פורים ותשעה באב, אסתר ומשה וגם פרשת כי תישא (English below)
יש לנו בתנכ 5 מגילות שתואמות ל-5 ימים בשנה. אם נלך לפי סדר השנה התורנית (כלומר, מניסן), נמצא את שיר השירים לפסח, רות – לשבועות, איכה – לתשעה באב, קהלת – לסוכות, ומגילת אסתר – לפורים. למקרה שזה נשמע מבלבל בקריאה ראשונית, נוכל לעשות לנו סימן: יש לנו מגילה לכל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), ועוד שתיים ש… רגע… מה הקשר בין תשעה באב, יום צום בו אנחנו בוכים על חורבן בית המקדש, הראשון והשני וצרות אחרות, ו-פורים, החג השמח והמבדר, תחפושות, רעשנים, משלוחי מנות ודברים טעימים, החוגג את הצלתנו בימי מרדכי ואסתר??
כשמקשיבים לקריאת המגילה בדקדקנות, מזהים פתאום שיש פסוקים שנקראים בטעמים של… מגילת איכה, כך שמן הסתם יש יותר קשרים מאשר שנדמה במבט ראשון… בגמרא נאמר: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה (מסכת תענית כט:א), כלומר, חז”ל ראו חיבור דוקא בין החודש של תשעה באב לחודש של פורים. דקדוקית, החיבור במשפט נוצר ע”י המילה “כשם”, מלה שמצביעה על סוג של השוואה בין שני האירועים… איך ניתן להשוות בין שני הימים האלו??
נחזור אחרונית: לפי חז”ל (באותו הדף), תשעה באב הראשון קרה במדבר, כשהמרגלים חזרו עם הדיווח הכוזב על הארץ, דבר שעיכב את כניסתנו לארץ בכ-38 שנה. על כך נאמר שם: “אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת”. מה קרה שם שכל כך הרתיע אותם? שנגזר עלינו עונש כל כך חמור?
יש על כך פירושים רבים. אציע אחד:
המרגלים הבינו כמה שונים יהיו החיים בארץ מחייהם במדבר. ברמה הלאומית, דור המדבר חי חיים כמעט חסרי דאגה ומאמץ, ואילו בארץ, יצטרכו לחרוש, לזרוע, לקצור, ולהיות טרודים וטורחים בפרטי חיי היום-יום. ברמה האישית, במדבר, הם מנהיגי השבטים, ובארץ, יהיה צורך בהנהגה אחרת, שמתאימה למקום. בעצם המרגלים אמרו על כך החבילה הזו, לא תודה, אין לנו כוח לארץ, טוב לנו במדבר, אין לנו כוח לגדול…
כדי לתקן את הגישה הזו של המרגלים שחיפשו חיים בלי יגיעה ובלי מאמץ, נגזר על עם ישראל לאבד את המתנה הטובה, ארץ ישראל, ולצאת לגלות, למקום חושך וצער, ושם, לחיות בדוחק ויסורים, בין אם פיזיים או רוחניים, בלי הסגולות של ארץ ישראל.
ובמדבר, קרה עוד משהו.
כשמסופר על מתן תורה כתוב: “ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר” (שמות יט, יז). מה פירוש “בתחתית ההר”?
אומרת הגמרא (מסכת שבת פח:א), אמר ר’ אבדימי בר חמא בר חסא: עמדו ישראל ממש תחת ההר, ומלמד פסוק זה שכפה (הפך) הקדוש ברוך הוא עליהם על ישראל את ההר כדרך שכופים גיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה — מוטב, ואם לאו [לא] — שם תהא קבורתכם.
לפי המסורת, במדבר התורה התקבלה במעין חוסר ברירה: או שתגידו כן או שאני מוריד עליכם את ההר הזה!! אוקי, אוקי, נגיד מה שאתה רוצה… אלא שדבר שמתקבל באונס, לא חובה לקיים. כלומר, במקום שאין יגיעה, מעורבות, עשיה, אין גם בחירה, ובדבר כל כך משמעותי, חייבים בחירה, חופשית ככל שאפשר. מתי בחרנו סופסוף?
על כך ממשיכה אותה הסוגיה ומצטטת את הפסוק ממגילת אסתר: “קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם“ (אסתר ט, כז). מה פירוש “קימו וקבלו”? שקימו היהודים על עצמם מה שקיבלו כבר עליהם כמאונס בשעת מתן תורה. מתי היה אפשר לקבל בצורה הכי בחירית שאפשר? באופן אירוני, זה היה רק כששוב היינו בחוץ לארץ והוסרו כל המגבלות, בתקופת אסתר ומרדכי. יכולתנו להתבולל, יכולנו לעזוב הכל, ולעשות “כלום”, ויכולנו – סופסוף – לבחור.
וכך אפשר להבין את האמירה “כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה”: מיעוט השמחה באב, הוא בגלל הרצון של המרגלים ודור המדבר לזכות בחיים רוחניים ללא מאמץ, ולכן נגזרה גזרת החורבן והגלות. לעומת זאת, שמחת אדר נובע, לא רק מכך שניצלנו מהמן, אלא מתיקון חטא המרגלים ע”י כך שדוקא בגלות, בתקופת צער ויסורים, קמנו ובחרנו לקבל על עצמנו את דרך התורה והחיים היהודיים. ועוד: נאמר במגילה ש”ְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים”. מול סיפורו של תשעה באב שעטוף בצמצום, הרג, הרס ושמד, מספר פורים על התרחבות, שמחה וחיזוק, ולכן מלווה במצוות שעוסקות בנתינה וחיבור. ועל כך מורה ה”כשם”: מאותה סיבה ממש שממעיטין בשמחה בחודש אב, מרבין בשמחה בחודש אדר.
אפשר שרעיון נוסף מובן מתוך כך. נאמר במגילה ״וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם״ (אסתר ט, כח) וחז״ל אמרו על כך ש״כל המועדים עתידין להבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם״, אולי זה לא רק בגלל הנס והעשיה שלנו למענו, אלא המשמעות העמוקה של פורים – לבחור ולבחור בטוב, לגלות שהקב״ה מסתתר בכל, והכל אחדות אחת, ומכאן, להיות בשמחה שלמה.
*******
פרשת השבוע, “כי תישא” עמוסה בנושאים: אנחנו מתחילים בענייני משכן נוספים, תרומת מחצית השקל, הכנת הכיור, שמן המשחה והקטורת. הקב”ה מורה למשה למנות את בצלאל ואהליאב לבעלי המלאכה הראשיים בבניית המשכן. אנחנו מקבלים אזהרה נוספת על שמירת השבת, ולאחר מכן, חטא העגל, משה היורד מההר ומשבר את הלוחות הראשונים, ולאחר מכן, עולה שוב להר לקבל את הלוחות השניים, ויורד, ביום כיפור, כשפניו זוהרות.
הרב פרופ’ (לורד) יונתן זקס כתב על כך:
“תרגום לקוי של הפועל “קרן” הוא שגרם למיכלאנג’לו להוסיף למשה קרניים בפסלו הגדול, אולם אפילו יותר מקוריוז זה מסקרנת העובדה שפני משה קרנו רק עתה, בירידתו השניה מההר ולא בירידתו עם הלוחות הראשונים… הראשונים, היו “מעשה א-לוהים”… (שמות לב, טז) ואילו השניים, פוסלו בידי משה, ורק הכתיבה נעשתה בידי א-לוהים. למרות קדושתם הגדולה יותר, הלוחות הראשונים לא נשתמרו, משל היו מטאוריטים המתפוררים בכניסתם לאטמוספרה של כדור הארץ. יש דברים שהם קדושים מכדי שישרדו… הלוחות השניים, לעומת זאת, היו תוצר של שותפות בין משה לה’ – והם אכן שרדו. משה עצמו השתנה כתוצאה מכניסתו לשותפות. פניו זרחו… אחרי מסירת הלוחות השניים הוא היה אחר. אנחנו משתנים לא על ידי מה שאנחנו מקבלים, אלא על ידי מה שאנחנו עושים”.
פורים שמח ושבת שלום
וממסכת סנהדרין, דנה הגמרא השבוע באדם “הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ”, ומתוך כך, נשאלת שאלה עכשוית: האם מותר לבן או לבת לבצע בהוריהם טיפול רפואי העלול לגרום להוצאת דם, או כיוון שישנו איסור מיוחד שלא להוציא דם מההורים, עליהם להימנע מזה, ואפילו הם רופאים?
תשובה: מצד אחד ברור שאם הילדים יטפלו באחד מהוריהם, ובתוך כך יצא ממנו דם, אינם נענשים על כך, הואיל ועשו זאת בשגגה ובהסכמתו ולטובתו. אולם מאידך, מסופר בתלמוד על אחד מגדולי האמוראים (רב), שכאשר נתקע קוץ בבשרו, לא הניח לבנו להוציאו, שמא עקב הוצאת הקוץ יצא ממנו דם, ונמצא הבן עובר בשגגה על איסור חובל באביו (סנהדרין פד, ב).
לפיכך נפסקה ההלכה שאסור לבן או לבת שהם רופאים, לנתח את אחד מהוריהם, או לקחת ממנו בדיקת דם. ואפילו אם ההורה מבקש שדווקא בנו יטפל בו, משום שהוא סומך עליו, או משום ששכירת רופא אחר תעלה כסף, בכל זאת ישכרו רופא אחר. ורק כאשר אין שום ברירה, כגון שאין בנמצא רופא אחר, או שאין להם כסף לממן את הניתוח, מותר לבן או לבת לבצע את הניתוח באב או באם. וכן הורה שצריך לקבל בכל יום זריקה, אין לבקש זאת מבנו או בתו, שמא בתוך כך יוציאו לו דם. ועדיף שבן הזוג ילמד לתת את הזריקות. אולם במקרה שלא נמצא פתרון מניח את הדעת, ויש חשש שיהיו מצבים שההורה לא יקבל את הזריקה שהוא זקוק לה – מותר לבן או לבת להזריק לאב או לאם (פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד).
Something for Purim:
We have 5 scrolls in the TaNaCh, that correspond to 5 days of the year. If we go by the order of the Torah year (i.e., from Nisan/April), we’ll find the Song of Songs for Passover, Ruth for Shavuot, Lamentations for Tish’a B’Av, Ecclesiastes for Sukkot, and the Scroll of Esther for Purim. In case this sounds confusing on initial reading, we can make ourselves a sign: we have a scroll for each of the three pilgrimage festival (Passover, Shavuot, and Sukkot), and two more that… wait… What is the connection between Tisha B’Av, a fast day on which we mourn the destruction of the 1st and 2nd Temples and other troubles, and Purim, the joyful and entertaining holiday, with costumes, rattles, gifts of food, and delicious things, celebrating our salvation in the days of Mordechai and Esther??
If you read – or listen carefully – to the Megillah reading, you might notice that there are a few verses read in the tune of Eicha, the megillah for Tish’a Be’av, so there seem to be more connections that obvious initially… The Gemara states: Just as when the month of Av begins, joy decreases — so joy increases when the month of Adar begins (Tractate Ta’anit 29:a), that is, the Sages saw a connection between the month of Tisha B’Av and the month of Purim. Grammatically, the connection in the sentence is created by the word keshem – so – a word that indicates a type of comparison between the two events… ??
According to our sages (on the same Gemara page), the first Tish’a B’Av happened in the desert, when the spies returned with a bad report about the Land, which delayed our entry into the Land in about 38 years. It is said there: “…the Holy One, blessed be He said to them: you have cried for nothing, and I establish for you a cry for generations.” What happened there that so discouraged them? That such a severe punishment was decreed for us?
There are many interpretations for this event. I will offer one:
The spies understood how different life in the Land would be from life in the desert. On a national level, the generation of the desert lived a life almost free of care and effort, while in the Land, they would have to plow, sow, reap, and be preoccupied and bothered with the details of daily life. On a personal level, in the desert, they are the tribes’ leaders, and in the Land, there would be a need for a different leadership, which is more suitable for that place. In fact, said the spies about this package deal, no thanks, we have no energy for the land, we are better off in the desert, we have no desire to grow…
In order to correct this attitude of the spies who sought a life without toil and effort, the people of Israel were destined to lose the good gift, the Land of Israel, and go into exile, to a place of darkness and sorrow, and there, to live in hardship and suffering, physical or spiritual, without the virtues of the Land of Israel.
But in the desert, something else happened.
When it is told about the giving of the Torah, it is written: “And Moses brought the people out of the camp towards Gd, and they stood at the bottom of the mountain” (Exodus 19:17). What does “at the bottom of the mountain” mean?
The Gemara says (Tractate Shabbat 81:a), Rav Avdimi bar Hama bar Hasa said: Israel stood right under the mountain, and this verse teaches that the Holy One, blessed be He, forced (overthrew) the mountain upon Israel in the manner of turning over a tub, and said to them: If you accept the Torah — well and good, and if not — there shall your burial be.
According to tradition, in the wilderness the Torah was received with a kind of choicelessness: Either you say yes or I will drop this mountain upon you!! Okay, okay, we’ll say whatever you want… except that something that is received by force, is not obligatory to keep. In other words, where there is no effort, involvement, or action, there is also no choice, and in something so significant, we must make a choice, as freely as possible. When did we finally choose?
The Gemara continues and quotes the verse from the Book of Esther: “The Jews fulfilled and accepted upon themselves and their descendants and all who accompanied them” (Esther 9:27). What does “fulfilled and accepted” mean? The Jews took upon themselves what they had already taken upon themselves forcefully at the time of the Giving of the Torah. When were we able to accept the Torah as freely as possible? Ironically, it was only when we were again outside the Land, and all restrictions were lifted, during the time of Esther and Mordecai. We could assimilate, we could leave everything, and do “nothing,” and we could – finally – choose.
And so we can understand the saying “Just as when the month of Av begins, joy decreases — so joy increases when the month of Adar begins”: The lack of joy in the month of Av, is due to the desire of the spies and the generation of the desert to gain spiritual life without effort, and therefore the destruction and exile was decreed. On the other hand, the joy of Adar stems not only from our salvation from Haman, but from the repentance of the sin of the spies when precisely in exile, during a time of sorrow and suffering, we arose and chose to accept the path of the Torah and Jewish life.
Furthermore, the scroll states that “many of the people of the land have become Jews.” In contrast to the story of Tisha B’Av, which is wrapped in reduction, killing, destruction, and annihilation, Purim tells of expansion, joy, and strengthening, and is therefore accompanied by mitzvot that deal with giving and connecting. And this is what the word “so” – keshem – teaches: for the very same reason that those who reduce with joy in the month of Av, those who multiply with joy in the month of Adar.
*******
This week’s Torah portion “Ki Tisa” is loaded with topics: We begin with additional Tabernacle matters, the donation of half shekel, the preparation of the laver, anointing oil, and incense. Gd instructs Moses to appoint Bezalel And Eliab to be the chief craftsmen in the construction of the Tabernacle. We receive another warning about keeping the Sabbath; the sin of the Golden Calf, Moses coming down from the mountain and breaking the first Tablets, then, going up the mountain again to receive the second Tablets, and coming down, on Yom Kippur, with his face shining.
Rabbi Prof. (Lord) Jonathan Sachs wrote about this (note – although he wrote this originally in English, I got it in Hebrew so hopefully the translation back works, and if you find the original version, please let me know! :-):
“It was a poor translation of the word karan (shone) from the Hebrew keren, “horn” – that caused Michelangelo to add horns to Moses in his great statue, but even more intriguing than this curiosity is the fact that Moses’ face shone only now, on his second descent from the mountain and not when he descended with the first set of tablets… The first ones were “the work of Gd”… (Exodus 33:16) while the second ones were sculpted by Moses, with only the writing done by Gd. Despite their greater holiness, the first tablets were not preserved, as if they were meteorites that disintegrate upon entering the Earth’s atmosphere. Some things are too sacred to survive… The second tablets, on the other hand, were the product of a partnership between Moses and God – and they did survive. Moses himself was changed as a result of entering into this partnership. His face shone… After he brought down the second tablets, he was different. We are changed not by what we receive, but by what we do”.
Happy Purim and Shabbat Shalom
And from Tractate Sanhedrin, the Gemara this week discusses a person “who strikes his father and mother,” and from this, a current question arises:
Is it permissible for a son or daughter to perform medical treatment on their parents that may cause blood to be drawn, or since there is a special prohibition against drawing blood from parents, should they refrain from doing so, even if they are doctors?
Answer: On one hand, it’s clear that if children treat one of their parents, and in the process blood comes out, they are not punished for it, since they did so by mistake and with his consent and for the parent’s benefit. However, on the other hand, the Talmud tells of one of the great Amoraim (Rav) who, when a thorn was stuck in his flesh, did not allow his son to remove it, lest, as a result of removing the thorn, blood would come out, and the son would be found to have inadvertently violated the prohibition of wounding one’s father (Sanhedrin 12, 2).Therefore, the halakhah has been that it is forbidden for a son or daughter who is a doctor to operate on one of their own parents, or to take a blood test from them. And even if the parent requests that his son treat him, because he trusts him, or because hiring another doctor would be expensive, they should still hire another doctor. Only when there is no choice, such as there being no other doctor available, or they do not have the money to finance the surgery, is it permissible for a son or daughter to perform the surgery on the father or mother. Similarly, a parent who needs to receive an injection every day should not ask his son or daughter to do so, lest in the process they draw blood. It is preferable for the spouse to learn to give the injections. However, in the event that no satisfactory solution is found, and there is a concern that there will be situations in which the parent will not receive the injection s/he needs – it is permissible for a son or daughter to inject the father or mother (from Pinini Halacha, Rabbi Eliezer Melamed).
Links from other years here (for Purim & Ki Tisa):
Torah & more... תורה ועוד 