“Now when Pharaoh let the people go”… so begins this week’s Torah portion, and one wonders: wait, wasn’t it G-d who let the people go? how come, after the Ten Plagues and all the miracles, all of a sudden Pharaoh gets all the credit?

“ויהי בשלח פרעה את העם” … כך מתחילה פרשת השבוע, מה שמעלה תהייה: רגע, זה לא היה אלוהים ש”שילח את העם”? איך זה, שאחרי עשר המכות וכל הנסים, פתאום פרעה מקבל את כל הקרדיט?

There may be a few ways to understand this: G-d operates in this world through whatever there is in this world. That means people; that means, Pharaoh too; in fact, it means each and every one of us.

יכולות להיות כמה דרכים להבין את זה: אלוהים פועל בעולם הזה דרך מה שיש בעולם הזה. זה אומר גם אנשים, כלומר, גם פרעה. למעשה, זה אומר כל אחד ואחת מאיתנו.

Alternatively, “beshalach” does not have to just means “letting go”, as if from a position of power, but send off as well (like mishloach manot, the goody basket we send on Purim). In that sense, Pharaoh sort of escorts the people out of his country, while G-d, as the verse continues, leads them in a round-about way.

לחלופין, “בשלח” לא רק פירושו “לשלח” כאילו ממצב של כוח, אלא גם במובן של לשלוח, ללוות (כמו גם “משלוח מנות” בפורים). במובן זה, פרעה מלווה את העם אל מחוץ לארצו, בעוד אלוהים, כפי שהפסוק ממשיך, מנחה אותם מסביב למדבר.

Last but not least, is an interesting idea:

The Mishna in Gittin (4:5) talks about a slave who is “half-slave half-freeman”. How does this happen? He was shared by two owners and only one of his two owners emancipated him. What should he do? Beit Hillel states that “he serves his master one day and serves himself one day”, but “Beit Shammai say: Through such an arrangement you have remedied his master, as his master loses nothing through this. However, you have not remedied the slave himself, as the slave himself remains in an unsustainable situation. It is not possible for him to marry a maidservant because he is already a half-freeman, as it is prohibited for a freeman to marry a maidservant. It is also not possible for him to marry a free woman, as he is still a half-slave. If you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world his master is forced to make him a freeman, and the slave writes a promissory note accepting his responsibility to pay half his value to his master. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai, that a half-slave must be set free”.

ויש עוד רעיון מעניין:

יש משנה (בגיטין ד, ה) שמדברת על עבד שהוא “חצי עבד, חצי בן חורין”. איך קורה דבר כזה? יש לו שני בעלים שמתחלקים בזמנו, ורק אחד מהם שחרר אותו. מה עליו לעשות? בית הלל קובע כי הוא “עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד”.בית שמאי לעומתם לא מסכים וטוען שאם עשו כך, עשו רק חצי עבודה: “תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם”. מה הבעיה? אדם במצב כזה לא יכול להנשא לעולם: הוא לא יכול לשאת שפחה כי הוא כבר חצי בן חורין, וגם לשאת בת חורין לא יכול כי הוא עדיין חצי עבד, ואנחנו ורצים שינשא כדי שיוכלו להיות לו ילדים. מה עושים? “כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין”, כלומר, הבעלים שעדיין מחזיק בו חייב לשחרר אותו, אבל העבד נשאר חייב לאדון הזה “וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו”. ובית הלל חזרו בסופו של דבר מדעתם לפסוק בהתאם להצהרת בית שמאי, כי יש לשחרר חצי עבד לחופשי .

Who are we talking about? Maybe somewhere there was a slave who was owned by two masters, but in a way, this is a metaphor about our verse here.  Bnai Israel were slaves who actually depended on two masters: Pharaoh and G-d. G-d let them go, and now Pharaoh had to be forced to do the same, but, the emancipated slaves still has a debt to the latter master – to Pharaoh, here possibly representing the nations of the world.

על מי אנחנו מדברים? יתכן שבאיזשהו מקום היה עבד שהיה בבעלות שני אדונים, אבל במובן מסוים זו מטאפורה לגבי הפסוק שלנו כאן. בני ישראל היו עבדים תלויים למעשה בשני אדונים: פרעה ואלוקים. אלוקים שחרר אותם, ועכשיו נאלץ פרעה לעשות את אותו הדבר, אך, לעבדים המשוחררים עדיין יש חוב לאדון האחרון – לפרעה, כאן אולי כמייצג את אומות העולם.

Accordingly, we didn’t just go out of Egypt to suntan in the desert, to be “free” or do “whatever”. We told pharaoh to let us go so we can worship our G-d. Our freedom had a purpose and a plan. We left because we had a job to do. Ever since, both masters – G-d and humanity – watch over us to stay true to the task at hand.

אם כך, לא סתם יצאנו ממצרים כדי להשתזף במדבר, להיות “חופשיים”, עשות “מה שבא לנו”. בקשנו מלפרעה לשחרר אותנו כדי שנוכל לעבוד את האלוהים שלנו. לחופש שלנו הייתה מטרה ותוכנית. עזבנו כי הייתה לנו עבודה לעשות. מאז, שני האדונים – האלוהים והאנושות – דואגים לנו ושומרים עלינו שנישאר נאמנים למשימה העומדת על הפרק.

*******

Yesterday, was “Tu Bishvat”, the “new Year of the Trees”, taking place on the 15^th of the Hebrew month of Shvat, and probably one of the most developing holiday we have in our calendar. Originally, it was a cut-off date for calculating the age of a fruit-bearing trees for relevant Biblical mitzvot (Orlah, Maaser Sheni etc). Following the exile and distance from the Land, it became a feast of (dry) fruits and buts, commemorating the trees and the fact that it is sort of a “New Year” celebration. The Kabbalists added a seder with its symbolic meanings; the Zionists celebrated it as an agricultural holiday with over a million people nowadays involved in tree planting activities, and with growing ecological awareness worldwide since the 1980’s and on, it became a Jewish Abor Day / Earth Day.

אתמול היה טו בשבט, ראש השנה לאילנות, שחל ב-15 בשבט, כנראה אחד החגים המשתנים ביותר שיש לנו בלוח השנה שלנו. במקור, היה זה תאריך לחישוב גילם של עצים נושאי פרי עבור מצוות תנ”כיות רלוונטיות (עורלה, מעשר שני וכו’). בעקבות הגלות והמרחק מהארץ, זה הפך לחג של פירות (יבשים), שהנציחו את העצים ואת העובדה שזה סוג של חגיגת ראש השנה. המקובלים הוסיפו סדר עם משמעויותיו הסמליות; הציונים חגגו את זה כחג חקלאי עם למעלה ממיליון אנשים המעורבים בימינו בפעילויות נטיעת עצים, ועם מודעות אקולוגית הולכת וגוברת ברחבי העולם מאז שנות השמונים ואילך, הוא הפך ליום העץ / יום כדור הארץ היהודי.

The Book of Deuteronomy adds another aspect: “For (hu)man is like a tree in the field” (20:19) and the poets added to that. There are so many ways we are like trees. Herman Hesse talks about the trees’ true message to us, to be who we are. It’s a great day to be reminded that we too have the potential to constantly keep growing.

ספר דברים מוסיף היבט נוסף: “כי האדם עץ ​​בשדה” (20:19) והמשוררים הוסיפו לכך. יש כל כך הרבה דרכים בן אנחנו כמו עצים. הרמן הסה כתב על העצים כדוגמא לנו להיות מי שאנחנו. זה יום נהדר להזכיר שגם לנו יש את הפוטנציאל כל הזמן להמשיך ולגדול.

Shabbat Shalom!  שבת שלום