Torah & more… תורה ועוד

פרשת לך-לך – “וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה”

ממש לפני רשימת מי הוליד את מי של סוף פרשת נח (בשבוע שעבר), שמענו את הסיפור המפורסם על מגדל בבל:

וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָאָֽרֶץ (בראשית יא,ד)… דורות רבים ניסו לדמיין את המגדל הגדול הזה שראשו בשמים. המדרש מספר ש”שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה” (פרקי דרבי אליעזר, כד).

מסופר שהאנשים שבנו את אותו המגדל הגיעו לבקעה (יא,ב), די ריקה מכל, ודוקא שם הם רצו לבנות את המגדל. מוזר. אם מטרתם להגיע לשמים, הרי שיכלו לבחור הר גבוה ולהתחיל משם! אך עיקר מטרתם להראות את גדולתם ואת היכולות החדשות והאדירות שלהם. אנשי מגדל בבל המציאו שיטה טכנולוגית חדשה: הָ֚בָה נִלְבְּנָ֣ה לְבֵנִ֔ים וְנִשְׂרְפָ֖ה לִשְׂרֵפָ֑ה וַתְּהִ֨י לָהֶ֤ם הַלְּבֵנָה֙ לְאָ֔בֶן וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר (יא,ג).  רש”י כבר העיר שבבקעה הזו לא היו אבנים, והאבן-עזרא הוסיף ששרפת הלבנים היתה כדי ליצור בנין חזק ו”תקיף, שלא ימס במים ולא באש… גבוה, להיות להם לאות, ולשם ולתהילה”, כך שאת תצוגת הכוח והפרוגרס – כולם יראו מכל מקום.

ע”פ הרש”ר הירש “וְהַ֣חֵמָ֔ר הָיָ֥ה לָהֶ֖ם לַחֹֽמֶר” מתאר שהדבר שהיה אמור להדביק את הלבנים, נהיה לדבר עצמו, כלומר, באופן סמלי, הכל התערבב לדבר אחד, אחיד ומאוחד. חשבנו ש”אחדות” זה דבר טוב, לא? ובכן, התורה פחות מתלהבת. אחדות במקום בו יש הפרדה והבדלה (וקדושה) ואפשרות לכל אחד להיות החלק היחודי שהוא צריך להיות בפאזל השלם – כן, בהחלט, אך אחידות בה כולם הופכים לאותו הדבר? לא.  

גם כשהקב”ה יורד “לִרְאֹ֥ת אֶת־הָעִ֖יר וְאֶת־הַמִּגְדָּ֑ל אֲשֶׁ֥ר בָּנ֖וּ בְּנֵ֥י הָאָדָֽם” (יא,ה) ועל כך אמר רש”י בהתבסס על מדרש תנחומא: לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ”, נלמד שגם אם נאיט בשיפוט האנשים, הרי שלפנינו טעותם המרה: לא פרויקט “אחדות” שנולד מתוך כבוד ומקום אחד לשני, אלא אחידות שמבטלת את היחיד למען גדולת הכלל חסר השם המתבטאת ב”מגדל” הגדול.

על רקע זה, מופיע אברהם על בימת ההסטוריה:

וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה (יב:א-ב).

לאברהם, כאן עוד בשמו אברם, נאמר שיהיה לגוי “גדול” וששמו “יתגדל”. פעמיים בתוך אותו פסוק הוא מקבל את אותו הדבר “הגדול” שעמלו אנשי מגדל בבל להשיג, וכל זאת בלי אף לבנה וחמר, אלא בזכות הליכתו “אל הארץ אשר אראך”.

רש”י עונה על השאלה המתבקשת, למה היה צריך הקב”ה להבטיח לאברהם שיעשה אותו “לגוי גדול”? מפני ש-כך רש”י, “הַדֶּרֶךְ גּוֹרֶמֶת לִשְׁלֹשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּמְמַעֶטֶת אֶת הַמָּמוֹן וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, לְכָךְ הֻזְקַק לִשְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁהִבְטִיחוֹ עַל הַבָּנִים וְעַל הַמָּמוֹן וְעַל הַשֵּׁם”, כלומר, המסע והטלטולים בדרך עלולים לפגוע ביכולת ההמשכיות: קשה ללדת ילדים כשנודדים, קשה לטפל בצאצאים, וקשה להבטיח שיחיו ויפרחו ותהיה להם המשכיות משלהם. כמו כן, מסע ארוך יכול לגרום להתדלדלות המקורות הכספיים של האדם, ולבסוף גם הקשר של האדם עם עצמו ועם אלוהיו עלול להפגע. אך לא אצל אברהם.

הרב הירש מסביר שאברהם היה אמור לקבל מהקב”ה את כל מה שויתר עליו ובמידה משמעותית יותר: אברהם היה אמור לעזוב, לצאת, להתנתק ולאבד את ארצו, מולדתו ובית אביו. אך הקב”ה אומר לו שלמרות שבהתנתקות ממארצו הוא מוותר על הלאום שלו, לא רק שהוא לא יצטרף לאחר, אלא הוא בעצמו יהפוך ללאום חדש “ואעשך לגוי גדול”. בוויתור על מולדתו, אברהם מוותר על מקור הפרנסה הלגיטימי שלו, ולכך אמר לו הקב”ה “ואברכך”. וכשהוא עוזב את משפחתו, הוא מוותר על כיבודים ויוקרה משפחתית שהיתה צריכה לעבור אליו בירושה, אך לכך אמר לו הקב”ה, “אגדלה שמך”, אני אצור בך שם חדש שיעלה לגדולה.

עוד אומר הרב הירש שבמבט מעמיק יותר, נראה ששלושת המשפטים הראשונים הללו נתנו לאברהם את כל סכום ההיסטוריה היהודית בקצרה. 1. לך לך מארצך… העז להיות לבד, העז להיות אינדיבידואל, העז ללכת עם אלוהים. 2. ואעשך לגוי… אתה תהפוך ממשפחה לעם וללאום. 3. ואברכה… מתוך ידיעת עצמך, גם תהיה בקשר עם עמים אחרים ותשפיע על העולם כולו. אז גם תוכל לעזוב את חיי הנוודות של חסר הבית, הגולה והגר, ולבנות את מקומך בארץ זבת חלב ודבש, שם תוכל ליישם את כל העקרונות האלו ועוד, ואפילו להיות אור לגויים.

אני בטוחה שחלקנו קוראים את השורות האלה ובאוזן אחת מקשיבים לחדשות שמי יודע מה יגידו עד שהמילים כאן יתפרסמו… ועדיין. נכון שזהו מסע ארוך ולא פשוט. חייהם של אברהם ושרה נהיו שילוב יחודי ביותר של נס ומציאות, רוח וכוח, ידע ואמונה, של ארץ מאד ספציפית, יחד עם נוכחות בעולם כולו. נראה שלמרות הכל, הם לא רצו להחליף אותו בשום אופציה אחרת, והנה, אנחנו צאצאיהם, עדיין כאן.

שבת שלום.

Parashat Lech-Lach – “I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing”

Just before the long list of begets that ends the Torah portion of Noah (last week), we heard the famous story about the Tower of Babel: “And they said, “Come, let us build us a city, and a tower with its top in the sky, to make a name for ourselves; else we shall be scattered all over the world…” (Genesis 11:4). Many generations have tried to imagine this great tower with its tip in the sky. The Midrash says that “the tower had seven stairs to the east and seven to the west. The bricks were raised from one side and come down from there. If a person fell and died they would not pay attention to him, and if one brick fell they would sit and weep and say: Alas for us, when will another come up under it” (Perki Derbi Eliezer, 24).

It is said that the people who built that tower came to a valley (bik’a – 11:2), quite empty of everything, and it was there that they wanted to build the tower. Strange. If their goal is to reach heaven, then they could have chosen a high mountain and start from there! But their main purpose was to show off their greatness and their new and formidable abilities. The people of the Tower of Babel invented a new technological method: “They said to one another, “Come, let us make bricks and burn them hard.”—Brick served them as stone, and bitumen served them as mortar” (11:3).

Rashi already commented that there were no stones in this valley, and Ibn-Ezra added that the burning of the bricks was to create a strong and “firm building, which will not dissolve in water or fire… high, to be a sign for them, and for a name and for glory”, so that the everyone will see from anywhere the display of power and progress.

According to Rav Hirsch chemar, which is translated as “bitumen” and chomer, translated as mortar describes that the thing that was supposed to stick the bricks, became the thing itself, that is, symbolically, everything was mixed into one thing, uniformed and unified. We thought “unity” was a good thing, didn’t we? Well, the Torah is less enthusiastic. Unity in a place where there is separation and differentiation (and holiness) and the possibility for everyone to be the unique part they should be in the whole puzzle – yes, certainly, but uniformity where everyone becomes the same? No.

Even when Gd descends “to look at the city and tower that humanity had built” (11:5), Rashi says, based on Midrash Tanhuma: ‘He did not need to do this, but He came to teach the future court magistrates not to judge the accused until they see and understand”. And we are taught to slow down in judging others, but thereby lies their bitter transgression: this was not a “unity” project born out of respect and room for one another, but a uniformity that eliminates individuality for the sake of the greatness of the anonymous “whole” expressed in the great “Tower”.

Against this background, Abraham appears on the stage of history:

“Hashem said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing” (12:1-2).

Abraham, here still named Abram, was told that he will be a “great” nation and that his name would be “greater”. Twice within the same verse he receives the same “great” thing that the people of the Tower of Babel labored to achieve, and all this without any brick and clay, but thanks to his walking “to the land that I will see you”.

Rashi answers the obvious question, why did Gd have to promise Abraham that he would make him a “great nation”? Because, says Rashi, “the journey causes three things, it reduces fertility and reproduction, it reduces wealth and it reduces the Name, so it is necessary for these three blessings Trust it on the children and on the money and on the name”, that is, the journey and the upheavals on travels may damage the ability to procreate: it’s difficult to give birth during migration, and it is difficult to care for them, ensuring that they will live and flourish and have their own continuity. Also, a long journey can deplete one’s financial resources, and in the end, a person’s relationship with himself and his Gd may be damaged. But not with Abraham.

Rav Hirsch explains that Abraham was supposed to receive from Gd all that he gave up and more, to a significant extent: Abraham was supposed to leave, go out, break away and lose his country, his homeland and his father’s house. But Gd tells him that even though by breaking away from his country he is giving up his nationality, not only will he not join another new nation, but he himself will become a father of a new nation “and I will make you a great nation”. By giving up his homeland, Abraham gives up his legitimate source of livelihood, and to this Gd says to him, “And I will bless you.” And when he leaves his family, he gives up honors and family prestige that should have passed to him by inheritance, but to this Gd says to him, “May your name be magnified”, I will create in you a new name that will rise to greatness.

Rav Hirsch also says that upon closer inspection, it seems that these first three sentences gave Abraham the entire sum of Jewish history in a nutshell. 1. Go away from your country… dare to be alone, dare to be an individual, dare to walk with Gd. 2. And I will make you a great nation… you will turn from a family into a people and a nation. 3. And I will bless you… knowing yourself, you will also be in contact with other nations and influence the whole world. Then you will also be able to leave the nomadic life of the homeless, the exiled and the migrant, and build your own place in the Land flowing with milk and honey, where you will be able to apply all these principles and more, and even be a light unto the people of the world.

I’m sure some of us are reading these lines with one eye, and listening to the news with one ear, who knows what those will be by the time these words here are published… and yet. It is true that this is a long and difficult journey. The lives of Abraham and Sarah became a very unique combination of the miraculous and reality, spirit and power, knowledge and faith, in a very specific Land, while having a meaningful presence in the entire world. It seems that despite everything, they didn’t want to replace it with any other option, and here we are, their descendants, still here.

Shabbat Shalom.

(English below) דער צדיק אין פעלץ – פרשת נח

שלוש פעמים מזכירה התורה את נח כבן אדם מיוחד: בפעם הראשונה, נח “מצא חן בעיני ה” (בראשית ו,ח), ובפעמיים לאחר מכן, הוא מוזכר כצדיק ממש: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”…. (ו,ט) ו”כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז,א).

ולמרות זאת, צדיקותו נחשבת מוגבלת ונתונה במחלוקת, ורבות נאמר על המילה “בדורותיו”. למה לא נקרא פשוט “נח איש צדיק תמים”? מה מוסיפה המילה “בדורותיו”? מסביר רש”י: יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנהדרין קח).

אין ספק שהיה קשה להיות צדיק בדורו של נוח, דור בו “מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס” (ו,יג), ואף על פי כן, בסופו של דבר, אנחנו ממשיכים את היחוס שלנו מאברהם ולא מנח. מה חסר בצדיקותו של נח, במיוחד לעומת אברהם?

על נח נאמר, “את האלוקים התהלך נח” (ו,ט) ואילו על אברהם אבינו נאמר “התהלך לפני והיה תמים” (יז,א). מה ההבדל בין נח שהתהלך “את האלוקים” לעומת אברהם שהתהלך לפני אלוקים? המדרש מסביר שזה כמו שר שהיו לו שני בנים: לקטן (נח) אמר, לך איתי, אתה עדיין צריך עזרה, ואילו לגדול (אברהם) אמר, אתה יכול ללכת לבדך, לכן לך לפני… (בראשית רבה).

אבל עיקר הבקורת הוא על כך שנח לא דאג לשאר האנושות. אולי הוא חשב שהוא מכיר אותם ואין לו סיכוי לשכנע אף אחד לשנות את דרכיהם. ובכל זאת, לא שמענו שכשהוא נצטווה לבנות תיבה ושהקב”ה “מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע” (ו,יז), הוא התחנן ובקש מהקב”ה שיציל את מי שאפשר להציל, שיחוס על החפים מפשע… אולי לא היו חפים מפשע? כך או כך, כשנח נצטווה לבנות את התיבה, הוא לקח את פטיש והחל לבנות אותה, מסמר אחרי מסמר, קרש אחרי קרש. עשרות שנים הוא עבד. יש אומרים – 120 שנה. השכנים באו והלכו, אנשים שאלו שאלות, אולי צחקו, אולי הסתקרנו, ונח, לא עלה על דעתו שאולי אפשר עוד לבטל את הגזרה ולהציל את העולם מכליה ואבדון.

שונה היה אברהם אבינו. על הפסוק “וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן” (יב,ה) המתאר את מסעם של אברהם ושרה נאמר במדרש: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה (בראשית רבה פד,ד).

ולאחר מכן, כשהקב”ה מגלה לאברהם שהוא עומד להשחית את סדום ועמורה, בסה”כ שתי ערים מלאות חוטאים וחטאים, לא את כל העולם, אברהם מזדעק, מתפלל, מתווכח ו”קורע שחקים” במאמץ להציל את כל מי שרק אפשר.

נח זכה לכינוי הידישי הפחות מחמיא “צדיק אין פעלץ“, או צדיק בפרווה. הרב מקוצק הסביר שכשקר בבית, יש שתי אפשרויות: אפשר לחמם את הבית או להתלבש בבגדים חמים, ב”פרווה”. בדרך הראשונה – חם בכל הבית ולכל יושביו ומבקריו, ואילו בדרך השניה – רק ללובש את הפרווה חם בשעה שהאחרים ממשיכים לקפוא מקור. כך, יש צדיק שכשהוא רואה שקר, הוא דואג לחמם את הסביבה כולה, ויש את מי שמסתגר בביתו ודואג לעצמו, לנוחיותו ולחומו. נח נחשב זה ש”לבש מעיל” ודאג לעצמו ולמשפחתו המיידית, בשעה שאברהם נחשב לצדיק שהדליק את התנור ודאג לעולם כולו (אגב, בילדותו, ה”תנור” היווה לו סכנת חיים, אך בבגרותו, לא רק שאינו מסוכן לו עצמו, אלא אברהם יודע איך להשתמש בו לטובת כולם).

יחד עם הבקורת הקשה והלא בלתי מוצדקת, בתקופת המבול, נח היה זה שבזכותו העולם המשיך להתקיים. כך שיתכן ויש זמנים בהם נכון וראוי להתכנס פנימה, לשמור על מה שיש, להתחזק מבית, ולא להתפזר. אולי השאלה אם זה נעשה מתוך התעלמות מהקהילה והסביבה, או מתוך אכפתיות ורצון להציל את העולם. וזו כנראה השאלה גם עכשיו.

בשורות טובות וחורף טוב, חודש טוב ושבת שלום.

A Tzaddik in Peltz – The Torah portion of Noah

Three times the Torah mentions Noah as a special person: the first time, Noah “found favor in the eyes of Gd” (Genesis 6,8), and twice after that, he is mentioned as a Tzadik, a truly righteous person: “Noah was a wholehearted righteous man in his generations”… (6,9) and “for with you I have seen a righteous person before me in this generation” (7:1).

Despite this, his righteousness is considered limited and disputed, and much has been said about the word bedorotav “in his generations”. Why is he not simply called “a wholehearted righteous man”? What does the word “in his generations” add? Rashi explains: “there are those among our sages who explain him to be praiseworthy: had he lived in a generation of righteous people, he would have been even more righteous; and some explain this negatively, for in his generation, he was righteous but had he lived in Abraham’s generation, he would have not been considered much of anything” (Sanhedrin 108).

There is no doubt that it was difficult to be righteous in Noah’s generation, a generation in which “the earth was filled with violence (chamas – is the word used here, 6:13), and yet, in the end, we continue our genealogy from Abraham and not from Noah. What’s missing from Noah’s righteousness, especially vis-a-vis Abraham?

It was said about Noah, “Noah walked with Gd” (6:9), while about Abraham our forefather it is said, “walked before Me and be wholehearted” (17:1). What is the difference between Noah who walked “with Gd” compared with Abraham who walked before Gd? The midrash explains that this is likened to a minister who had two sons: to the younger one (Noah) he said, Go with me (you still need help), and to the older one (Abraham) he said, go before me (you can already walk alone)… (Beresheet Rabba).

But the main criticism is that Noah did not worry about the rest of humanity. Maybe he thought he knew them and had no chance of convincing anyone to change their ways. And yet, we didn’t hear that when he was commanded to build an ark and that G-d “brings the flood of waters upon the earth, to destroy all flesh, in which is the breath of life, from under heaven; and every thing that is on the earth shall perish” (6,17), he begged and pleaded Gd to save those who can be saved, to spare the innocent… Maybe they were no innocent? Either way, when Noah was ordered to build the ark, he took a hammer and began building it, nail by nail, plank by plank. He worked for decades, some say – for 120 years. Neighbors came and went, people asked questions, maybe laughed, perhaps they were intrigued, and Noah, it never crossed his mind that it might still be possible to cancel the decree and save the world from destruction and devastation.

Our forefather Abraham was different. About the verse “and the souls they made in Haran” (12:5) which describes Abraham and Sarah’s journey, it is said in the Midrash: “’and the souls they made in Haran’ – these are those that Abraham converted, and why does the text say “they made” rather than “they converted”? to teach you that whoever draws the convert closer, it’s as if they were created. And you might say, Abraham was doing that but not Sarah, the text says, “they made”. Rabbi Hunya said: Abraham was converting the men, and Sarah was converting the women, and why does it say, “that they did”? to teach that our forefather Abraham would bring them home and give them food and drinks, and draws them near and brings them under the wings of the Shechina” (Bereishit Rabbah 4:4).

And then, when G-d reveals to Abraham that he is going to destroy Sodom and Gomorrah, all in all, two cities full of sinners and transgressions, not the whole world, Abraham pleads, cries, prays, argues and “tears up the sky” in an effort to save everyone he can.

Noah was given the less flattering Yiddish nickname “Tzaddik in Peltz“, or a righteous person in fur. The Rebbi from Kotzsk explained that when it’s cold at home, there are two options: you can heat up the house or dress in warm clothing or “fur”. The first option means – it’s warm in the whole house, for all its occupants and visitors, while the second option means – only the person wearing the fur is warm while the others continue to freeze.

Thus, there is a righteous person who, when he sees that it’s cold, takes care to warm his whole surrounding, and, on the other hand, there is the one who closes himself at home, taking care of himself, his comfort and his warmth. Noah is considered the one who “puts on a coat” and takes care of himself and his immediate family, while Abraham is considered the kind of righteous person who “lights the oven” and takes care of the whole world (by the way, in his childhood, the “oven” posed a great danger to his life, but in his adulthood, not only is it not dangerous to him, but Abraham knows how to use it for everyone’s benefit).

Along with the harsh and not unjustified criticism, during the time of the flood, Noah was the one thanks to whom the whole world continued to exist. So there may be times when it is correct and appropriate to draw inward, keep what you have, strengthen yourself at home, and not scatter. Perhaps the question is only, whether this is done out of disregard for the rest of the community and environment, or out of caring and a desire to save the world. This is probably the same question even today.

May we have good tiding & a good winter; a good month and Shabbat Shalom.

בין ראש השנה ויום הכיפורים, ובין שביעי ושמיני

להגיע לשביעי באוקטובר דוקא השבוע, בימים שבין ראש השנה ויום כיפור, בהתכתבות הזו שבין הלוח העברי והלועזי סביבנו… אולי חשבנו שנוכל לבחור רק לוח אחד, אבל מסתבר שאי אפשר. שמש וירח. עברי ולועזי. אנחנו והעולם סביבנו. ובתוך כל זה, אי אפשר יהיה להתעלם מה”שביעי” ב”אוקטובר”.

הערב התחיל עם טקסים, סרטים, ראיונות, זכרונות לכבוד ולזכר. אי אפשר שלא לראות. אי אפשר שלא להסחף. ואחרי ובין לבין, אזעקה. ובום. עוד אחד. מה קרה. איפה. מתי. מי. יום שיהיה קשה לשכוח…

ועדיין.

השביעי באוקטובר הוא לא היום שלי. לא התאריך שלי. אני מודעת לזה שהמושג הזה – “השביעי לעשירי” נדבק אלינו עד כדי כך שביום י”ז (17) בתמוז מישהי אמרה לי, “תראי, 7 ועוד 10 = 17! כמו י”ז בתמוז! היום בו הובקעה חומת העיר! זה היה סימן”…

אבל השביעי באוקטובר הוא לא היום שלנו. לפחות – לא שלי.

בשבילי, המלחמה הזו התחילה ביום אחר לגמרי.

היא התחילה בשמיני. עצרת. היום בו העולם נעצר. בשמיני.

ושם, בין השביעי לשמיני, זהו כל ההבדל.  

שמתם לב? מלחמת ששת הימים – ב-5 ביוני. מלחמת יום כיפור – ב-6 באוקטובר. מלחמת “חרבות ברזל” – ב-7 באוקטובר… זה אומר משהו? אולי. מה זה אומר? מה זה אומר בדיוק? אה, זה כבר פחות…

אני רק יודעת שאצלנו המספר 7 – מתאר דברים בתוך הטבע. שבע (7) קשור למילה “שבע” (בשין שמאלית), מלא, מדויק. לא יותר מידי ולא פחות מידי: שבע ימים בשבוע. שבע ברכות לחתן וכלה. שבעה ימים של אבלות. שבעה שבועות בין פסח לשבועות. שבע שנים לשמיטה. שבע מתאר את מעגלי החיים שאנחנו נעים איתם ובתוכם “לשבוע מטובם”. זה הקיום הפיזי, ה”רגיל”, היומ-יומי שלנו, כאן ועכשיו.

אבל שמונה. שמונה זה איש מסיפור אחר…

היום השמיני זה היום הראשון שיכולנו להשתתף בעשיה בעולם, אחרי שבעת ימי הבריאה. זהו יום ברית המילה, יום הברית בינינו לקב”ה. פרשת שמיני מספרת על חנוכת המשכן, הנקודה שבה שמים וארץ מתחברים. השורש של המספר שמונה משותף גם לשמן ושמן (אחד בקמץ ואחד בסגול), והוא מביע את מה שממלא ועולה על גדותיו ונשפך. ובעיקר, הוא יוצא מהמקום הידוע של מעגלי החיים, והולך אל הלא נודע, כמו הספרה שמונה שהולכת והולכת ונמשכת עוד ועוד…

שמיני עצרת הוא החג בו הקב”ה אמר, כמסופר במדרש: תשארו איתי עוד יום. החג, חג הסוכות, חג כל העמים, הוא שבעה ימים. אותם שבעה ימים מסודרים – נפלאים בדרכם – שמתארים את העולם וכלליו ונמצאים בתוכו. אבל אתם, אמר הקב”ה, אתם תשארו איתי לעוד יום. ליום של מעל ומעבר. יום של לגעת באינסוף.

בשבילי, המלחמה לא התחילה ב”שביעי באוקטובר”. היא התחילה – בשמיני עצרת, יום שעל פי המסורת בא להזכיר לנו, שיש מעל ומעבר, ושאנחנו, אף על פי כן ולמרות הכל, לא יודעים “הכל”.

ואם יש משהו ששכחנו, זה בדיוק זה.

חשבנו, כל אחד לפי דרכו, ש- 100% מהצדק, מהידע, מהאמת, רק איתו. לא, לא רק “חשבנו”. “ידענו”. בברור. בהחלטיות ניצחת. לא היה לנו אפילו צל של ספק שאולי יש חלק שאנחנו לא רואים. ואחרי כל כך הרבה פסקנות בקולות כל כך רמים, כל כך בטוחים, כל כך זועמים – כי איך יתכן בכלל שיש מישהו בצד ה”שני” שלא מבין את מה שלנו ברור ומובן. “אלה, שום דבר הם לא יודעים, כלום!!!” והנה הסתבר שגם אנחנו, כולנו, ממש ממש כולנו – לא באמת ידענו, ולא באמת יודעים הכל.

רק החודש האחרון… לפני הביפרים, “כולם” “ידעו” – שלישראל “אין שום תכנית”. ואחרי הוואו, מיד התאוששנו ו”ידענו” מה “חייבים” לעשות עכשיו ומייד… ואחרי עוד ועוד גילויים שלא ידענו, תמיד יש את מי שיאמר, “ידענו”! זה “תמיד” ככה וככה וככה…

לפעמים אני מקנאה באנשים היודעים הכל, שכל כך ברור להם. שאפילו עכשיו, בין אזעקה לאזעקה מחליטים לחסום עורק תחבורה ראשי, כי הם בטוחים במיליון אחוז שרק הם יודעים ורק הדרך שלהם תעבוד, שמשלמים עבור שלטי ענק בדרך שלי הביתה כדי שאני אחשוב אך ורק כמוהם. שיודעים ועל בטוח, שהתפילה שלי לא שווה, והנר הנוסף שאני מדליקה – לא עושה כלום, והתרומה שאני שולחת, גם היא כלום. כי הם יודעים ותמיד ידעו…

קשה לראות משהו חדש כשכבר יודעים הכל.

ומה מסתבר אחרי השנה הזו? שאנחנו, כולנו, לא. לא ידענו ואנחנו עדיין לא יודעים. וזה לא אומר לוותר ולא לעשות. חלילה, ולא אומר להחביא את הראש באדמה, אבל זה כן אומר שאפשר להוסיף טיפה ענווה, טיפה סימן שאלה, טיפה חרטה, טיפה היסוס, וזה בשבילי המעבר הזה, מהשביעי – לשמיני: לבקש לדעת וגם לדעת שאי אפשר ממש, ולחיות שם בין לבין…

יש שיגידו שאי ידיעה זה סוג של ספק, והספק הוא אויב, עמלק בגימטריה, ויוסיפו, ש”אין שמחה כהתרת ספקות”, כי כך נאמר, למרות שלא ידוע ע”י מי, מתי ולמה נאמרה האמירה השחוקה הזו… כן, אפילו את זה אנחנו לא “יודעים”… אבל השנה למדנו שבשעה שיש מקום בו הספק הוא אויב, יש גם מקום שבו הוא ברוך והכרחי. כמה שונה יכול היה הכל להיות לו ידענו עוד ב-6 באוקטובר שאולי יש דברים שאנחנו לא יודעים ומחייבים מבט נוסף, מחייבים ספק?

“מן המקום בו אנחנו צודקים”, כתב יהודה עמיחי, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב…

יש לי צורך באדמה תחוחה, נושמת, תוהה, סקרנית, מקוה, מאמינה, מחכה לגשם, עוד לא יודעת, מוכנה להתחיל מחדש, ודוקא בשבוע הזה שבין ראש השנה ויום כיפור.

ואל תטעו בי. הרי בסוף, אני אשב לראות, לשמוע. להשתתף. אני אבכה ואכאב עם כולם. גם היום. כי אי אפשר להתעלם מהשביעי באוקטובר כמו שאי אפשר להתעלם מהעולם על נוהגיו, מנהגיו, מעגליו.

אבל אני מחכה לשמיני. עצרת.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, and between the 7^th and the 8^th

To reach October 7^th this week, during the days between Rosh Hashanah and Yom Kippur, in this dialog between the Hebrew and Gregorian calendars around us… perhaps we thought we could choose only one calendar, but it turns out that it’s not possible: Sun and moon; Hebrew and Gregorian; us and the world around us. In all this, it will be impossible to ignore the “7^th” of “October”.

The evening began with ceremonies, films, interviews, memories in honor and remembrance. It is impossible not to see. It is impossible not to be touched. And after and in between, the siren. And a boom. Then another. What happened where, when, who. A day that will be hard to forget…

And yet.

October 7^th – is not my day. Not my date. Of course, I am aware that this concept – “the 7^th of the 10^th” became such a concept that on the 17th of Tammuz someone said to me, “Look, 7 plus 10 equals 17! It’s a hint to the 17^th of Tammuz! The day the city wall was breached! It was a sign”…

But October 7^th is not our day; at least – not mine.

For me, this war started on a completely different day.

It started on Shmini. Atzeret. The 8^th day of Assembly. The day the world stopped. On the 8^th.

And somewhere there, between the 7^th and the 8^th – that’s the whole difference.

Did you notice? The Six Day War – started on June 5. Yom Kippur War – on October 6. “Iron Swords” – on October 7… does that mean anything? perhaps… what does it mean? what exactly? Well, that we don’t know so much…

We only know that for us the number 7 describes things within nature. Sheva (7) is related to the word “save’a” – satiated, full, exact, not too much and not too little: Seven days f the week. Seven blessings for the bride and groom. Seven days of mourning. Seven weeks between Passover and Shavuot. Seven years to Shmita. Seven describes the circles of life that we move through and within “to enjoy them to the fullest”. This is our physical, “normal”, everyday existence, here and now.

But eight.

Eight is another story.

The 8^th day is the first day we were able to actively participate in the world, after the seven days of creation. This is the day of brit-mila, circumcision, the day of the covenant between us and G-d. The Torah portion Shmini tells about the inauguration of the Tabernacle, the point where heaven and earth connect. The root of the number eight, shmone, is shared with fat (shamen) and oil (shemen), and it expresses that which fills too much, overflowing and spilling over. And most of all, “eight” leaves the known place of the circles of life, and goes to the unknown, like the number eight that looks like infinity and goes on and on and on…

Shmini Atzeret – the 8^th Day of Assembly – is the holiday in which Gd said, as recounted in the Midrash: Stay with me one more day. The holiday, Sukkot, the holiday of all nations, is seven days long. Those seven days – wonderful in their own way  – describe the orderly world and its rules. But you, says the Holy One, you stay with me for another day, a day of going above and beyond.

For me, the war didn’t start on “October 7^th“. It started on Shmini Atzeret, a day which, according to tradition, comes to remind us that there is something above and beyond us, and that we, nevertheless and in spite of everything, do not know “everything”.

And if there’s anything we’ve forgotten, it’s exactly that.

We thought, each in their own way, that 100% of the Justice, Knowledge, Truth, is only with us. Actually, no, we didn’t just “think”. We “knew”. Clearly and decisively. We didn’t even have a shadow of a doubt that there might be something we don’t see. And after such decisiveness, so loud, so confident, so angry – because how is it even possible that there is someone on the “other” side who does not understand things as clearly as we do!! “Those xyz over there, they know nothing, nothing!!!” And then it turned out that we too, all of us, really, really all of us – we didn’t really know, and we don’t really know so much.

Just last month… Before the pagers operation, “everyone” “knew” that Israel “has absolutely no plan”. And after the wow, we immediately “recovered”, and “knew” what we “must” do immediately… and after more and more revelations that we didn’t know, there is always someone who will say, “we knew”! It’s “always” like this and that…

Sometimes I envy the people who know everything, for whom things are so clear. Even now, between sirens, they decide to block a main thorough-way, because they are a million percent sure that only they know and only their way will work; that they pay for huge signs on my way home so that I will think only and exactly just like them; who know, for sure, that my prayer is not worth it, and the additional candle I light – does nothing, and the donation I send, is meaningless. Because they know and have always known…

It’s hard to see something new when you already know everything…

But what turns out after this year? We, all of us, don’t know. We didn’t know and we still don’t know. And that doesn’t mean giving up and not doing, Gd forbid, and I don’t mean we should bury our heads in the sand, but maybe, it does mean that we can add a bit of humility, a small question mark, some remorse, a tad of hesitation And this is for me this transition, from the 7^th to the 8^th: asking to learn and know while also knowing that we can’t really know it all, and to live somewhere there in between.. .

Some will say that not knowing is a type of doubt, and doubt is an enemy, Amalek in gematria, and they will add, that “there is no joy like undoing doubts”, because it’s said so, although it’s not known who said, when and why this well-worn-out saying… yes, even that, we don’t know… but this year we learned that while there is a place where doubt is an enemy, there is also a place where it is blessed, welcomed and necessary. How different everything could have been had we known back on October 6th that there might be things we don’t know and require a second look, perhaps a doubt?

“From the place where we are right,” wrote the poet Yehuda Amichai, “flowers will never grow in the spring

The place where we are right

is trampled and hard

like a yard

But doubts and love make

the world fluffy

Like a mole, like a plow

And a whisper will be heard in the place

where the house once stood

that which was destroyed…

I have a need for a well-drained soil, breathing, wondering, curious, hoping, believing, waiting for rain, not yet knowing, ready to start again, and precisely this week between Rosh Hashanah and Yom Kippur.

And don’t get me wrong: in the end, I will sit and watch and listen and participate. I will cry and ache with everyone. Even today. Because it’s impossible to ignore October 7^th just like it’s impossible to ignore the world with its practices, its customs, its circles.

But I’m waiting for the 8th day; waiting for Shmini Atzeret.

“ובשופר גדול יתקע”… לכבוד שבת ניצבים וילך, תשפ”ד ולקראת ראש השנה, תשפ”ה

We’ve always learned that Passover is the holiday of freedom, the holiday of the Exodus from Egypt. On Shabbat – we received the Torah. On Hanukkah – the Maccabees won, and on Purim… and on and on. In short, every holiday comes to commemorate and honor an event in our nation’s history, but then, what happened on Rosh Hashanah? And what happened on Yom Kippur? Oh, that’s simple! On Rosh Hashanah the world was created, and on Yom Kippur… Yom Kippur is a day of repentance and… maybe something with the high priest in the Temple?? Well, not quite…. Let’s start with Yom Kippur. According to tradition, the Giving of the Torah at Mount Sinai was on the 6th of Sivan. It was amazing; an excellent audio-visual show. We all stood together at the bottom of the mountain and saw the voices, but, we actually didn’t get anything. Moshe stayed on the mountain for 40 days and 40 nights to receive the first tablets, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the sin of the Golden Calf and when those tablets were broken. We were supposed to journey on to the Land, but we began a process of “repentance”: Moshe stayed with the people for 40 days , and on the first day of Elul he goes up the mountain again to bring the second set of the tablets. He stays on the mountain for another 40 days and 40 nights, and when he comes down this time, it is Yom Kippur, the actual day of the Giving of the Torah, the day we learned the power of repentance, atonement, correction – teshuva. And what happened on Rosh Hashanah? Is this the day the world was created and we celebrate that?	תמיד למדנו שפסח הוא חג החירות, החג בו יצאנו ממצרים, בשבועות – קבלנו את התורה, בחנוכה – נצחו המכבים, ובפורים… בקיצור, כל חג הוא לזכר ולכבוד אירוע שתולדות העם שלנו, אבל אם כך, מה קרה בראש השנה? ומה קרה ביום כיפור? אה, זה פשוט! בראש השנה נברא העולם, וביום כיפור… יום כיפור זה יום של תשובה ו… אולי משהו עם הכהן הגדול בבית המקדש?? לא בדיוק…. נתחיל מיום כיפור. לפי המסורת, מעמד הר סיני היה ביום הששי בחודש סיון. היה מדהים. חזיון אור-קולי מעולה. כולנו עמדנו ביחד בתחתית ההר וראינו את הקולות. קראנו ליום הזה “מתן תורה”, אבל, ביד, לא קבלנו שום דבר. משה נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה כדי לקבל את הלוחות הראשונים, וחזר ביום י”ז בתמוז, היום בו היה חטא העגל ונשברו הלוחות ההם. היינו אמורים להמשיך לארץ אבל התחלנו תהליך של “תשובה”: משה נשאר עם בני ישראל 40 יום, ובראש חודש אלול עלה שוב להר כדי להביא את הלוחות השניים. הוא נשאר בהר עוד 40 יום ו-40 בלילה, וכשהוא ירד בפעם הזו, היה יום כיפור, יום מתן תורה האמיתי, היום בו למדנו את כוחה של החרטה, כפרה, תיקון – תשובה.  ומה קרה בראש השנה? האם ביום הזה נברא העולם ואת זה אנחנו חוגגים?
Well, the truth is that our sages don’t agree on this. In a fascinating discussion (tractate Rosh Hashanah 10:b-12:a), Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree: Rabbi Eliezer claims that indeed, the world was created on Rosh Hashanah, but on the other hand, Rabbi Yehoshua claims that the world was created in Nisan. Each of them brings proofs from different verses in the story of the creation. There is no absolute solution, and there is no way that we celebrate such a central holiday because of  a disagreement… so what is it? You can say, agree, disagree… the sages always argue… Indeed, in that story, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree on a number of things: not only on when the world was created, but also on when the patriarchs (Abraham and Jacob) were born and died. And when the future redemption will take place. But there are some things that they definitely agree on, like when Sarah, Rachel and Hannah conceived, or when Josef was released out of prison. The strangest thing they agree on is that “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”	ובכן, האמת, שאין על כך הסכמה בין חז”ל. בסוגיה מרתקת במסכת ראש השנה (י:ב-יב:א), חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר טוען שאכן, העולם נברא בראש השנה, אבל לעומתו, רבי יהושע טוען שהעולם נברא בניסן. כל אחד מהם מביא הוכחות מפסוקים שונים בסיפור בריאת העולם. פתרון מוחלט – אין, ואין מצב שאנחנו חוגגים חג ועוד מרכזי שכזה, בגלל מחלוקת… אז מה כן? אפשר להגיד, מסכימים, לא מסכימים, חז”ל תמיד מתווכחים… ואכן, באותה סוגיה, רבי אליעזר ורבי יהושע לא מסכימים על הרבה דברים: לא רק על מתי נברא העולם, אלא גם על מתי נולדו ומתי מתו האבות (אברהם ויעקב), ומתי תהיה הגאולה. אבל יש כמה שהם בהחלט מסכימים עליהם, למשל, מתי נפקדו שרה, רחל וחנה, או מתי יצא יוסף מבית האסורים. הדבר המוזר ביותר שהם מסכימים עליו הוא ש”בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”.
Wait, what does it mean, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”? Passover is the holiday of freedom, the holiday of redemption! Moses said to Pharaoh “Lert my people go”, and the Children of Israel left everything and exited Egypt, didn’t they? Is it precisely about this strange thing, which sounds like it goes against everything the teachers and the movies told us, that it is precisely something they agree on? That is, do we understand from the fact that there was a clear and agreed upon tradition that indeed, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”… ? and then what? they sat in Egypt, doing nothing, until the actual Exodus from Egypt?? Where is that from?	רגע, מה פירוש, “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”? פסח הוא חג החירות, חג הגאולה! משה אמר לפרעה “שלח את עמי ויעבדוני”, ובני ישראל עזבו הכל ויצאו ממצרים, לא? האמנם דוקא על הדבר המוזר הזה, שנשמע כנוגד את כל מה שאמרו לנו הגננות, המורים והסרטים בנושא, דוקא על זה הם מסכימים? כלומר… האם צריך להבין מכך שהיתה מסורת ברורה ומוסכמת שאכן, “בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”… ? ואז מה? ישבו במצרים ולא עשו כלום, לפחות כחצי שנה עד לפסח ול”יציאת מצרים” עצמה? מאיפה זה?
Let’s go back and see what we know about Rosh Hashanah from the Torah. In the book of Leviticus (23:22-26), we are told: “Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to Hashem”. The same is emphasized in the Book of Numbers (29:1-6): “In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded… ”. That is, not a word about a beginning of a new year, but an emphasize that it’s a day with one main mitzvah – to hear a shofar. Is there any hint hidden here? Nowadays, the shofar is associated with Rosh Hashanah, but we should ask, what was the shofar used for in the time of the Tanach? After all, there were musical instruments and even other wind instruments, for example trumpets. What was the unique role of the shofar?	נחזור ונראה מה ידוע לנו על ראש השנה מהתורה. בספר ויקרא (כג, כד-כה), נאמר לנו: “דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ…” גם בספר במדבר (כט, א-ו), מודגש אותו הדבר: ”וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם… “ כלומר, אף מילה על תחילת שנה אבל דגש על כך שזהו יום עם מצווה עיקרית אחת – לשמוע קול שופר. האם מסתתר כאן רמז כלשהו? בימינו השופר קשור לראש השנה, אך צריך לשאול, בשביל מה השתמשו בשופר בתקופת התנ”כ? הרי היו כלי מוסיקה ואפילו כלי נשיפה אחרים, למשל חצוצרות. מה היה התפקיד היחודי של השופר?
It turns out that more than anything, the shofar was a symbol of freedom. It was used in the year of jubilee, and it was also discussed how it will be used in the days of Messiah. Since the Torah insisted that the day we know as Rosh Hashanah is the day of the Shofar, for the Sages it was probably a tradition that the use of the symbol of freedom – is a reminder of the beginning of the freedom we received as a people. Therefore, this is the time when “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”. Indeed, on that day, we got our “emancipation”, which prepared us for the Exodus itself… sounds familiar from relatively recent history?… well, back to the holiday…	מסתבר שיותר מכל, השופר היה סמל לחירות. השתמשו בו בשנת היובל וכן מדובר על איך נשתמש בו בימות המשיח. מכיון שהתורה התעקשה שהיום הידוע לנו כראש השנה הוא יום של השופר, עבור חז”ל כנראה היתה מסורת שהשימוש בסמל החירות – הוא תזכורת לראשית החירות שקבלנו כעם. לכן, זה הזמן שבו “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”. וכן, קבלנו “אמנסיפציה”, מה שהכין אותנו ליציאה עצמה… קצת מוכר מההסטוריה שלנו לא מזמן?… נחזור לחג עצמו.
The themes of freedom / shofar can also explain why it’s the holiday when we crown Gd as King over us. Slaves – cannot crown anyone. Only a person who begins to get his freedom – can decide who he chooses to rule over him. When we just started to feel the freedom, we understood the meaning – and the limitations – of that freedom. Freedom is not to be freed from all burdens. There is no such thing. More than once, a person who thinks he is the most free, is also the most enslaved – to himself, to his desires, to his uncontrollable thoughts, to influences from within and without… The only way to be free is to give someone else the keys, to take advantage of the freedom to decide who will be the boss. This is our decision on Rosh Hashanah. This is the real holiday of freedom.	המיקוד על חופש ושופר יכול גם להסביר לנו למה זה החג שבו אנחנו ממליכים את הקב”ה כמלך עלינו. עבדים – לא יכולים להמליך אף אחד. רק אדם שמתחיל לקבל את החירות שלו – יכול להחליט למי הוא בוחר לתת לשלוט עליו. כשרק התחלנו להרגיש את החופש, הבנו את משמעותו – ואת מגבלותיו – של אותו החופש. החופש איננו להיות משוחררים מכל עול. אין דבר כזה. לא פעם אדם שחושב שהוא הכי משוחרר, הוא הכי עבד – לעצמו, לשגעונות שלו, לתאוות שלו, למחשבות הבלתי נשלטות שלו, להשפעות מחוץ ומפנים… הדרך היחידה להשתחרר היא לתת למישהו אחר את המפתחות, לנצל את החופש כדי להחליט מי יהיה הבוס שלו. זו ההחלטה שלנו בראש השנה, חג החירות האמיתי.
As far as the shofar, we often mention, not just a shofar, but a “great shofar“. For example, “and on that day, a great shofar shall be sounded; and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled who are in the land of Egypt shall come and worship GOD on the holy mount, in Jerusalem” (Isaiah 27:13), or in the daily Amida prayer, when we say: “Blow a great shofar for our freedom”… Rav Kook (from his article of Shofarot) explains to us that just like we have a “great shofar”, we also have a small shofar and a medium shofar, and the difference between them is not only the physical size of the shofar, but its meaning and symbolism: The small shofar is the shofar of an un-kosher animal, which can be used when there is no kosher shofar and it is blown without a blessing. This is likened to the situation, when the enemies of Israel come and warn us. They “blow” in our ears for salvation, and force us to hear the sound of a shofar; a small shofar. There is a mediocre shofar, a kosher shofar that we do say a blessing when blowing it. This shofar symbolizes the healthy human nature of a nation that want to establish their rule in their country and live a simple and “normal” life like all other peoples.	בענין השופר, לא פעם אנחנו מזכירים, לא רק שופר, אלא “שופר גדול”. למשל, “וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַֽיהֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם” (ישעיהו כז, יג) או בתפילת עמידה של יום חול, כשאנחנו אומרים, “תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּ֒צֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ”… הרב קוק (מאמרי הראי”ה, שופרות) מסביר לנו שכמו שיש לנו שופר “גדול”, יש לנו גם שופר קטן ושופר בינוני, וההבדל ביניהם הוא לא רק בגודל הפיזי של השופר אלא במשמעותו וסמליותו: השופר הקטן הוא שופר של בהמה טמאה, שאפשר להשתמש בו כשאין שופר כשר ותוקעים בו בלי ברכה. זה המצב כשבאים אויבי ישראל ומתריעים באזנינו. הם “תוקעים” באוזננו לגאולה, ומכריחים אותנו לשמוע קול שופר. שופר – קטן. יש שופר בינוני, שופר כשר שמברכים עליו. השופר הזה מסמל את הטבע האנושי הבריא של עם שרוצה להקים את שלטונו בארצו ולהחיות חיים פשוטים ו”נורמלים” כמו כל העמים.
But, the prophet has already said “And that which you imagine, will not take place; that you say, let us be like all other nations, like the families of the world”… (Ezekiel . 20:32) Each and every time we want and try to be like everyone else, but it doesn’t work. It can’t work. That’s why we can’t be satisfied with a medium / mediocre kind of shofar, but we have an excellent shofar, a ram’s horn shofar over which we do say a blessing. This is the great shofar. This shofar expresses the will of a people for complete redemption. It is the shofar that calls us to be exactly not “like everyone else”, but – to recognize, learn, understand and fulfill our own unique purpose and mission.   It’s been a complex year – with a lot of pain and also, quite a number of miracles. Again we are given the chance to start over. On this Rosh Hashanah, may we merit.	אבל, כבר אמר הנביא “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה, אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙, כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת”… (יחזקאל כ:לב). כל פעם מחדש אנחנו רוצים ומנסים להיות כמו כולם, אבל זה לא מצליח. זה לא יכול להצליח. לכן אין לנו להסתפק בשופר בינוני, אלא יש לנו גם שופר מעולה, שופר של איל שמברכים עליו. זהו השופר הגדול. השופר הזה מבטא את הרצון של העם לגאולה שלמה. זה השופר שקורא לנו להיות ממש לא “כמו כולם”, אלא – להכיר, ללמוד, להבין ולמלא את תעודתנו היחודית.      עברה עלינו שנה מורכבת – עם הרבה כאב וגם, לא מעט ניסים. שוב נתנת לנו ההזדמנות להתחיל מחדש. בראש השנה הזה, הלוואי ונזכה.

בברכת שבת שלום ושנה טובה ומתוקה

In the blessing of Shabbat Shalom and a happy and sweet New Year

פרשת כי תבוא אל הארץ ושמחת בכל הטוב…. (English below)

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ”…

ספר דברים מעלה שאלה מעניינת: האם המצוות ניתנו אך ורק למען חיינו בארץ, וכשאנחנו לא בארץ, לא צריך לעשות אותן, וכל מה שאנחנו עושים בחוצלארץ, זה רק אימונים לקראת היום בו נחזור לארץ – או – שהמצוות עניינן בכל מקום ורק חלקן שייך בארץ ישראל?

הרב שרקי אומר שהיהודים הם כמו אסקימוסים שהוגלו למדבר סהרה, ושם במדבר, הם בנו לעצמם מזחלות ומגלשות מחול וגלשו על הדיונות… העיקר, לא לשכוח מה נעשה לכשנחזור לארץ ישראל…  

לקראת סוף ספר דברים, מקומה של הארץ ומצוות הארץ – מתחזק ומתעצם:

וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם… (דברים כו:א-ב).

החיבור הזה, בין אדם לאדמתו ליבול – במיוחד הביכורים, הפירות הראשונים שנותנת לו אותה האדמה – חזק בכל מקום, אבל בשביל עם ישראל, הוא נכון ומרגש במיוחד בארץ. רק כאן אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו כולו, אותו הסיפור שנספר גם בהגדה של פסח: “אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה”… משם הביא אותנו הקב”ה אל “אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ”, למקום אשר בחר “לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם” (שם,שם,ה-ט).

זה אומר, שאנחנו לא נמצאים בארץ ישראל רק כי מישהו, איפהשהו לא רצה אותנו. גם לא כי “כאן נולדתי”. אלא אנחנו כאן כי זה הבית של המשפחה שלנו: לכאן הוליך הקב”ה את אברהם אבינו. מכאן נלקח יוסף העברי. לכאן הוחזרו בני ישראל מגלות מצרים. כאן בנינו את בית המקדש. לכאן פנינו בתפילה, מכל מקום, שלוש ויותר פעמים ביום. לכאן חזרנו אחרי אלפיים שנות, נס שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים. התורה כדי שלחזק את כל זה בנו, אמרה לסיום טקס הבאת הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ”... (שם,שם,יא).

זו תמיד נראית לי המצווה המפתיעה והקשה ביותר בתורה… “ושמחת”?? האם אפשר לצוות על שמחה? להיות שמח בפקודה? או שיתכן וזו הבטחה? ככה יהיה, אתה תשמח? גם זה קשה…

ואולי, כוונת התורה, שהשמחה היא כמו כל מצווה – משהו לעשות. יתכן שלא יהיה קל, אבל רמת הקושי לא שייכת. להיפך: זה שזו מצווה אומר שזה בידיים שלנו. גם אם לא נצליח ב-100%, זה בסדר. אנחנו גם לא תמיד “מצליחים” עם כל המצוות האחרות, אבל לפחות, נעשה.  

זה כמובן מביא אותנו לשיחה מאד עכשוית. כי כבר באופק הלא רחוק, מתיצב לו חג שעיקרו – שמחה. והשאלה שעולה מסביב היא, מה לעשות בשמחת תורה, בשנה זו, בדיוק שנה למלחמה?

לא מזמן הגיעה אלי חוברת “המעין – גליון מורחב במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור”, אסופה של מאמרים שיצאה לכבוד חודש תשרי תשפד, ממש לפני המלחמה שפרצה באותה שבת שמיני עצרת / שמחת תורה. בין הכותבים, הרב ד”ר (סא”ל מיל.) מרדכי הלפרין שהיה רב צעיר בישיבת הגולן שרק הוקמה במושב רמת מגשימים. הרב מספר על ה”בומים” העל-קוליים באמצע תפילת שחרית של יום הכיפורים, המטוסים באויר, וההפגזה הקשה כשמאות פגזים הומטרו על המשק כל אותו אחר הצהרים.

הרב עצמו גוייס במוצ”ש והועבר לסיני בראש כוח של הרבנות הצבאית שיועד לפינוי חללים מאיזור הלחימה. במאמרו הוא מתאר אינספור התלבטויות מוסריות, אנושיות והלכתיות קשות במהלך המלחמה. למשל, ביום שמיני עצרת / שמחת תורה (תשלד) הוא התבקש לצאת לפנות גופות של חיילי צה”ל במוצב שהיה צה”לי, נכבש ע”י המצרים ביום הכיפורים, ושוב נכבש ע”י צה”ל. את הפיסקה על כך הוא פותח במילים: “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית“…

לא אכנס להתלבטות ולתאור עצמו. חמש המילים הראשונות “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית”… היכו בי. שמחת תורה. פחות משבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עדיין בעיצומה של המלחמה, מלחמת פתע שפגעה בנו קשה בשתי חזיתות במקביל, מלחמה שבתוך שלושה שבועות תגבה כמעט פי שניים הרוגים ממה שחוינו במשך כל השנה האחרונה, כשבמדינת ישראל היו בין שליש לחצי מאוכלוסיתה כיום. תגידו – כבוד הרב, סליחה, מה שייך שמחת תורה והקפות עכשיו?

לא התאפקתי. כתבתי לרב הלפרין ושאלתי אותו: האם היו הקפות באותו חג שמחת תורה, תשל”ד (1973)? והרב ענה: “היו הקפות רגילות עם התאמה לסדר היום של החיילים והקצינים. איש לא חשב לפגום בשמחת התורה. להיפך. השמחה נסכה עוז ותעצומות בלב משתתפיה. כך למשל, יצאנו לאזור הצליחה המסוכן ללא הרגשת פחד וללא מורא”…

אני לא אומרת מה צריך לעשות השנה בשמחת תורה. זה כל קהילה תצטרך להחליט מה מתאים לה ולחבריה, אבל לפחות לקחת רגע לחשוב על זה בזוית נוספת.

הרב חיים סולובייציק, כתב לפני כ-80 שנה: “שמחת תורה… החג לא נקרא “שמחת ישראל” אלא שמחת תורה (כלומר – שמחה של התורה), ולא (כל כך חשוב) שישראל ישמחו בתורה, אלא העיקר שהתורה תשמח בישראל”.

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”… נאמר במדרש ש”כל מקום שנאמר במקרא “והיה” – זו לשון שמחה (בראשית רבה מב, ב). אומר האור החיים, שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1742 על הפסוק שלנו: “לשון שמחה שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ”…

“לשמוח בישיבת הארץ”??? איך? את לא שומעת חדשות? זה פשוט בלתי אפשרי!!

נכון, גם בפרשת השבוע שלנו, לא קל. יחד עם העתיד הנפלא בארץ, משה מקדיש גם פרק שלם ארוך וכואב לסדרה השניה של הברכות והקללות. הקללות כל כך איומות שקשה להתאושש מהן. לכן אחריהן משה רוצה להזכיר לעם את הטובה שעשה להם ה’ עד כה – אף על פי כן ולמרות הכל, קרו להם כל כך הרבה ניסים! האם יצליחו בני ישראל לראות גם אותם?

אומר להם משה: “וְלֹא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה” (כט:ג). עד היום הזה! כלומר, 40 שנה אחרי צאתם ממצרים!! רק עכשיו לאט לאט הם מתחילים להבין מה היתה יציאת מצרים… אמרה הגמרא: מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:א), כלומר, כדי להבין את ההווה צריך זמן, צריך לנשום, צריך פרספקטיבה.

אמרה לנו התורה, “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב”… האם היה “יותר טוב” בימי חורבן בית ראשון או שני? או בימי הביניים? אולי בימי גירוש ספרד? בפרעות חמילניצקי או בשואה? כמובן שלא. בכל אחת מהתקופות בהסטוריה שלנו היו טרגדיות נוראיות ברמה האישית והלאומית, ואני חלילה לא מקטינה – לא מהן ולא ממה שעובר עלינו. כל שנאמר הוא שאנחנו מתבקשים, מוזמנים – מצטווים – להסתכל, לא רק על מה שחסר, כואב, פוגע, שלילי, אלא דוקא – על כל הטוב. להיות שמח כשהכל טוב ומושלם וכל רצונותינו מתגשמים, זה קל. אבל לאסוף את עצמנו, דוקא עכשיו, ולהצליח לזהות, ולשמוח בטוב שיש – ועדיין יש – זו המצווה.

שתהיה שבת שלום ובשורות טובות.

“And when you come to the Land that Hashem your Gd gives you as an inheritance and you will settle in it”…

The book of Deuteronomy raises an interesting question: Were the commandments given solely for our life in Israel, and when we are not in the Land, we don’t need to do them, and everything we do outside the Land, is merely a training for the one day in the future when we return home – or – are the commandments relevant everywhere and only some of them belong in Israel ?

Rav Sherki says that the Jews are like Eskimos who were exiled to the Sahara desert, and there, in the desert, they built themselves skis and sleds out of sand, skiing down the dunes… The main thing is not to forget what we will do when we return to the Land of Israel…

Towards the end of the book of Deuteronomy, the place of the Land and the commandments of the Land become more and more central:

When you enter the land that Hashem your Gd is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it, you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that Hashem your Gd is giving you, put it in a basket and go to the place where Hashem your Gd will choose to establish the divine name (Deuteronomy 26:1-2).

This connection, between a person and his land and the harvest – especially the first fruits that the land gives him – is strong everywhere, but for the People of Israel, it is especially true and touching in Israel. Only here can we tell our entire story, the same story that is also told in the Passover Haggadah: “”my father was a wondering Aramean who went down to Egypt”… from there the Holy One brought us to a “Land flowing with milk and honey” to where “He chose to place His Name” (ibid 5-9).

This means that we are not in the Land of Israel just because someone, somewhere did not want us; nor because “we were born here”. Rather, we are here because this is the Home of our family: this is where Gd led our forefather Abraham. This is where Joseph the Hebrew was taken from. This is where the Israelites were brought back to from exile in Egypt. This is where we built the Temple. Where we have returned to after two thousand years, a miracle that we still do not fully comprehend. The Torah, in order to strengthen all this in us, said that we should close the ceremony of bringing the first fruit with the words: “And you will be joyous in all the goodness that Hashem your Gd gives you” (ibid 11).

This always seems to me to be the most surprising and difficult mitzvah in the Torah… “And you will be joyous”… ? Is it possible to command joy? To be happy on command? Or maybe it’s a promise, that this is how we will be, joyous?

And maybe the Torah’s intention is that joy is like any mitzvah – something to do. It may not be easy, but the level of difficulty is not relevant. On the contrary: the fact that it is a mitzvah means that it is in our hands. Even if we don’t succeed 100%, that’s okay. We also don’t always “succeed” with all the other mitzvot, but at least, we can do.

Which of course brings us to a very current conversation. For already on the not-so-distant horizon there’s holiday coming up whose main theme is – joy. And the question that’s being raised is, what to do on Simchat Torah this year, exactly one year to the war?

Not long ago, I came across a collection of articles called “Ha-Ma’ayan – expanded Issue on the 50th anniversary of the Yom Kippur War” published in honor of the month of Tishrei 5783 / 2023, right before the war that broke out on that Shabbat of Shmini Atzerat / Simchat Torah. Among the authors, Rav Dr. (Lt. Col. In the reserves) Mordechai Halperin who was a young rabbi at the Golan Yeshiva, just established in Moshav Ramat Magshimim. The rabbi tells about the supersonic “booms” in the middle of Yom Kippur morning prayer, the airplanes overhead, and the heavy bombing when hundreds of shells rained on the moshav all through that afternoon.

The rabbi himself was recruited Sat night and transferred to Sinai at the head of a rabbinic military force designated for the removal and proper burial of bodies from the combat zone. In his essay he describes countless difficult moral, human and halachic dilemmas during the war. One of them is when he’s told – on Shmini Atzeret / Simchat Torah (5733 / 1973) – to go out in order to clear bodies of soldiers in an IDF post that was conquered by Egyptians on Yom Kippur, and then again conquered by the IDF. He opens the paragraph about this with the words: “On Simchat Torah, after the completion of the hakafot (dancing around with the Torah)”…..

I will not go into deliberation and description itself. These first few words ” On Simchat Torah, after the completion of the hakafot” hit me. Simchat Torah was less than two weeks after the outbreak of the Yom Kippur War; we were still in the middle of this war, which comprised of a surprise attack on two fronts at the same time; a war that in three weeks will claim almost twice as many deaths as we have experienced in this whole last year, at a time that the State of Israel had between a third and a half of its current population today. You may say – Rabbi, excuse me, with all respect, what’s to do with Simchat Torah and the hakafot at such a time?

It blew my mind, so I decided to write Rav Halperin and asked him: Were there hakafot on that holiday of Simchat Torah, 1973? And he answered: “There were regular hakafot with an adjustment to the daily schedule of the soldiers and officers. No one thought of forgoing Simchat Torah. On the contrary. The joy was strong and enormous in the participants’ hearts. So, for example, we went to the dangerous Suez Canal area without feeling fear and without dread”…

I am not suggesting to anyone what should be done this year on Simchat Torah. Each community will decide what is right for its members, but I would like to think about, in conjunction with this week’s Torah portion.

Rav Chaim Soloveitchik wrote about 80 years ago: “Simchat Torah… the holiday is not called “Simchat Israel” (i.e. the joy of Israel) but Simchat Torah (that is – the joy of the Torah), and it is not (that important) that Israel rejoice in the Torah, but the main thing is that the Torah rejoices in Israel “.

“And when you (vehaya) come to the Land”… It is said in the Midrash that “every place where it is said in the Tanach “and when you” as in “vehaya” – it is a joyful language (Beresheet Rabbah 42:2). The Or Hachayim, who came to the Land of Israel from Morocco in 1742, said about our verse: “we’re using here a language of joy because one cannot be joyful except by dwelling in the Land”…

“To be joyful by dwelling in the Land”?? how? Don’t you hear news? It’s just impossible!!

True, even in this week’s Torah portion it’s not easy. Along with the wonderful future in the Land, Moses also devotes an entire long and painful chapter to the second set of blessings and curses. The curses are so terrible that it is difficult to recover from them. That is why afterwards Moses wants to remind the People of the good that Gd has done for them thus far – nevertheless and in spite of everything, so many miracles happened to the! Will the Children of Israel be able to see them as well?

Moses says to them: “Yet, Gd has not given you a mind to understand or eyes to see or ears to hear till this very day” (ibid 29:3). Till this very day! That is, 40 years after you’ve left Egypt!! Only now, little by little, they are beginning to comprehend some of what the Exodus from Egypt was… The Talmud says: From this our sages learned that “a person does not fully understand his teacher’s words until 40 years have passed” (tractate Avodah Zarah 5:b), that is, to understand the present one needs time, one needs to breathe, one needs some perspective.

The Torah told us, “Vashmachta” – and you will be joyous… Were things “better” during the time of the destruction of the First or Second Temple? Or in the Middle Ages? Maybe during the Expulsion from Spain? In the Khmelnytskyi Riots or the Holocaust? Of course not. In each of these eras in our history there have been terrible tragedies on a personal and national level, and Gd forbid I am not diminishing – them nor of what we are going through nowadays.
One of my students said to me, ‘maybe, we only have to be joyous with the good; if it’s not good, then vesamachta is not needed’!!
But I don’t think so. I hear that we’re asked, invited – commanded – to look, not only at what is missing, painful, hurtful, negative, but precisely – at all the good. Being happy when everything is good and perfect and all our desires come true – is easy. But to collect ourselves, davka now, and be able to recognize and rejoice in the good that there is – and there still is – this is the mitzvah.

May we have a Shabbat Shalom and good tidings.