(English below) כי תצא ומצוות השבת אבדה

פרשת השבוע, “כי תצא” מובילה עם הכי הרבה מצוות שיש לנו בפרשה אחת – 74  מתוך 613 – והן נוגעות לכל היבט בחיים. ראשיתן – ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם. היציאה כמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, על הנוכחות, הזהות, מול הקולות מפנים ומחוץ, הקריאה לעשיה טובה, הפיתויים המפילים מהדרך, מעין – להיות או לא להיות. ומשם… הדרך ארוכה. על כל אחת מהמצוות בפרשה הזו, אפשר להאריך – מאד. הפעם, אני בוחרת רק אחת, ורק זוית אחת של אותה אחת.

כתוב:

לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: … לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב:א-ד).

זו המצווה המפורסמת של “השבת אבדה”. וכבר ראינו קודם לכן בספר שמות ציווי דומה: “כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (פרשת משפטים, שמות כג, ד-ה).

בקריאה ראשונה קשה להבין למה הגמרא מאריכה בפירוש המצווה הזו. בסה”כ, לכאורה, פשוט: אם רואים משהו ששייך למישהו אחר – מצווה להחזיר אותו לבעלים המקוריים. כמו תמיד כשיש רשימות מפורטות, צריך שנשאל, האם הכוונה רק לדברים המוזכרים כאן – שורו, שיו, חמורו, או שמא, אפשר שאתה רואה שהוא איבד אפילו את דרכו, נפשו, אמונתו… האם גם אז, “השב תשיבם”, ו”הקם תקים עמו”? ואם כן, איך ועד כמה? כלומר, השאלה שמעלה הגמרא היא – עד היכן מצוות השבת אבדה? האם לכל דבר ו”בכל מחיר”?

מסתבר שיש עוד דרך לחלק את הפסוק. במסכת בבא מציעא (ל:א), (בסדר נזיקין) נמצא דיון על המילה “והתעלמת”. נביא את הדברים כלשונם ואח”כ נסביר:

מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה [כלי חסר ערך וְכׇל דָּבָר] שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי (מאיפה אנחנו יודעים את זה)? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם.

הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא (האבדה נמצאת) בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״.

כלומר, כהן, למשל, אסור להכנס לבית הקברות (חוץ מלשבעת קרוביו הקרובים ביותר). נניח שהוא עובר ליד הגדר, ורואה מבחוץ תיק אם ארנק יקר ומפתחות רכב שברור שנשכח ונאבד בתוך בית הקברות? האם לצורך מצוות השבת אבדה מותר לו להכנס בין הקברים ולקחת את האבידה כדי להשיב אותה לבעליה? מה אם הוא זקן, והאבידה, אינה לפי כבודו: אולי החפץ זול או גס או מסובך לשאת? בקיצור, האם צריך למען השבת אבדה לעשות הכל בכל מחיר? הגמרא אומרת – לא.

במקרה של הכהן, יש עליו איסור על כניסה לבית הקברות (מצוות לא תעשה – ” לנפש לא יטמא בעמיו”) ומצוות עשה אחרת (“קדושים תהיו”). שתיהן ביחד חמורות יותר ודוחות מצוות עשה אחת של השבת אבדה. בנוסף, ממשיכה הגמרא ואומרת, אין אנו דוחים מצוות לא תעשה בגלל עניינים כספיים, כגון השבת אבדה. עוד ענין הוא, כמה נזק אנחנו גורמים לעצמנו כשאנחנו באים להשיב את אבדתו של האחר: האם מותר לנו, למשל, לקנות כרטיס טיסה לארה”ב כדי להחזיר, נגיד, מחשב או אפילו תכשיט לאדם אחר? רוב האנשים יגידו מיד, ברור שלא. אוקי, אז… עד איפה?

מהמילה – “והתעלמת” אנחנו מבינים שלפעמים לא רק שמותר, אלא חובה – להתעלם מחפץ אבוד שברור שהוא שייך ואולי גם חשוב מאד לאדם אחר. מעבר למצווה הספציפית, נשמע שחובה עלינו לבנות סדר עדיפויות. האמת, שכך גם אנחנו עושים ממילא. השאלה הבאה אם כך, איננה אם… אלא רק לפי איזה סולם ערכים נבנה סדר העדיפויות הזה: האם הוא נשען על סולם ערכים מוכח וידוע? האם הוא מונע מרגש? מאהבה? משנאה? מכאב? מיאוש? ממחשבה לטווח ארוך?

ברגע שיש לנו סדר עדיפויות, אפשר גם כמובן, תמיד לעשות מעשים שהם “לפנים משורת הדין” ולהיות איש חסד. נכון שהכהן שלנו, למשל, לא יכול להכנס לבית הקברות, אבל הוא יכול לעשות מאמץ ולקרוא למישהו אחר שכן יכול. עד כמה? אולי לפני הכל “והתעלמת” מצביע על כך שיש לנו צורך, זכות וחובה להירארכיה מודעת בהתנהלות שלנו.

שבת שלום.

The Torah portion of Ki Tetze

This week’s Torah portion “Ki Tetze” = when you go out, leads with the most mitzvahs we have in one parshah – 74 out of 613 – and they touch every aspect of life. They begin with a person going out all, mainly from himself to the world. This “going out” almost always requires a war, one way or another, for our presence, identity, facing voices from within and without, the call to do good, the temptations that knock us off the path, sort of – “to be or not to be”. And from there… we can go everywhere. Each of the mitzvot in this portion can be further extended – a lot. This time, I choose only one, and only one angle of the same one.

It is written:

You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother… If you see your fellow Israelite’s ass or ox fallen on the road, do not ignore it; you must raise it together (Deuteronomy 22:1-4).

This is the famous mitzvah of Hashavat Aveda – “returning a lost object”. And we have seen earlier in the book of Exodus a similar commandment: “When you come across your enemy’s ox or his donkey going astray, you shall return it to him; if you see the donkey of the person you hate lying under its load, you shall not ignore it, but stop what you’re doing and help with him” (the Torah portion of Mishpatim, Exodus 23:4-5).

At first read, it’s difficult to understand why the Gemara extends the interpretation of this commandment. All in all, seemingly simple: if you see something that belongs to someone else – you’re commanded to return it to the original owner.

But, as always when there are detailed lists, we need to ask, are we referring only to the things mentioned here – an ox, a sheep, a donkey, or perhaps, even if you see that he “lost his way”, his soul, his faith… are you commanded to return those to him? And if so, how and to what extent? In other words, to what extent does the commandment Hashavat Aveda go? Is it done “at any cost”?

It turns out that there is another way to divide the verse. In tractate Baba Metzia (30:a) there is a discussion of the word vehit’alamta – “disregard”. We will bring the Talmud’s words and then explain:

If a person found a sack or a basket or any other item that it is not his typical manner to take and carry because it is beneath his dignity, he shall not take it. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita: It is stated with regard to the return of a lost item: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The tanna explains that the phrase “and disregard them” means that there are occasions in which you may disregard lost items and there are occasions in which you may not disregard them.

How so? If he was a priest and the lost item is in the graveyard (Leviticus 21:1–4), or where he was an elderly person and it is not in keeping with his dignity to tend to the item, or where the value of his labor was greater than the value of the lost item of the other person; therefore, it is stated: “And disregard them.”

That is, a priest, for example, is not allowed to enter the cemetery (except for his seven closest relatives). Suppose he passes by the fence, and sees a bag from the outside, with an expensive wallet and car keys that were obviously forgotten and lost inside the cemetery? For the sake of the mitzvah of “returning a lost object” is he allowed to enter and walk among the graves to take the lost item and return it to its owner? What if he is old, and the lost object is not according to his dignity: maybe the object is cheap or coarse or difficult to carry? In short, is it necessary to do everything possible for the sake of returning a lost object? The Gemara says – no.

In the case of the priest, he is prohibited from entering the cemetery (a negative commandment “(he) should be defiled by his own people”) and a different positive commandment (“be holy”). Both together are more strenuous, and reject the mitzva of Hashavat Aveda. In addition, the Gemara continues and says, we do not reject a negative commandment because of financial matters, such as a lost object. Another issue is, how much damage do we cause ourselves when we come to return another’s loss: should we, for example, buy a plane ticket to the USA in order to return, say, a computer or even a piece of jewelry to another person? Most people will immediately say, of course not. Ok , so… how far?

From the word – “disregard” we understand that sometimes it is not only allowed, but obligatory – to ignore a lost object that clearly belongs to and may also be very important to another person. Beyond the specific mitzvah, it sounds like we have an obligation to build for ourselves a list of priorities. The truth is, that’s what we do that anyway. The next question then, is not if… but only in accordance with which scale of values ​​is this list of priorities built: is it based on a proven and known scale of values? Is he motivated by emotion? love? hate? pain? despair? frustration? long-term thought?

Once we have a set of priorities, it is also possible, of course, to always do actions that are “beyond the letter of the law” and be a kind person. It is true that our priest, for example, cannot enter the cemetery, but he can make an effort and call someone else who can. How far should one go? Perhaps above all “disregard” indicates that we have a need, a right and even an obligation for a conscious hierarchy in our conduct.

Shabbat Shalom

כי תצא משנים קודמות – from earlier years:

KI TETZE | Search Results | Torah & more… תורה ועוד (miko284.com)