It’s Corona day something; I don’t have a count. It just started and already seems like forever. I’m taking a morning walk into the Carmel park; it’s a glorious spring day before the next storm, before the next ‘don’t go anywhere’ restrictions. The rolling mountains stretch into the horizon in multi-shades of green; the Mediterranean sparkles in silver-blue down below and right here, there are so many wildflowers bursting about, I can’t stop  but take one more, just one more picture. It’s ever so tempting to wave my hair and run freely, skipping among the brownish rocks, wow, what a sight!

יומן קורונה, יום לא יודעת איזה, לא מסוגלת לספור. זה רק התחיל וכבר מרגיש כמו נצח. אני יוצאת להליכה בפארק הכרמל. יום אביב יפיפה לפני הסופה הבאה, לפני ההנחיות הבאות של ‘לאן לא ללכת’. ההרים של ילדותי מתמתחים ומתגלגלים עד האופק בגוונים של ירוק. למאה מבהיק הים התיכון בכסף, וכאן ממש, מתפרצת חגיגה צבעונית חסרת תקדים, כאילו כלום. אני לא יכולה להפסיק להוציא את הטלפון מהכיס לעוד תמונה, רק עוד אחת, והנה, גם כאן, הכל כל כך יפה. ורוח. אני רוצה לפזר את שערי, לרוץ ולקפץ בין הסלעים החומים, איזה מראה!!

Once upon a time, I wanted to go to the Alps, maybe this summer, or next, or…. It’s told that Rav Hirsch said that when he’ll arrive in the World to Come, G-d will ask him, ‘I put the Alps there for you! Why did you not go to see them’?? So he did. To show G-d how much he loves and appreciates His creation. And I wanted to see the Alps too; Rav Hirsch’s Alps. But now I wonder if maybe these are my Alps, right here, in the Carmel’s “Little Switzerland”.

פעם, מזמן, רציתי לנסוע לאלפים, אולי בקיץ הזה, אולי בקיץ הבא, או… מסופר על הרב ש”ר הירש שאמר, שלכשהוא יגיע לעולם הבא, אלוהים ישאל אותו, “אני שמתי שם את האלפים בשבילך! למה לא הלכת לראות אותם?” אז הוא הלך. וגם אני רציתי ללכת. לראות את האלפים של רב הירש. אבל עכשיו אני תוהה אם אולי אלו כאן הם האלפים שלי, ממש כאן, בכרמל, ב”שווצריה הקטנה”.

“Where is the farthest place in the world”? Asked my uncle in one of our many geography games. We just finished a hike and sat down at a picnic site up the road. “This tree”, jumped little chutzpadik me, pointing to the tall pine next to us, “because you’ll have to go all the way around the world to reach it”, ha ha ha.

“איפה המקום הכי רחוק בעולם”, שאל אותי דודי באחד ממשחקי הגאוגרפיה הרבים שלנו, אחרי שסיימנו הליכה וישבנו לפיקניק, ממש לא רחוק מכאן. “העץ הזה” קפצצה הילדה, גאה על תשובתה המחוכמת, מצביעה לאורן גדול ומסונף ענפים לידינו, “כי תצטרך ללכת כל הדרך מסביב לעולם כדי להגיע אליו”, ח-ח-ח.

Haifa people are obedient, self-disciplined, well-behaved. In these early – I’m afraid early – Corona Days, the few of us on the trail pass each other, 6 feet apart, barely nodding, each busy in their own thoughts, some chatting with a trusted friend, most looking away. And then, this gentleman passes me, mouthing, ‘good morning’, in English, and I think, America! Will I ever get to see you again? What will you look like after this? Or am I overdoing it, I’m definitely overdoing this, and it’s just a little bump on the road, ‘no worries, by summer it will all be ok’?

אנשי חיפה הם צייתנים, ממושמעים, מתנהגים על פי החוק. בימים מוקדמים אלו – אני חוששת שמוקדמים – של הקורונה, מעטים הם המטיילים על השביל, מקפידים על מרחק 2 מטר. כשהם עוברים זה את זה, הם בקושי נדים בראשם, כל אחד עסוק במחשבותיו. פה ושם זוג בלחישות, שני חברים, אחד על אופניים. לפתע עובר על פני איש, ומבלי משים יוצר בשפתיו, גוד מורנינג, באנגלית, ואני חושבת, אמריקה! האם עוד אראה אותך שוב? איך תראי אחרי כל זה? או שאני מגזימה, בודאי שאני מגזימה, וזה רק “גבשושית” קטנה (כך גוגל אומר שזה “באמפ”) קטנה בדרך, “אל דאגה, עד הקיץ הכל יהיה בסדר”?

On the way back, a suitcase, in not too bad of a shape, is tossed by a garbage can. I am wondering the same about my own: Toss? Keep? What for? Will we ever travel again like we did just a couple of months ago? Will we live to tell of those good-old days when the greatest trouble in the airport was a long line of happy world-wide travelers and someone telling us to take off our shoes? Or will, one day, some aliens find remnants of a wing, a seat, a tight toilet, a strange dinner tray, and say in great wonderment, ‘metal birds? What kind of culture lived here? Look, they left nothing! Did they even do anything at all? Oh, they kept it all on a cloud!!?

בדרך חזרה, מזוודה, במצב לא רע, זרוקה ליד פח אשפה. חשתי גם על שלי: לזרוק? לשמור? האם אי פעם נחזור לטייל כמו שעשינו רק לפני חודשיים. האם נשרוד לספר על אותם הימים הטובים בהם הצרות הכי גדולות שבדות התעופה היו תורים ארוכים של טיילים חובקי-עולם, וזה שנאלצנו להוריד נעליים? או אולי יום אחד, חייזרים יגיעו לכאן וימצאו שרידים של כנף, מושב, שירותים צפופים, מגש ארוחת ערב מוזר, ויגידו בפליאה גדולהת “ציפורים ממתכת? איזה מן תרבות היתה כאן? הם לא השאירו כלום! האם הם עשו משהו בכלל? אה! הם שמרו הכל בענן!!”

But I’m working on a 1000-piece puzzle of Half Dome and El-Capitan, with a bright blue sky and dozens of trees clustering around Mirror Lake, where hikers in colorful fashionable backpacks walk and skip and scream with delight when they dip their toes in the cold water and take funny pictures and camp under a blanket of stars. When the aliens come, they’ll say, ‘a strange priestess must have lived here, for how else could she see sights from the other side of the world, a place no one can reach from here by foot and there’s a great ocean in between’! And they’ll examine the pieces carefully and see, they’re all glued together with tears.

אבל אני עובדת על פאזל 1000 חלקים של האף-דום ואל-קאפיטן, עם שמים כחולים ועשרות עצים סביב מירור לייק (אגם ההשתקפות ביוסמיטי פארק שבקליפורניה), מקום בו טיילים בתרמילים אופנתיים, הולכים ומקפצים, צורחים מתענוג כשבהונותיהם נוגעות במים הקרים, מצטלמים בתמונות מצחיקות, וישנים תחת שמיכה של כוכבים. כשהחייזרים יגיעו, הם יגידו, “כוהנת דת מוזרה בטח חיה כאן פעם, כי אחרת איך יתכן שהיא יכלה לראות מקום בצד השני של העולם, מקום שאיש לא יכול להגיע אליו ברגל ויש אוקינוס גדול, מפריד”! והם יבדקו את החלקים ביסודיות רבה, ויגלו שכולם הודבקו בדמעות.