And a Great Shofar will be blown…

Posted on September 26, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

“ובשופר גדול יתקע”… לכבוד שבת ניצבים וילך, תשפ”ד ולקראת ראש השנה, תשפ”ה

We’ve always learned that Passover is the holiday of freedom, the holiday of the Exodus from Egypt. On Shabbat – we received the Torah. On Hanukkah – the Maccabees won, and on Purim… and on and on. In short, every holiday comes to commemorate and honor an event in our nation’s history,
but then, what happened on Rosh Hashanah? And what happened on Yom Kippur?
Oh, that’s simple! On Rosh Hashanah the world was created, and on Yom Kippur… Yom Kippur is a day of repentance and… maybe something with the high priest in the Temple??
Well, not quite….
Let’s start with Yom Kippur. According to tradition, the Giving of the Torah at Mount Sinai was on the 6th of Sivan. It was amazing; an excellent audio-visual show. We all stood together at the bottom of the mountain and saw the voices, but, we actually didn’t get anything. Moshe stayed on the mountain for 40 days and 40 nights to receive the first tablets, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the sin of the Golden Calf and when those tablets were broken. We were supposed to journey on to the Land, but we began a process of “repentance”: Moshe stayed with the people for 40 days , and on the first day of Elul he goes up the mountain again to bring the second set of the tablets. He stays on the mountain for another 40 days and 40 nights, and when he comes down this time, it is Yom Kippur, the actual day of the Giving of the Torah, the day we learned the power of repentance, atonement, correction – teshuva.
And what happened on Rosh Hashanah? Is this the day the world was created and we celebrate that?		תמיד למדנו שפסח הוא חג החירות, החג בו יצאנו ממצרים, בשבועות – קבלנו את התורה, בחנוכה – נצחו המכבים, ובפורים… בקיצור, כל חג הוא לזכר ולכבוד אירוע שתולדות העם שלנו,
אבל אם כך, מה קרה בראש השנה? ומה קרה ביום כיפור? אה, זה פשוט! בראש השנה נברא העולם, וביום כיפור… יום כיפור זה יום של תשובה ו… אולי משהו עם הכהן הגדול בבית המקדש??
לא בדיוק….
נתחיל מיום כיפור.
לפי המסורת, מעמד הר סיני היה ביום הששי בחודש סיון. היה מדהים. חזיון אור-קולי מעולה. כולנו עמדנו ביחד בתחתית ההר וראינו את הקולות. קראנו ליום הזה “מתן תורה”, אבל, ביד, לא קבלנו שום דבר.
משה נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה כדי לקבל את הלוחות הראשונים, וחזר ביום י”ז בתמוז, היום בו היה חטא העגל ונשברו הלוחות ההם. היינו אמורים להמשיך לארץ אבל התחלנו תהליך של “תשובה”:
משה נשאר עם בני ישראל 40 יום, ובראש חודש אלול עלה שוב להר כדי להביא את הלוחות השניים. הוא נשאר בהר עוד 40 יום ו-40 בלילה, וכשהוא ירד בפעם הזו, היה יום כיפור, יום מתן תורה האמיתי, היום בו למדנו את כוחה של החרטה, כפרה, תיקון – תשובה. 
ומה קרה בראש השנה? האם ביום הזה נברא העולם ואת זה אנחנו חוגגים?  
Well, the truth is that our sages don’t agree on this. In a fascinating discussion (tractate Rosh Hashanah 10:b-12:a), Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree: Rabbi Eliezer claims that indeed, the world was created on Rosh Hashanah, but on the other hand, Rabbi Yehoshua claims that the world was created in Nisan. Each of them brings proofs from different verses in the story of the creation. There is no absolute solution, and there is no way that we celebrate such a central holiday because of  a disagreement… so what is it?
You can say, agree, disagree… the sages always argue… Indeed, in that story, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree on a number of things: not only on when the world was created, but also on when the patriarchs (Abraham and Jacob) were born and died. And when the future redemption will take place.
But there are some things that they definitely agree on, like when Sarah, Rachel and Hannah conceived, or when Josef was released out of prison. The strangest thing they agree on is that “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”		ובכן, האמת, שאין על כך הסכמה בין חז”ל.
בסוגיה מרתקת במסכת ראש השנה (י:ב-יב:א), חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר טוען שאכן, העולם נברא בראש השנה, אבל לעומתו, רבי יהושע טוען שהעולם נברא בניסן. כל אחד מהם מביא הוכחות מפסוקים שונים בסיפור בריאת העולם. פתרון מוחלט – אין, ואין מצב שאנחנו חוגגים חג ועוד מרכזי שכזה, בגלל מחלוקת…
אז מה כן?
אפשר להגיד, מסכימים, לא מסכימים, חז”ל תמיד מתווכחים… ואכן, באותה סוגיה, רבי אליעזר ורבי יהושע לא מסכימים על הרבה דברים: לא רק על מתי נברא העולם, אלא גם על מתי נולדו ומתי מתו האבות (אברהם ויעקב), ומתי תהיה הגאולה.
אבל יש כמה שהם בהחלט מסכימים עליהם, למשל, מתי נפקדו שרה, רחל וחנה, או מתי יצא יוסף מבית האסורים. הדבר המוזר ביותר שהם מסכימים עליו הוא ש”בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”.  
Wait, what does it mean, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”? Passover is the holiday of freedom, the holiday of redemption! Moses said to Pharaoh “Lert my people go”, and the Children of Israel left everything and exited Egypt, didn’t they? Is it precisely about this strange thing, which sounds like it goes against everything the teachers and the movies told us, that it is precisely something they agree on?
That is, do we understand from the fact that there was a clear and agreed upon tradition that indeed, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”… ? and then what? they sat in Egypt, doing nothing, until the actual Exodus from Egypt?? Where is that from?		רגע, מה פירוש, “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”?
פסח הוא חג החירות, חג הגאולה! משה אמר לפרעה “שלח את עמי ויעבדוני”, ובני ישראל עזבו הכל ויצאו ממצרים, לא?
האמנם דוקא על הדבר המוזר הזה, שנשמע כנוגד את כל מה שאמרו לנו הגננות, המורים והסרטים בנושא, דוקא על זה הם מסכימים?
כלומר… האם צריך להבין מכך שהיתה מסורת ברורה ומוסכמת שאכן, “בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”… ? ואז מה? ישבו במצרים ולא עשו כלום, לפחות כחצי שנה עד לפסח ול”יציאת מצרים” עצמה?
מאיפה זה?  
Let’s go back and see what we know about Rosh Hashanah from the Torah.
In the book of Leviticus (23:22-26), we are told: “Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to Hashem”.
The same is emphasized in the Book of Numbers (29:1-6): “In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded… ”.
That is, not a word about a beginning of a new year, but an emphasize that it’s a day with one main mitzvah – to hear a shofar. Is there any hint hidden here?
Nowadays, the shofar is associated with Rosh Hashanah, but we should ask, what was the shofar used for in the time of the Tanach? After all, there were musical instruments and even other wind instruments, for example trumpets.
What was the unique role of the shofar?		נחזור ונראה מה ידוע לנו על ראש השנה מהתורה.

בספר ויקרא (כג, כד-כה), נאמר לנו: “דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ…”

גם בספר במדבר (כט, א-ו), מודגש אותו הדבר:
”וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם… “

כלומר, אף מילה על תחילת שנה אבל דגש על כך שזהו יום עם מצווה עיקרית אחת – לשמוע קול שופר. האם מסתתר כאן רמז כלשהו?
בימינו השופר קשור לראש השנה, אך צריך לשאול, בשביל מה השתמשו בשופר בתקופת התנ”כ? הרי היו כלי מוסיקה ואפילו כלי נשיפה אחרים, למשל חצוצרות.
מה היה התפקיד היחודי של השופר?  
It turns out that more than anything, the shofar was a symbol of freedom. It was used in the year of jubilee, and it was also discussed how it will be used in the days of Messiah.
Since the Torah insisted that the day we know as Rosh Hashanah is the day of the Shofar, for the Sages it was probably a tradition that the use of the symbol of freedom – is a reminder of the beginning of the freedom we received as a people. Therefore, this is the time when “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”. Indeed, on that day, we got our “emancipation”, which prepared us for the Exodus itself… sounds familiar from relatively recent history?… well, back to the holiday…		מסתבר שיותר מכל, השופר היה סמל לחירות.
השתמשו בו בשנת היובל וכן מדובר על איך נשתמש בו בימות המשיח.

מכיון שהתורה התעקשה שהיום הידוע לנו כראש השנה הוא יום של השופר, עבור חז”ל כנראה היתה מסורת שהשימוש בסמל החירות – הוא תזכורת לראשית החירות שקבלנו כעם. לכן, זה הזמן שבו “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”. וכן, קבלנו “אמנסיפציה”, מה שהכין אותנו ליציאה עצמה… קצת מוכר מההסטוריה שלנו לא מזמן?…
נחזור לחג עצמו.
The themes of freedom / shofar can also explain why it’s the holiday when we crown Gd as King over us.
Slaves – cannot crown anyone. Only a person who begins to get his freedom – can decide who he chooses to rule over him. When we just started to feel the freedom, we understood the meaning – and the limitations – of that freedom. Freedom is not to be freed from all burdens. There is no such thing. More than once, a person who thinks he is the most free, is also the most enslaved – to himself, to his desires, to his uncontrollable thoughts, to influences from within and without… The only way to be free is to give someone else the keys, to take advantage of the freedom to decide who will be the boss. This is our decision on Rosh Hashanah. This is the real holiday of freedom.		המיקוד על חופש ושופר יכול גם להסביר לנו למה זה החג שבו אנחנו ממליכים את הקב”ה כמלך עלינו.
עבדים – לא יכולים להמליך אף אחד. רק אדם שמתחיל לקבל את החירות שלו – יכול להחליט למי הוא בוחר לתת לשלוט עליו. כשרק התחלנו להרגיש את החופש, הבנו את משמעותו – ואת מגבלותיו – של אותו החופש.
החופש איננו להיות משוחררים מכל עול. אין דבר כזה. לא פעם אדם שחושב שהוא הכי משוחרר, הוא הכי עבד – לעצמו, לשגעונות שלו, לתאוות שלו, למחשבות הבלתי נשלטות שלו, להשפעות מחוץ ומפנים…
הדרך היחידה להשתחרר היא לתת למישהו אחר את המפתחות, לנצל את החופש כדי להחליט מי יהיה הבוס שלו. זו ההחלטה שלנו בראש השנה, חג החירות האמיתי.
As far as the shofar, we often mention, not just a shofar, but a “great shofar“.
For example, “and on that day, a great shofar shall be sounded; and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled who are in the land of Egypt shall come and worship GOD on the holy mount, in Jerusalem” (Isaiah 27:13),
or in the daily Amida prayer, when we say: “Blow a great shofar for our freedom”…

Rav Kook (from his article of Shofarot) explains to us that just like we have a “great shofar”, we also have a small shofar and a medium shofar, and the difference between them is not only the physical size of the shofar, but its meaning and symbolism:
The small shofar is the shofar of an un-kosher animal, which can be used when there is no kosher shofar and it is blown without a blessing. This is likened to the situation, when the enemies of Israel come and warn us. They “blow” in our ears for salvation, and force us to hear the sound of a shofar; a small shofar.
There is a mediocre shofar, a kosher shofar that we do say a blessing when blowing it. This shofar symbolizes the healthy human nature of a nation that want to establish their rule in their country and live a simple and “normal” life like all other peoples.		בענין השופר, לא פעם אנחנו מזכירים, לא רק שופר, אלא “שופר גדול”.
למשל, “וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַֽיהֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם” (ישעיהו כז, יג)

או בתפילת עמידה של יום חול, כשאנחנו אומרים, “תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּ֒צֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ”…

הרב קוק (מאמרי הראי”ה, שופרות) מסביר לנו שכמו שיש לנו שופר “גדול”, יש לנו גם שופר קטן ושופר בינוני, וההבדל ביניהם הוא לא רק בגודל הפיזי של השופר אלא במשמעותו וסמליותו:
השופר הקטן הוא שופר של בהמה טמאה, שאפשר להשתמש בו כשאין שופר כשר ותוקעים בו בלי ברכה. זה המצב כשבאים אויבי ישראל ומתריעים באזנינו. הם “תוקעים” באוזננו לגאולה, ומכריחים אותנו לשמוע קול שופר. שופר – קטן.
יש שופר בינוני, שופר כשר שמברכים עליו. השופר הזה מסמל את הטבע האנושי הבריא של עם שרוצה להקים את שלטונו בארצו ולהחיות חיים פשוטים ו”נורמלים” כמו כל העמים.  
But, the prophet has already said “And that which you imagine, will not take place; that you say, let us be like all other nations, like the families of the world”… (Ezekiel . 20:32)
Each and every time we want and try to be like everyone else, but it doesn’t work. It can’t work. That’s why we can’t be satisfied with a medium / mediocre kind of shofar, but we have an excellent shofar, a ram’s horn shofar over which we do say a blessing. This is the great shofar. This shofar expresses the will of a people for complete redemption. It is the shofar that calls us to be exactly not “like everyone else”, but – to recognize, learn, understand and fulfill our own unique purpose and mission.  
It’s been a complex year – with a lot of pain and also, quite a number of miracles. Again we are given the chance to start over.
On this Rosh Hashanah, may we merit.		אבל, כבר אמר הנביא “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה, אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙, כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת”… (יחזקאל כ:לב).
כל פעם מחדש אנחנו רוצים ומנסים להיות כמו כולם, אבל זה לא מצליח. זה לא יכול להצליח.
לכן אין לנו להסתפק בשופר בינוני, אלא יש לנו גם שופר מעולה, שופר של איל שמברכים עליו. זהו השופר הגדול. השופר הזה מבטא את הרצון של העם לגאולה שלמה. זה השופר שקורא לנו להיות ממש לא “כמו כולם”, אלא – להכיר, ללמוד, להבין ולמלא את תעודתנו היחודית.     

עברה עלינו שנה מורכבת – עם הרבה כאב וגם, לא מעט ניסים. שוב נתנת לנו ההזדמנות להתחיל מחדש.
בראש השנה הזה, הלוואי ונזכה.

בברכת שבת שלום ושנה טובה ומתוקה

In the blessing of Shabbat Shalom and a happy and sweet New Year

HAVE SHOFAR, WILL TRAVEL

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Torah portion of Ki Tavo: coming to the Land & being joyful

Posted on September 19, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת כי תבוא אל הארץ ושמחת בכל הטוב…. (English below)

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ”…

ספר דברים מעלה שאלה מעניינת: האם המצוות ניתנו אך ורק למען חיינו בארץ, וכשאנחנו לא בארץ, לא צריך לעשות אותן, וכל מה שאנחנו עושים בחוצלארץ, זה רק אימונים לקראת היום בו נחזור לארץ – או – שהמצוות עניינן בכל מקום ורק חלקן שייך בארץ ישראל?

הרב שרקי אומר שהיהודים הם כמו אסקימוסים שהוגלו למדבר סהרה, ושם במדבר, הם בנו לעצמם מזחלות ומגלשות מחול וגלשו על הדיונות… העיקר, לא לשכוח מה נעשה לכשנחזור לארץ ישראל…  

לקראת סוף ספר דברים, מקומה של הארץ ומצוות הארץ – מתחזק ומתעצם:

וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם… (דברים כו:א-ב).

החיבור הזה, בין אדם לאדמתו ליבול – במיוחד הביכורים, הפירות הראשונים שנותנת לו אותה האדמה – חזק בכל מקום, אבל בשביל עם ישראל, הוא נכון ומרגש במיוחד בארץ. רק כאן אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו כולו, אותו הסיפור שנספר גם בהגדה של פסח: “אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה”… משם הביא אותנו הקב”ה אל “אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ”, למקום אשר בחר “לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם” (שם,שם,ה-ט).

זה אומר, שאנחנו לא נמצאים בארץ ישראל רק כי מישהו, איפהשהו לא רצה אותנו. גם לא כי “כאן נולדתי”. אלא אנחנו כאן כי זה הבית של המשפחה שלנו: לכאן הוליך הקב”ה את אברהם אבינו. מכאן נלקח יוסף העברי. לכאן הוחזרו בני ישראל מגלות מצרים. כאן בנינו את בית המקדש. לכאן פנינו בתפילה, מכל מקום, שלוש ויותר פעמים ביום. לכאן חזרנו אחרי אלפיים שנות, נס שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים. התורה כדי שלחזק את כל זה בנו, אמרה לסיום טקס הבאת הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ”... (שם,שם,יא).

זו תמיד נראית לי המצווה המפתיעה והקשה ביותר בתורה… “ושמחת”?? האם אפשר לצוות על שמחה? להיות שמח בפקודה? או שיתכן וזו הבטחה? ככה יהיה, אתה תשמח? גם זה קשה…

ואולי, כוונת התורה, שהשמחה היא כמו כל מצווה – משהו לעשות. יתכן שלא יהיה קל, אבל רמת הקושי לא שייכת. להיפך: זה שזו מצווה אומר שזה בידיים שלנו. גם אם לא נצליח ב-100%, זה בסדר. אנחנו גם לא תמיד “מצליחים” עם כל המצוות האחרות, אבל לפחות, נעשה.  

זה כמובן מביא אותנו לשיחה מאד עכשוית. כי כבר באופק הלא רחוק, מתיצב לו חג שעיקרו – שמחה. והשאלה שעולה מסביב היא, מה לעשות בשמחת תורה, בשנה זו, בדיוק שנה למלחמה?

לא מזמן הגיעה אלי חוברת “המעין – גליון מורחב במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור”, אסופה של מאמרים שיצאה לכבוד חודש תשרי תשפד, ממש לפני המלחמה שפרצה באותה שבת שמיני עצרת / שמחת תורה. בין הכותבים, הרב ד”ר (סא”ל מיל.) מרדכי הלפרין שהיה רב צעיר בישיבת הגולן שרק הוקמה במושב רמת מגשימים. הרב מספר על ה”בומים” העל-קוליים באמצע תפילת שחרית של יום הכיפורים, המטוסים באויר, וההפגזה הקשה כשמאות פגזים הומטרו על המשק כל אותו אחר הצהרים.

הרב עצמו גוייס במוצ”ש והועבר לסיני בראש כוח של הרבנות הצבאית שיועד לפינוי חללים מאיזור הלחימה. במאמרו הוא מתאר אינספור התלבטויות מוסריות, אנושיות והלכתיות קשות במהלך המלחמה. למשל, ביום שמיני עצרת / שמחת תורה (תשלד) הוא התבקש לצאת לפנות גופות של חיילי צה”ל במוצב שהיה צה”לי, נכבש ע”י המצרים ביום הכיפורים, ושוב נכבש ע”י צה”ל. את הפיסקה על כך הוא פותח במילים: “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית“…

לא אכנס להתלבטות ולתאור עצמו. חמש המילים הראשונות “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית”… היכו בי. שמחת תורה. פחות משבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עדיין בעיצומה של המלחמה, מלחמת פתע שפגעה בנו קשה בשתי חזיתות במקביל, מלחמה שבתוך שלושה שבועות תגבה כמעט פי שניים הרוגים ממה שחוינו במשך כל השנה האחרונה, כשבמדינת ישראל היו בין שליש לחצי מאוכלוסיתה כיום. תגידו – כבוד הרב, סליחה, מה שייך שמחת תורה והקפות עכשיו?

לא התאפקתי. כתבתי לרב הלפרין ושאלתי אותו: האם היו הקפות באותו חג שמחת תורה, תשל”ד (1973)? והרב ענה: “היו הקפות רגילות עם התאמה לסדר היום של החיילים והקצינים. איש לא חשב לפגום בשמחת התורה. להיפך. השמחה נסכה עוז ותעצומות בלב משתתפיה. כך למשל, יצאנו לאזור הצליחה המסוכן ללא הרגשת פחד וללא מורא”…

אני לא אומרת מה צריך לעשות השנה בשמחת תורה. זה כל קהילה תצטרך להחליט מה מתאים לה ולחבריה, אבל לפחות לקחת רגע לחשוב על זה בזוית נוספת.

הרב חיים סולובייציק, כתב לפני כ-80 שנה: “שמחת תורה… החג לא נקרא “שמחת ישראל” אלא שמחת תורה (כלומר – שמחה של התורה), ולא (כל כך חשוב) שישראל ישמחו בתורה, אלא העיקר שהתורה תשמח בישראל”.

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”… נאמר במדרש ש”כל מקום שנאמר במקרא “והיה” – זו לשון שמחה (בראשית רבה מב, ב). אומר האור החיים, שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1742 על הפסוק שלנו: “לשון שמחה שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ”…

“לשמוח בישיבת הארץ”??? איך? את לא שומעת חדשות? זה פשוט בלתי אפשרי!!

נכון, גם בפרשת השבוע שלנו, לא קל. יחד עם העתיד הנפלא בארץ, משה מקדיש גם פרק שלם ארוך וכואב לסדרה השניה של הברכות והקללות. הקללות כל כך איומות שקשה להתאושש מהן. לכן אחריהן משה רוצה להזכיר לעם את הטובה שעשה להם ה’ עד כה – אף על פי כן ולמרות הכל, קרו להם כל כך הרבה ניסים! האם יצליחו בני ישראל לראות גם אותם?

אומר להם משה: “וְלֹא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה” (כט:ג). עד היום הזה! כלומר, 40 שנה אחרי צאתם ממצרים!! רק עכשיו לאט לאט הם מתחילים להבין מה היתה יציאת מצרים… אמרה הגמרא: מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:א), כלומר, כדי להבין את ההווה צריך זמן, צריך לנשום, צריך פרספקטיבה.

אמרה לנו התורה, “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב”… האם היה “יותר טוב” בימי חורבן בית ראשון או שני? או בימי הביניים? אולי בימי גירוש ספרד? בפרעות חמילניצקי או בשואה? כמובן שלא. בכל אחת מהתקופות בהסטוריה שלנו היו טרגדיות נוראיות ברמה האישית והלאומית, ואני חלילה לא מקטינה – לא מהן ולא ממה שעובר עלינו. כל שנאמר הוא שאנחנו מתבקשים, מוזמנים – מצטווים – להסתכל, לא רק על מה שחסר, כואב, פוגע, שלילי, אלא דוקא – על כל הטוב. להיות שמח כשהכל טוב ומושלם וכל רצונותינו מתגשמים, זה קל. אבל לאסוף את עצמנו, דוקא עכשיו, ולהצליח לזהות, ולשמוח בטוב שיש – ועדיין יש – זו המצווה.

שתהיה שבת שלום ובשורות טובות.

“And when you come to the Land that Hashem your Gd gives you as an inheritance and you will settle in it”…

The book of Deuteronomy raises an interesting question: Were the commandments given solely for our life in Israel, and when we are not in the Land, we don’t need to do them, and everything we do outside the Land, is merely a training for the one day in the future when we return home – or – are the commandments relevant everywhere and only some of them belong in Israel ?

Rav Sherki says that the Jews are like Eskimos who were exiled to the Sahara desert, and there, in the desert, they built themselves skis and sleds out of sand, skiing down the dunes… The main thing is not to forget what we will do when we return to the Land of Israel…

Towards the end of the book of Deuteronomy, the place of the Land and the commandments of the Land become more and more central:

When you enter the land that Hashem your Gd is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it, you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that Hashem your Gd is giving you, put it in a basket and go to the place where Hashem your Gd will choose to establish the divine name (Deuteronomy 26:1-2).

This connection, between a person and his land and the harvest – especially the first fruits that the land gives him – is strong everywhere, but for the People of Israel, it is especially true and touching in Israel. Only here can we tell our entire story, the same story that is also told in the Passover Haggadah: “”my father was a wondering Aramean who went down to Egypt”… from there the Holy One brought us to a “Land flowing with milk and honey” to where “He chose to place His Name” (ibid 5-9).

This means that we are not in the Land of Israel just because someone, somewhere did not want us; nor because “we were born here”. Rather, we are here because this is the Home of our family: this is where Gd led our forefather Abraham. This is where Joseph the Hebrew was taken from. This is where the Israelites were brought back to from exile in Egypt. This is where we built the Temple. Where we have returned to after two thousand years, a miracle that we still do not fully comprehend. The Torah, in order to strengthen all this in us, said that we should close the ceremony of bringing the first fruit with the words: “And you will be joyous in all the goodness that Hashem your Gd gives you” (ibid 11).

This always seems to me to be the most surprising and difficult mitzvah in the Torah… “And you will be joyous”… ? Is it possible to command joy? To be happy on command? Or maybe it’s a promise, that this is how we will be, joyous?

And maybe the Torah’s intention is that joy is like any mitzvah – something to do. It may not be easy, but the level of difficulty is not relevant. On the contrary: the fact that it is a mitzvah means that it is in our hands. Even if we don’t succeed 100%, that’s okay. We also don’t always “succeed” with all the other mitzvot, but at least, we can do.

Which of course brings us to a very current conversation. For already on the not-so-distant horizon there’s holiday coming up whose main theme is – joy. And the question that’s being raised is, what to do on Simchat Torah this year, exactly one year to the war?

Not long ago, I came across a collection of articles called “Ha-Ma’ayan – expanded Issue on the 50th anniversary of the Yom Kippur War” published in honor of the month of Tishrei 5783 / 2023, right before the war that broke out on that Shabbat of Shmini Atzerat / Simchat Torah. Among the authors, Rav Dr. (Lt. Col. In the reserves) Mordechai Halperin who was a young rabbi at the Golan Yeshiva, just established in Moshav Ramat Magshimim. The rabbi tells about the supersonic “booms” in the middle of Yom Kippur morning prayer, the airplanes overhead, and the heavy bombing when hundreds of shells rained on the moshav all through that afternoon.

The rabbi himself was recruited Sat night and transferred to Sinai at the head of a rabbinic military force designated for the removal and proper burial of bodies from the combat zone. In his essay he describes countless difficult moral, human and halachic dilemmas during the war. One of them is when he’s told – on Shmini Atzeret / Simchat Torah (5733 / 1973) – to go out in order to clear bodies of soldiers in an IDF post that was conquered by Egyptians on Yom Kippur, and then again conquered by the IDF. He opens the paragraph about this with the words: “On Simchat Torah, after the completion of the hakafot (dancing around with the Torah)”…..

I will not go into deliberation and description itself. These first few words ” On Simchat Torah, after the completion of the hakafot” hit me. Simchat Torah was less than two weeks after the outbreak of the Yom Kippur War; we were still in the middle of this war, which comprised of a surprise attack on two fronts at the same time; a war that in three weeks will claim almost twice as many deaths as we have experienced in this whole last year, at a time that the State of Israel had between a third and a half of its current population today. You may say – Rabbi, excuse me, with all respect, what’s to do with Simchat Torah and the hakafot at such a time?

It blew my mind, so I decided to write Rav Halperin and asked him: Were there hakafot on that holiday of Simchat Torah, 1973? And he answered: “There were regular hakafot with an adjustment to the daily schedule of the soldiers and officers. No one thought of forgoing Simchat Torah. On the contrary. The joy was strong and enormous in the participants’ hearts. So, for example, we went to the dangerous Suez Canal area without feeling fear and without dread”…

I am not suggesting to anyone what should be done this year on Simchat Torah. Each community will decide what is right for its members, but I would like to think about, in conjunction with this week’s Torah portion.

Rav Chaim Soloveitchik wrote about 80 years ago: “Simchat Torah… the holiday is not called “Simchat Israel” (i.e. the joy of Israel) but Simchat Torah (that is – the joy of the Torah), and it is not (that important) that Israel rejoice in the Torah, but the main thing is that the Torah rejoices in Israel “.

“And when you (vehaya) come to the Land”… It is said in the Midrash that “every place where it is said in the Tanach “and when you” as in “vehaya” – it is a joyful language (Beresheet Rabbah 42:2). The Or Hachayim, who came to the Land of Israel from Morocco in 1742, said about our verse: “we’re using here a language of joy because one cannot be joyful except by dwelling in the Land”…

“To be joyful by dwelling in the Land”?? how? Don’t you hear news? It’s just impossible!!

True, even in this week’s Torah portion it’s not easy. Along with the wonderful future in the Land, Moses also devotes an entire long and painful chapter to the second set of blessings and curses. The curses are so terrible that it is difficult to recover from them. That is why afterwards Moses wants to remind the People of the good that Gd has done for them thus far – nevertheless and in spite of everything, so many miracles happened to the! Will the Children of Israel be able to see them as well?

Moses says to them: “Yet, Gd has not given you a mind to understand or eyes to see or ears to hear till this very day” (ibid 29:3). Till this very day! That is, 40 years after you’ve left Egypt!! Only now, little by little, they are beginning to comprehend some of what the Exodus from Egypt was… The Talmud says: From this our sages learned that “a person does not fully understand his teacher’s words until 40 years have passed” (tractate Avodah Zarah 5:b), that is, to understand the present one needs time, one needs to breathe, one needs some perspective.

The Torah told us, “Vashmachta” – and you will be joyous… Were things “better” during the time of the destruction of the First or Second Temple? Or in the Middle Ages? Maybe during the Expulsion from Spain? In the Khmelnytskyi Riots or the Holocaust? Of course not. In each of these eras in our history there have been terrible tragedies on a personal and national level, and Gd forbid I am not diminishing – them nor of what we are going through nowadays.
One of my students said to me, ‘maybe, we only have to be joyous with the good; if it’s not good, then vesamachta is not needed’!!
But I don’t think so. I hear that we’re asked, invited – commanded – to look, not only at what is missing, painful, hurtful, negative, but precisely – at all the good. Being happy when everything is good and perfect and all our desires come true – is easy. But to collect ourselves, davka now, and be able to recognize and rejoice in the good that there is – and there still is – this is the mitzvah.

May we have a Shabbat Shalom and good tidings.

From the Haftara – Kumi, Ori – ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח (ישעיהו ס:א-כב)׃
Arise, shine, for your light has dawned (Isaiah 60:1-22)
photo credit to: https://www.kimhussey.com/blog/blog-post-title-three-nleab-wb97k-p53y4

Posted in Uncategorized | Leave a comment

40 hours in “Otef Aza”: a Shabbat on the edge…

Posted on September 18, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

(English below) ארבעים שעות בעוטף עזה

הרמז הראשון לכך שאני מתקרבת היא תחנת דלק קטנה מצפון לאשקלון. אפשר לעזור? שואלת אותי בנימוס וחיוך, מישהי שמנהלת את המקום לבדה ונראית כאילו רק סיימה תיכון. יש מים? לקנות בקבוק? אני שואלת, מבהירה. “כנסי למשרד שלי”, היא אומרת כשהיא יוצאת למשאבה לעזור ללקוח אחר, “את יכולה למלא לך שם”. איך אמרה דורות’י? יש לי הרגשה שזה כבר לא קנזס…

בכביש 232 אני פונה לדרום מערב. זה “ה”כביש. בתוך כמה שעות, נאנסו, נטבחו ונרצחו כאן כ-1,150 אזרחים, שוטרים וחיילים ישראלים – מתוכם 364 מבלים שהיו במסיבת הנובה, לא כולל 251 אנשים שנחטפו לרצועת עזה. ההערכות הן שקרוב ל-6000 מחבלים נכנסו מקרוב ל-120 פרצות בגדר. זה מעגן אותי לכתוב את כל המספרים האלה. 6000 מחבלים יכלו לרצוח 60,000 או 120,000או מי יודע כמה… האם יש אפשרות לראות את זה כנס? נס במחיר גבוה ביותר. ועדיין. נס?   

דוברי זק”א ספרו על הכביש הזה שלכל אורכו, “כל 10–15 מטר היה רכב בצד, הפוך או שרוף. בכל רכב כזה היו נרצחים ששכבו לאחר שרצחו אותם וגם וידאו הריגה… היו רכבים שהמחבלים זרקו לתוכם רימונים אחרי שרצחו את הנוסעים. ראינו שם גופות שרופות וכלי רכב שעדיין היו רותחים לאחר שבערו. מצאנו נרצחים שהיו בתעלות בצידי הכביש שברחו וירו בהם”… כאן שמענו גם על גיבורים שחזרו שוב ושוב לתוך התופת להציל אחרים, שנלחמו בגבורה ומנעו בגופם אסון כבד יותר.

אני עוברת את הכניסה לאנדרטת חץ שחור. בקרתי במקום לפני קצת יותר משנה במסגרת קורס מורי הדרך, מתצפתים בבטחון לעבר עזה. בדיוק שם, מול קיבוץ מפלסים ישנו עיקול בכביש 232. המחבלים ניצלו את האטת המכוניות בעיקול ורצחו בו כ-50 ישראלים תוך שהם מבצעים וידוא הריגה ולפעמים גם אונס קודם לכן. לכל אורך כביש 232 הוקמו מספר אנדרטאות המנציחות את הנרצחים על הציר. שמות. תמונות. פרחים. מילים. הכביש מטושטש מבעד לדמעות, לכאב, לכעס. אי אפשר לנסוע כאן בלי לחזור שוב ושוב, לאותן תמונות, לאותם זכרונות.

אבל אני לא כאן בטיול מאורגן לראות אנדרטאות ולשמוע סיפורים. אני כאן לביקור אצל הילד שלי שעושה – שוב – מילואים, הפעם באחד מישובי העוטף. אני מחזקת את עצמי לקראת מה שאני עלולה לראות, ואכן, הפתעה. בשער מקדמים את פני פרחים רעננים. לאורך כביש הכניסה ההשקיה עובדת והצמחים מלבלבים. ליד  החניה, הדשא ירוק וגזום. מישהו התחיל גינת ירק ליד אחד המבנים. אני לא בטוחה מה לחשוב. זה לא שאין מבנים שרופים ועקבות קרב, אבל גם מאד ברור שידיים אוהבות מטפלות במקום ועושות כל שאפשר להשיב אותו יפה כמקודם ואולי אף יותר, לתושביו ומתישביו לכשיורשו לחזור.

דבר ראשון, אני רוצה לדעת, מה אם תהיה אזעקה? כאן אין דקה או דקה וחצי. יש בקושי 15 שניות, ולפעמים גם זה לא. כמה צעדים אפשר ללכת, אולי לרוץ, לא למעוד, ב-15 שניות? בהתחלה אני מחשבת במדויק כמה התרחקתי מהמיגונית האחרונה ואיפה המיגונית הבאה. בומים בחוזקים שונים נשמעים ברקע. “מה זה היה?” אני שואלת בבהלה אחרי הראשון, שני, שלישי. “זה אצלם. הכל אצלם. הצבא שלנו עושה עבודה. כאן, כבר כמעט שאין אזעקות, ואפילו כשיש, זה לא פעם בגלל זיהוי שווא”. פה ושם כלב עזוב ותועה מגיע מהרצועה, מחפש לעצמו אחר אוכל וחיים טובים יותר. אני דואגת. מה אם… ? כל כך הרבה “מה אם”… אבל הילד מחייך. מה אתה מחייך? אני? אני לא בפניקה! אני פשוט “דואגת”! איך אפשר שלא? הרי גם לפני אמרנו שהכל בסדר! “זה נכון”, הוא אומר לי, “הלכנו רחוק בשאננות, אבל גם בפניקה אפשר ללכת רחוק. יש מקום בין הפניקה ובין לנשום”. אם הוא אומר.

אני מנסה לנשום. חצי נשימה. אחכ עוד אחת. שלמה קצת יותר. אני מגלה שפה ושם יש עוד רכב, שניים, שלושה, ליד בית כזה או אחר. יש אור. יש עציצים. שהתושבים, עוד לא באופן רשמי (גם אני בכלל לא הייתי כאן…) מתחילים לחזור, רק לבדוק מה קורה, רק להשקות, רק לקחת משהו, רק לכמה שעות, רק בסופ”ש…

“בסדר, אני מתפשרת, “בוא נלך להוציא דברים מהאוטו. הבאתי מאפים מהמאפיה ש…” הוא עושה לי טובה ונוגס בבורקס שהבאתי. “קרה משהו?” אני תוהה, כמעט נעלבת. “תיכף תראי”.

כמה רגעים לאחר מכן נשמע ברקע טרטור של ג’יפ צה”לי. הוא ניגש עם חבר לאסוף את הכבודה, שקיות ומגשים, עדיין חמים.  “מה, מה זה? מאיפה”? אני המומה, מציצה פנימה לראות. ארוחת שבת לתפארת. כל דבר ארוז ומסומן באשר לתוכן ולרמת הכשרות: עוף. אורז. כשר. בד”צ. פרווה. ועל כל מאכל, לא משנה מה, יש פתק. יש כאלה בכתב עגול ומדויק. יש – בכתב שרץ על השורות, אין זמן ויש עוד המון עשיה, אבל כולם – באהבה רבה: “חייל יקר, שמור על עצמך, תודה על מה שאתה עושה, הקב”ה ישמור אותך, רק תחזור מהר ובשלום…. ” יש לבבות. וציור. לפעמים מספר טלפון. קו חיים.

“רגע”… אני מנסה לעכל מבעד לדמעות, הפעם מהתרגשות, “אני לא מבינה”… “ככה כל שבת”, הוא מסביר, “ולא רק לנו”, הוא מזכיר לי. “לכל מי שיושב לאורך הקו”.

כמה שהוא מסביר יותר אני מבינה פחות.

כבר כמעט שנה.

מלחמה. חזית. הישגים. נפילות. הפגנות. צעקות. שמחות. לוויות…

כבר כמעט שנה.

‘עזבי’, אני יכולה לשמוע אותן, ‘מה הבעיה, אני ממילא מכינה אז, עוד משהו קטן, מה, זה שום דבר, הכל לחיילים שלנו, הגיבורים שלנו’… אני מרימה את המכסים: סלטים טריים. שניצלונים קטנים מגוללים בפירורי לחם אחד אחד. סיר אורז עם ירקות ותבלינים. דג חרפרף עם תפוחי אדמה. עוגות ביתיות אמיתיות. אני רואה איך היא לשה, מפזרת סוכר, מערבבת, מגלגלת. אופה. מחכה. אורזת. כותבת. עם ישראל שלא מופיע בחדשות, מתעלם מכל רואי השחורות, מפנים ומחוץ, וממשיך לעשות.

לפני כמה חודשים הגיעה לבקר בארץ חברה שלי מארה”ב: “מה קורה כאן”, שאלה אותי מבולבלת, “בעזה נלחמים ובשאר הארץ, הכל רגיל”? “גם בשאר הארץ נלחמים”, אמרתי, “אבל אחרת”. כי מאחורי כל הרעש החדשותי, עם ישראל ממשיך ונלחם על חייו, מתעקש על השפיות, על הפרחים והעצים והגינה הקטנה, על המרק והעוגה, ועל סיפור האהבה שיש לנו כאן.

את האוכל אנחנו מסדרים על פלטה שאיכשהו הגיע למקום הזה. ‘מה זה שייך, תמיד יש כאן חיילים ש”שומרים”’. המילה “הדתה” לא קימת במקום הזה. גם לא ה”אנטי” לדברים היהודים. אחד מכין מיחם לשבת, והשני מחפש סרט בטלויזיה. יש מספיק שבת לכולם.

אני שואלת לגבי בית כנסת. כאן אין, אבל יש בבסיס לא רחוק. אפשר ללכת ולנסות. חבורה קטנה של כאלה ש”שומרים” וכאלה שלא יוצאת לקבלת שבת. הש.ג. שואל את השאלות הרגילות, מחליט שאנחנו לא מסוכנים, ונותן לנו להמשיך לתפילה, שם אני מוצאת את אחת מקבלות השבת היפות ביותר שחויתי אי-פעם בחיי. קשה לדעת מאיפה להתחיל ומה מרגש יותר: זה שיש עזרת נשים ויש שם עוד חילת ששרה ומתפללת בדבקות, וגם מחייכת אלי ונותנת לי חיבוק. או מזה שמישהו דואג לספרים וחומר קריאה רציני. או מזה שהחיילים שרים ברוממות רוח והרמוניה נפלאה. או מזה שאחד מהם, עם הנשק עליו בהצלב, נותן דרשה על הפטרות הנחמה בתקופה זו. ואולי מזה שהכל נעשה בנחת, וכאן בפנים, למרות הכל, עכשיו שבת. והשבת ממשיכה גם לארוחת הערב שהושארה על הפלטה ועכשיו מוכנה. האוכל החם מועמס על עגלה וכדי שגם הש.ג. יוכל להשתתף, השלחן מתארגן ליד עמדת השמירה.

בין לבין אני מוצאת אסופת מאמרים על המדף: המעין, גליון מורחב במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור. הקובץ יצא לאור בתשרי, תשפ”ד. אני מדפדפת ובמקרה נתקעת במאמר של הרב זאב ויטמן. ב-6 באוקטובר, 1973 הוא נקלע למלחמת יום הכיפורים כשהגיע לבסיס הצבאי לתל פארס בצפון רמת הגולן להיות שליח ציבור ביום הכיפורים, ובהמשך המלחמה גם לחם בחזית הדרומית בסיני. סיפור המלחמה דאז מצמרר, אך מה שמצמרר עוד יותר הן מילותיו בהווה: “זכרון זה של מלחמת יום כיפור קשה עלי במיוחד בימים אלו… אם לא נתעשת ונשכיל לשמור על אחדותנו, אנו עלולים חס וחלילה למצוא את עצמנו שוב במצב בו היינו בראשית מלחמת יום כיפור…  האיראנים, חיזבאללה, חמאס ושאר אויבינו מחככים ידיהם בהנאה כשהם רואים את מלחמות האחים שמתחוללות לנגד עיניהם – עבודתם נעשית על ידינו אנו”…. כל זה, ימים ספורים לפני המתקפה בשמיני עצרת.

ביום ראשון, ב-6 בבקר אני יוצאת בחזרה צפונה, שוב מתפתלת עם כביש 232. השמש מתגלה קמעא קמעא, כמו הגאולה מעל בקעת ארבל בגמרא, לזריחה יפיפיה ממול. אני מצלמת ומעלה תמונה בפייס. זה מזכיר לי, כותבת לי חברה, את ביאליק: ‘השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט…” (מתוך “על השחיטה”). כן, אני עונה לה: “השמש זורחת, הפרחים פורחים, החקלאים עובדים קשה ולאט לאט חוזרים. זה לא שאין כאב ואין זכרון, חלילה, אבל זה גם לא השיר של ביאליק. זו לא הגלות. זו ארץ ישראל”.

40 hours in Otef Aza

The first clue that I’m getting close is a small gas station just north of Ashkelon. “Can I help you?”, politely and with a smile, a young lady asks me who runs the place alone and looks like she just graduated high school. “Can I get water? I mean, a water bottle?” I ask, clarifying. “Come into my office,” she says as she goes out to the pump to help another customer, “You can fill yours in there.” I have a feeling, it’s not Kansas anymore…

On road 232 I turn southwest. This is “the” road. Within a few hours, approximately 1,150 Israeli citizens, policemen, and soldiers were raped, massacred and murdered here – of which 364 were partygoers who were at the Nova party, not including 251 people who were kidnapped to the Gaza Strip. It is estimated that close to 6,000 terrorists entered through close to 120 holes in the fence. It anchors me to write all these numbers: 6,000 terrorists could have murdered 60,000 or 120,000 people or who knows…. Is it possible to see a miracle? A miracle at the highest price. And still, a miracle?

Zaka spokesmen shared that along this road, “every 10-15 meters there was a vehicle on its side, upside down or burned. In every such vehicle there were murdered people who were lying down after they were shot again and again, to make sure they are dead… There were vehicles into which the terrorists threw grenades after murdering the passengers. We saw burnt bodies and vehicles that were still boiling after burning. We found murdered people who were in the ditches on the sides of the road who ran away and were shot”… here we also heard about heroes who repeatedly returned to the inferno to save others, who fought valiantly, personally, physically, and with their own bodies, prevented a heavier disaster.

I pass the entrance to the Black Arrow Monument. I visited this place a little more than a year ago as part of the tour guide course, looking out safely towards Gaza. Right there, in front of Kibbutz Miflasim, there is a curve on road 232. The terrorists took advantage of the cars slowing down at the curve here and murdered about 50 Israelis, shooting them over and over again, sometimes raping the victims beforehand. Several monuments commemorating those murdered here were erected along the entire length of road 232. Names. pictures. Flowers. Loving words. The road is blurred through tears, pain, anger. It is impossible to drive here without going back, again and again, to those photos, those memories.

But I’m not here on an organized trip to see monuments and hear stories. I am here to visit my son who is – again – doing his reserve duty, this time in one of the Otef (area around Gaza) settlements. I brace myself for what I might see, and indeed – a surprise. Fresh flowers greet me at the gate. Along the entrance road, the irrigation system is working and the plants are blooming. Near the parking lot, the grass is green and trimmed. Someone started a vegetable garden next to one of the buildings. I’m not sure what to think. It’s not that there aren’t burned buildings and traces of battle, but it’s also very clear that loving hands are taking care of the place and doing everything possible to restore it to be as beautiful as before, maybe even more, for when the residents will be allowed to return.

The first thing I want to know is, what if there is an alarm? There is no minute or minute and a half here, as there is – currently – in the north. There are barely 15 seconds, and sometimes not even that much. How many steps can one walk, maybe run, not stumble, in 15 seconds? In the beginning, I accurately calculate how far I have moved away from the last shelter and where the next shelter is. Booms of different volumes are heard in the background. “What was that?” I ask in a fright after the first, second, third. “It’s there; everything is there. Our army is doing its job. Here, there are almost no alarms anymore, and even when there are, it’s often because of a false identification.” Here and there a stray dog ​​from Gaza shows up, looking for food and a better life. I worry, “what if…?” There are so many “what ifs”… but my kid is smiling. “Why are you smiling? I’m not in a panic! I just worry! How can you not? After all, we also said before, that everything is fine!” “It’s true,” he says, “We went way too far in complacency, but you can also go too far in panic. There is a place between panic and breathing.” Ok, if he says so…

I’m trying to breathe; half a breath; then another one, a little more complete. I discover that there is another car, two, three, near some of the houses. There is light in a few houses; there are flower pots cared for by the residents who are starting to come back – not yet officially (after all, I wasn’t here either…) – showing up just to check what’s going on, just to water the plants, just to take something, just for a few hours, just for the weekend, just because it’s impossible to leave…

“Okay”, I compromise, “Let’s go get things out of the car. I brought pastries from the bakery…” He does me a favor and bites into one of the burekas I brought. “What? Is it spoiled? Is something wrong?” I wonder, almost offended. “You’ll see soon”, he answers.

A few moments later, the rumble of an IDF jeep is heard from the parking lot. He goes with a friend to collect bags and trays, still warm. “What, what is this? From where?” I am stunned, peeking in to see. A glorious Shabbat meal. Everything is packaged and marked as to the content and level of kashrut: Chicken. Rice. Kosher. Extra kosher. And every package, no matter what, has a note. Some in round and precise writing. Some in writing that runs through the lines, as if there is no time and there is still a lot to do. But each one is written with great love: “Dear soldier, please take care of yourself; Thank you for what you are doing; May G-d protect you; Just come back quickly and safely…” There are hearts. And sometimes a phone number. A lifeline.

“Wait”… I try to digest through the tears, this time because I am so touched, “I don’t understand”… “It’s like this every Shabbat”, he explains, “and not just for us”, he reminds me, “for everyone who sits along the border.” .

The more he explains, the less I understand.

It’s been almost a year.

A war. A frontier. Achievements. Drawbacks. Demonstrations. Yelling. Joy. Funerals…

Almost a whole year.

“Oh, don’t worry about it”, I can hear them say, “What’s the big deal, I’m preparing for my family anyway, so another little something? It’s nothing, everything for our soldiers, our heroes…” I lift the lids: Fresh salads. Small schnitzels rolled in breadcrumbs one by one. Rice pots with vegetables and spices. Scalloped fish with potatoes. Real homemade cakes. I don’t know her but I can see how she kneads, sprinkles sugar, mixes, rolls, bakes, waits, packs, writes… The people of Israel that do not appear in the news, ignore all the doomsayers from within and without, grit their teeth, and continue to do.

A few months ago, a friend of mine from the USA came to visit Israel: “What’s going on here?” she asked me bewildered, “There’s fighting in Gaza and in the rest of the country, everything is just fine?” “There’s also fighting in the rest of the country,” I said, “but differently.” Because behind all the noise the news spews, the people of Israel continue to fight for their lives, insisting on sanity, on flowers and trees and little gardens, on soup and cake, and on the love story we have here.

We arrange the food on a hotplate that somehow got to this definitely not religious place. The word “religify” – which has become another news “buzz-word”, does not exist in this place. Neither does being “anti” to Jewish things. One is preparing the hot water urn for Shabbat, and the other is looking for a movie on TV. There is enough Shabbat for everyone.

I ask about a synagogue. There are none here, but there is one at an army base nearby. We can go and try. A small group, both with those who “keep” Shabbat and those who don’t, go out to Kabbalat Shabbat. The guard asks us the usual questions, decides that we are not dangerous, and lets us proceed to the shul, where I find one of the most beautiful Kabbalat Shabbat services I have ever experienced in my life. It’s hard to put my finger on what exactly is so moving: the fact that there is a women’s section, and there is a female soldier there that sings and prays devoutly, smiling at me and giving me a hug. Or because someone cares about books and serious reading material. Or because the soldiers sing in high spirits and wonderful harmony. Or because one of them, his weapon diagonally on him, gives a sermon about the consolation haftara during this period. Or maybe because it was all done with ease, and here inside, in spite of everything, it is now Shabbat. And Shabbat continues with the dinner that was left on the hotplate and is now ready. The hot food is loaded on a cart, and so that the guard at the front gate will be able to participate, the table is set up near the guard post.

Somewhere I come across a collection of articles on the 50th anniversary of the Yom Kippur War. It was published in Tishrei 5784. I stumble on an article by Rav Ze’ev Whitman. On October 6, 1973, he was caught up in the Yom Kippur War when he arrived at the Tel Fares military base in the northern Golan Heights to be a Yom Kippur prayer leader, and later, fought on the southern front in Sinai. The story of the war at that time is chilling, but what is even more chilling are his words now: “This memory of the Yom Kippur War is especially difficult for me these days… If we don’t come to our senses and preserve our unity, G-d forbid, we may find ourselves again in the situation that we were in at the beginning of the Yom Kippur War… Iran, Hezbollah, Hamas, and our other enemies are rubbing their hands with pleasure when they see the internal fighting between us taking place before their eyes – their work is being done by us”… all of that, written just a few days before October 7th, 2023.

On Sunday morning at 6am I head back north, again along road 232. The sun appears little by little, reminiscent of the Gemara that tells about the redemption, like light rays over the Arbel Valley, growing into a beautiful sunrise. I take a picture and upload it to Facebook. “This reminds me”, writes a friend, “of Bialik’s poem: ‘The sun rose, the tree blossomed, and the murderer slaughtered…’” (from Bialik’s “On the Slaughter”).

Well, I answer her: “The sun does rise, the trees do bloom, and the farmers work hard so that they can slowly return home to their lands. It’s not that there is no pain and no memory, G-d forbid, but we’re not living Bialik’s poem. This is not exile. This is the Land of Israel.”

Posted in Uncategorized | Tagged , | Leave a comment

Ki Tetze: returning a lost object: at any price?

Posted on September 13, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

(English below) כי תצא ומצוות השבת אבדה

פרשת השבוע, “כי תצא” מובילה עם הכי הרבה מצוות שיש לנו בפרשה אחת – 74  מתוך 613 – והן נוגעות לכל היבט בחיים. ראשיתן – ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם. היציאה כמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, על הנוכחות, הזהות, מול הקולות מפנים ומחוץ, הקריאה לעשיה טובה, הפיתויים המפילים מהדרך, מעין – להיות או לא להיות. ומשם… הדרך ארוכה. על כל אחת מהמצוות בפרשה הזו, אפשר להאריך – מאד. הפעם, אני בוחרת רק אחת, ורק זוית אחת של אותה אחת.

כתוב:

לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: … לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב:א-ד).

זו המצווה המפורסמת של “השבת אבדה”. וכבר ראינו קודם לכן בספר שמות ציווי דומה: “כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (פרשת משפטים, שמות כג, ד-ה).

בקריאה ראשונה קשה להבין למה הגמרא מאריכה בפירוש המצווה הזו. בסה”כ, לכאורה, פשוט: אם רואים משהו ששייך למישהו אחר – מצווה להחזיר אותו לבעלים המקוריים. כמו תמיד כשיש רשימות מפורטות, צריך שנשאל, האם הכוונה רק לדברים המוזכרים כאן – שורו, שיו, חמורו, או שמא, אפשר שאתה רואה שהוא איבד אפילו את דרכו, נפשו, אמונתו… האם גם אז, “השב תשיבם”, ו”הקם תקים עמו”? ואם כן, איך ועד כמה? כלומר, השאלה שמעלה הגמרא היא – עד היכן מצוות השבת אבדה? האם לכל דבר ו”בכל מחיר”?

מסתבר שיש עוד דרך לחלק את הפסוק. במסכת בבא מציעא (ל:א), (בסדר נזיקין) נמצא דיון על המילה “והתעלמת”. נביא את הדברים כלשונם ואח”כ נסביר:

מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה [כלי חסר ערך וְכׇל דָּבָר] שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי (מאיפה אנחנו יודעים את זה)? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם.

הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא (האבדה נמצאת) בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״.

כלומר, כהן, למשל, אסור להכנס לבית הקברות (חוץ מלשבעת קרוביו הקרובים ביותר). נניח שהוא עובר ליד הגדר, ורואה מבחוץ תיק אם ארנק יקר ומפתחות רכב שברור שנשכח ונאבד בתוך בית הקברות? האם לצורך מצוות השבת אבדה מותר לו להכנס בין הקברים ולקחת את האבידה כדי להשיב אותה לבעליה? מה אם הוא זקן, והאבידה, אינה לפי כבודו: אולי החפץ זול או גס או מסובך לשאת? בקיצור, האם צריך למען השבת אבדה לעשות הכל בכל מחיר? הגמרא אומרת – לא.

במקרה של הכהן, יש עליו איסור על כניסה לבית הקברות (מצוות לא תעשה – ” לנפש לא יטמא בעמיו”) ומצוות עשה אחרת (“קדושים תהיו”). שתיהן ביחד חמורות יותר ודוחות מצוות עשה אחת של השבת אבדה. בנוסף, ממשיכה הגמרא ואומרת, אין אנו דוחים מצוות לא תעשה בגלל עניינים כספיים, כגון השבת אבדה. עוד ענין הוא, כמה נזק אנחנו גורמים לעצמנו כשאנחנו באים להשיב את אבדתו של האחר: האם מותר לנו, למשל, לקנות כרטיס טיסה לארה”ב כדי להחזיר, נגיד, מחשב או אפילו תכשיט לאדם אחר? רוב האנשים יגידו מיד, ברור שלא. אוקי, אז… עד איפה?

מהמילה – “והתעלמת” אנחנו מבינים שלפעמים לא רק שמותר, אלא חובה – להתעלם מחפץ אבוד שברור שהוא שייך ואולי גם חשוב מאד לאדם אחר. מעבר למצווה הספציפית, נשמע שחובה עלינו לבנות סדר עדיפויות. האמת, שכך גם אנחנו עושים ממילא. השאלה הבאה אם כך, איננה אם… אלא רק לפי איזה סולם ערכים נבנה סדר העדיפויות הזה: האם הוא נשען על סולם ערכים מוכח וידוע? האם הוא מונע מרגש? מאהבה? משנאה? מכאב? מיאוש? ממחשבה לטווח ארוך?

ברגע שיש לנו סדר עדיפויות, אפשר גם כמובן, תמיד לעשות מעשים שהם “לפנים משורת הדין” ולהיות איש חסד. נכון שהכהן שלנו, למשל, לא יכול להכנס לבית הקברות, אבל הוא יכול לעשות מאמץ ולקרוא למישהו אחר שכן יכול. עד כמה? אולי לפני הכל “והתעלמת” מצביע על כך שיש לנו צורך, זכות וחובה להירארכיה מודעת בהתנהלות שלנו.

שבת שלום.

The Torah portion of Ki Tetze

This week’s Torah portion “Ki Tetze” = when you go out, leads with the most mitzvahs we have in one parshah – 74 out of 613 – and they touch every aspect of life. They begin with a person going out all, mainly from himself to the world. This “going out” almost always requires a war, one way or another, for our presence, identity, facing voices from within and without, the call to do good, the temptations that knock us off the path, sort of – “to be or not to be”. And from there… we can go everywhere. Each of the mitzvot in this portion can be further extended – a lot. This time, I choose only one, and only one angle of the same one.

It is written:

You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother… If you see your fellow Israelite’s ass or ox fallen on the road, do not ignore it; you must raise it together (Deuteronomy 22:1-4).

This is the famous mitzvah of Hashavat Aveda – “returning a lost object”. And we have seen earlier in the book of Exodus a similar commandment: “When you come across your enemy’s ox or his donkey going astray, you shall return it to him; if you see the donkey of the person you hate lying under its load, you shall not ignore it, but stop what you’re doing and help with him” (the Torah portion of Mishpatim, Exodus 23:4-5).

At first read, it’s difficult to understand why the Gemara extends the interpretation of this commandment. All in all, seemingly simple: if you see something that belongs to someone else – you’re commanded to return it to the original owner.

But, as always when there are detailed lists, we need to ask, are we referring only to the things mentioned here – an ox, a sheep, a donkey, or perhaps, even if you see that he “lost his way”, his soul, his faith… are you commanded to return those to him? And if so, how and to what extent? In other words, to what extent does the commandment Hashavat Aveda go? Is it done “at any cost”?

It turns out that there is another way to divide the verse. In tractate Baba Metzia (30:a) there is a discussion of the word vehit’alamta – “disregard”. We will bring the Talmud’s words and then explain:

If a person found a sack or a basket or any other item that it is not his typical manner to take and carry because it is beneath his dignity, he shall not take it. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita: It is stated with regard to the return of a lost item: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The tanna explains that the phrase “and disregard them” means that there are occasions in which you may disregard lost items and there are occasions in which you may not disregard them.

How so? If he was a priest and the lost item is in the graveyard (Leviticus 21:1–4), or where he was an elderly person and it is not in keeping with his dignity to tend to the item, or where the value of his labor was greater than the value of the lost item of the other person; therefore, it is stated: “And disregard them.”

That is, a priest, for example, is not allowed to enter the cemetery (except for his seven closest relatives). Suppose he passes by the fence, and sees a bag from the outside, with an expensive wallet and car keys that were obviously forgotten and lost inside the cemetery? For the sake of the mitzvah of “returning a lost object” is he allowed to enter and walk among the graves to take the lost item and return it to its owner? What if he is old, and the lost object is not according to his dignity: maybe the object is cheap or coarse or difficult to carry? In short, is it necessary to do everything possible for the sake of returning a lost object? The Gemara says – no.

In the case of the priest, he is prohibited from entering the cemetery (a negative commandment “(he) should be defiled by his own people”) and a different positive commandment (“be holy”). Both together are more strenuous, and reject the mitzva of Hashavat Aveda. In addition, the Gemara continues and says, we do not reject a negative commandment because of financial matters, such as a lost object. Another issue is, how much damage do we cause ourselves when we come to return another’s loss: should we, for example, buy a plane ticket to the USA in order to return, say, a computer or even a piece of jewelry to another person? Most people will immediately say, of course not. Ok , so… how far?

From the word – “disregard” we understand that sometimes it is not only allowed, but obligatory – to ignore a lost object that clearly belongs to and may also be very important to another person. Beyond the specific mitzvah, it sounds like we have an obligation to build for ourselves a list of priorities. The truth is, that’s what we do that anyway. The next question then, is not if… but only in accordance with which scale of values ​​is this list of priorities built: is it based on a proven and known scale of values? Is he motivated by emotion? love? hate? pain? despair? frustration? long-term thought?

Once we have a set of priorities, it is also possible, of course, to always do actions that are “beyond the letter of the law” and be a kind person. It is true that our priest, for example, cannot enter the cemetery, but he can make an effort and call someone else who can. How far should one go? Perhaps above all “disregard” indicates that we have a need, a right and even an obligation for a conscious hierarchy in our conduct.

Shabbat Shalom

כי תצא משנים קודמות – from earlier years:

KI TETZE | Search Results | Torah & more… תורה ועוד (miko284.com)

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , | 3 Comments

“Judges & officials you shall place for yourself in all your gates”… (Shoftim)

Posted on September 4, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת “שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ…

A great temptation is placed before us with this week’s Torah portion “Shoftim” which begins with “magistrates (judges) and officials (police officers) you shall place for yourself in all your gates… and they will judge the people with due justice” and then continues with “justice, justice you will pursue”… (Deuteronomy 16:18- 20). Here, look! the Torah portion herself! She orders us to bring in judges and officers at our gates. See, one side will say, we need “the” court! See, another one will say, we need the police! And because of the greatness of the Torah, as the number of opinions, everyone will find proof for himself why s/he – and only s/he – is right. After all, it is written, “justice, justice you shall pursue”…
but… already in this verse, the double meaning is about “justice” and not about the pursuing… maybe so that we pause for a moment and check ourselves, what kind of justice are we pursuing? Justice that is just, or justice that is wise, or something else?  		פיתוי גדול שמה לפנינו פרשת השבוע “שופטים” שמתחילה ב“שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ… וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק” וממשיכה ב” צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף”… (דברים טז:18-20).
הנה, תראו! פרשת השבוע בכבודה ובעצמה! היא מורה לנו להכניס בשערינו שופטים וקצינים. הנה, יגיד צד אחד, צריך בית משפט! הנה, יגיד צד שני, צריך משטרה!
ובגלל גדולתה של התורה, כמספר הדעות, כל אחד ימצא לעצמו הוכחה למה הוא – ורק הוא – צודק. הלוא כתוב, צדק, צדק תרדוף…
אך… כבר בפסוק הזה, הכפילות היא על “צדק” ולא על הרדיפה… אולי כדי שנתעכב רגע ונבדוק את עצמנו, אחרי איזה צדק אנחנו רודפים? צדק צודק או שמא משהו אחר?  
Indeed, the Torah has hidden hints that the reference here is not only to that court, one or the other, to the police, one or the other, but to each of us.
This is how the Scripture addresses us in the second person singular, and the sages asked, if it is about building an orderly and corrected society, why not address us all in the plural?  		ואכן, התורה החביאה רמזים שהכוונה כאן איננה רק לבית המשפט, כזה או אחר, לשוטרים, כאלה או אחרים, אלא לכל אחד מאיתנו.
כך פונה אלינו הכתוב בגוף שני, יחיד, וחכמים שאלו, אם מדובר בבניית חברה מסודרת ומתוקנת, מדוע לא לפנות לכולנו ברבים?  
The Arizal explains that the words were written directly to each of us, because each of us should treat himself as if we were a city. And in this city, I need a judge, not one who is too harsh who punishes and “looks” for my mishaps in every corner, but also not too merciful and meaningless. I need my gates guarded to prevent anything from entering, be it physical, emotional or spiritual, and I need my policemen to patrol my inner streets – calmly, making sure that things are under control, that there are no crazy traffic jams, that there are no dangerous drivers, that we can take walks outside and live in peace.
Oh, and one more thing, lest I forget, I need cleaning services to take out all the garbage that accumulates in the city corners, because there are things I should bid farewell to, and maybe, if I succeed, I will turn them into compost that will yield next season’s fruits.  		האריז”ל מסביר שהדברים נכתבו ישירות לכל אחד מאיתנו, כי כל אחד מאיתנו צריך להתייחס לעצמו כאילו הוא עיר.
ובעיר הזו, אני צריכה שופט, לא קשוח מדי שמעניש ו”מחפש” אותי בכל פינה, אך גם לא רחום מדי וחסר משמעות. אני צריכה שמירה בשערים שלי כדי לא לאפשר לכל דבר להיכנס, בין אם הדבר הוא פיזי, רגשי או רוחני,
ואני צריכה שהשוטרים שלי יפטרלו ברחובות הפנימיים שלי – בנחת, יוודאו שהענינים בשליטה, שאין פקקים מטורפים, שאין נהגים מסוכנים, שכף להסתובב בחוץ ואנחנו חיים בשלום.
ועוד דבר, שלא אשכח, אני צריכה שירותי ניקיון שיוציאו את כל האשפה שמתאספת בפינות העיר שלי, כי יש דברים שכדאי להפרד מהם,
ואולי אם אצליח, אהפוך אותם לקומפוסט שיניבו את פירות העונה הבאה.  
Well, it’s true, the Arizal did not speak (specifically) about compost, but he did about our preparation for the month of Elul, the Days of Awe and the new year; about the need to look less outwardly at what “they” are doing wrong, because, obviously, “they” are doing everything wrong… but rather, for internal reorganization.  זה נכון, האריז”ל לא דבר (מפורשות) על קומפוסט, אבל כן על ההכנה שלנו לקראת חודש אלול, הימים הנוראים והשנה החדשה, על הצורך בפחות מבט החוצה כלפי מה “הם” עושים לא בסדר, כי הלוא ברור ש”הם” עושים הכל לא בסדר… אלא למען התארגנות פנימית.  
The “Nahal Kedumim” (a commentary book written by Rav Haim Yosef David Azulai, known by the initials of his name Hida, 1724-1806) also wrote about the fact that “a person has several gates, such as the gate of seeing, the gate of hearing, the gate of scent, the gate of speech and the gate of touch, and it is necessary for a person to make himself a judge of all his affairs, and open his eyes, and that why it is said, “Judges and policemen shall be given to you” in the singular language,
and he spoke to every person among the Peple of Israel, and this is “judges and officials shall be given to you in all your gates” that every person should build a fence in all his gates… and therefore, it is said in a singular language – “place unto you in all your gates”…. and therefore, it is said later, “open wide the gates” (in Isaiah, the Psalms and more), as it’s a measure against measure, and let him merit, that the gates of the next world (as well) be opened for him, the world of spirituality and abundance.”  		גם ה”נחל קדומים” (ספר פירושים שנכתב ע”י הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי הידוע בראשי התיבות של שמו החִידָ”א, 1724-1806), כתב על כך ש”יש לאדם כמה שערים, כמו שער הראיה, שער השמיעה, שער חוש הריח, שער הדיבור ושער המישוש
וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל עניניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר “שופטים ושוטרים תתן לך” בלשון יחיד,
ולכל אדם מישראל דיבר וזהו “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” שכל אדם יגדור גדר בכל שעריו… ולזה אמר לשון יחיד – “תתן לך בכל שעריך”.
ואז נאמר עליו “פתחו שערים” (מהכתוב בישעיהו ובתהילים ועוד), מדה כנגד מדה ויזכה שיפתחו לו שערים של העולם הבא, עולם הרוח והשפע”….  
This week is Rosh Chodesh Elul, whose initials, some say are “I am to my beloved and my beloeved is to me”, alluding to the love story between us and the Almighty, a long love story, not simple and not always “happily” but always together.
According to tradition, this is the day when Moses ascended Mount Sinai for another 40 days to bring the second set of the tablets. Contrary to what we might think, the second set is not the same as the first. For example, the letter Tet was added to them in the words “so it will be good for you (tov — yitav)”, hinting that second chances can be better than the first.		השבוע ראש חודש אלול, שיש אומרים שראשי התיבות שלו הם “אני לדודי ודודי לי”, ומרמזים לסיפור האהבה בינינו לבין הקב”ה, סיפור אהבה ארוך, לא פשוט ולא תמיד “אך שמח”, אבל עדיין ביחד.

לפי המסורת זה היום בו משה עלה בפעם השניה להר סיני לעוד 40 יום להביא את הלוחות השניים. בניגוד למה שאנחנו עלולים לחשוב, הלוחות השניים אינם זהים לראשונים. נוספה בהם, למשל, האות ט’ במילים “למען ייטב לך”, להגיד לנו שהזדמנות שניות יכולות להיות טובות מהראשונות.    
Rabbi Tzvi Elimelech Shapira from Dinov (1783-1841) in his collection “Bnai Issachar” says that this is what is also implied in the verse “the one who found a wife, found goodness” (Proverbs 18:22) -‘when a person merits to come to the days of Elul whose sign is a “virgo”, that is a woman, he finds the goodness alluded to in the verse from Proverbs… The Supreme Desire is revealed in those days to receive us with a complete repentance and say to you… these are days when one is able to find goodness, understand this’:

It also means that there is only a month left until Rosh Hashanah…
Blessings to a good month & Shabbat Shalom.  		רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841) בקובץ שלו “הבני יששכר” אומר שזה הנרמז גם בפסוק “מצא אשה, מצא טוב” (משלי יח:כב)
כשזוכה האדם לבוא לימי אלול שמזלו “בתולה” היינו אשה ואז מצא את הטוב של הפסוק ממשלי… כלומר, “הרצון העליון המתגלה בימים ההם לקבלינו בתשובה שלימה ואומר לך… הנה הימים האלה מסוגלים למצוא הטוב, הבן הדבר”:

זה גם אומר שנשאר רק חודש לראש השנה….   בברכת חודש טוב ושבת שלום.  

Posted in Uncategorized | 1 Comment

Where’s Jerusalem in the Torah? – or – “Inquire & go there…” (the Torah portion of Re’e)

Posted on August 29, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת “ראה”: ירושלים מן התורה מנין? או “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה”

How many times is Jerusalem mentioned in this name – Yerushalayim – in the Torah? We would think countless times. After all, we’re talking about the Holy City in the heart of the Holy Land, the place we’re heading for the entire forty year journey in the desert! And before that, Avraham. Isaac Jacob. All living in the Land. And Jerusalem? It turns out that Jerusalem is not mentioned in the Torah as such, not even once! Only in the book of Joshua, which tells us about the entry of the People into the Land and then, about the division of the Land among the tribes, Jerusalem is mentioned (and with incredible precision that can be recognized today), but in the Torah, there are only hints.כמה פעמים מוזכרת ירושלים כך בשמה זה בתורה? היינו חושבים שאינספור פעמים. אחרי הכל, עיר הקודש בתוך ארץ הקודש אליה היו מועדות פנינו במשך כל ארבעים שנות המסע במדבר! ועוד לפני כן, אברהם. יצחק. יעקב. כולם חיו בארץ.
וירושלים?
מסתבר שירושלים לא מוזכרת בתורה כך אפילו פעם אחת! רק בספר יהושע שמספר לנו על הכניסה לארץ ולאחר מכן, על חלוקת הארץ לשבטים, מוזכרת ירושלים ואפילו בדייקנות מדהימה שאפשר לזהות כיום.
אבל בתורה, רק רמזים.  
It begins in the Book of Genesis (chapter 14): Malkitzedek “the king of Shalem” goes out to meet Abraham – then still Abram, when he returns from the victory over the four kings. Later (chapter 22), Abraham is commanded to bring Isaac to the altar on “Mount Moriah”. These two – Shalem and Mt. Moriah are the same place according to a much, much later verse, at the very end of our TaNaCh, when we’re told that Solomon began to build the house of Hashem “in Jerusalem on Mt. Moriah” (2 Chronicles 3:1).זה מתחיל בספר בראשית (פרק יד), כשמלכיצדק “מלך שלם” יוצא לקראת אברהם – אז עדיין אברם, כשהוא חוזר מהנצחון על ארבעת המלכים.
מאוחר יותר (פרק כב), מצווה אברהם להעלות את יצחק לעולה על “הר המוריה”,
ושני אלה הם אותו המקום לפי פסוק הרבה הרבה יותר מאוחר, בסוף התנ”כ שלנו כשמסופר על שלמה שהחל לבנות את בית ה’ “בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה” (דברי הימים ב, ג:א).  
The Midrash (Beresheet Rabbah 56:10) explains the name of Jerusalem as a combination of two verses: “…and Abraham called the name of that place ‘Hashem will see’” (Hashem Yir’e – Beresheet 22:14; yir’a means to see as well as to have awe), and – the previous verse we saw, accordingly, Shem, Noah’s son, called the same place “Shalem”, as it was said: “and Malkitzedek is the king of Shalem”. Gd, in the midrash, who was debated what to call this place, thought to Himself: If I call the place, “he will see” (Hashem yir’e) which is the name that Abraham called it, Shem, who is a righteous person, will be upset; and if I call the place Shalem, Abraham, who is (also) a righteous person, will be upset. Rather, I will call the place Yeru-shalem, as they both called it – yir’a & Shalem, that is – Yerushalem.
So that’s nice: the name of Jerusalem is a combination of awe and peace. So why wasn’t it called Yir’ashalem?		המדרש (בראשית רבה נו,י) מסביר את שמה של ירושלים כשילוב בין הפסוק בו נאמר וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה” (בראשית כב,יד) והפסוק הקודם שראינו, לפיו שם, בנו של נח, קרא לאותו המקום “שָׁלֵם”, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): “וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם”.
הקב”ה, במדרש, שהתלבט איך לקרוא למקום הזה, חשב לעצמו:  
אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם, אָדָם צַדִּיק, מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלם. נחמד.
כלומר, שמה של ירושלים הוא שילוב של יראה ושלם. אז למה לא נקראה יראהשלם?
The midrash continues: In order not to discriminate in favor of Abraham, who would receive 4 letters in the name of the holy city compared to Shem, who would receive only 3, we will take the last two letters in the word yir’a and make them into one letter: alef (1) + heh (5) =Vav (6). That will give us – Yeru-Shalem.
Gd added one more letter to the name of his city, the letter Yod, the letter that symbolizes Gd’s name. Now the name is perfect –Yerushalayim: it stands for awe and peace and holds Gd’s name, all within 7 letters – a number that symbolizes perfection in nature.
But none of this is explicitly stated.		ממשיך המדרש:
כדי לא להפלות את אברהם לטובה, שיקבל 4 אותיות בשם העיר הקדושה לעומת שם שיקבל רק 3, במילה יראה – לקחנו את שתי האותיות האחרונות ויצרנו מהן אות אחת: א+ה=ו. כך היא נהייתה ירו-שלם.
הקב”ה הוסיף עוד אות אחת בשם העיר, האות יוד, האות המסמלת את שמו. עכישו שמה מושלם – ירושלים: הוא מסמל יראה ושלום יחד עם שם ה’, בתוך 7 אותיות כמספר המסמל שלמות בטבע.
אך כל זה לא נאמר במפורש.  
In this week’s Torah portion we get but a hint: “but look only to the site that Hashem your Gd will choose amidst all your tribes as Gd’s habitation, to establish the divine name there; inquire and go there” (Deuteronomy 12:5). Why is it not explicitly stated, that Gd told the Israelites to build the Temple in Jerusalem? Hundreds of years of interpretations have bequeathed us many different explanations, each wonderful in its own way. For now, I will bring here only one of them.בפרשת השבוע שלנו אנחנו מקבלים רמז:
כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה (דברים יב:ה).
למה לא נכתב במפורש שהקב”ה אמר לבני ישראל לבנות את בית המקדש בירושלים?
מאות שנות פרשנות הורישו לנו הסברים רבים ושונים, כל אחד נפלא לפי דרכו. הפעם אביא כאן רק אחד.
The Sifre (halachik midrashic commentary on the book of Deuteronomy – 72:1) claims that we were purposefully not told; what was purposefully inserted is the word  “tidreshu” – “inquire” – so that we will know to work and go through a process in order to discover the place. First, says the Sifre, the intention to inquire means “through a prophet”, and then, it immediately asks about these words: is the intention to do nothing, and wait until a prophet tells you? No. The rest of the verse is “inquire and go there” – that is, you must make an effort and search and only after you find, the prophet will confirm to you that indeed, this is the place. It can be seen as if we are playing a kind of treasure hunt with Gd: the treasure is already there. The holiness of Jerusalem is from time immemorial and independent of us. All that remains for us is to discover the place and illuminate its beauty. And let us not mistake: the job is far from done.הספרי (פירוש על ספר דברים ס”ב,א) טוען שבכוונה לא אמרו לנו, אך נכתבה בפסוק המלה “תִדְרְשׁ֖וּ” – כדי שנדע שעלינו לעבוד ולעבור תהליך כדי לגלות את המקום.
תחילה אומר הספרי שלדרוש הכוונה היא “על פי נביא”, והוא שואל מיד על דבריו שלו: האם הכוונה היא לא לעשות כלום, ולחכות עד שיאמר לך נביא? לא. המשך הפסוק הוא “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” – כלומר, עליך לטרוח ולחפש ורק אחרי שתמצא, הנביא יאשר לך שאכן, כאן הוא.
אפשר לראות את זה כאילו אנחנו משחקים מעין חפש את המטמון עם הקב”ה: המטמון כבר שם. קדושתה של ירושלים הינה מאז ועד עולם, ובלתי תלויה בנו. לנו נשאר רק (“-“) לגלות את המקום ולהאיר את יופיו. ושלא נטעה: המלאכה עוד טרם הסתיימה. 
The exact location, then, was deliberately not mentioned. AS other say, maybe it was done to prevent a fighting, competition, war or other reasons, and it is also possible that the Torah wants to teach us a very important value: that the “final”, “decisive” answer is at least as important as the “inquire and go there”. One of the most difficult things in our time is the lack of ambiguity in conversations around. Almost all of us are sure that everyone has, not just an “answer” to our existential questions, but “the” whole answer and the whole truth, the one and only. On the other hand, the Torah tells us that to “inquire and go there”, to search, to wonder, to doubt – in the positive sense of the word – there is and should be room. It would have been easy to say, go to Jerusalem and add a location on the Google map (in hopes it won’t take us to Beirut or Amman…), but the Torah chose to tell us that the way is just as important as the solution. Hopefully we can remember that in our own conversations.המיקום המדויק, אם כך, לא הוזכר בכוונה.
כמו שאמרו מפרשים אחרים, יתכן שזה נעשה כדי למנוע ריב, תחרות, מלחמה או מסיבות אחרות, ויתכן גם, שהתורה רוצה ללמד אותנו ערך חשוב ביותר: ש”ה”תשובה הסופית, ההחלטית – חשובה לפחות כמו ה”תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה”.

אחד הדברים הקשים ביותר בתקופתנו היא החד-משמעיות בשיחות סביב. כמעט כולנו בטוחים שלכל אחד יש, לא רק “תשובה” לשאלות הקיומיות שלנו, אלא את כל “ה”תשובה והאמת כולה, האחת והיחידה.
מנגד, התורה מציעה לנו “תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה” – לחיפוש, לתהייה, לספק – במובן החיובי של מילה – יש וצריך להיות מקום.
היה קל להגיד, לכו לירושלים ולהוסיף מיקום במפת גוגל (ב”ה, שרק לא יקח אותנו לבירות או עמאן….), אבל התורה בחרה להגיד לנו שהדרך חשובה לא פחות מהפתרון. הלוואי ונזכור את זה גם בשיחות בינינו.  

שבת שלום וחודש אלול טוב  SHABBAT SHALOM & A GOOD MONTH FOR ELUL

לקוראי עברית, מוסיפה את השיר “מעל פסגת הר הצופים” או בשמו המקורי, ירושלים, שיר נודע שעיבד אביגדור המאירי על פי שיר יידי – בשם “חצות”, שכתב ברוך שפיר ופורסם בקרקוב בשנת 1886. השיר מבטא כיסופים ומחויבות לירושלים ואמונה בביאת המשיח. נשים לב לבית השני הפחות מוכר, בתקוה ותפילה, שלמרות האתגרים אז ועתה, לא נוותר, נדרוש ונמצא את הדרך הלאה.

מעל פסגת הר הצופים

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, אֶשְׁתַּחֲוֶה לָךְ אַפָּֽיִם

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, שָׁלוֹם לָךְ ירוּשָׁלָֽיִם
מֵאָה דּוֹרוֹת חָלַֽמְתִּי עָלָֽיִךְ, לִזְכּוֹת לִרְאוֹת בְּאוֹר פָּנָֽיִךְ.
יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, הָאִֽירִי פָנַֽיִךְ לִבְנֵךְ

יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, מֵחׇרְבוֹתַֽיִךְ אֶבְנֵךְ.

בְּלֵב בּוֹטֵחַ בָּאתִי הֲלוֹם, הָקִים אֶת הֲרִיסוֹתַיִךְ

אַךְ אֵיךְ אֶבְנֶה אֶת בֵּית מִקְדָּשֵׁךְ, אִם אֵין שָׁלוֹם בֵּין בָּנַיִךְ?
סְפָרַדִּים, אַשְׁכְּנַזִּים, תֵּימָנִים, פָלָשִׁים –

אוּרְפָלִים וְגוּרְגִ’ים וַחֲרֵדִים וְחָפְשִׁים
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, לֹא זֹאת חָזִיתִי בַּחֲלוֹם,

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, בֵּין בָּנַיִךְ הַשְׁרִי נָא שָׁלוֹם!

עִיר-פְּרָזוֹת הָיִית עִיר קָדְשִׁי, נִשְׁבַּר בָּךְ כָּל בָּרִיחַ;

אַךְ עוֹד נִשְׁאַר בָּךְ שַׁעַר סָגוּר, זֶה שַׁעַר הַמָּשִׁיחַ.
רִבְבוֹת בָּנַיִךְ שְׁלָחוּנִי אֵלַיִךְ — לִמְסֹר לְיָדִי אֶת מַפְתְּחוֹתַיִךְ.
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, נִשְׁבַּעְתִּי בְּשֵׁם אֲדֹנָי:

יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הָאִירִי פָּנַיִךְ אֵלַי

מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים, שָׁלוֹם לָךְ ירוּשָׁלָֽיִם;
אַלְפֵי גוֹלִים מִקְּצוֹת כׇּל תֵּבֵל, נוֹשְׂאִים אֵלַֽיִךְ עֵינָֽיִם,
בְּאַלְפֵי בְרָכוֹת הֲיִי בְרוּכָה, מִקְדַּשׁ מֶֽלֶךְ עִיר מְלוּכָה
יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, אֲנִי לֹא אָזוּז מִפֹּה;

יְרוּשָׁלַֽיִם, יְרוּשָׁלַֽיִם, יָבֹא הַמָּשִֽׁיחַ, יָבֹא.

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , | Leave a comment

“My own power & my hand’s might have won this wealth for me”… (Ekev)

Posted on August 22, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת עקב: “וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה”…

According to Wikipedia, the expression “my own power and the might of my own hand” appearing in our weekly Torah portion (Deuteronomy 8:17), usually refers to “a person or group who attribute the results of their success to their own abilities and skills alone… these are people who demonstrate ego and pride, ungrateful” … sounds like a negative trait that reflects an attitude and behavior that should be avoided at all costs. Who wants to be full of ego, proud, arrogant, ungrateful?  לפי ויקיפדיה, הביטוי”כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי”המופיע בפרשת השבוע שלנו (דברים ח:יז), בד”כ “מיוחס לאדם או קבוצה כלשהי הזוקפים את תוצאות הצלחתם ליכולות ולכישורים העצמיים שלהם בלבד… אנשים המפגינים אגו וגאוה, כפויי טובה”…
נשמע כמו אמירה שלילית המשקפת יחס והתנהגות שצריך להמנע מהם בכל מחיר. מי רוצה להיות מלא אגו, גאוותן, שחצן, כפוי טובה?  
In this week’s Torah portion, Ekev, Moses describes the wonderful Land to which the People of Israel are going and in which we merit to live: “For Hashem your Gd is bringing you into a good land, a land with streams and springs and fountains issuing from plain and hill; a land of wheat and barley, of vines, figs, and pomegranates, a land of olive trees and honey; a land where you may eat food without stint, where you will lack nothing; a land whose rocks are iron and from whose hills you can mine copper (Deut. 8:7-9).
A Land that is so different from the land of Egypt: “… It is a land which hashem your Gd looks after, on which Hashem your Gd always keeps an eye, from year’s beginning to year’s end”. (Ibid 11:10-12)		בפרשת השבוע, “עקב” משה מתאר לנו את הארץ הנפלאה אליה עם ישראל הולך ובה אנחנו זוכים לחיות:
כִּ֚י ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת… (דברים ח:ז-ט).  
ארץ שכה שונה מארץ מצרים: אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה (דברים יא:י-יב).  
A Land of abundance with a tremendous potential for success, blessings and prosperity; a potential that will be realized thanks to our partnership with Gd. Unlike the land of Egypt which is watered by a great river and a system of canals, and unlike our miraculous life in the desert where manna rained on us daily, in this Land we will be demanded to engage in meaningful action.    ארץ של שפע עם פוטנציאל אדיר להצלחה, פריחה, ברכות ושגשוג, פוטנציאל שיתממש בזכות השותפות בינינו לקב”ה, כשבניגוד לארץ מצרים המושקית בעזרת נהר אדיר ומערכת תעלות, ובניגוד לחיינו הניסיים במדבר שם קבלנו יום-יום את המן מהשמים, בארץ הזו תתבקש מאיתנו עשייה לא פשוטה ומשמעותית.  
Most commentators emphasized the need to do our work humbly, remembering that everything is from Gd. Not “my own power and the might of my own hand”, but the Almighty, He and by His grace alone.

But the Ra”N (Rabbi Nissim Girondi, Barcelona, ​​14th century) suggests a different reading. According to him, the verse “my own power and the might of my own hand” speaks of the fact that the person, perhaps like a child who has just succeeded in a complicated project, looks at his actions in a – ‘wow! Look what I did’!  		רוב המפרשים הדגישו את הצורך להרכין ראש אל מול העשיה הזו ולזכור שהכל מעם ה’. לא כוחי ולא עוצם ידי, אלא הקב”ה, הוא ובזכותו לבדו.

אך הר”ן (רבנו ניסים גירונדי, ברצלונה, המאה ה-14) מציע קריאה שונה.   עבורו, הפסוק “וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה”, מדבר על כך, שהאדם, אולי כמו ילד שבדיוק הצליח בפרויקט מסובך, מסתכל על מעשיו ב- יה! תראו מה עשיתי!  
Actually, he says, there’s even a mitzvah here, to also recognize who we are, which is a very important moment in our relationship with Gd. It’s true, Gd gives us powers, abilities and talents, but not in order for us to hide them and pretend to be “modest”; rather, so that we create and do. If we do not use them and diminish ourselves, we have transgressed.  בעצם, הוא אומר, יש כאן אפילו מצווה, להכיר גם במי שאנחנו, וזהו רגע חשוב בקשר בינינו לקב”ה.
נכון, הקב”ה נותן לנו כוחות, יכולות וכישרונות שונים, אך לא בשביל שנחביא אותם ו”נצטנע”, אלא כדי שניצור ונעשה. אם לא נשתמש בהם ונקטין את עצמנו, הרי שחטאנו.  
The Ra”N specifies that it’s not written that Gd is the one who “gives you strength” but rather he is the one who “gives you the ability to be strong”… Strength alone is just potential, like the potential that exists within the avocado seed, struggling, on my window sill, to break through its rough shell; potential that exists within each and every one of us. The potential we got, is not the question; it is it’s actualization that is the issue. We do not only have “permission” to use it, but a duty to bring it to light.

Let us know sit there in pretentious humility, but rise daily to use the abilities and talents given to us; to understand that those were given to us, for while we might debate whether we have faith in Gd, Gd has faith in us, as we say in the first sentence we utter when we wake up! We should definitely do an create and be joyful for it.		הר”ן מדייק שלא נכתב שה’ הוא ה”נותן לך חיל”  אלא הוא ה”נותן לך כח לעשות חיל”… כוח לבדו הוא רק פוטנציאל, כמו הפוטנציאל שקיים בתוך גלעין האבוקדו על החלון שלי שמתאמץ לפרוץ, פוטנציאל שקיים כך בתוך כל אחד מאיתנו. הכח שקבלנו, הוא לא השאלה, אלא המימוש, וזה תלוי בנו.
לא רק “רשות” יש לנו לממש את הכוח הזה, אלא חובה להביא את הכוח, הפוטנציאל הזה, לצאת לאור.

אל לנו להתמם בענווה מעושה, אלא לקום כל בקר בכוונה לנצל את היכולות והכשרונות שניתנו לנו. להבין שהם נתנו לנו מכיון שגם אם אנחנו מתלבטים באמונה שלנו, הקב”ה, כפי שנאמר בפסוק הראשון איתו משכימים היהודים בבקר, מאמין בנו! אפשר בהחלט לעשות וליצור מתוך כך, וגם לשמוח על כך.  
Rabbi Asher Vasertil (1921-2008) writes in his book “Birkat Asher”:
“A fine line differentiates between joy out of negative pride, and joy out of knowing the True Source of all achievements… When a person remembers the Source of his strength and talent and the One who has rewarded him with kindness until now, he may happily say, “my own power and the might of my own hand have won this wealth for me”…  		כותב הרב אשר וסרטיל (1921-2008) בספרו “ברכת אשר”:
“חוט השערה מבדיל בין שמחה מתוך גאווה שלילית, לשמחה מתוך הכרת המקור האמיתי לכל ההישגים… כאשר זוכר האדם את מקור כוחו וכשרונו ואת מי שגמל עמו חסד עד כה, רשאי הוא לומר בשמחה ‘כחי ועצם ידי (שבאו לי מאת ה’) עשה לי את החיל הזה'”.  
Rav Uri Sharki says that Rabbi Zvi Yehuda Kook of blesses memory, used to send his students on Independence Day to see the IDF parade that was held in the first years of the state in order to fulfill the mitzvah – “and you’ll say in your heart, my own power and the might of my own hand”…  

Yes, we should say it, and from here, understand that the verse immediately following, depends on this one, impossible to reach it without going “through” our verse.  That is, if we don’t recognize our own strength, we might also not recognize the Holy One’s strength. Rather, only if we recognize, in our hearts, our own power, not too much of it, but also not too little, we will be able to understand the limitations of this power, and thus, the Power that above and around us: “Remember that it is Hashem your Gd who gives you the ability to be strong, in fulfillment of the covenant made on oath with your fathers, as is still the case”.  		הרב אורי שרקי מספר שהרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה שולח את תלמידיו ביום העצמאות לראות את מצעד צה”ל שנערך בשנותיה הראשונות של המדינה כדי לקיים את המצווה – “ואמרת, כחי ועוצם ידי”.  

כן, עלינו לומר את הפסוק הזה, ומכאן להבין, את הפסוק שבא מיד לאחר מכן ותלוי בפסוק הזה, ואי אפשר להגיע אליו בלי ללכת “דרך” הפסוק שלנו.
כלומר, אם לא נכיר בכוחנו, יתכן שגם לא נכיר בכוח של הקב”ה, אלא, רק אם נכיר, בלבבנו, בכוחנו  – לא יותר מידי, אך גם לא פחות מידי, נוכל להבין את מגבלותיו של הכח הזה, ונוכל להבין גם טוב את יותר את הכוח שמעלינו וסביבנו:
“וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה”.  

שבת שלום – SHABBAT SHALOM

Pictures from 1950 (with David Ben-Gurion watching; 1952 & 1960 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%A2%D7%93_%D7%A6%D7%94%22%D7%9C

And the trailer for Radical, an amazing beautiful and moving film about potential:
https://www.youtube.com/watch?v=U6ZKezPhVz4

Posted in Uncategorized | Leave a comment

Coming up: Tu Be’Av

Posted on August 16, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

שבת נחמו לקראת טו באב

It says in the Talmud: The mishna taught that Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as happy for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur. The Gemara asks: Granted, Yom Kippur is a day of joy because it has the elements of pardon and forgiveness, and moreover, it is the day on which the last pair of tablets were given. However, what is the special joy of the fifteenth of Av? Well, I’m a little confused. On Yom Kippur there is compassion and forgiveness, we know that, but is this the day we’re given the second sets of the two tablets? The accounting of days is as follows: On the 6th of Sivan, we experienced the Giving of the Torah event, but we really didn’t get anything on that day. Moshe stayed on the mountain for 40 days and 40 nights and came down on the 17th of Tammuz. This day was supposed to be a “holiday to Gd”, as Aaron the high priest said, but instead, Moshe broke the tablets and it became a day of chaos. Moshe then stayed with the people for 40 days, until the first of the month of Elul, then in the month of forgiveness and atonement, he went up to the mountain for another 40 days, and returned with the second tablets on the 10th of Tishrei, which is… Yom Kippur!   And the 15th (T”u) in Av?  נאמר בתלמוד (תענית ל:ב): אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת.
אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא?…
טוב, כבר התבלבלתי.
ביום כיפור יש סליחה ומחילה, זה אנחנו יודעים, אבל זה היום שנתנו בו הלוחות השניים?
חשבון הימים הוא כך:
בו’ בסיון היה אירוע מתן תורה, אבל לא קבלנו כלום. משה נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה וירד ב…. י”ז בתמוז. יום זה היה אמור להיות “יום חג לה'”, כפי שאמר אהרון הכהן, אבל במקום זה, משה שיבר את הלוחות ונהיה יום בלגן.
משה נשאר עם העם 40 יום, עד א’ בחודש אלול, ואז בחודש הסליחות והתשובה, עלה להר, לעוד 40 יום, וחזר עם הלוחות השניים ב…. עשירי בתשרי, הוא יום כיפור! ו-15 (טו) באב?
Let’s start with what it’s not: it’s not a Jewish Valentine’s Day; we have no holy saint in charge of this day, except of course, for the holiness of life. So what is it?נתחיל בזה שזה לא “חג ולנטיין יהודי”. אין לנו שום קדוש שעומד במרכז היום שזה היום שלו, חוץ מכמובן, קדושת החיים.
אז מה כן?  
According to the Mishnah, on this day “the young ladies of Israel would go out and dance in the vineyards” (Ta’anit 31:a), and then they would probably make matches, although it is hard to believe that they “just” took girls from the vineyards? Unlikely. Maybe that was this year’s annual celebration? Either way, we will still have to ask, why exactly on this day? Why shouldn’t you make matches every other day? Or, simply, every day? What is there about this date that makes it special? In tractate Rosh Hashanah (10:b), Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree on the question of when the world was created: Rabbi Eliezer says that the world was created on the first day of Tishrei, and Rabbi Yehoshua says that the world was created on the first day of Nisan. The day in question is the day of the creation of human. That is, the whole world and the moment when it was said “Let there be light” was 6 days earlier. According to Rabbi Eliezer – 25 of Elul, and according to Rabbi Yehoshua – 25 of Adar. So… I’m still not clear, what does all this have to do with the 15th of Av?   In tractate Sota (2:a) we have a statement that “forty days before the creation of a child, a voice comes out and says from such and such (soul, goes) to such and such”… that is, that before the action there is a thought, and this thought begins 40 days before. If we follow Rabbi Eliezer’s approach, we will find that 40 days earlier, this is the 15th day of Av. Whereas, if we go with Rabbi Yehoshua, we will find that 40 days before creation, there was a 15th day of Shvat, i.e. – Tu Bishvat! If so, the 15th of Av and the 15th of Shvat do not just sound “similar”, but there is something in them that is suitable for connection, growth, and love.לפי המשנה, ביום זה היו “בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (כלומר רוקדות) בַּכְּרָמִים” (תענית לא:א), ואז כנראה היו משתדכים, למרות שקשה להאמין ש”סתם” לקחו בנות מהכרמים? לא סביר. אולי היו אלה החגיגות של שנה זו?  
כך או כך, עדיין, נצטרך לשאול, למה דוקא ביום הזה? למה לא כדאי לעשות שידוכים בכל יום אחר? או, פשוט, בכל יום? מה יש בתאריך הזה שמייחד אותו?

  במסכת ראש השנה (י,ב) רבי אליעזר ורבי יהושע חולקים בשאלה מתי נברא העולם:
רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בא’ בתשרי, ורבי יהושע אומר שהעולם נברא בא’ בניסן. היום המדובר הוא יום בריאת האדם. כלומר, העולם כולו והרגע שבו נאמר “יהי אור” היה 6 ימים קודם לכן. לפי רבי אליעזר – בכ”ה באלול, ולפי רבי יהושע – בכ”ה באדר.
אז…
עדין לא ברור לי, מה כל זה קשור לט”ו באב?
במסכת סוטה (ב:א) יש לנו אמירה ש”ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני”… כלומר, שלפני העשיה יש מחשבה, והמחשבה הזו מתחילה 40 יום קודם לכן. אם נלך בגישתו של רבי אליעזר, נגלה ש-40 יום קודם לכן, זהו יום ט”ו באב. ואילו, אם נלך עם רבי יהושע, נגלה ש-40 יום לפני הבריאה, היה יום ט”ו בשבט! אם כך, ט”ו באב וט”ו בשבט לא סתם נשמעים “דומים”, אלא יש בהם משהו שמתאים לחיבור, צמיחה, ואהבה.
Rabbi Eliezer also said about this day, “It is from the 15th of Av and onward, that the sun’s energy weakens a bit”, that is, Rabbi Eliezer is perhaps acting here as the first weather forecaster. How does he know that as of the 15th of Av, the sun is starting to weaken a bit? We will do another calculation with our calendar: Ideally, the 1st of Tishrei, Rosh Hashanah falls on the day of the equinox, that is, September 21. The 15th of Av is 6 weeks before the 1st of Tishrei, that is, exactly at the midpoint between the longest day and the day of the equinox. If so, from here on, we begin to approach autumn. Of course, it will still be hot, even very hot, but we are getting the first hints: birds we haven’t seen are here; and some clouds above the horizon, and hopefully, a little less “heat” in all areas…עוד אמר רבי אליעזר על היום הזה, “מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה”,
כלומר, רבי אליעזר משמש כאן אולי כחזאי מזג האויר הראשון. איך הוא יודע שמט”ו באב השמש מתחילה קצת להחלש?
נעשה חשבון נוסף עם הלוח שלנו:
באופן אידיאלי, א’ בתשרי – הוא ראש השנה היה יום השויון, כלומר ה-21 בספטמבר. ט”ו באב הוא 6 שבועות לפני א’ בתשרי, כלומר בדיוק בנקודת האמצע בין היום הארוך ביותר ליום השויון.
אם כך, מכאן והלאה, אנחנו מתחילים להתקרב לסתו. ברור שעוד יהיה חם ואפילו חם מאד, אבל אנחנו מקבלים רמזים ראשונים: ציפורים שמזמן לא ראינו. עננים מעל קו האופק, והלוואי, ירידת ה”חום” בכל התחומים…
Sages also teach us in the Midrash (Lamentations Rabbah) that in the desert, the 9th of Av was a day of national mourning. Every year for almost 40 years, it was the day when those whose time had come to leave the world, died. But, once the Children of Israel entered the Land of Israel, the day of Tisha Be’Av turned from a day of fasting and torment, into a holiday – the holiday of entering the Land. It can be calculated this way: If the golden calf had not been built, Moses would have returned on the 17th of Tammuz with the Tablets. The Israelites would have organized, and being 11 days from entering the Land (Deuteronomy 2:1), they would have arrived in the Land on the 1st of Av, Rosh Hodesh. This was also Helps us understand the names of the month “Av”, the first, the cause of all other events, the month in which we enter the Land of Israel! Especially compared to the month of “Aviv”, Nissan, which is the beginning of redemption and therefore a smaller “Av”… Thus, the middle of the month of Av would be the holiday of entering the Land of Israel. If the holiday had started on the 9th of this month – a holiday that turned into mourning, and one day will once again become a holiday; and if this holiday would have lasted 7 days like Pesach and Sukkot and other periods when we mark time in our tradition, it would have ended with a particularly happy and wonderful holiday, in the heart of the month of Av, on the 15th of Av, a holiday in which we rejoice in the redemption and resettlement of the land. Whatever we do, may we have a good one! Wishing you good news and Shabbat Shalomעוד מלמדים אותנו חז”ל במדרש (איכה רבה) שבמדבר יום תשעה באב היה יום אבל לאומי. בכל שנה במשך כמעט 40 השנים, זה היה היום שבו מתו מי שהגיע זמנו לעזוב את העולם.
אבל, כשנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, יום תשעה באב הפך מיום צום ותענית, ליום חג – חג הכניסה לארץ.
אפשר לחשב את זה כך:
אילו לא היה נבנה עגל הזהב, היה משה חוזר בי”ז בתמוז עם הלוחות. בני ישראל היו מתארגנים, ובהיותם 11 יום מהכניסה לארץ (דברים ב:א), היו מגיעים לארץ בראש חודש אב.
זה היה גם עוזר לנו להבין את שמות של חודש “אב”, הגדול, הראשון, הגורם לכל שאר האירועים, החודש בו אנחנו נכנסים לארץ ישראל! במיוחד בהשוואה ל-חודש ה”אביב”, ניסן, שהוא תחילת הגאולה ולכן “אב קטן”…
כך, אמצע חודש זה היה נהיה חג הכניסה לארץ. אילו התחיל החג בתשעה באב – שהוא יום חג שהפך לאבל, ויום אחד עוד יחזור ויהפוך ליום חג, והחג הזה היה נמשך 7 ימים כמו פסח וסוכות ותקופות ציון אחרות במסורת שלנו, הוא היה מסתיים בחג שמח ונפלא במיוחד, בלב חודש אב, ט”ו באב, חג שבו נשמח בגאולה ובישוב הארץ.

איפה שלא נהיה, הלוואי ונזכה ליום טוב.

בשורות טובות ושבת שלום
Posted in Uncategorized | Leave a comment

Tish’a Be’av & Tu Bishvat….

Posted on August 12, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

תשעה באב וטו בשבט – קיץ תשפד – 2024

הדבר הכי גרוע בתשעה באב, חוץ מזה שזה הצום הכי ארוך והכי חם בשנה, זה שזה קורה באמצע הקיץ, כשבית הספר בחופש הגדול.
בנקודה מסוימת, היתה הצעה לשלב את יום השואה ותשעה באב. אחרי הכל, אמרו אלה שהיו בעד, יש לנו כבר יום אבל לאומי. בואו ונשים את כל הצרות הלאומיות שלנו עליו. מייסדי המדינה אמרו לא (אגב, היתה גם הצעה ב-1949 לבטל את תשעה באב בגלל הקמת המדינה, וגם לכך, מסיבות שונות ולא בלתי מוצדקות, אמרו, לא).
לכן, למזלנו, באם נרצה בזאת או לא, לפחות על השואה אנחנו יודעים דבר או שניים, מה שאי אפשר לומר, על חלקים גדולים מאיתנו, בענין תשעה באב.

בשעה שיש מועדים שיהודים דתיים וחילונים חווים באופן דומה, כמו חנוכה, ויש חגים של אווירת משפחתיות ותחושת שותפות, כמו פסח ויום כיפור, תשעה באב הוא מועד שחילונים ודתיים חווים באופן שונה בתכלית.
לפי נתוני מדד צהר ליהדות ומסורת, רק 8% מהחילונים מציינים את תשעה באב, לעומת 98% מהדתיים והחרדים, ו-41% מהמסורתיים (מתוך אתר “צוהר”). או אם להזכיר משהו שאמר לי אחד מתלמידי: “תשעה באב…. רגע!? זה לא החג ההוא שאנחנו שותלים עצים? אה, נכון, ההוא זה טו בשבט… אוי, הם נשמעים ממש דומים”…
כך קרה שבמשך שנים היו לנו שיחות על איך להכניס תוכן ליום הזה. השנה, אחרי “השביעי באוקטובר”, השיחות הן אחרות כמובן, אבל האמת, לא ממש: אנחנו מתיחסים ליום הזה כהזדמנות לציין ולחוות, שוב, כאב שלנו, בד”כ בלי קשר לתשעה באב המקורי. אחרי הכל, מה פירוש שבית המקדש נחרב? למי אכפת? עברו כבר אלפיים שנה! גם על כך אמר לי תלמיד: “אם בנין נהרס או מה שלא קרה לו, וכל כך חשוב לבנות אותו, אז תבנו! למה להתבכיין?!” להתיחס לחורבן בית המקדש כאילו זה סתם עוד בנין, זה כמו לחיות בעולם בלי שמש, ושמישהו יגיד, ‘על מה אתם מתבכיינים? הנה, יש כאן מנורת לילה קטנה. תחברו אותה ויהיה אור’.
אולי זו הטרגדיה הגדולה ביותר של היום הזה, שאנחנו בעצמנו לא מבינים מה חסר לנו, ועל מה ולמה.

*******  		The worst thing about Tish’a Be’av, aside from being the longest, hottest fast of the year, is that it falls in the middle of the summer, when there is no school. At some point, there was an idea to combine Holocaust Day into Tish’a Be’av. After all, argued those in favor, we already have a national mourning day. Let’s tag all our national troubles to that one. The founders of our State said no (by the way, there was also a suggestion / inquiry to cancel Tish’a Be’av because of the State’s establishment). Therefore, lucky for us, whether we like it or not, at least about the Holocaust, we know a thing or two, which can’t be said – for a large segment of our People – when it comes to Tish’a Be’av.
While there are holidays that religious and secular Jews experience quite similarly, such as Hanukkah, and there are holidays that have a special sense of camaraderie, such as Passover and Yom Kippur, Tish’a Be’av is a day that secular and religious people experience in a completely different way.
According to the data of the Zohar Index for Judaism and Tradition, only 8% of the seculars observe Tish’a Be’av, compared to 98% of the religious and ultra-orthodox, and 41% of the traditional (from the “Zohar” website). Or, if to mention one of my past students who said to me, ‘Wait, Tish’a Be’av? Isn’t that the day we plant trees? Oh, that’s Tu Bishvat? My oh my, they do sound similar…
So it happened that for years, we’ve had discussions about how to find meaning on this day. This year, following “October 7th”, these discussions are different, of course, but still, not really: we treat this day as a chance to mark and experience, again, a pain that’s ours, most often, without any connection to the original Tish’a Be’av. After all, what does it mean that the Temple was destroyed? Who cares? It’s been 2000 years! As another one of my students said to me, “if a building collapses, or whatever happens to it, and you want it fixed, then fix it! Why the whining?”
To treat the destruction of the Temple in this manner, as if it’s just another building, is like living in a world devoid of sunlight, and for someone to say, ‘what are you complaining about? Here, plug in this little night light, you’ll be fine’.
Maybe that’s one of the biggest tragedies of this day in our time, that we don’t even know what we’re missing, and what this is all about.

*******
באחת קבוצות, כתבה מכרה שלי ש”אחינו בארץ ישראל משותקים מפחד”…
רק בשבוע שעבר הייתי בכנס הקיץ של צוהר: בחניה ליד תחנת הרכבת, לא היה מקום. ברכבת לא היה קל למצוא מושב פנוי. ובכנס עצמו, היו אלפי אנשים. תגידו, טוב, נו, הדתיים האלה… ואז תמצאו אותי מחפשת שולחן בבית קפה מקרי בעיר, חברות שמספרות לי על קייטנות הגלישה בחוף הכרמל.
זה נכון, יש פחות אנשים ברחובות. אנחנו נזהרים. מכינים את הממ”ד. וכולם, לא משנה מאיזה סידור או בלעדיו, מתפללים. אבל משותקים? עד כאן.  		In one of the groups I’m in, a friend wrote about “our brothers in Israel who are paralyzed with fear”…
Just last week I was at the Zohar summer conference: in the parking lot near the train station, there was barely one last spot for me; it wasn’t easy to find an empty seat on the train; and at the conference itself, there were thousands of people. You might say, well, well, these religious people… and then you’ll find me looking for a table at a random cafe in town, listening to friends talk about the kids’ surfing summer camps at Carmel Beach.
It’s true, there are fewer people on the streets. We are careful. The saferoom is prepared. And everyone, no matter what Siddur they are holding or not, prays. But paralyzed? That’s too far.  
*******
בית המקדש הראשון חרב בגלל חטאים גדולים: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ובית המקדש השני? “שנאת חינם”. מה זה שנאת חינם? אנשים פשוט שנאו אחד את השני בלי “סיבה”, רק בגלל איך שאלוהים ברא אותם, שונים מהם.
בתקופת בית המקדש השני כולם היו “צדיקים”, ומרוב שהם היו גם “צדיקים” וגם הכי “צודקים”, כל אחד חשב שכל מי שלא מסכים איתו, צריך לחסל אותו כי הוא מיותר בעולם… “אילו רק לא היו כאן (מלאו את החסר לפי הדובר), אז הכל היה בסדר”… וגם: “את לא מאלה ש…? אלה, צריך”… (וכאן מגיע איזה מונח כליה כזה או אחר).
בשיעור תלמוד, אנחנו קוראים מאגדות החורבן. התיאורים קשים, וכל אחד חושב על מישהו – אחר – שזה “ממש, ממש מתאים לו”, מישהו שלא נהג כשורה, מישהו שלא התיחס יפה, רק כמובן, לא אני. אני? אני הרי הכי פתוח, הכי מקבל, הכי הגיוני, הכי חושב, הכי עושה, הכי יודע, הכי… הכי צודק.
אני נמנעת מהחדשות, לא בטוחה בקשר לכותרות. אבל הדיבור הזה, זה מפחיד אותי יותר מכל.  		The 1st Temple was destroyed because of great sins: bloodshed, incest and idolatry. And the 2nd Temple? “Sin’at Chinam”, baseless hatred. What is “baseless hatred”? People just hated each other for no “reason”, just because of how Gd made them, different from them. During the time of the 2nd Temple, everyone was “righteous”, and since they were both “righteous” and “right”, everyone thought that anyone who disagreed with them, should be eliminated because he was unnecessary in the world… “If only “they” were not here (substitute according to the speaker), everything was fine”… and: “You’re not one of those who…? because they should”… (and here comes some elimination term). In Talmud class, we read from the stories of the destruction. The descriptions are difficult, and yet, everyone thinks of someone – someone else – that this “really, really suits him”, someone who didn’t behave well, someone who mistreted, only, of course, not me. I? I am the most open, the most accepting, the most logical, the most thinking, the most doing, the most knowledgeable, the most… the most “right”. I avoid the news, am unsure about the headlines. But this kind of talk, this scares me more than anything.  
*******
השבתות לפני ואחרי תשעה באב: השבת שלפני תשעה באב נקראת “שבת חזון”, וזו שאחריו נקראת “שבת נחמו”…. זה מוזר! היה צריך להיות הפוך!? קודם נחמה, כהכנה לצרות, לחורבן, לגלות, ואח”כ, אחרי שנשרוד, “אם” נשרוד, אז, כמו לכל ארגון בתקופת מעבר, נסדר לנו שבת “חזון”…
אבל חז”ל אמרו, הפוך: כשנכנסים לתוך צרה, לא צריך נחמה. צריך כוחות. צריך מיקוד. וצריך – חזון. צריך יכולת לראות מעבר. ואחרי כן, נשב, ננחם ונתנחם.

ובשבוע זה, משה גם מציג לנו ערך חדש: אהבה: “ואהבת את ה’ אלוהיך”… (דברים ו:ד). מה זה?? אפשר לצוות על מישהו לאהוב? אפשר בכוח להכריח מישהו לאהוב? לא. אז אולי זו בקשה? גם זה מוזר. אלוהים בד”כ לא מבקש. הוא מצווה והוא אומר….
אני חושבת שהוא מציין עובדה: ככה זה הולך להיות. כמו ביחסים בין אנשים, הקשר שלנו עם הקב”ה לא תמיד יהיה מסודר וצפוי. יתכן שיהיו רגעים מטורפים, אירועים בלתי מוסברים, ריבים מלאי תשוקה ולהט, חזרות נרגשות, אבל תמיד, נהיה ביחד, מונחים ע”י הכוח הכי הפשוט, הכי מורכב, המרפא והעוצמתי ביותר ביקום –
אהבה.  		The two shabbatot before and after Tish’a Be’av: the one before is called Shabbat Chazon – Shabbat of Vision, and the one after, this Shabbat coming up this week, Shabbat Nachamu – Shabbat of Comfort. And I’m puzzled: shouldn’t it be the other way around? First comfort, in preparation of the calamities ahead, and then, once we survive, IF we survive, we’ll work on our vision… but the sages tell us – opposite: going into disaster, you don’t need comfort. We need strength; we need focus; and we need – vision. We need the ability to see beyond. Later, we’ll sit, comfort and be comforted. And, in this Torah reading Moses also introduces a new value – love: “You shall love you G-d”… (Deuteronomy 6:4). What is this? Can love actually be commanded?? Who can be forced to truly love? Not possible. Is it a request, as some suggest?? Also, strange. Gd usually does not ask. He commands. And he says. I think, it’s simply – a fact. This is how it’s going to be. Just like with people, your relationship with G-d will not always be predictable, not always neat and organized. There will be crazy moments, unexplainable events, passionate break ups and emotional come-backs, but always, together, guided by the most simple, complicated, healing and powerful force in the universe –
love.  
בתשעה באב, חרב בית המקדש הראשון והשני, וגם גלות ספרד, ומלחמות עולם, וההתנתקות מגוש קטיף. ובתשעה באב, אומר התלמוד הירושלמי, המלך המשיח נולד.
שנלך לחפש למי יש יומולדת בימים אלו? קרוב לודאי שלא, אבל כן, להזכיר לנו, שאולי בכל זאת, יש קשר בין תשעה באב וט”ו בשבט.
לא נוח לגרעין באדמה הרטובה והחשוכה, לא נעים לו להבקע ולהפתח, אבל אם הוא רוצה להפוך לעץ, הוא חייב לעבור דרך השלב הנוראי הזה, ומשם, בתקוה שגם אנחנו נבין ונדע להמשיך לגדול מחושך לאור.  		On Tish’a Be’av, the 1st and 2nd Temples were destroyed; the expulsion from Spain took place; world wars began; and the disengagement from Gush Katif.
And on Tish’a Be’av, says the Jerusalem Talmud, the Messiah is born.
Should we look through people’s birthdays? Probably not. But we should be reminded that there may bea connection between Tish’a Be’av and Tu Bishvat after all. It is uncomfortable for the see in the wet and dark dirt; it’s not pleasant to crack and open; but if it wants to become a tree, it must go through this awful stage, and from there… hopeful, we too, will and that we’ll understand and know to keep growing from darkness to light.

Bsorot Tovot – בשורות טובות

Posted in Uncategorized | 2 Comments

The Book of Deuteronomy: Moses’ Story

Posted on August 8, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת דברים – הרשומון של משה

At the end of the Torah portion of Noah, we are told that Terach, Abram’s father, took his son, his grandson Lot, and Sarai, who is both his daughter-in-law and his granddaughter, and together they all left Ur Kasdim to go to the land of Canaan. They came as far as Haran, roughly around nowadays southeastern Turkey / northern Syria, “and sat there”. and then: “The days of Terah came to 205 years; and Terah died in Haran” (Gensis 11:32). Then chapter 12 opens with a commandment to Abram: …Go from your country and from your birth place and from your father’s house to the Land that I will show you… (ibid. 12:1).  בסוף פרשת נח מסופר לנו שתרח, אבי אברם, לקח את בנו, את לוט נכדו, ואת שרי שהיא גם כלתו וגם נכדתו, ויחד יצאו כולם מאור כשדים ללכת לארץ כנען. הם הגיעו עד חרן, באיזור דרום מזרח טורקיה / צפון סוריה של ימינו, “וישבו שם”
. ואז: וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן (בראשית יא:לב).
לאחר מכן, נפתח פרק יב בציווי לאברם: …לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ…. (שם יב:א).  
We can understood from this that Terach died in a ripe old age surrounded by family; then, in excellent timing, Gd sounded His voice, and Abram, Sarai and Lot continued on their way. Rashi destroys this idyllic scene for us and writes: And Terah died in Haran – (this happened) after Abram left Haran and came to the land of Canaan, and was there more than sixty years; As it is written, that Abram was 75 years old when he left Haran, and Terah was 70 years old when Abram was born, which comes to Terach being 145 when Abram set on his journey with many year left for Terach. And why did the story of Terah’s death precede Abram’s departure? So people won’t say that Abram did not uphold the commandment to honor one’s father, and rather, let him grow old and just left him…  נוכל להבין מכך שתרח נפטר בשיבה טובה כשכל משפחתו סביבו, ואחר-כך, בתזמון מעולה, אלוהים השמיע את קולו, ואברם, שרי ולוט המשיכו בדרך.

רש”י הורס לנו את האידיליה הזו וכותב: וימת תרח בחרן – (זה קרה) לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן וּבָא לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהָיָה שָׁם יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה; שֶׁהֲרֵי כָתוּב וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, וְתֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָם, הֲרֵי קמ”ה (145 שנה) לְתֶרַח; כְּשֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁנוֹתָיו הַרְבֵּה, וְלָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב מִיתָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִיצִיאָתוֹ שֶׁל אַבְרָם? שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל וְיֹאמְרוּ לֹא קִיֵּם אַבְרָם אֶת כְּבוֹד אָבִיו, שֶׁהִנִּיחוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ…    
Wait, so Abram left 60 years before Terah died! Why did the Torah confuse us? According to Rashi, the Torah did it on purpose, so that we would get the wrong impression that we got, otherwise, we might think badly of Abram, and that would spoil the rest of the story for us. But this way, we will continue reading, discovering who Avraham is, the father of our nation, the great believer, then finally, when we complete the puzzle, we will forgive him, and maybe even justify him for leaving home, when his father is still alive. And what is the long introduction for, when we are definitely not dealing with the Torah portions of Noah or Lech-Lecha?  רגע, אז אברם עזב 60 שנה לפני שתרח נפטר! למה התורה בלבלה אותנו?
לפי רש”י התורה עשתה את זה בכוונה, כדי שנקבל את הרושם המוטעה שקבלנו, אחרת, אנחנו עלולים לחשוב עליו רעה, וזה יקלקל לנו את ההמשך. ככה, נמשיך לנו בקריאה, נגלה מי הוא אברהם, אבי האומה, המאמין הגדול, ולבסוף, כשנשלים את הפאזל, נסלח לו, ואולי אפילו נצדיק את זה שעזב את הבית, כשאביו עדיין בחיים.  

ולשם מה ההקדמה הארוכה, כשאנחנו בהחלט לא בפרשת נח או לך-לך?  
First of all, because these days, anything is better, and certainly Torah, than, for example, more time in front of the news… but also, mostly, because somehow it is related to our week’s Torah portion. Here, we just learned that sometimes the Torah connects or separates certain events for us in order for us to get a certain impression, an impression that is sometimes, on purpose, wrong.  קודם כל, כי בימים אלו, עדיף כל דבר ובהחלט תורה, מאשר, למשל, עוד זמן מול החדשות…

אבל גם, בעיקר, כי איכשהו זה כן קשור לפרשת השבוע שלנו. הנה למדנו, שלפעמים התורה מחברת או מפרידה לנו אירועים  מסוימים כדי שנקבל רושם מסוים, רושם שהוא לפעמים, בכוונה, מוטעה.  
According to tradition, the Book of Deuteronomy, which begins this week, is Moshe’s last speech; a letter from him, in his own language, to us. And already a wonder: the man who began his life as one who is of a “heavy mouth and a heavy tongue” (Exodus 4:10), who told us he is “not a man of words”, ends his life with a whole book that opens with the words, “these are the Words (or “things”) that Moses spoke to all of Israel”…. Touching!לפי המסורת, ספר דברים שמתחיל השבוע, הוא הנאום האחרון של משה, מכתב ממנו, בלשונו, אלינו, וכבר פלא:
האיש שהתחיל את סיפור חייו כ”כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן” (שמות ד:10), והעיד על עצמו “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי” (שם), מסיים אותם בספר שלם שנפתח ב”אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל”… מרגש!  
In this book, the last of the five pentacles, Moshe tells us “things” from his perspective. One of the interesting stories is the story of the spies that we read in the Book f Numbers (chapter 13). There, when the spies returned, and said that ascension to the Land was impossible, we heard Caleb ben Yefuna, the representative of the tribe of Judah, who, along with Joshua, were the only ones who thought that “we can indeed go, make aliya, and inherit her for we are capable” (Numbers13:30). Moshe there, didn’t say anything, but this week in Deuteronomy, he tells us that he did speak up! Why did the Torah separate these two stories?  בספר הזה, האחרון מבין חמשת החומשים, משה מספר לנו “דברים” מהזווית שלו.
אחד הסיפורים המעניינים הוא סיפור המרגלים אותו קראנו בספר במדבר (פרק יג). שם, כשהמרגלים חזרו, ואמרו שעליה לארץ היא בלתי אפשרית, שמענו את כלב בן יפונה, נציג שבט יהודה, שיחד עם יהושע, היו היחידים שחשבו ש”עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ” (במדבר י”ג,ל). משה, שם לא אמר כלום. אבל השבוע בפרשת דברים, הוא מספר לנו שדוקא הוא כן אמר!
למה הפרידה לנו התורה את שני הסיפורים?    
Some might say that it was because Moshe changed his mind; he saw the respect given to Caleb and he also wanted to run. Some might say that it is because he no longer remembers exactly what really happened; that in “his” book, he is rewriting history… And there is, to my joy, another possibility, which says, that similarly to what we saw between Abram and Terah, the Torah, like a good detective script, deliberately separated the two parts of the story for us, so that we would get the wrong impression that we got.  יש שיגידו שזה בגלל שמשה שינה את דעתו, הוא ראה את הכבוד שעשו לכלב וגם הוא רצה. יש שיגידו שזה מפני שהוא כבר לא זוכר בדיוק מה באמת קרה, שבספר “שלו” הוא משכתב את ההסטוריה…

ויש, לשמחתי, אפשרות אחרת, והיא שבדומה למה שראינו בין אברם ותרח, התורה, כמו תסריט בלשי טוב, בכוונה הפרידה לנו את שני חלקי הסיפור, כדי שנקבל את הרושם המוטעה שקבלנו.  
That is, Moshe did speak back then, and this is what he tells us this week that he said (then) “I said to you, “Have no dread or fear of them. Hashem your Gd who goes before you, He will fight for you, just as [Gd] did for you in Egypt before your very eyes”…. (Deuteronomy 1:29-30), that is, don’t worry, Gd who has arranged miracles for you thus far, will arrange miracles for you in the future! It turns out that Gd Himself did not like this answer: Hashem heard your loud complaint and, becoming angry, vowed: Not one of those involved, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your fathers; none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it… Because of you Hashem was incensed with me too, saying: You shall not enter it either (ibid, 34-37). Wait! I thought Moses didn’t enter the land because of a quarrel, when he struck the rock instead of talking to it? Is it actually because of the incident with the spies…?? But… he’s encouraging the People! What’s wrong?  כלומר, משה כן דיבר אז, וזה מה שהוא מספר לנו השבוע שאמר (אז):
“וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַעַרְצ֥וּן וְלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם׃ ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם”…. (דברים א:כט-ל), כלומר, אל תדאגו, הקב”ה שסדר לכם ניסים עד עכשיו, יסדר לכם ניסים גם הלאה!
מסתבר שהקב”ה בעצמו לא אהב את התשובה הזו: וַיִּשְׁמַ֥ע ה’ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה…. גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה’ בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם” (שם,שם,לד-לז).

רגע! חשבתי שמשה לא נכנס לארץ בגלל מי מריבה, כשהוא היכה את הסלע במקום לדבר אליו? זה בכלל בגלל סיפור המרגלים…??
אבל… הרי הוא מעודד את העם! מה לא בסדר?  
When Moses suggested that God would arrange miracles for them, he actually said that the Land of Israel would be a continuation of the Exodus from Egypt and the time in the desert, thus showing that he does not understand the Land and life in it. Because in the land, there will be no manna from heaven, but hard work in the fields, orchards, vineyards and orchards Not water in traveling wells who accompany us for 40 years, but a prayer for rain, careful collection in reservoirs and one day, desalinization too. No mountains that will hover and protect us, but building, one stone after another, one house after another, one village after another. The Land of Israel offers a different model for our relationship with the Holy One. Our sages also told us that “one should not count on miracles” (Pesachim 64:b). That is, it is not that there will be no miracles, but they can’t be relied on; they can’t be used as a method.  כשמשה הציע שהקב”ה יסדר להם ניסים, הוא בעצם אמר שארץ ישראל תהיה המשך של יציאת מצרים ושל הזמן במדבר, ובכך הראה שהוא לא מבין את הארץ והחיים בה.
כי בארץ, לא יהיה מן מהשמים, אלא עבודה קשה בשדות, במטעים, בכרמים ובפרדסים. לא מים בבארות שיטיילו איתנו 40 שנה, אלא תפילה לגשם, איסוף קפדני במאגרים ויום אחד, גם התפלה. לא הרים שיסגרו להגן עלינו, אלא בניה, אבן על אבן, בית אחר בית, ישוב ועוד ישוב.
ארץ ישראל היא מודל אחר לקשר שלנו עם הקב”ה. גם חז”ל אמרו לנו ש”אין לסמוך על הנס” (פסחים סד:ב). כלומר, זה לא שלא יהיו ניסים, אבל לא לסמוך. לא כשיטה.  
Interestingly, this is one of the first stories that Moshe chooses to rework with us in his book. It is possible that this is his great trauma, and what is in the forefront of his mind: he, who was told from the beginning, who knew and clearly understood that the whole purpose of the Exodus from Egypt was to bring the People to the Land of Israel, will not enter it, and as the Midrash explains, not even as a bird that flies above or a cow that grazes in a meadow… and he processes this again and again.  When the Torah tells us here the story of the spies again, we learn of Moses’ pain, but also, possibly, what he may have missed: the greatness and uniqueness of this Land.מעניין שזהו אחד הסיפורים הראשונים שמשה בוחר לעבד איתנו מחדש בספרו. יתכן שזו הטראומה הגדולה שלו, והדבר שנמצא בראש מעייניו: הוא, שנאמר לו מלכתחילה, שידע והבין בברור שכל מטרת יציאת מצרים היתה להביא את העם לארץ ישראל, לא יכנס אליה, וכפי שמאיר המדרש, אפילו לא כציפור שתעופף מעל או פרה שתרעה באחו… והוא חוזר לדוש ולדרוש בכך.

כשהתורה מספרת לנו כאן את סיפור המרגלים בשנית, אנחנו לומדים את כאבו של משה, אבל גם את מה שהוא אולי פספס: את גדולתה ויחודה של הארץ הזו.  

שבת חזון שלום, בשורות טובות וצום משמעותי לצמים

Shabbat Shalom, good tidings and a meaningful fast for those fasting

ומי יתן ויתקיים בנו: כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (י”ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח:יט).

Amay we merit the fulfillment of this verse: Thus said GD of Hosts: The fast of the fourth month (the 17th of Tammuz), the fast of the fifth month (the 9th of Av), the fast of the seventh month (the Fast of Gedalia), and the fast of the tenth month (the 10th of Tevet) shall become occasions for joy and gladness, happy festivals for the House of Judah; but you must love honesty and integrity.

Pointing to Mt. Nevo area, where Moses gave his last speech

(צולם בצפון ים המלח, ספטמבר 2023) שם הר נבו, ממנו נשא משה את נאומו האחרון

Posted in Uncategorized | Leave a comment