South Hevron Mountain, picking grapes at my friends’ vineyard. “We’ll just do one row”, we think at the start of the day, and by the time the sun is setting we’re barely halfway done. I think of the blessing in all of this: me and Israel and friends and working on the Land; I think of my mother and her childhood in the moshav, how excited she was to watch the earth yield its produce; and the promise before the Shmita year (Leviticus 25:20-21):

דרום הר חברון, בציר בכרם של חברי. “יללה, נסיים שורה אחת”, אנחנו חושבים בתחילת היום, וכשהשמש שוקעת אנחנו בקושי מסיימים חצי. אני חושבת על הברכה בכל זה: אני וישראל וחברים ועבודת האדמה בארץ; אני חושבת על אמי ועל ילדותה במושב, כמה התרגשה לראות את ברכת האדמה; וההבטחה לפני שנת שמיטה (ויקרא כג, כב-כ):

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

And should you ask, “What are we to eat in the seventh year, if we may neither sow nor gather in our crops?” I will ordain My blessing for you in the sixth year, so that it shall yield a crop sufficient for three years….

The Torah portion of Ki Tavo is about all of this and more, right from its very first word, which is not “Ki Tavo” but rather “vahaya”, “and it shall be…” (Deuteronomy 26:1). In order to understand it, we need to take a quick lesson in Biblical Hebrew. In Biblical Hebrew, many verbs are preceded with the letter Vav. Contrary to Modern Hebrew, where Vav is a connecter, in Biblical Hebrew, Vav before a verb indicates a reversal of the verb’s time, from past to present and present to past.

פרשת “כי תבוא” היא על כל זה ועוד, ממש מהמילה הראשונה, שאיננה “כי תבוא” אלא “והיה” (דברים כו, א). כדי להבין זאת, עלינו ללמוד שיעור מהיר בעברית המקראית. בעברית המקראית יש לנו את “וו ההיפוך”.  בניגוד לעברית המודרנית, שבה וו היא אות מחברת, בעברית המקראית, האות וו לפני פועל מציינת היפוך של זמן הפועל, מהעבר להווה ומההווה לעבר.

In case you’d like some examples (and if not, skip this paragraph): Ve’ahavta: ahavta by itself means “you loved”; with this Vav beforehand, it turns to “and you shall love” (as in – “you shall love Hashem your G-d, or your neighbor…). Veshamru: shamru, by itself, means “they kept”; with the Vav it means “and they shall keep / guard” (as the paragraph for kiddush of Shabbat day). On the contrary, Vayetze: yetze, by itself = he will leave; with the Vav? Right, he left. And so on.

למקרה שתרצו כמה דוגמאות (ואם לא, אפשר לדלג על הפסקה הזו): “ואהבת” – המילה אהבת = אתה אהבת בעבר. יחד עם וו ההיפוך – תאהב בעתיד (בענין מצוות כמו “ואהבת את ה’ אלוהיך” או “ואהבת לרעך כמוך”). כך גם “ושמרו” – המילה שמרו היא בעבר. יחד עם וו ההיפוך, הוראה לכך שבני ישראל ישמרו את השבת בעתיד. ולהיפך: “ויצא” (יעקב, למשל) עשויה מ- יצא, בעתיד ועם וו ההיפוך – ויצא, הוא יצא בעבר.

Vayehi, therefore, is made of yehi – “will be”, in the future, and with the Vav – “and it came to pass” in the past (like in Genesis 41:1). Vehaya – haya = was, in the past; with the Vav – “and it will come to pass” or “and it shall be”… in the future. Our sages explained that there is an extra lesson here: the word “vayehi”, which is turning the future into the past, implies something negative, something bad is about to happen, as in turning hope and possibilities into a done-deal, while vahaya which is made of turning the past into the future, is a sign of joy. This is the opening word of our Torah portion, talking about coming into the Land. From the get-go reminds us, that coming to the Land is a happy event!

“ויהי” אם כן, עשויה מעתיד + וו ההיפוך, ולכן בעבר, לעומת “והיה” – עבר + וו ההיפוך = יהיה בעתיד. חז”ל הסבירו שיש כאן שיעור נוסף: המילה “ויהי” שהופכת את העתיד לעבר, מרמזת על משהו שלילי, משהו רע שעומד לקרות, מעין הפיכת התקווה והאפשרויות למשהו אבוד, בעוד “והיה”, שהופך את העבר לעתיד, הוא סימן לשמחה. זוהי מילת הפתיחה של פרשתנו, המדברת על הכניסה לארץ, ומההתחלה מזכירה לנו שההגעה לארץ היא אירוע משמח!

But there are also dangers, not the on-going challenges and difficulties, news, tension, and what not we all know of, but something else: the sense of, “nu, so, Israel, what’s the big deal”… shrug, ignore… Against that taking for granted, the Torah instructed us with various mitzvot concerning the Land, first and foremost, the upcoming Shmita (and not as is wrongly assumed that it’s so ‘the land can rest’…), and along with the it, the mitzvah of bikurim, the first fruit, the act of taking the first fruit and bringing it to the Temple, joyfully.

ויש גם סכנות, לא האתגרים והקשיים היומיומיים, החדשות, המתח ומה לא שכולנו מכירים, אלא משהו אחר: התחושה של “נו, אז, ישראל, מה הענין הגדול” … משיכת כתפיים, התעלמות … כנגד המובן מאליו, התורה נתנה אותנו מצוות שונות הנוגעות לארץ. בראש ובראשונה, השמיטה הקרבה (ולא כפי שמניחים באופן שגוי,  ש”הארץ צריכים לנוח “…), ויחד איתה גם מצוות הביכורים, ולקיחת הפרי הראשון והבאתו לבית המקדש, בשמחה.

This act is accompanied with a familiar, if peculiar saying. Familiar, because it shows up in our Pesach Haggadah and peculiar? I underlined one word below:

מעשה זה מלווה באמירה מוכרת, אם כי מוזרה. מוכרת, כי היא מופיעה בהגדה של פסח, ומוזרה? הדגשתי מילה אחת למטה:

וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה’ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃

You shall go to the priest in charge at that time and say to him, “I acknowledge today before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us.”

Today?? Today. But… what if I was born here? What if I am 8^th or 15^th generation in the Land? No. The same text stays. Lest it, G-d forbid, enter our mind that we’re here because we were born here; lest we start taking it for granted. This could not be more relevant at any other time. For centuries we dreamed and dreamed of coming back… great! We’re here! Now what??  What did we come here for?? For some it’s about inventing (excellent!) cherry-tomatoes, faster cell-phones, better apps…. For others, “Israel” has become a chore, a drag, a liability, an opportunity at best. For so long we were so far, physically and mentally, that we forgot. The Torah, almost scaringly warns us: that’s not going to work. Arriving at the Land of Israel is barely the beginning.

היום?? היום!! אבל … מה אם נולדתי כאן? מה אם אני דור שמיני או חמש-עשרה בארץ? לא. אותו טקסט נשאר. שחלילה, לא נעיז לחשוב שאנחנו כאן כי נולדנו כאן; שמא נתחיל לקחת את כל זה כמובן מאליו. זה לא יכול להיות יותר רלוונטי בשום זמן אחר. במשך מאות שנים חלמנו וחלמנו לחזור … נהדר! אנחנו כאן! עכשיו מה?? בשביל מה באנו לכאן ?? עבור חלק איתנו מדובר בהמצאת עגבניות-שרי (נפלאות!), טלפונים סלולריים מהירים יותר, אפליקציות טובות יותר … עבור אחרים, “ישראל” הפכה למטלה, משא כבד, אחריות, הזדמנויות במקרה הטוב. כל כך הרבה זמן היינו כל כך רחוק, פיזית ונפשית, ששכחנו. התורה, כמעט מפחידה, מזהירה אותנו: זה לא יעבוד. ההגעה לארץ ישראל היא בקושי ההתחלה.

שבת שלום – Shabbat Shalom