. איור מתוך תנ”ך הולמן, שנת
The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible 
Posted in Uncategorized | 1 Comment

Yes and yes: Mishpatim, Sh’kalim, Rosh Hodesh Adar…

רק בשבוע שעבר, עמדנו לרגלי הר סיני לכבוד מתן תורה, עדים למופע אור-קולי פנטסטי שעד היום קשה להסביר, והנה, מגיעה פרשת השבוע הזה, פרשת משפטים, עם כל מיני פרטים קטנטנים ואתגריים, כמו מה לעשות עם שור שנגח, מישהו שנפל לתוך בור, שוחד, שמיטה, כשרות ועוד ועוד. ואולי הכי גרוע, הפרשה מתחילה בענין עבד עברי, ואי אפשר שלא לתהות: איך זה שהתורה לא רק מאפשרת, אלא גם נותנת מקום לתופעה כל כך לא מוסרית?

ננסה לענות על ראשון – ראשון, ואחרון- אחרון

Just last week, we stood at the foot of Mount Sinai for the Giving of Torah, witnessing a fantastic audio-visual show that to this day is hard to explain, and here comes this week’s Torah Portion, Mishpatim, with all sorts of tiny, challenging details, like what to do with a bull that gored, or someone who fell into pit, bribery, the sabbatical year, keeping kosher and more and more. And perhaps worst of all, the Torah portion begins with the matter of a Hebrew slave, and we can’t help wonder: how is it that the Torah not only allows, but makes room for such an immoral phenomenon? Let’s try to answer these, one at a time:

איך אפשר להסביר שיש לנו זו לצד זו פרשה כל כך אלוהית, עם תיאור מתן תורה, בו יכולנו ממש “לראות את הקולות” יחד עם פרטי-הפרטים של פרשת משפטים? התשובה היא כן… לו ניתן לנו רק מעמד הר-סיני,היינו עלולים לחשוב שהתורה כולה שמיימית ונשגבת, שמורה לאירועים גרנדיוזים חד פעמיים, בלתי נגישה לחלוטין ביום-יום שלנו. ולו ניתנו לנו רק חוקי פרשת משפטים, היינו חושבים שהתורה היא ואריאציה על חוקי חמורבי, משהו שאין לנו שום בעיה להשיג בכוחות המוח שלנו.

How can we explain that we have, side by side, such a divine Torah portion, with the description of the Giving of Torah, in which we could literally “see the voices” along with the details of this portion, Mishpatim? The answer is, yes … if we were only given Mount Sinai, we might think that the entire Torah is heavenly and sublime, reserved for one-time grandiose events, completely inaccessible in our daily lives. If we were only given the laws of Mishpatim, we would think that the Torah is a variation on Hammurabi Code, something we can easily achieve with our human brain powers.

גדולת התורה היא השידוך המופלא הזה בין שמים וארץ, השילוב בין קדושה ושגרה: מתן קדושה לשגרה וגם להיפך. אפשרות יומיומית לקדושה.

The greatness of the Torah is this incredible blend between heaven and earth, the combination of holiness and mundane, bringing holiness to our daily routine and vice versa, allowing for a daily opportunity for holiness.**

אנחנו רואים אותו בעוד הרבה מקומות. למשל, השבת הזו נקראת גם שבת שקלים, השבת שלפני או של – ראש חודש אדר, בה קוראים קריאה מיוחדת על מחצית השקל, המטבע שכל אחד הביא כשנפקדו במדבר (שמות ל:11-15). למה כל אחד הביא “מחצית השקל”? האם לא נכון שכל אחד הוא שלם בפני עצמו, עולם ומלואו? כן כמובן. ועדיין, כל אחד מקבל תזכורת שהשלם שלו הוא בעצם רק “חצי”, ושאנחנו צריכים אחד את השני כדי להיות באמת שלם.

We see this in many other places. For example, this Shabbat is also called Shabbat Sh’kalim, the Shabbat before (or on) the New Month of Adar, in which a special reading is read about the half shekel, the coin that everyone was asked to bring when they were counted in the desert (Exodus 30:11-15). Why did everyone had to bring “half a shekel”? Is it not true that each and every person is a whole, complete world in his/her own right? Yes, of course. And yet, everyone gets a reminder that their whole is actually only a “half”; that we need each other to be truly complete.

ועוד בשבת הזו, ראש חודש אדר. מה עושים כשנופל ראש חודש בשבת? האם ראש חודש חשוב יותר או השבת? התשובה, גם כאן היא, כן. יש דרך לשלב שמביעה את שניהם, מבלי לאבד אחד מהם. שבת היא שבת, אבל אנחנו מחליפים תפילות מסוימות כדי לתת מקום לראש חודש. זה נשמע דבר פשוט, אבל באמת יש לו עומק עצום: הרי השבת נבראה על ידי הקב”ה, בבריאת העולם, לעומת ראש חודש שכולו תלוי בבני אדם, בלוח השנה שאנחנו יוצרים לפי מה שאנחנו רואים וקובעים. בעצם, השאלה היא, מי באמת קובע בעולם, הקב”ה או האדם? ואפילו כאן, התשובה היא – כן…

And further more this Shabbat, it’s Rosh Chodesh (the New Month of) Adar. What do you do when Rosh Chodesh falls on Shabbat? Is Rosh Chodesh more important or is Shabbat? The answer, here too is, yes. There is a way to combine that expresses both, without losing either uniqueness. Shabbat is Shabbat, but we exchange certain prayers to make room for Rosh Chodesh. It sounds like a simple thing, but it really has great depth: after all, Sabbath was created by the Holy One, during the creation of the world, while Rosh Chodesh totally depends on human beings, on the calendar we create according to what we see and determine. So, who gets to decide here, G-d or human? And even here, the answer is still – yes…

אוקי, תגידו, אבל מה בענין העבדים?

אפשר להציע תשובה בשתי רמות. מבחינה חברתית, התורה באמת רואה בעבדות תופעה בעייתית. יחד עם זאת, היא אמיצה מספיק לדבר אלינו בשפתנו, לא על אידיאל רחוק אלא על המציאות הלא-פשוטה סביבנו. עד לא מזמן, גם במקומות שנחשבים נאורים ביותר, היו עבדים, ובמקומות רבים, ובמובנים רבים, עדין יש. בנוסף, העבדות שהתורה מאפשרת בכל זאת, איננה עבדות במובנה הסטנדרטי. עבד עברי הוא יותר כמו שכיר לזמן ארוך. הוא לא רכוש האדון, כי הוא עבד ה’. גם סביבו וגם סביב העבד שאינו יהודי יש לא מעט דינים וציוויים, שנועדו לשפר את מצבם באופן משמעותי מזה של כל עבד אחר.

Okay, say, but what about slaves?

The answer might be on two levels. Socially, the Torah really sees slavery as a problematic phenomenon, while at the same time, is brave enough to speak to us in our language, not about a distant ideal but about the complicated reality around us. Until recently, even in places that are considered advanced and enlightened, there were slaves, and in many places, and in many ways, there still are. In addition, the slavery that the Torah allows, is not slavery in the standard sense. A Hebrew slave is more like a long-term employee. He is not the property of his owner, for he is simultaneously, a servant of G-d. Around him as well as the non-Jewish slave there are quite a few laws and commandments, designed to improve their situation significantly than that of any other slave.

ומבחינה רוחנית, הבסיס המכונן שלנו הוא סיפור יציאת מצרים – הסיפור הגדול על המסע מעבדות לחירות, סיפור שהיה למקור השראה בעולם כולו. החירות הינה ערך עצום, אולם עדיין, החירות היא “רק” אמצעי ותנאי הכרחי לעבודת ה’, לא מטרה בפני עצמה. הרעיון הוא שאי אפשר להשתעבד ולהתחבר לאדון הכול אם אנחנו משועבדים לדברים אחרים – לאלים זרים, לבני אדם אחרים, לרגשות, דפוסי אישיות, גורמים ממכרים ואפילו, לחופש עצמו. אם כך, עלינו לשאול, האם באמת כבר יצאנו ממצרים? האם השתחררנו מכל כבלי העבדות, הגדולים והקטנים?

And spiritually, our founding basis is the story of the Exodus from Egypt – the great story of the journey from slavery to freedom, a story that has been a source of inspiration throughout the world. Freedom is a highly esteemed value, but still, freedom is “only” a necessary means and condition for the service of God, not an end in itself. The idea is that it is impossible to be enslaved and connected to the Master of all if we are enslaved to other things – whether foreign gods, other human beings, emotions, personality patterns, addictive elements and even, freedom itself. If so, we must ask, have we really left Egypt yet? Have we been freed from all the shackles of slavery, large and small?

משמעות החיים ביהדות נגזרת מהחיבור אל מה שגבוה מאיתנו, גם בקודש וגם בחול.

רבי יהודה הלוי אמר בשירו הקצר והמדויק:

עבדי זמן – עבדי עבדים הם

עבד ה’ הוא לבדו חופשי

על כן בבקש כל אנוש חלקו

חלקי עם ה’ אמרה נפשי

The meaning of life in Judaism is driven from the connection to what is Higher than us, whether in holiness or mundane.

Rabbi Yehuda Halevi said in his short, poignant poem:

Time-bound servants are slaves of slaves

A servant of Hashem, s/he alone is free

Therefore when every human asked for their share

“My share is with Hashem”, said my soul to me.

שבת שלום, וחודש אדר שמח ומבורך, בריאות ובשורות טובות

Shabbat Shalom, and a happy, blessed month of Adar, health and good tidings

מעגל ההתחדשות היהודית בחיפה [ואני בתוכו :)] בקבלת שבת לכבוד יום המשפחה, ל׳ בשבט, תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד. הצטרפו אלינו בפייסבוק לייב או בקישור הבא בזום:Topic: קבלת שבת – 12.2.21

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Developing the ability to hear and see – something short for Shabbat Yitro – ללמוד לראות ולשמוע – משהו קצר על פרשת יתרו

This week’s reading opens with “and Yitro… heard… and came”. Within 5 verses, his name is mentioned 3 times. What did he hear is the subject of many commentaries. Maybe about the war with Amalek; maybe about the Giving of Torah; maybe the Exodus from Egypt… so basically, we don’t know what he heard and why he came – ?

פרשת השבוע נפתחת ב”וישמע יתרו … ויבא “. בתוך 5 פסוקים שמו מוזכר שלוש פעמים. מה שמע, הוא נושא של פרשנויות רבות. אולי על המלחמה עם עמלק; אולי על מתן תורה; אולי יציאת מצרים … אז בעצם, אנחנו לא יודעים מה הוא שמע ולמה הוא הגיע – ?

 Later we’re told that Yitro “saw”. This is when he notices Moses “sitting alone”, while all the people stand about him from morning until evening (Exodus 18:14).

 מאוחר יותר נאמר לנו שיתרו “ראה”. זה כאשר הוא מבחין במשה “יושב לבדו”, בעוד כל העם עומד עליו מהבוקר עד הערב (שמות יח, יח).

According to the various censuses in the desert, there were about 600,000 men over 20. If each was married and had one child, it means there were about 2 million people. Even if this number is inflated, and there were “only” 200,000 or 20,000 or 2,000…. Still, the Jews leaving Egypt must have been great news all over the region!! And only Yitro “saw”? Of all the nations around, only Yitro “heard”?

על פי מפקדי האוכלוסין השונים, היו במדבר כ- 600,000 גברים מעל גיל 20. אם כל אחד מהם היה נשוי והורה לילד אחד, זה אומר שהיו כ- 2 מיליון איש. גם אם המספר הזה מנופח והיו “רק” 200,000 או 20,000 או 2,000 …. ובכל זאת, זה שהעברים יצאו ממצרים היה ודאי חדשות פנטסטיות בכל האזור !! איך זה שרק יתרו “ראה”? מבין כל האומות מסביב, רק יתרו “שמע?

Sometimes we think that if we only chanced upon a little miracle, we’d “believe”. Yitro teaches us that hearing and seeing does not only depend on the “objective” reality around us but on us, but on our own ability to notice. It Hebrew, “to pay attention” is “to put one’s heart”, that is, to really be there; to open up in a way that makes us truly “see” and truly “hear”. Chaplaincy which I’m training in this year again, is a great opportunity to practice that. When someone says, “I don’t care”, what are they saying? When they say, “oh, I’m fine; I’ve made peace with — (fill in the blank awful situation)”, do we “see” the person, rather than knowing them by being a case number?? Do we hear their pain, plight, joy, fear? Can we bring ourselves to be there for them where they are?

לפעמים אנו חושבים שאם רק נזכה לאיזה נס קטן, נהפוך ל”מאמינים”. יתרו מלמד אותנו ששמיעה וראייה לא תלויים רק במציאות ה”אובייקטיבית “סביבנו אלא בנו, ביכולת שלנו להבחין. בעברית, אפשר להגיד “לשים לב” כלומר להיות שם באמת; להיפתח באופן שגורם לנו באמת “לראות” ובאמת “לשמוע”. הליווי הרוחני בו אני משתלמת השנה שוב, הוא הזדמנות נהדרת לתרגל זאת. כשמישהו אומר, “לא אכפת לי”, מה הוא באמת אומר? כשאומרים, “אה, אני בסדר; השלמתי עם — (מלא את השורה באיזהשהו מצב נורא)”, האם אנחנו “רואים” את האדם, במקום לזהות אותו במספר המקרה שהוא?? האם אנחנו שומעים את כאבם, מצוקתם, שמחתם, פחדם? האם נוכל להביא את עצמנו להיות שם בשבילם היכן שהם נמצאים?

Yitro is such a unique, inspiring character. He is a spiritual searcher who does not give up on the search, the quest, and his commitment to follow through with his truth. He has great ideas how to improve Moses’ management skills, and he conveys them by way of “constructive criticism” rather than complaints. Most of all, he models to us how we too can open our eyes and ears to truly see and hear.

יתרו הוא דמות ייחודית ומעוררת השראה. הוא מחפש-רוחני שלא מוותר על החיפוש, על המסע והמחויבות שלו לממש את האמת שלו. יש לו רעיונות נהדרים איך לשפר את כישורי הניהול של משה, והוא מעביר אותם בדרך של “ביקורת בונה” ולא תלונות. יותר מכל הוא מודל עבורנו איך גם אנו יכולים לפקוח עיניים ואוזניים כדי לראות ולשמוע באמת.

Shabbat Shalom ** שבת שלום

from Wikipedia: The Ten Commandments (illustration from a Bible card published 1907 by the Providence Lithograph Company)
Posted in Uncategorized | Leave a comment