Joseph is so flamboyant that it’s hard to see through. Growing up, as described in our Torah portion, Vayeshev, he aggravates everyone around him showing off with his dreams. He seems selfish and focused only on himself. He’s often used as an example for how to favor one kid over the others. Indeed, as long as he’s home, he can only be seen on the backdrop of his family. Some highlights of his personality come out only when he’s alone.

יוסף כל כך ראוותני שקשה לראות דרכו משהו אחר. כנער, כפי שמתואר בפרשה שלנו, “וישב”, הוא מעצבן את כל הסובבים אותו כשהוא משוויץ בחלומותיו. הוא נראה אנוכי וממוקד רק בעצמו, “מסלסל בשערו”, נאמר במדרש. הוא משמש לעתים קרובות כדוגמה כמה רע כשהוא מעדיף ילד אחד על פני האחרים. ואכן, כל עוד הוא בבית, ניתן לראות אותו רק על רקע משפחתו. יש דברים באישיות שלו שיוצאים רק אחר-כך כשהוא לבד.

When he’s in prison, in Egypt, suddenly he’s able to notice others and show care towards them. Truly seeing another is a gift which he has. He’s the one who initiates the conversation with the butler and the baker who had their unusual dreams, that made them seem distraught (Genesis 40:6-7).

כשהוא בכלא, במצרים, פתאום הוא מסוגל להבחין באחרים ולהפגין אכפתיות כלפיהם. לראות אחר באמת זו מתנה, ויש לו אותה. הוא זה שיוזם את השיחה עם שר המשקים ושר האופים שחלמו את חלומותיהם יוצאי הדופן, שגרמו להם להיראות מבולבלים וזועפים עם בקר (בראשית 40:6-7).

וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם׃

He asked Pharaoh’s courtiers, who were with him in custody in his master’s house, saying, “Why do you appear downcast today?”

They tell him why. They both had strange dreams. Joseph deals with the butler’s dream first: he will be restored to his position in three days. He then asks not to be forgotten, and adds (40:15):

הם מספרים לו למה. לשניהם היו חלומות מוזרים. יוסף עוסק תחילה בחלומו של שר המשקים, שיוחזר לתפקידו בעוד שלושה ימים. אחר כך מבקש שלא ישכח אותו ומוסיף (40:15):

כִּֽי־גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָעִבְרִ֑ים וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר׃

For in truth, I was indeed kidnapped from the land of the Hebrews; nor have I done anything here that they should have put me in the dungeon.”

That is such a strange sentence! The Malbim (Rabbi Meir Leibush ben Yehiel Michel 1809-1879, Russian Empire) says that the first part (ganov gunavti – indeed kidnapped) is to say that Joseph is not “legally” in Egypt; not sold into slavery by a master, but rather, stolen. This is also why he can’t be punished, for if he was a regular slave and sinned against his master’s wife, he would surely be put to death. But, he is not.

זה משפט כל כך מוזר! המלבי”ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, 1809-1879 האימפריה הרוסית) אומר שהחלק הראשון (“גנוב גונבתי” – מעין ‘אכן נחטפתי’ בהדגש) אומר שיוסף אינו “כדין” במצרים; לא נמכר לעבדות על ידי אדון, אלא נגנב. זו גם הסיבה שהוא לא יכול להיענש, כי אם היה עבד רגיל וחטא לאשת אדוניו, הוא בוודאי היה מוצא להורג. אבל, הוא לא.

The second issue here is, where in the world is the “Land of the Hebrews”? I thought Abraham was the first “Ivri”, who came from “me’ever lanahar” – from across the river, physically or symbolically, following G-d’s command, lech-lecha, go unto yourself. This would mean a small family living in the mountainous area of central “Canaan”, today Israel. Why would anyone call this the Land of? How come no one wonders, argues or questions where this “Land” is? This term repeats when Potifar’s wife described Joseph just earlier (Genesis 39:14, 17) and will repeat later (41:12; 43:32), and in all these places, no one asks for clarifications. Everyone seems to know where the Land of the Hebrews is!!

הסוגיה השנייה כאן היא, היכן בעולם נמצאת “ארץ העברים”? חשבנו שאברהם הוא ה”עברי” הראשון שבא מ”עבר לנהר” – פיזית או סמלית, שהלך אחרי צו האל שאמר לו, “לך-לך”. משמעות הדבר היא שכיום (אז) משפחה קטנה המתגוררת באזור ההררי של מרכז כנען, כיום ישראל. למה שמישהו יקרא לזה “ארץ”? איך זה שאף אחד לא תוהה, מתווכח או שואל איפה נמצאת ה”ארץ” הזו? מונח זה חוזר על עצמו כאשר אשתו של פוטיפר תיארה את יוסף רק קודם לכן (בראשית ל”ט 14, 17) ותחזור מאוחר יותר (41:12; 43:32), ובכל המקומות הללו, איש אינו מבקש הבהרות. נראה שכולם יודעים היכן נמצאת ארץ העברים!!

Turns out, that this was the Land of the Hebrews since Ever (Genesis 11:16-17). As happens, there was trouble and exile. This is how Abraham’s family ended up in Ur of the Chaldeans. The journey from there, was a journey back home. Terach, Abraham’s father, started it, but got derailed and “stuck” on the way, in Charan. Abraham had to continue; “continue” meant – go Home. Joseph knows and holds all this. He doesn’t hesitate (like Moses later). He knows who he is, where he’s coming from, and where, he’s ultimately, going to.

מסתבר, ש”ה”ארץ הזו הייתה ארץ העברים מאז ימיו של עבר (בראשית יא, טז-יז). כמו שקורה, היו צרות וגלות. וכך הגיעה משפחתו של אברהם לאור-כשדים. המסע משם, היה מסע חזרה הביתה. תרח, אביו של אברהם, התחיל במסע, אבל “נתקע” בדרך, בחרן. אברהם היה צריך להמשיך; ה”המשך” פירושו – לך הביתה. יוסף יודע ומחזיק בכל זה. הוא לא מהסס (כמו משה אחר כך). הואיודע מי הוא, מאין בא ולאן, בסופו של דבר, הוא הולך.

Last for us to look at in Joseph’s phrase (for now-) is his expressions “nor have I done anything here (that they should have put me in the dungeon)”…. You haven’t done anything? Anything at all? Maybe just a tiny little thing? Or half a thing??? Nothing??

אחרון הדברים שנסתכל עליו (בנתיים) באמירה של יוסף זהו הביטוי שלו ” וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה (כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר)”… לא עשית מאומה, לא כלום? שום דבר? אולי רק דבר קטן? או חצי דבר??? שום שום כלום??

We who come with 2000 years of diaspora experience, might have a hard time with this. We are so used to the fact that something is our fault. A famous joke tells about the Kozak / officer who comes to the rabbi with news: it’s possible that tomorrow, new decrees might be pronounced against the Jews, and why, “my people will be so happy, that might loot your shtetl!” “ok, thank you, says the rabbi slowly, and cautiously adds, “and what if there’s no new decrees?” “ah, in the case”, answers the Kozak, “in that case my people will be so depressed that they will loot your town”!

לנו שמגיעים עם 2000 שנות ניסיון בתפוצות, אולי קשה עם זה. אנחנו כל כך רגילים לעובדה שכל דבר הוא איכשהו באשמתנו. בדיחה מפורסמת מספרת על הקוזק / קצין שמגיע לרב עם חדשות: ייתכן שמחר עלולות להיגזר גזירות חדשות נגד היהודים, והעם שלי יהיה כל כך שמח, שהוא עלול לבזוז את השטעטל שלך!” “בסדר, תודה”, אומר הרב באיטיות, ומוסיף בזהירות, “ומה אם לא יהיו גזירות חדשות?” “אה”, עונה הקוזק, “במקרה כזה האנשים שלי יהיו כל כך מדוכאים שהם יבזזו את העיר שלך”!

We learned to walk around with a chip on our shoulder, ‘surely, this is because of me’, says an inner voice. In a system that prescribes “vehaya im shamo’a” – and it will be if you hearken…” everything around us is part of our communication with the Divine; rain or shine, it’s a “sign” from on High. And yet, there are moments when it’s time to say, “sorry (or, not sorry), this one is not mine”. This is the lesson from Joseph here: the ability to take full responsibility on what is ours, and at the same, know and feel confident to let go of what’s not. Halvai (hopefully) we should succeed!

למדנו להסתובב קצת כפופים, עם משקל על הכתף, ‘בטח, זה בגללי’, אומר קול פנימי. במערכת שקובעת “והיה אם שמע”, הכל סביבנו הוא חלק מהתקשורת שלנו עם הקב”ה; גשם או שמש, זה “סימן” ממעל. ועדיין, יש רגעים שמגיע הזמן לומר, “סליחה (או, לא סליחה), זה לא שלי!”. אולי זה הלקח של יוסף כאן: היכולת לקחת אחריות מלאה על מה ששייך לי, ובמקביל, לדעת ולהרגיש בטוחים לשחרר את מה שאין. הלואי ונצליח!

SHABBAT SHALOM – שבת שלום