המילה “אביב” נשמעת כמעט כמו “באהבה”, ושתיהן זהות זו לזו בגימטריה (15). האם זהו רק צירוף מקרים?

אולי. יתכן שיש כאן רמז עמוק ומכוון, ויתכן שרק מקריות. בסופו של דבר, מה אנחנו רוצים לראות, תלוי בנו ובבחירה שלנו. גם זה פסח, גם זו חירות, וגם זו אהבה.

בין חמש המגילות בתנ”כ, בחג הפסח נקרא את שיר השירים. רבי עקיבא היה זה שהתעקש באמירתו המפורסמת: “… שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים” (משנה ידיים ג ה).

שיר השירים היא יצירה פואטית, יצרית, מלאת דימויים צבעוניים (למשל “בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים”… ? אולי לא משהו שנגיד היום לאהובה… שה”ש ז:ג), אך גם מבלי להכנס לתיאורים הספציפים וליכולת שלנו להשתמש כיום בדימוי כזה או אחר, נוכל לשים לב לפרטים העזים והמדויקים. לא נמצא כאן תיאורים כלליים כמו “הוא בחור טוב”; “היא נחמדה”, אלא תשומת לב רבה לכל פרט קטן. האהובים מכירים אחד את השני היטב, הם יודעים כל צעד, כל קמט. איך שהוא מחייך, איך שהיא מקשיבה, הדרך שבה הוא… הדרך שבה היא…. הם יכולים לראות זה את זה בבירור, אפילו ממרחק רב זה מזה. הם שומעים אחד את השני בלי מילים. הם חולקים את עצמם מכל הלב.

אהבה עושה את זה שהכל חשוב. דברים קטנים הם פתאום עניין גדול שיכול לבנות או להרוס יום שלם. מחווה חביבה אחת או מילה מטופשת. האם הטקסט הסתיים בשלוש נקודות או סימן קריאה? בלב? אדום או כחול? הכל מוגדל; הכל קריטי; לכל דבר יש משמעות עצומה.

זה מה שאנחנו עושים גם בתקופה שלפני פסח. אנחנו מחפשים כל פרט קטן, כל פירור. הכל חייב להנקות ואף להישרף, כי בין האוהבים אין מקום אפילו להפרדה הקטנה ביותר, לסוד הקטן ביותר, לא ניתן לשום דבר להכנס. אנחנו כל כך קפדניים! זה חייב להיעשות בדיוק כמו שצריך, ואם נוכל נשתדל שאף יותר מזה!

ואז מגיע ערב פסח, ואנחנו יושבים לחגוג. את מה? את זה שהקב”ה “פסח” על בתינו, שהוא “דלג” ולקח אותנו לחופש וחירות, שניתנה לנו הזדמנות נוספת.

באיזו זכות כל זה הגיע לנו זה? האם עשינו משהו גדול? אז היינו עבדים, אז מה? סליחה אבל מה הביג-דיל?! על מה אנחנו מתבכיינים? אנשים ועמים אחרים היו עבדים, ונשארו עבדים, ובמקרה הטוב נטמעו באומה של אדוניהם ונעלמו. זה ששרדנו לספר את “שאר הסיפור” לא אומר שאנחנו יכולים לקחת את זה כמובן מאליו. למה אנחנו כאן? האם יש באמת משהו מפואר שאנחנו יכולים להצביע עליו שעשינו? או אולי, שעוד נעשה??

חז”ל מלמדים שיש 50 שערי טומאה, מרחק רוחני מקב”ה, ושבזמנו, במצרים, אנחנו הגענו לשער ה-מ”ט, 49. כמעט אבדנו כליל, ובכל זאת, הקב”ה “פסח” עלינו. הוא ידע ששקענו עמוק; הוא ידע שאנחנו לא במיטבנו, אבל הייתה לו תוכנית אחרת עבורנו. הוא זכר לנו “חסד נעורים”. הוא ראה את ה”פוטנציאל” שלנו ואת ה”אור” שלנו ואת “התמונה הגדולה”.

וגם זו אהבה.

רש”י אומר שהמילה “ופסחתי” פירושה “וחמלתי”, כלומר – ורחמתי. כל מעשה פסח עבורנו הוא מעשה של חמלה ורחמים. ו”רחמי” בארמית פירושו – אהבה.

כלומר, ההכנה צריכה להיות קפדנית, וכזה הוא גם החורף: אנו סופרים ימי גשם, משקעים, טמפרטורות, ביגוד, אספקה. אבל כשהאביב מגיע, כל זה נעלם. אנחנו סוגרים את החימום ופותחים את החלונות ואת הלב. אנחנו שמחים לראות רק את הפריחה הקטנה ביותר, ואין לנו שום דרך “למדוד” את זה. אנחנו אומרים תודה לא בגלל שהפרח הקטנטן גדול יותר מחודשי החושך והקור שהיו לנו, אלא בגלל עצם זה שהוא כאן; זה שהוא קיים, מלמד אותנו תקווה. אנחנו “סולחים” על כל הקושי. השמחה וההערכה והאושר שלנו “מדלגים” על כל הימים הקודמים שעברנו.

שיר השירים, בין פרטיו המדהימים, מציג צורה אוהבת של “פסח”, זה של קולו של האוהב הממהר אל אהובתו, מזנק ומדלג מעל כל מכשול:

“קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת” (שה”ש ב, ח)

אהבה, אם כך, היא גם תשומת לב רבה לפרטים קטנטנים, וגם דילוג רחב מעליהם. היא גם עבודה קשה יומיומית מייגעת, וגם ריקוד משמחה, לא משנה אם הרצפה עקומה, ובלי לראות את מה שנשפך, התפזר והתלכלך. אנחנו לומדים שצריך את שניהם. “אומנות האהבה” היא לא איך “להתגבר” ולוותר על אחד מהם. אין צורך אלא להיות מי שאנחנו, ולדעת מתי להשתמש בזה ומתי בזה. זהו אולי לב המסע והיציאה מעבדות לחירות.

שבת שלום וחג שמח!

The Hebrew word “aviv”, spring, sounds almost the same as “be’ahava”, with love, and is identical in its gymatria. Just a coincidence?

Maybe. It can be holding a deep, profound hint, and maybe, just per chance. Eventually, what we want to see, depends on us and our choice. This too is Pesach, this too is freedom, and this too is love.

Among the Five Megillot (scrolls) in the TaNaCh, Shir Hashirim – Song of Songs – is the one we read on this holiday. It was Rabbi Akiva who famously insisted: “the whole world is only worthy as the day the Song of Songs was given to the People of Israel; for while all the writings are holy, the Song of Songs is the holy of hollies” (Mishna Yadayim, 3:5).
Shir Hashirim is passionate, poetic, and full of colorful imagery (“a belly like a heap of wheat” [7:3]? Maybe not something to try at home on the beloved…), but regardless whether the metaphors are useable for us here and now, perhaps what is most striking are the intense details. There is no “he’s a good guy”; “she’s a nice”. No generalizations, but a great attention to every little minutia. The beloveds know each other’s every move, every wrinkle, the way he smiles, the way she listens, how he… how she… They can see each other clearly, even from miles apart. They hear each other without words. They share themselves wholeheartedly.
Love makes it so everything matters. Small things are suddenly a big deal that can make or break a whole day. One kind gesture; one silly word… Did the text end with three dots or an exclamation? A heart? Red or blue? Everything is magnified; everything is critical; everything has significance.
This is what we do just before Pesach too. We’re looking for every little spec of chametz, every crumb. It all must be cleaned and even burned, for between lovers there is no room for even the littlest separation, the tiniest secret. We’re so meticulous! It must be done just right, and if we can go above ad beyond, lets!
And then comes Pesach eve, and we sit down to celebrate. And what is it all about? That G-d “passed-over” our homes, that we were taken to freedom and liberation, that we were given another chance.
Through what merit did we deserve this? Have we done anything great? So we were slaves, forgive me, but what’s the big deal?! What are we whining about? Other people were slaves, and— remained slaves, at best assimilating into their masters’ nation and disappeared. The fact that we know the “rest of the story” doesn’t mean we can take it for granted. Why are we here? Is there truly anything magnificent we can point to that we have done? That we still need to do??
Our sages tell us that there are 50 gates of “tum’a” טומאה, “spiritual impurity” and distance from the Holy One, and that we made it to gate 49. But nevertheless, G-d “passed-over” us. He knew we had sunk deep; He knew we were no longer in our best, but He had other plans for us and He saw our “potential” and our ”light” and the “big picture”.
And that too, is love.
Rashi says that the word “u-fasachti” ופסחתי “and I will pass-over”, means “vechamalti” – וחמלתי “and I have shown compassion”. Another word for compassion in modern Hebrew is “rachamim”, which in Aramaic means – love.
So, the prep has to be scrupulous, and maybe such is winter: we count rain days, precipitation, temperatures, clothing, supplies. But when spring comes, that’s all gone. The heater is off; the windows are open and so is our heart. We are joyful to see just the smallest blossom. There is no way to “measure” that. We say thank you not because the tiny flower is physically greater than however many months of darkness and cold we had, but because it’s here. Its existence teaches us hope. We “forgive” all the hardship. Our joy and appreciation “skip over” all the previous days.
The Song of Songs, among its incredible details, introduces a loving form of “passing over”, that of the lover’s voice rushing to his beloved, leaping and skipping over any obstacles:
“קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת”
“Behold! my beloved! behold, he comes, leaping upon the mountains, hopping upon the hills”.. (2:8)
It seems like love is both about paying close attention to details, and about skipping over them; it’s about daily tedious hard work, and about dancing for joy, no matter if the floor is crooked, and without seeing whatever spilled, scattered, got dirty. “The art of love” is not how to “overcome” and give up one of them. There is no need other than being who we are and knowing when to apply which. This is maybe the heart of the journey and the exodus from slavery to freedom.

Shabbat Shalom & Chag (Hug) Same’ach!