פרשת ״נח״ וחידת אשת נח

מה יותר גרוע: מעשים רעים שאנשים עושים נגד אנשים אחרים, או מעשים רעים נגד האל? פרשת נח מספרת לנו שני סיפורים שמאז ומעולם הקסימו את לב שומעיהם: תיבת נח ומגדל בבל. מה עושים שני אלה באותה פרשה, אחד לצדו של השני? 

אולי כי הם מאפשרים לנו מחשבה על השאלה הנ״ל. דור המבול מתואר כְּדוֹר בו הארץ ״נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כׇּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ… מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס״… (בראשית ו, יב-יג). על פי התלמוד, החמס כאן הוא גזל, מצב שבו אנשים מרגישים שהכול שלהם, שמותר להם הכול, שאין גבולות, שאפשר לקחת כל דבר מכל אחד כי ״בא לי״, ״מגיע לי״, ״מותר לי״. 

לעומתם, נח מתואר כ״אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו״ (בראשית ו,ט). חז״ל התלבטו בשאלה, איך יכול בן אדם ״צדיק״ לבלות 120 שנה בבניית תיבה בגודל מגרש כדורגל כדי להציל תשעה אנשים? איך הם נכנסו פנימה, סגרו את הדלת ושטו להם הלאה משם, צופים בכולם טובעים?

המדרש מספר שבכוונה היה צורך בשנים לבנות את התיבה, כדי לעורר את השכנים לחזור בתשובה, אבל במקום זה, הם צחקו עליו.

ועדיין. 

האם זו צדיקות? האם זה מספיק? האם להיות ״טוב״ זה בהשוואה לאלה שסביבנו, או שיש סטנדרט אבסולוטי?

על פי קדושת לוי לנח הייתה אמונה באלוהים אבל לא בעצמו, ולכן, הוא לא היה מסוגל להעז ולעמוד מול הקב״ה ולומר ‘היי! בבקשה אל תחריב את עולמנו׳ (נראה את אברהם מגיע בעוד שבועיים). מסתבר שאפשר להיות עניו יתר על המידה, ולכן הוא לא האמין שמגיע לו. הוא קבל את ההוראות, הלך לחפש את סרט המדידה והפטיש שלו, אסף את הקרשים והתחיל במלאכה.

ברור מהטקסט של התורה, שנח ש״מצא חן בעיני ה׳״, כן היה סוג של צדיק, אבל יס-מאן, אפילו של אלוהים, הוא לא האידיאל שלנו. ציות לבדו אינו מספיק ואינו דרכנו.

ומה על אשת נח? מה שמה? מי היא? מה הסיפור שלה? 

באותו ערב, כשהוא בא הביתה ואמר, ״יקירתי, תשמעי, אלוהים דבר איתי. הוא הולך להחריב את כל העולם ואני הולך לבנות לנו תיבה״… מה הייתה תגובתה? מה עשתה? מה יכלה לעשות? האם נסתה להתנגד לתרחיש שהם עתידים לחיות ב-120 השנים הקרובות? האם ישבה איתו להסתכל על השרטוטים שהכין? האם יצאה לדבר עם החברות בשכונה? ארגנה מפגשי הסברה? ואולי היא בקושי שמה לב ורק מלמלה ״כן, כמובן יקירי, כמה נחמד״ ואחר-כך מיד ״יפת חמודי, די לשבת מול המראה כל היום! וחם, די להשתולל! נו, אי אפשר ככה!״

שמותיהן של נשים רבות מופיע בתורה אבל שמה של אשת נח לא מופיע במפורש. בספר בראשית (ד,כב) כתוב: ״וְצִלָּ֣ה (אשתו של למך בן מתושאל) גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה״, ורש״י במקום מסביר, נעמה – הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ. 

נח הוא גם בן של למך, אבל למך אחר – בנו של מתושלח, דבר שמעורר הרבה שאלות לגבי תאריכים, שנים וחישובים שונים. למשל, יוצא שנעמה היתה מבוגרת מנח בכמה מאות שנים, וחיה כ- 1400 שנה או יותר. יש גם שאלות לגבי אורך חייו של קין, ואם נהרג ע״י למך (הראשון) כשהיה בן כ-130 או נספה במבול וחי יותר מאלף שנה, למרות שתמיד למדנו שמתושלח היה זה שהאריך ימים מכולם והוא חי ״רק״ 969 שנים…

בשבילי זה בסדר שבריאת העולם התורנית לא נכנסת לנו בריבועים שסימנו מראש ומשאירה מקום לתהיות, כמו זו לגבי אשת נח… התרגום יונתן כתב שהיתה “בעלת קינות ושירים” ובמדרש רבה (בראשית פכ”ג) נאמר שנקראה נעמה על שם שהיו מעשיה נעימים וגם ״שהייתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים״. 

הרמב”ן אומר ש”נתכוונו לומר, שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב”, ויש אומרים (רבינו בחיי) שהיתה אשה יפה שממנה תעו בני האלהים, ואולי כמו שהיו שני למך, אולי היו שתי נעמה והסיפורים מתבלבלים לנו. 

כך או אחרת, כל פעם שאני מגיעה לסיפור הזה אני נקרעת בין המחשבה עליה כמודל לאישה הכי אוהבת, מסורה ונאמנה בתורה, לבין התהיה: היא לא יכלה לבקש שיתווכח עם האל? שינסו להציל עוד אנשים? אולי להחביא מישהו בקומה התחתונה, ליד המחסן של האוכל לפילים? מה אמרה לילדים? לחברים בבית ממול? האם הייתה לה אפשרות לנהוג אחרת, או שהיא מספרת לנו על זה שיש מצבים שאין מה לעשות? ואיך נדע להבחין ביניהם?

שבת שלום. 

Parashat Noach & the Mystery of Noach’s Wife

What is worse: people who do evil to one another, or the evil we do against G-d? Parashat Noach tells us two stories that have fascinated their listeners throughout the ages: Noah’s Ark and the Tower of Babel. What are these two stories doing in the same parasha, side by side? Perhaps because they invite us to reflect on the question above.

The generation of the Flood is described as a generation in which “the earth had become corrupt, for all flesh had corrupted its ways upon the earth… the earth was filled with violence (chamas)” (Genesis 6:12–13). According to the Talmud, the chamas mentioned here refers to robbery: a situation when people feel that everything belongs to them, that they are entitled to anything, that there are no boundaries, and that they can take anything from anyone because “I feel like it,” “I deserve it,” or “I’m allowed to.”

In contrast, Noach is described as “a righteous man, blameless in his generation” (Genesis 6:9). The Sages struggled with a question: How could a “righteous” person spend 120 years building an ark the size of a football field in order to save nine people? How did they go inside, close the door, and sail away, watching everyone else drown?

The Midrash tells us that the ark took so many years to build precisely in order to give the neighbors a chance to repent. Instead, they laughed at him.

And yet.

Is this righteousness? Is it enough? Is being “good” a matter of comparison with those around us, or is there an absolute standard?

According to the Kedushat Levi, Noach had faith in G-d but not in himself. As a result, he was unable to dare stand before the Holy One, and say, “Hey! Please don’t destroy our world!” (We will see Abraham do just that in two weeks.) Apparently, it is possible to be too humble, to the point of not believing that one has the right to make such a demand. So Noach accepted the instructions, went to look for his measuring tape and hammer, gathered the wood-planks, and got to work.

It is clear from the Torah’s text that Noach, who “found favor in the eyes of Hashem,” was indeed a kind of righteous man. But being a yes-man, even to G-d, is not our ideal. Obedience alone is not enough, and it’s not our way.

And what about Noach’s wife? What was her name? Who was she? What is her story?

That evening, when Noach came home and said, “Darling, listen, G-d spoke to me. He is going to destroy the whole world, and I’m going to build us an ark”… how did she react? What did she do? What could she have done? Did she try to resist the prospect of how they are going to spend the next 120 years of their lives? Did she sit with him and looked over the blueprints he had drawn up? Did she go out and talk to her friends in the neighborhood? Organize information sessions? Or perhaps she barely paid attention and simply murmured, “Yes, of course, darling, how lovely,” before immediately turning to her children: “Sweet Japheth, stop sitting in front of the mirror all day! And Ham, stop being so wild! Honestly, this is impossible!”

The names of many women appear in the Torah, but Noach’s wife is not explicitly named. In the Book of Genesis (4:22), we read: “Zillah, too, bore Tuval-cain, who forged all implements of copper and iron; and the sister of Tuval-cain was Na’amah.” Rashi explains there that Naamah was Noach’s wife.

Like Naama, Noach was also the son of a man named Lemech, but a different Lemech – the son of Methuselah. This raises all kinds of questions about dates, years, and calculations. For example, it turns out that Naamah was several hundred years older than Noach and lived for some 1,400 years or more. There are also questions about how long Cain lived and whether he was killed by Lemech (the first one) when he was about 130 years old, or whether he perished in the Flood after living for more than a thousand years. After all, we have always learned that Metushelach was the person who lived the longest, and he lived “only” 969 years…

I am perfectly comfortable with the fact that the Torah’s account of the creation of the world does not fit neatly into the boxes we have drawn in advance, and that it leaves room for questions, such as the mystery surrounding Noach’s wife.

Targum Yonatan describes her as “a woman of lamentations and songs,” while Bereshit Rabbah (Chapter 23) says that she was called Naamah because her deeds were pleasan (ne’imim) , and also because “she would play sweetly on a drum in the service of idolatry.”

Ramban says that the intention was to tell us that she was well known in those generations because she was righteous and gave birth to righteous people, and therefore the Torah mentions her. Others, including Rabbeinu Bahya, say that she was a beautiful woman who led the sons of G-d astray. And perhaps, just as there were two men named Lemech, there were also two women named Naamah, and the stories got mixed up.

In any case, every time I come to this story, I find myself torn between seeing Noach’s wife as a model of the most loving, devoted, and loyal woman in the Torah, and wondering: Couldn’t she have asked him to argue with G-d? To try to save more people? Perhaps to hide someone on the lower deck, next to the storeroom for the elephants’ food? What did she tell the children? The friends who lived across the street? Did she have the option of acting differently, or does her story teach us that there are situations in which nothing can be done? And how can we learn to tell the difference?

Shabbat Shalom.