פרשת “בשלח”: חציו עבד וחציו בן חורין

פעמיים חזרה ואמרה לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת ש”בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים” (שמות יג,יד ו-יז), ואז מתחילה פרשת בשלח בפסוק “וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒” (שם, יז)… האם פרעה הוא זה ששילח את העם או הקב”ה שהוציאנו? להפתעתנו אולי התשובה היא – כן.

על כוחו המופלא של האל האחד והיחיד, הכל יכול שהוציא אותנו ממצרים, כמובן שאין עוררין, ועל כך  קראנו בפרשות האחרונות. אך יחד עם זאת, הנה פרעה הוא זה שמלווה ו”מאבטח” אותנו בדרך. כאילו שגם אחרי שהמפקד העליון הורה על הפעולה “בגדול” והקב”ה ארגן לנו הכל, עדיין צריך את מי שנמצא בשטח שמאשר לנו, שהנה, עכשיו הולכים.

אך מעניין שעל פרעה לא נאמר “שילחנו” במקביל ל”הוציאנו”. הפסוק הנושא את שם הפרשה, משתמש בדרך יחודית של הפועל, “בשלח”, מילה שיש בה מסר של לווי מתמשך שקורה לאורך זמן, ואולי אפילו במובן מסוים, משהו שקורה עד היום ועוד לא לגמרי נגמר…

במסכת פסחים (פח:א-ב וגם בגיטין, פרק ד ובבא בתרא יג:א) מופיע נושא תמוה ומעניין: אדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. הסוגיה עולה כחלק מדיון באנשים שיש להם נאמנות הלכתית כפולה, למשל, אשה נשואה: האם עליה לאכול את קרבן הפסח עם משפחת אביה או עם משפחת בעלה? או יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, מה יעשה? עוד ברשימה זו הוא עבד שיש לו שני אדונים.

האמת, שכל עוד יש לאדם הזה שני אדונים, במידה מוזרה, מצבו “טוב”, לא מכיון שהוא נעים ונוח. הרי הוא עבד שעובד קשה, אבל לפחות הגדרתו ההלכתית ברורה. אולם, מה קורה אם אחד האדונים משחרר אותו? בדומה למה שחשבו על כך בית הלל, יתכן שנחוש שמצבו השתפר. עכשיו יש לו חצי שבוע חופש: “מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד” (פסחים פח:א-ב)

אך בית שמאי זעקו ואמרו שבשחרור חלקי, וביצירת אדם בעל סטטוס כפול, אין יותר חופש אלא הגבלה. אדם כזה אינו יכול להנשא: הוא לא יכול לשאת בת חורין כי הוא עבד, ולא יכול לשאת שפחה כי הוא בן חורין. בכך אנו דנים אותו לחיי בדידות. ולא רק על אשה הוא מוותר, אלא על האפשרות להביא ילדים לעולם ובכלל, להשתתף בעשיה שלמה, יצירתית ובריאה בעולם. אכן, זו אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית שמאי.

והפתרון הוא: “מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו”. כלומר, אומרים לנו בית שמאי, אנחנו מכריחים את האדון שעדיין מחזיק בבעלות חלקית על העבד להפוך אותו לאדם חופשי מבחינת הסטטוס שלו. אבל רגע, לעבד עדיין נותר חוב לאדון! לשם כך העבד כותב שטר ומקבל על עצמו אחריות, כאדם חופשי, לשלם את החוב שנותר לאדונו.

אוקי, תאמרו, מרתק, אך איך כל זה קשור לפרשה שלנו?

הדיון הלכאורה הלכתי הזה על פניו עוסק באדם פרטי, אך הוא גם משל למעמדם של בני ישראל. אנחנו היינו העבד הזה של שני אדונים: האחד הוא כמובן הקב”ה ששחרר אותנו ועשה אותנו לבני חורין, ואילו השני הוא פרעה, שהעדיף להמשיך ולהחזיק אותנו בעבדות. האדון הזה נאלץ לשחרר אותנו בניגוד לרצונו, אך כפי שראינו בגמרא, מסתבר שבשעה שקבל את השחרור המיוחל, עדיין לעבד ההוא – לנו – נותר חוב.

כך, למרות שאותה מצרים ואותו פרעה כבר אינם, הרי כאימפריה השלטת דאז, הם מייצגים את ה”חוב” שיש לנו לעולם. זה מסביר במקצת את מעורבות העולם בענייננו עד היום, כשלמרות מספרנו הזעום וארצנו הקטנה פיזית, אנחנו מוצאים את עצמנו בכותרות בעולם כמעט יום יום. וגם מעלה שאלות קיומיות כבדות משקל עבורנו בהווה: האם באמת יש לנו “חוב” כלשהו לעולם? מה עלינו לעשות כדי להחזיר את החוב הזה? מה בדיוק הוא התפקיד שלנו בעולם שלשמו קבלנו את החופש המיוחל, מהקב”ה ומפרעה?

יש אמת באמירתו של דוד בן גוריון שלא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים. חלקית. חשוב שנעשה ונהיה מי שאנחנו, אך למרות – ואולי דוקא יחד עם – הקליפה ה”צברית” מחוספסת של ‘מ’כפתלי’ והיד החזקה של הקב”ה, אנחו גם שרים על “אז יאמרו בגויים”… ולא פעם, רק אחרי “אז יאמרו”, אנחנו מבינים ש”הגדיל ה’ לעשות עמנו”… לא נצטוונו לחיות במנותק משאר העולם, אלא להשפיע, לעשות ולתקן עולם במלכות שדי. אנחנו “עם לבדד ישכון” ויחד עם זאת, מחויבים להיות “אור לגויים”, ואיך נמצא את האיזון והדיוק ביניהם? כן.

שבת שלום.  

Parashat Beshalah: Half Slave, Half Free – or – Us & the World

Twice told us the Torah at the end of last week’s Torah portion that “with a mighty hand Hashem brought us out of Egypt from the house of bondage” (Exodus 13:14/17), and then, this week’s portion, Be’shalah begins with the verse “And it came to pass, that Pharaoh sent the people out” (Exodus 13:17)… Was it Pharaoh who sent the People or Gd who brought us out? To our surprise perhaps, the answer is – yes.

The miraculous power of the one and only Gd, the Almighty, who brought us out of Egypt, is of course undeniable, and we have read about this earlier. But at the same time, it is Pharaoh who accompanies and “secures” us on the way. As if even after the commander-in-chief ordered the operation and has the “big picture”, and Gd had organized everything for us, it was still needed that someone on the ground confirms to us that, here we are, now we are going.

It’s interesting that it is not said of Pharaoh that he simply sent us, in the same form of the verb as when we discuss Gd sending us. The verse that bears the name of the parsha – Be’shalach – uses the verb “to send” (sh.l.ch.) in a unique way, a word that conveys a continuous accompaniment that happens over time, and perhaps even in a certain sense, something that happens to this day and is not yet completely over…

In Tractate Pesachim (85:a-b, & also in Gittin, Chapter 4 and Bava Batra 13:1) a puzzling and curious topic appears: a person who is half slave and half free. The issue arises as part of a discussion about people who have dual halachic loyalties, for example, a married woman: should she eat the Pascal sacrifice with her father’s family or with her husband’s family? Or an orphan who has multiple guardians, what should he do? Also on this list is a slave who has two masters.

The truth is, as long as this person has two masters, to a strange extent, his situation is “good,” not because it is pleasant and comfortable. After all, he is a slave who works hard, but at least his halakhic status is clear. However, what happens if one of the masters frees him? Similar to what Beit Hillel thought, we may conclude that his situation has improved. Now he has half a week off! “Whoever is half slave and half free, he shall serve his master one day and himself one day” (Pesachim 88:a-b).

But Beit Shammai cried out and said that giving him partial liberation we create a person with a dual status, who does not have more freedom but actually, great restriction. Such a person cannot marry: he cannot marry a free woman because he is a slave, and he cannot marry a slave girl because he is a free man. In this way, we condemn him to a life of solitude. And not only does he give up having a wife, but the possibility of bringing children into the world and, in general, of participating in the complete, creative and healthy work in the world. Indeed, this is one of the famous disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, in which we follow Beit Shammai’s ruling.

And the solution is: “For the sake of tikun olam – making the world more whole and complete – world, we force his (remaining) master to free the slave, and write him a deed for half his worth.” In other words, Beit Shammai tells us, we force the master who still holds partial ownership of the slave to make him a free person in terms of his status. But wait, the slave still has a debt to the master! To this end, the slave writes a deed and assumes responsibility, as a free person, to pay the remaining debt to his master.

Okay, you might say, fascinating, but how does all this relate to our Torah portion?

This seemingly halakhic discussion on the surface, deals with an individual, but it’s also a parable for the status of the Israelites. We were this slave of two masters: one is of course the Holy One who took us out of bondage and made us free, while the other is Pharaoh, who preferred to continue keeping us in slavery. This master was forced to free us against his will, but as we saw in the Gemara, it turns out that while he received the long-awaited liberation, that slave – that is, us – still had a debt.

Thus, even though that Egypt and that Pharaoh of long ago. are no longer there, as the ruling empire at the time, they represent the “debt” we owe to the world. This somewhat explains the world’s involvement in our affairs to this very day, when despite our small numbers and physically small country, we find ourselves in the world’s headlines almost every day. It also raises weighty existential questions for us in the present: Do we really owe any “debt” to the world? What must we do to repay this debt? What exactly is our role in the world for which we received the long-awaited freedom, from Gd and from Pharoah?

There is truth in David Ben-Gurion’s famous statement that ‘it does not matter what the Gentiles say, it matters what the Jews do’. Partial truth. It’s important that we become and be who we are, but despite – and perhaps precisely along with – the rough “sabra” shell of ‘what-do-I-care’ and the strong hand of Gd, we also sing about “then shall the nations say”… and often, only after, do we understand that “Hashem has done great things for us”… We were not commanded to live in isolation from the rest of the world, but to influence, to make and to fix a world in the kingdom of Hashem. We are “a people who shall dwell alone” and at the same time, we are obligated to be “a light to the Gentiles”, and how do we find the balance and fine-tuning between them? Yes.

Shabbat Shalom.