I don’t like to get into politics. My views are mixed. I find myself agreeing with opposite leaders, conflicting ideas. I generally think we have to problem-solve challenges with what’s needed and right for them, right then and there, instead of arriving at them with our already preconceived decided agendas. And even this statement of mine, that things can have more than definitive answer, I view with suspicion, for that  too, is sometimes wrong… so I write all this with some ( a lot!) trepidation. Do I actually want to mention the inauguration here or just stay on course and stick to Torah? Or is there Torah there too??  

אני לא אוהבת להיכנס לפוליטיקה. הדעות שלי מורכבות. אני מוצאת את עצמי מסכימה עם מנהיגים מנוגדים, רעיונות סותרים. אני בדרך כלל חושבת שעלינו לפתור את האתגרים שלפנינו עם מה שנדרש ונכון עבורם, כאן ועכשיו, במקום להגיע אליהם אג’נדות מוחלטות כבר מראש. ואפילו על המשפט הזה שלי, לפיו לדברים יכולים להיות יותר מתשובה חד-משמעית אחת, אני מביטה בחשדנות, גם לגבי זה יכול להיות שלפעמים זה לא כך … אז אני כותבת את כל זה בחשש מה (רב!). האם אני דווקא רוצה להזכיר כאן את ההשבעה או פשוט להמשיך כרגיל ולדבוק בתורה? או שיש שם גם תורה ??

Jo Biden has met so many tragedies in his life. Any one of them would be enough to knock someone down for a while if not for good. But there he is. At 78 (and two months!), the oldest person to have assumed this office, and the camera barely manages to follow him, as he gets up, after sitting / standing at the brisk, bright Washington DC winter day, (5-6 degrees Celsius ~ 42F); he’s climbing the steps of the capitol (for heaven’s sake, no escalator / elevator?), holding hands with his wife, still smiling – and breathing calmly – at the top, ready to get to work.

ג’ו ביידן פגש כל כך הרבה טרגדיות בחייו. כל אחת מהן תספיק להפיל מישהו לקרשים לזמן מה אם לא לתמיד. אבל הנה הוא שם. בגיל 78 (וחודשיים!), האדם המבוגר ביותר שנכנס לתפקיד הנשיאות בארה”ב, והמצלמה בקושי מצליחה לעקוב אחריו, כשהוא קם, לאחר שישב / עמד ביום החורף הבוהק והבהיר הזה בוושינגטון הבירה (5-6 מעלות צלסיוס ~42 פאראנייט), מטפס על מדרגות הקפיטול (לשם שמים, אין דרגנוע / מעלית?), יד ביד עם אשתו, עדיין מחייך – ונושם ברוגע – כשמגיע לראשם, מוכן לעבודה.

He might sign all the wrong papers; I might not agree with him on all or some of what he does or plans to do. Today, I am just so inspired by the fact that, at an age when people look back with nostalgia at how great things were once upon a time and how miserable the future is, his whole being says, “the best is yet to come”!

הוא עלול לחתום על כל הניירות הלא נכונים; אולי לא אסכים איתו לגבי כל מה שהוא עושה או מתכנן לעשות. היום אני מלאת השראה מהעובדה שבגיל בו אנשים מסתכלים אחורה בנוסטלגיה על כמה החיים היו נהדרים פעם וכמה העתיד הוא עלוב, כל הווייתו אומרת, “הטוב ביותר עוד לפנינו” !

There is a lot going on in this week’s Torah portion, but I’d like to just fish one obscure detail: After the declaration of the new month, come the instructions for the Exodus. Among them, this (Exodus 12:22-23):

Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

הרבה דברים קורים בפרשת השבוע הזה, אבל אני רוצה לדוג רק פרט אחד, די מוזר: אחרי הכרזת החודש החדש, מגיעות ההוראות ליציאת מצרים. ביניהם זה (שמות יב, 22-23):

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה’ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה’ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

So first, ichs. Second, seriously?? G-d needs to see a marking to know to pass over my door? What, does G-d not know who I am? I need to hang a sign?? What’s with the G-d Almighty who is a the One who knows everything?

אז קודם כל, איכס, ושנית, ברצינות?? אלוקים צריך לראות סימון כדי לדעת לפסוח מעבר לדלת שלי? מה, אלוקים לא יודע מי אני? אני צריכה לתלות שלט?? מה עם אלוקים הכל-יכול שיודע הכל?

Yes to all of this. And also this: Of all events, the Exodus from Egypt is one time when we had to do as little as possible – stay out of the way and don’t go outside (sounds familiar…). All other redemptions, we had to fight and struggle. And yet, doing little is one thing, especially when so appropriate. Doing nothing at all? turns out, it’s not an option.

כן לכל זה. וגם עוד דבר: מכל האירועים, יציאת מצרים היא הפעם האחת והיחידה שהיינו צריכים לעשות כמה שפחות – להסתגר ולא לצאת החוצה (נשמע מוכר…). בכל שאר הגאולות, היינו צריכים להילחם ולהיאבק. ובכל זאת, לעשות מעט – זה דבר אחד, במיוחד כשזה הדבר הנכון והמתאים. לא לעשות כלום בכלל? מסתבר שזו לא אפשרות.

The Exodus of the people from Egypt was already “in place”. Everything was set. It was happening. The thing we longed for, for so long, is now — as a national occurrence. As individuals? still, each and every one of us has to make a choice: to go or not to go? To be or not to be? This is that marking on the door; my little effort; my taking responsibility. I am not dragged out of Egypt. I have a choice; I have a voice, faint as it may be, that says, I’m getting up, and I am coming too. Because, even after all this, I do believe, the best is yet to come.

יציאת בני ישראל ממצרים כבר הייתה “במקומה”. הכל נקבע. זה כבר ממש קורה. הדבר אליו ייחלנו, כל כך הרבה זמן, הוא עכשיו כאן — כהתרחשות לאומית. כיחידים? ובכן, עדיין, כל אחד ואחת מאיתנו צריך לבחור: ללכת או לא ללכת? להיות או לא להיות? זהו הסימון על הדלת; המאמץ הקטן שלי; לקחת אחריות על הבחירה שלי. אני לא נגרר ממצרים. יש לי קול, חלש ככל שיהיה, שאומר, אני קם, וגם אני בא. מכיוון שגם אחרי כל זה, אני מאמין ש”הטוב ביותר עוד לפנינו”.

Shabbat Shalom – שבת שלום!