פרשת “ראה”: ירושלים מן התורה מנין? או “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה”

How many times is Jerusalem mentioned in this name – Yerushalayim – in the Torah? We would think countless times. After all, we’re talking about the Holy City in the heart of the Holy Land, the place we’re heading for the entire forty year journey in the desert! And before that, Avraham. Isaac Jacob. All living in the Land. And Jerusalem? It turns out that Jerusalem is not mentioned in the Torah as such, not even once! Only in the book of Joshua, which tells us about the entry of the People into the Land and then, about the division of the Land among the tribes, Jerusalem is mentioned (and with incredible precision that can be recognized today), but in the Torah, there are only hints.	כמה פעמים מוזכרת ירושלים כך בשמה זה בתורה? היינו חושבים שאינספור פעמים. אחרי הכל, עיר הקודש בתוך ארץ הקודש אליה היו מועדות פנינו במשך כל ארבעים שנות המסע במדבר! ועוד לפני כן, אברהם. יצחק. יעקב. כולם חיו בארץ. וירושלים? מסתבר שירושלים לא מוזכרת בתורה כך אפילו פעם אחת! רק בספר יהושע שמספר לנו על הכניסה לארץ ולאחר מכן, על חלוקת הארץ לשבטים, מוזכרת ירושלים ואפילו בדייקנות מדהימה שאפשר לזהות כיום. אבל בתורה, רק רמזים.
It begins in the Book of Genesis (chapter 14): Malkitzedek “the king of Shalem” goes out to meet Abraham – then still Abram, when he returns from the victory over the four kings. Later (chapter 22), Abraham is commanded to bring Isaac to the altar on “Mount Moriah”. These two – Shalem and Mt. Moriah are the same place according to a much, much later verse, at the very end of our TaNaCh, when we’re told that Solomon began to build the house of Hashem “in Jerusalem on Mt. Moriah” (2 Chronicles 3:1).	זה מתחיל בספר בראשית (פרק יד), כשמלכיצדק “מלך שלם” יוצא לקראת אברהם – אז עדיין אברם, כשהוא חוזר מהנצחון על ארבעת המלכים. מאוחר יותר (פרק כב), מצווה אברהם להעלות את יצחק לעולה על “הר המוריה”, ושני אלה הם אותו המקום לפי פסוק הרבה הרבה יותר מאוחר, בסוף התנ”כ שלנו כשמסופר על שלמה שהחל לבנות את בית ה’ “בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה” (דברי הימים ב, ג:א).
The Midrash (Beresheet Rabbah 56:10) explains the name of Jerusalem as a combination of two verses: “…and Abraham called the name of that place ‘Hashem will see’” (Hashem Yir’e – Beresheet 22:14; yir’a means to see as well as to have awe), and – the previous verse we saw, accordingly, Shem, Noah’s son, called the same place “Shalem”, as it was said: “and Malkitzedek is the king of Shalem”. Gd, in the midrash, who was debated what to call this place, thought to Himself: If I call the place, “he will see” (Hashem yir’e) which is the name that Abraham called it, Shem, who is a righteous person, will be upset; and if I call the place Shalem, Abraham, who is (also) a righteous person, will be upset. Rather, I will call the place Yeru-shalem, as they both called it – yir’a & Shalem, that is – Yerushalem. So that’s nice: the name of Jerusalem is a combination of awe and peace. So why wasn’t it called Yir’ashalem?	המדרש (בראשית רבה נו,י) מסביר את שמה של ירושלים כשילוב בין הפסוק בו נאמר וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה” (בראשית כב,יד) והפסוק הקודם שראינו, לפיו שם, בנו של נח, קרא לאותו המקום “שָׁלֵם”, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): “וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם”. הקב”ה, במדרש, שהתלבט איך לקרוא למקום הזה, חשב לעצמו:   אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם, אָדָם צַדִּיק, מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלם. נחמד. כלומר, שמה של ירושלים הוא שילוב של יראה ושלם. אז למה לא נקראה יראהשלם?
The midrash continues: In order not to discriminate in favor of Abraham, who would receive 4 letters in the name of the holy city compared to Shem, who would receive only 3, we will take the last two letters in the word yir’a and make them into one letter: alef (1) + heh (5) =Vav (6). That will give us – Yeru-Shalem. Gd added one more letter to the name of his city, the letter Yod, the letter that symbolizes Gd’s name. Now the name is perfect –Yerushalayim: it stands for awe and peace and holds Gd’s name, all within 7 letters – a number that symbolizes perfection in nature. But none of this is explicitly stated.	ממשיך המדרש: כדי לא להפלות את אברהם לטובה, שיקבל 4 אותיות בשם העיר הקדושה לעומת שם שיקבל רק 3, במילה יראה – לקחנו את שתי האותיות האחרונות ויצרנו מהן אות אחת: א+ה=ו. כך היא נהייתה ירו-שלם. הקב”ה הוסיף עוד אות אחת בשם העיר, האות יוד, האות המסמלת את שמו. עכישו שמה מושלם – ירושלים: הוא מסמל יראה ושלום יחד עם שם ה’, בתוך 7 אותיות כמספר המסמל שלמות בטבע. אך כל זה לא נאמר במפורש.
In this week’s Torah portion we get but a hint: “but look only to the site that Hashem your Gd will choose amidst all your tribes as Gd’s habitation, to establish the divine name there; inquire and go there” (Deuteronomy 12:5). Why is it not explicitly stated, that Gd told the Israelites to build the Temple in Jerusalem? Hundreds of years of interpretations have bequeathed us many different explanations, each wonderful in its own way. For now, I will bring here only one of them.	בפרשת השבוע שלנו אנחנו מקבלים רמז: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה (דברים יב:ה). למה לא נכתב במפורש שהקב”ה אמר לבני ישראל לבנות את בית המקדש בירושלים? מאות שנות פרשנות הורישו לנו הסברים רבים ושונים, כל אחד נפלא לפי דרכו. הפעם אביא כאן רק אחד.
The Sifre (halachik midrashic commentary on the book of Deuteronomy – 72:1) claims that we were purposefully not told; what was purposefully inserted is the word  “tidreshu” – “inquire” – so that we will know to work and go through a process in order to discover the place. First, says the Sifre, the intention to inquire means “through a prophet”, and then, it immediately asks about these words: is the intention to do nothing, and wait until a prophet tells you? No. The rest of the verse is “inquire and go there” – that is, you must make an effort and search and only after you find, the prophet will confirm to you that indeed, this is the place. It can be seen as if we are playing a kind of treasure hunt with Gd: the treasure is already there. The holiness of Jerusalem is from time immemorial and independent of us. All that remains for us is to discover the place and illuminate its beauty. And let us not mistake: the job is far from done.	הספרי (פירוש על ספר דברים ס”ב,א) טוען שבכוונה לא אמרו לנו, אך נכתבה בפסוק המלה “תִדְרְשׁ֖וּ” – כדי שנדע שעלינו לעבוד ולעבור תהליך כדי לגלות את המקום. תחילה אומר הספרי שלדרוש הכוונה היא “על פי נביא”, והוא שואל מיד על דבריו שלו: האם הכוונה היא לא לעשות כלום, ולחכות עד שיאמר לך נביא? לא. המשך הפסוק הוא “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” – כלומר, עליך לטרוח ולחפש ורק אחרי שתמצא, הנביא יאשר לך שאכן, כאן הוא. אפשר לראות את זה כאילו אנחנו משחקים מעין חפש את המטמון עם הקב”ה: המטמון כבר שם. קדושתה של ירושלים הינה מאז ועד עולם, ובלתי תלויה בנו. לנו נשאר רק (“-“) לגלות את המקום ולהאיר את יופיו. ושלא נטעה: המלאכה עוד טרם הסתיימה.
The exact location, then, was deliberately not mentioned. AS other say, maybe it was done to prevent a fighting, competition, war or other reasons, and it is also possible that the Torah wants to teach us a very important value: that the “final”, “decisive” answer is at least as important as the “inquire and go there”. One of the most difficult things in our time is the lack of ambiguity in conversations around. Almost all of us are sure that everyone has, not just an “answer” to our existential questions, but “the” whole answer and the whole truth, the one and only. On the other hand, the Torah tells us that to “inquire and go there”, to search, to wonder, to doubt – in the positive sense of the word – there is and should be room. It would have been easy to say, go to Jerusalem and add a location on the Google map (in hopes it won’t take us to Beirut or Amman…), but the Torah chose to tell us that the way is just as important as the solution. Hopefully we can remember that in our own conversations.	המיקום המדויק, אם כך, לא הוזכר בכוונה. כמו שאמרו מפרשים אחרים, יתכן שזה נעשה כדי למנוע ריב, תחרות, מלחמה או מסיבות אחרות, ויתכן גם, שהתורה רוצה ללמד אותנו ערך חשוב ביותר: ש”ה”תשובה הסופית, ההחלטית – חשובה לפחות כמו ה”תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה”. אחד הדברים הקשים ביותר בתקופתנו היא החד-משמעיות בשיחות סביב. כמעט כולנו בטוחים שלכל אחד יש, לא רק “תשובה” לשאלות הקיומיות שלנו, אלא את כל “ה”תשובה והאמת כולה, האחת והיחידה. מנגד, התורה מציעה לנו “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” – לחיפוש, לתהייה, לספק – במובן החיובי של מילה – יש וצריך להיות מקום. היה קל להגיד, לכו לירושלים ולהוסיף מיקום במפת גוגל (ב”ה, שרק לא יקח אותנו לבירות או עמאן….), אבל התורה בחרה להגיד לנו שהדרך חשובה לא פחות מהפתרון. הלוואי ונזכור את זה גם בשיחות בינינו.

שבת שלום וחודש אלול טוב  SHABBAT SHALOM & A GOOD MONTH FOR ELUL

לקוראי עברית, מוסיפה את השיר “מעל פסגת הר הצופים” או בשמו המקורי, ירושלים, שיר נודע שעיבד אביגדור המאירי על פי שיר יידי – בשם “חצות”, שכתב ברוך שפיר ופורסם בקרקוב בשנת 1886. השיר מבטא כיסופים ומחויבות לירושלים ואמונה בביאת המשיח. נשים לב לבית השני הפחות מוכר, בתקוה ותפילה, שלמרות האתגרים אז ועתה, לא נוותר, נדרוש ונמצא את הדרך הלאה.

מעל פסגת הר הצופים

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפָּֽיִם

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, שָׁלוֹם לָךְ ירוּשָׁלָֽיִם
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַֽמְתִּי עָלָֽיִךְ, לִזְכּוֹת לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנָֽיִךְ.
יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, הָאִֽירִי פָנַֽיִךְ לִבְנֵךְ

יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, מֵחׇרְבוֹתַֽיִךְ אֶבְנֵךְ.

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם, הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ, אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?
סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים –

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ’ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם,

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!

עִיר-פְּרָזוֹת הָיִית עִיר קָדְשִׁי, נִשְׁבַּר בָּךְ כָּל בָּרִיחַ;

אַךְ עוֹד נִשְׁאַר בָּךְ שַׁעַר סָגוּר, זֶה שַׁעַר הַמָּשִׁיחַ.
רִבְבוֹת בָּנַיִךְ שְׁלָחוּנִי אֵלַיִךְ — לִמְסֹר לְיָדִי אֶת מַפְתְּחוֹתַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם אֲדֹנָי:

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הָאִירִי פָּנַיִךְ אֵלַי

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, שָׁלוֹם לָךְ ירוּשָׁלָֽיִם;
אַלְפֵי גוֹלִים מִקְּצוֹת כׇּל תֵּבֵל, נוֹשְׂאִים אֵלַֽיִךְ עֵינָֽיִם,
בְּאַלְפֵי בְרָכוֹת הֲיִי בְרוּכָה, מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה
יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה;

יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, יָבֹא הַמָּשִֽׁיחַ, יָבֹא.