“Ve’zot Habracha” – And this is the blessing that Moses blessed…

Posted on October 22, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

וזאת הברכה אשר ברך משה… (English below)


סוף התורה לא פעם מתפספס – חג סוכות, שמיני עצרת / שמחת תורה והופ, לפני ששמנו לב, כבר מגיעה השבת הבאה בה חזרנו לספר בראשית ותחילת התורה, ומה קרה בפרשה האחרונה?

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ (דברים לג:א). דקה לפני מותו משה מקבל את התואר “איש האלוהים” ו(אז) – מברך את בני ישראל, או אולי להיפך? ה”אור החיים” (רבי חיים בן עטר, מרוקו 1696-ירושלים 1743) מסביר שאת התואר המכובד ווהמיוחד הזה משה מקבל לא על תנאי שאחר-כך יברך, אלא דוקא בגלל שהוא מברך את בני ישראל לפני מותו.

בעצם משה בשלב זה של חייו צריך להיות מאוכזב, כועס ומריר כלפי אלוהים ועוד יותר, כלפי בני ישראל. האבות, למשל, חיו שנים רבות ממנו, והוא שנתן את כל חייו למען עם ישראל, הפסיד הכל – את משפחתו, אשתו וילדיו שלא המשיכו את דרכו. לא ידוע לנו על עושר מיוחד שהיה לו (אך שעל בן דודו ידוע הביטוי “עשיר כקורח”). בעבודה היו לו קשיים עם תלונות מכל הצדדים, ובמיוחד, בני ישראל – שכל השנים עשו לו צרות והכי גרוע, בגללם נמנעה ממנו הכניסה לארץ המובטחת אליה שאף להגיע. מה כל אחד מאיתנו היה עושה במקומו? מה כל אחד מאיתנו היה עושה לו ידענו שזהו היום האחרון בחיינו עלי אדמות? אלה הן השעות האחרונות! בשלב זה, הקב”ה לא מצווה על משה לעשות כלום. כל מה שקורה כאן זו בחירתו של משה, והוא בוחר לנצל את הדקות האחרונות שלו לברך את בני ישראל. הבחירה הזו, היא שנותנת לו את התואר הזה שנמצא רק כאן ובספר תהילים (צ,א) – מֹשֶׁ֢ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים.

חז”ל לעומת זאת טענו שמשמעות הביטוי “איש האלוהים” הוא כמעט מילולי ושמשה היה – “מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה א-לוהים” (דברים רבה פרשה י”א). במחשבה ראשונית, התיאור של “מחציו ולמטה איש” עשוי להתקבל על דעתנו, שכן כל אחד מאתנו הוא איש. מה שיותר קשה הוא הביטוי “מחציו ולמעלה א-לוהים“. האם משה הוא חצי אלוהים?

אך גם הפוך יש קושי: הרב קוק בספרו “עין אי”ה” מקבל בהבנה שמשה הוא “מחציו ולמעלה א-לוהים“, שהרי דבריו של משה אינם דברי עצמו כי אם דברי ה’. מה שלא מובן לרב קוק הוא הביטוי “מחציו ולמטה איש” – וכי יש לו למשה אישיות משלו? משיב הרב שזו היתה מעלתו של משה, שאחרי שזכה להיות הצינור המושלם לדבר ה’, הזדכך הוא כל כך עד שגם האישיות הפרטית שלו הצטרפה לדבר ה’.

ואולי נבין את זה כך:

למשה רבנו היו שני תפקידים: משה הוא “נותן התורה”. רק בזכות משה אנחנו יודעים ומאמינים שהתורה שיש לנו עד היום הזה היא דבר ה’. גם כיום, אחרי קריאת התורה בבית הכנסת, עולה מישהו שנקרא ל”הגבה”, פותח שלושה “דפים” מספר התורה על השלחן, ומגביה את הספר כשהוא פתוח כדי להראות את הכתוב לכל הקהל העומדים מימינו ומשמאלו. הוא מסובב אותו לפנים ולאחור, כך שכל האנשים והנשים יוכלו לראות את הכתב ולומר: “וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, עַל־פִּ֥י ה’ בְּיַד־מֹשֶֽׁה” (דברים ד,מד, במדבר ד, לז), בדיוק בדיוק – זאת! ויש אומרים, שכנראה במקור המגביה היה אומר את החלק הראשון – וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה… והעם היו עונים לו – עַל־פִּ֥י ה’ בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ זה היה משה, נותן התורה שנאמרה לו מפי הקב”ה.

אך למשה היה גם תפקיד אחר שקדם למתן תורה כשעמד מול פרעה וחרטומיו, כשהוביל אותנו ממצרים בדרך מעבדות במצרים לחירות והדריך אותנו אל גבולות ארץ ישראל. זהו תפקיד שונה לחלוטין – תפקיד פוליטי, מדיני, “מלוכלך”. הוא צריך “להתעסק” עם מנהיגי העמים מסביב. להלחם. להחליט מה עושים עם השלל. להתקיף. להגן. למנוע מחלוקות פנימיות, וכשהן פורצות להתמודד איתן. אם בהר סיני ראינו את משה חי כמו מלאך, בשיא הרוחניות, הרי שאת משה גואל ישראל, אנחנו רואים מתעצבן, כועס, מתדיין, שופט, מתחתן, מגדל ילדים, וכמו כולנו, גם לפעמים, אולי, טועה.

מעניין וחשוב להזכיר, שהתפקיד הפוליטי-מדיני קדם לתפקיד הרוחני, ואולי זה מזכיר לנו את ימינו אנו: קודם כל, לצאת מהגלות. קודם כל לבנות את הארץ, פיזית. ועכשיו, כשיש לנו מדינה – וברור שהמאבק הפיזי לא תם. אני כותבת ושומעת את ה”בומים” ברקע – אפשר להתחיל להתפנות, להתדיין ולתהות, איך יראה הצד הרוחני של המדינה הזו? יהיו חגים ברחובות העיר? עם או בלי הפרדה? חרדים ילכו לצבא, ואם כן, איך? ומה ילמדו בבתי הספר? תורה ומסורת ומתמטיקה ולימודי “חול”? רק “חול”? רק תורה? אלה הן השאלות שעומדות לפנינו, בשונה מאד מהשאלות אותן שאלו ממש כאן לפני כ-100 שנה.

ועדיין.

משה כולו הוא “איש האלוהים”, והוא משל לכל עם ישראל, כפי שמבאר הרב קוק ב”אורות”: “טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין הא-לוהי הזה המיוחד באופי הישראלי לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה” (אורות, ישראל ותחיתו, פסקה ל”א).

וכך מגיעה קריאת התורה הזו דוקא בשמחת תורה שבארץ הוא גם יום שמיני עצרת. יום שהוא גם סוף לתקופת החגים ולקריאת התורה השנתית, וגם התחלה לשנה החדשה: היה לנו יום דין והיה לנו יום רחמים, והיתה לנו תקופת תשובה והיה לנו חג שמח. מה נבחר מכל החלקים האלה לשנה החדשה? התשובה היא, כמובן, כן. הברכה שנשארת לנו ממשה היא לזכור שלמרות אשליות זמניות, כל החלקים אינם שלם בפני עצמם, אלא פיסת חיים הכרחית לקיומו של השלם כולו.

מועדים לשמחה וחג שמיני עצרת / שמחת תורה שמח.

Ve’zot Habracha – And this is the blessing that Moses blessed…

The end of the Torah is often missed – the holiday of Sukkot, Shmini Atzerat / Simchat Torah and whoops, before we realize it, the next Shabbat is already upon us and we return to the Book of Genesis and the beginning of the Torah, and what happened in the last portion?

“And this is the blessing that Moses, Ish Ha’elohim, blessed the Children of Israel before his death (Deuteronomy 33:1). One moment before his death Moses receives the title “Ish Ha’elohim”, literally Man of God and (then) – blesses the Israelites, or maybe, it’s the other way around? The “Or Hachayim” (Rabbi Chayim Ben Atar, Morocco 1696-Jerusalem 1743) explains that Moshe receives this honorable and special title not on the condition that he will bless them later, but precisely because he blesses the Israelites before his death.

Actually Moshe at this stage of his life should be disappointed, angry and bitter towards Gd and even more so, towards the Israelites. The forefathers, for example, lived longer than he did, and he who gave his whole life for the People of Israel, lost everything – his family, wife and children who did not continue his path; we do not know about any special wealth he had (though his cousin is known for the expression “rich as Korach”). At work he had difficulties with complaints from all sides, particularly from the Israelites – who had caused him trouble all these years and worst of all, because of them he was prevented from entering the Promised Land which he sought and aspired so much. What would any of us do in his place? What would each of us do if we knew this was the last day of our life on earth? These are his last few hours! At this point, Gd does not command Moshe to do anything. Everything that happens here is Moshe’s choice, and he chooses to use his last moments to bless the Israelites. It is this choice that gives him this title that is only found here and in the book of Psalms , Ish Ha’elohim.

The Sages, on the other hand, claimed that the meaning of the phrase “Ish Ha’elohim, the man / human (some would say – agent, messenger) of Gd is almost literal and that Moses was – “from the middle and below – a human, from the middle and above – Gd” (Deuteronomy Rabbah Parsha 11). At first thought, the description of “from the middle and below – a human” may be acceptable to us, since each of us is a human too. What is more difficult is the expression “from the middle and above – Gd”. Is Moses half Gd?

But there is also a difficulty the other way around: Rav Kook in his book “Ein Iy”a” accepts that Moshe is “from his middle and above – Gd”, not because he himself is Gd but because Moshe’s words are not his own words but the words of Gd. What Rav Kook does not understand is the phrase “from his middle and below – human” – did Moses have his own personality? The rav replies that it was Moshe’s virtue, that after he had the privilege of being the perfect conduit for Gd’s word, he enriched himself so much that his private personality also joined Gd’s word.

And maybe we can understand it like this:

Moshe our Teacher had two roles: Moshe is the “Giver of the Torah”. It is only thanks to Moses that we know and believe that the Torah we have to this day is the word of Gd. Even today, after we read the Torah in the synagogue, someone is called for “hag’baha“, opens three “pages” from the Torah scroll on the table, and raises the Torah when it’s open to show the writing to all the people standing to his right and left. He turns it forwards and backwards, so that all the men and women can see the writing and say:

“This is the Torah that Moses placed before the Children of Israel, in accordance with the word of Hashem, in the hands of Moses” (Deut. 4,44 & Numbers 4,37). This! This is it! And some say that probably in the original Magbiha would have said the first part – “this is the Torah”… and the people would have answered him “in accordance”… This was Moses, the Giver of the Torah that was spoken to him by the mouth of Gd.

But Moses also had another role that preceded the Giving of the Torah, when he was the one who stood before Pharaoh and his magicians, the one who led us from Egypt on the way from slavery to freedom, guiding us as we reached the edge of the Land of Israel. This is a completely different role – a political, stately, “dirty” role. He has to “deal” with the leaders of the surrounding nations. fight. decide what to do with the loot from a war. attack. protect. He has to prevent internal disputes, and when they break out, manage them. If on Mount Sinai we saw him living like an angel, at the height of spirituality, then as the Redeemer of Israel we see him getting frustrated, angry, debating, judging, marrying, raising children, and like all of us, also sometimes, perhaps, being wrong.

It is interesting and important to note that the political role preceded the spiritual one, and perhaps this reminds us of our own day and time: first of all, we needed to get out of exile; first of all, build the country, physically. And now, that we have a country – and I’m very aware that the physical struggle is not quite over as I’m writing, sitting in the sukkah and hearing the “booms” in the background – can we start to clear out, debate and wonder, what will the spiritual aspect of this country look like? Will there be holidays in the city streets? With or without a mechitza”? Will Ultra-Orthodox go to the army, and if so, how? And what will our children learn in schools? Torah and tradition along with mathematics and “mundane” studies? Just “regular studies”? Only Torah? These are the questions that face before us, which are very different from the questions that were asked here about 100 years ago.

And yet.

All of Moses is Ish Ha’elohim which is a parable for all the People of Israel, as Rav Kook explains in Orot: “A great mistake is in the hands of those who do not feel the unique unity of Israel, and wish in their imagination to compare this divine matter that is unique to the Israeli character, to other people and languages among the families of the earth, and from this comes the desire to divide the national issue and the religious issue into two divisions, and both together fall into this lie, because all the issues – thought, feeling and idealism, which we find in the Israeli nation, are one undivided piece, and all together acts” (Orot, Israel and His Resurrection, paragraph 11).

And so this Torah reading comes precisely on Simchat Torah, which in Israel is also Shmini Atzeret. A day that is both the end of the holiday period and the annual reading of the Torah, and the beginning of the new year: we had a day of judgment and we had a day of mercy, and we had a period of repentance and we had a happy holiday. What will be chosen from all these parts for the new year? The answer is, of course, Yes. The blessing that remains for us from Moses is to remember that despite occasional temporary illusions, any of the parts are not a whole by themselves, but a piece of life necessary for the existence of the complete whole.

Wishing you joy and wellbeing and good tidings on this holiday of Shmini Atzeret / Simchat Torah.

מה הדגל שלך אומר עליך? מתוך:
https://blog.nli.org.il/simchat_torah/

Posted in Uncategorized | Tagged | Leave a comment

Between the Sukkah & the Mamad – thoughts for Shmini Atzeret / Simchat Torah 5785 – 2024

Posted on October 21, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

October 7th 2024 showed up right between Rosh Hashanah and Yom Kippur, as if emphasizing this dialog we’re having with the world around us, on all its levels, through the two calendars, and in Israel it was not to be missed with its ceremonies, films, interviews, memories, stories, remembrance and a night show of sirens and “booms”.

And yet.

October 7th is not my day. Not my date. Yes, I know: “the 7th of the 10th” became such a concept that even on the 17th of Tammuz someone said, “7 plus 10 equals 17! That’s the day the walls were breached!”…

Maybe. But for me, this war started on Shmini Atzeret, celebrated in Israel with Simchat Torah, the 8th day of “assembly”, the day the world stopped.

And somewhere there, between the 7th and the 8th – that’s the whole story.

The number 7 describes things within nature. Sheva (7) is related to the word “save’a” – satiated, full, exact, not too much and not too little. There are seven days of the week; seven blessings for the bride and groom; seven days of mourning; seven weeks between Passover and Shavuot; seven years to Shmita. Seven describes the circles of life that we move through and within “to enjoy them to the fullest”. This is our physical, “normal”, everyday existence, here and now, in this world.

But eight. Eight is a different story.

The first 8th day is the first day we were able to actively participate in this world, after the seven days of creation. This is the day of brit-mila, circumcision, the day of the covenant between us and G-d. The Torah portion Shmini tells about the inauguration of the Tabernacle, the point where heaven and earth connect. The Hebrew root for the number eight, shmone, is shared with fat (shamen) and oil (shemen), expressing that which fills too much, overflowing and spilling over. Most of all, “eight” leaves the known place of the circles of life, and goes to the unknown, like the number eight that looks like an infinity sign, going on and on and on…

The holiday of Sukkot, the holiday of all nations, is seven days long. Those seven days – wonderful and beloved in their own way – describe the orderly world and its rules. In them we have actual things to touch and hold, a sukkah and the four species. But you, says the Holy One to us, please pause, atzor, stay with me for one more day; you don’t have to bring anything, there are no items and symbols; just come as you are; it’s a day for just us; a day of going above and beyond.

While we very much live in this physical world, here and now, we’re asked to remember that that’s not all there is, and there is a part we don’t know and can’t get. Maybe we forgot. Maybe we started thinking – knowing! – that 100% of The Justice, Knowledge, Truth – all in caps, is clearly, decisively, exclusively, even angrily only with “us”, whoever we are, whatever “side” we’re on. And suddenly, it turned out that we too, all of us, yes, even me and you too – we didn’t and we don’t really “know”, not everything… And here we are, invited to live, not with either-or, but with both: to keep doing and acting and being in this world as if everything depends on us, and simultaneously, also to hold an awareness that there is more, a part that’s Unknown.

This seeming duality is also necessary when it comes to this year’s question: to celebrate Simchat Torah this year or to not celebrate? There are those who say, we can never dance again, and those who say, keep up the tradition, and my answer is – yes, to both. In the words of Rabbi Yehoshua to those who wanted to take upon themselves stringent mourning practices following the Temple’s destruction: “it’s impossible not to mourn. But to mourn too much, is also impossible” (Bava Batra 60:b). We should not cancel the holiday but to be oblivious to everything that happened last year and since, aside from being insensitive, might mean learning nothing, and that too, holds its dangers.

Recently, I came across a collection of articles called “Ha-Ma’ayan – expanded Issue on the 50th anniversary of the Yom Kippur War” published Tishrei 5783 / 2023, shortly before this war. Among the authors, Rav Dr. (reservist Lt. Col.) Mordechai Halperin who was a young rabbi at the Golan Yeshiva, just established in Moshav Ramat Magshimim. The rabbi tells about the supersonic “booms” in the middle of Yom Kippur morning prayer, the airplanes overhead, and the heavy bombing when hundreds of shells rained on the moshav all through that afternoon.

The rabbi himself was recruited Sat night and transferred to Sinai at the head of a rabbinic military force designated for the removal and proper burial of bodies from the combat zone. In his essay he describes countless difficult moral, human and halachic dilemmas during the war. One of them is when he’s told – on Shmini Atzeret / Simchat Torah (5733 / 1973) – to go out in order to collect bodies of soldiers in an IDF post that was conquered by Egyptians on Yom Kippur, and then again conquered by the IDF. He opens the paragraph about this horrific experience with the words: “On Simchat Torah, after the completion of the hakafot (dancing around with the Torah)”…..

Fascinating as they are, I will not go into halachik deliberations and description itself here. These first few words ”on Simchat Torah, after the completion of the hakafot” hit me. Simchat Torah was less than two weeks after the outbreak of the Yom Kippur War; we were still in the middle of this war, which comprised of a surprise attack on two fronts at the same time; a war that within three weeks will claim almost twice as many deaths as we have experienced in this whole last year, at a time that the State of Israel had between a third and a half of its current Jewish population. We may wonder – Rabbi, excuse me, with all due respect, what’s with Simchat Torah and the hakafot at such a time?

I decided to write Rav Halperin and asked him: Were there actually hakafot on Simchat Torah 1973? He answered: “There were regular hakafot with an adjustment to the soldiers and officers’ daily schedule. No one thought of forgoing Simchat Torah. On the contrary. The joy was powerful and enormous in the participants’ hearts. So later, we went to the dangerous Suez Canal area without feeling fear and without dread”…

I wonder if maybe history is not that different nowadays from what it always was. What is different is that this time it’s on us, here and now. What would we do?

Rav Chaim Soloveitchik wrote about 80 years ago: “Simchat Torah… the holiday is not called “Simchat Israel” (i.e. the joy of Israel) but Simchat Torah (that is – the joy of the Torah), and it is not (that important) that Israel rejoice in the Torah, but the main thing is that the Torah rejoices in Israel“…

On the other hand, it is told about Rav Yisrael Slanter who seemed sad on one Simchat Torah. When his students asked him, he explained:

“Suppose someone had joy and sorrow from two separate matters, then the joy from the one might reduce they worry and sadness over the other, but if the joy and sorrow are from the same issue, then it’s different. For  example, what if someone has an only child who is wonderful and beloved and his father rejoices in him, but then, this child is terribly sick, then the joy cannot relieve the sadness but rather – the greater is the joy the child brings, the greater will the pain caused by his illness, so it is for us”… Rav Salanter spoke on the Torah, which brings joy but also is suffering. We can likened it to the situation in Israel: the greater the joy and pride in our homeland, the greater the distress and fear over the situation at hand.

Which means to me, especially on this Shmini Atzeret / Simchat Torah, not to choose either or none, but both.

Last year, after Shabbat and chag, I decided to post on facebook, asking my friends overseas to not skip Simchat Torah. Recently, a dear friend sent that post back to me. It read:

“This might sound like a crazy thing to say, considering the news, and I write it with tears in my eyes, but today, outside of Israel, is SIMCHAT TORAH and If you’re able to celebrate safely, however you opt to do so, even if there’s no synagogue nearby and you’re just dancing in your home, plz, plz do so!

You might think, how can you say this, this is no time for celebration!… so, I agree, don’t drink too much; don’t eat too much; let your voice choke when you sing; dance with tears in your eyes; but… don’t let them win this war, don’t let them take away our holiday as well”….

This year, as I’m writing this between the sukkah and the mama”d (home safe room), I realize I may not be able to make it to shul, but wherever I am, I hope to dance. Tears may be running down my face as  sadness and joy, gratitude and fear, gloom and glory, known and unknown, all blend to one. Especially in Israel, putting Shmini Atzeret and Simchat Torah together means we don’t choose. Rather, we embrace it all in our people’s “rain dance”, in hopes for a good year, life and blessings as we start once again.

Moa’dim Lesimcha & Chag Same’ach

Posted in Uncategorized | Tagged , , , | 1 Comment

“Anyone who has not seen the joy of Beit HaSho’eva, has not seen (real) joy in his life” – Sukkot, 5785-2024

Posted on October 16, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

“מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו” – סוכות, תשפ”ה

האמירה המפורסמת “מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”, מקורה בתלמוד, במסכת סוכה (נא:א) ובאירוע שהיה קורה תוך כדי חג הסוכות. מתי זה ועל מה מדובר?

בימינו, נשארו לנו בחג הסוכות שלוש מצוות – לשבת בסוכה, ליטול ארבע מינים ולהיות “אך שמח”, אך בתקופת בית המקדש היו מצוות ומנהגים נוספים שלנו נשארו מהם כיום רק רמזים. אחת מהן היא “ניסוך המים”.

התורה מצווה במפורש על ניסוך שמן ויין על המזבח, ואילו המים רק נרמזו דרך אותיות נוספות וחסרות בפסוקים העוסקים בקרבנות חג הסוכות, כמו שנאמר בתלמוד:
רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני: “וְנִסְכֵּיהֶם” (במדבר כט, יח) ונאמר בששי: “וּנְסָכֶיהָ” (שם, לא) ונאמר בשביעי “כְּמִשְׁפָּטָם” (שם, לג) – הרי מ”ם יו”ד מ”ם, הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה (תענית ב:ב).

רגע… בגלל כמה אותיות (3!) חז”ל “ממציאים” מצווה לחג?

לא בדיוק. לפי התלמוד, ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני (סוכה לד:א) ובנוסף, מסופר במפורש שדוד ניסך מים (ספר שמואל ב’ כ”ג, ט”ו-ט”ז), אך האמת, שזו שאלה שנוגעת בשיחה ארוכה יותר על תורה שבכתב ותורה שבע”פ. הקיצור הוא שבשעה שיש עמים ודתות אחרות ש”אימצו” את התנ”כ – כפי שנראה כשבלא מעט מלונות בארה”ב אפשר למצוא ליד המיטה “בייבל” – הרי מה שמבדיל ומייחד את עם ישראל הוא לא התנ”כ עצמו, אלא דרך ההבנה והפירוש שיש לנו על התנ”כ בפרט והחיים בכלל, כלומר, התורה שבע”פ. כקוראים אנחנו מתעקשים, ‘למה לא כתבו בדיוק’…? אך בו בזמן אנחנו יודעים שאי אפשר לכתוב הכל. אפילו בספר מודרני יש לא מעט דברים שהושארו, בכוונה, עבור הקורא. קל וחומר, בתורה יש דברים רמוזים ונסתרים.

בדיוק מסיבה זו, היו סביב ניסוך המים מחלוקות גדולות בין הפרושים לצדוקים בתקופת בית המקדש, ולא רק מחלוקות תאוריתיות אלא תגרות ממש. מסופר במשנה על צדוקי שנסך מים על רגליו מכיון שלא קבל את ניסוך המים על המזבח, ועל כך, “רגמוהו כל העם באתרוגיהן ונפגמה קרנו (הפינה) של מזבח” (משנה, מסכת סוכה ד,ט).

מה הענין עם המים?

המים בתורה הוזכרו לראשונה מיד בתחילת ספר בראשית (בראשית א,ב):

“וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”.

בעברית המילה מים היא ריבוי זוגי של המילה “מה”, כפילו של מהות, עיקר. רש”י מסביר שבפסוק הראשון כתוב ש”בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, ובפסוק השני “ורוח אלוהים מרחפת על פני המים”. מאיפה הגיעו המים פתאום? הרי המקרא לא גילה לנו “בריאת המים מתי היתה”! אם כך, “קדמו המים לארץ”, כלומר, המים היו שם עוד לפני כל הבריאה, והם יסוד אחד שמרכיב ומאחד הכל.

אך בעולם שלנו המים נפרדו: הקב”ה “מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם. וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ” (א:ו-ז). היה צורך בהפרדה הזו כדי שהעולם יתקיים. זהו פירוד שהיה בו הכרח אך גם גרם להרבה צער, כך בימי נח, זמן קצר יחסית לאחר בריאת העולם, כבר היה העולם מושחת. כדי לתקן, חזר הקב”ה ואיחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה. במבול ההוא, הכל נמחה ונמחק. היקום שב לאחדות המקורית מלפני הבריאה, אך בשבילנו, הוא עצר מלהתקיים.

עוד נאמר על המים ביום השלישי לבריאה: “וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן”… (א,ט). בעברית, יקוו מלשון קו, כלומר – יהפכו לקו אחד, יתאחדו כולם מדבר תלת ממדי לדבר דו-ממדי ואולי אפילו חד ממדי. המילה “יקוו” גם מחוברת ללשון תקווה, מעין נקודה מסתורית בעתיד כשהכל יהיה טוב. כי בסוף הכל מתאסף ושייך וזורם למקום אחד.

טקס הניסוך המורכב והמפואר עצמו סימל את כל זה. בטקס היו שואבים מים בחג הסוכות מדי יום ממעיין השילוח, מים שמקורם במי גשמים, וזו שמחת בית השואבה. משם היו מובילים אותם לבית המקדש, מה שהיה מלווה בחגיגה גדולה עם ריקודים, תרגילי ג’גלינג מסובכים וכלים מוזיקליים. בבית המקדש היו שופכים את המים שנשאבו לתוך חור במזבח שנקרא “שיתין” שדרכו היו המים יורדים ומתחברים למי התהום. חיבור המים העליונים והתחתונים סימל את החיבור בין שמים וארץ, וביטא את זה שבשעה שמבחינה מעשית יש לנו צורך בהפרדה מסוימת כדי להתקיים, יש בנו גם רצון עז לאחדות.

וזהו חג סוכות: חג שעליו נאמר “והיית אך שמח”. שמחה שלמה לא מלווה בפירוד ובמחלוקות, אלא בהרמוניה, אמונה, בטחון פנימי. זהו זמן לשבת בסוכה ביחד, ב”צל שכינה”, להחזיק את ארבעת המינים כאגודה ביחד. לחיים יש לנו הרבה בלתי נודע ומורכבות שנסתרת מעינינו ומבינתנו. אם יש שנה שחוינו זאת על בשרינו, זו בהחלט השנה האחרונה הזו, אך הפלא ופלא, אף על פי כן ולמרות הכל, היא גם חיזקה אותנו ואיחדה אותנו.

בסוף החג הזה נחזור להוסיף בתפילת עמידה את “משיב הרוח ומוריד הגשם”, ונתפלל שחלק מהרוחניות והאחדות שנרגיש בחג, ילווה אותנו גם בחורף המתקרב ובא עלינו לטובה.

חג שמח ומועדים לשמחה.

“Anyone who has not seen the joy of Beit HaSho’eva has not seen (real) joy in his life” – Sukkot, 5785-2024

The famous saying “anyone who has not seen the joy of Beit HaSho’eva has not seen (real) joy in his lifetime”, originates in the Talmud (tractate Sukkah 51:a) at an event that happened during the holiday of Sukkot. When is it and what is it about?

Nowadays, we have three mitzvot left for us to do during Sukkot: to sit in the sukkah, to take the four species and to “rejoice”, but during the time of the Temple we had other mitzvot and customs of which only hints remain today. One of them is the “water libation”.

The Torah specifically commands the pouring (“libation”) of oil and wine on the altar, while water was only hinted at through additional and missing letters in the verses dealing with the Sukkot sacrifices, as stated in the Talmud, and learned from the 3 missing letters that form the Hebrew word for water, mayim (Ta’anit 2:b).

Wait… because of a few missing letters (3!) the Sages “invent” a mitzvah for this holiday?

Not quite. According to the Talmud, the water libation is a halakha for Moses from Sinai (Sukkah 34:a) and in addition, it is specifically mentioned that King David did that (2nd Samuel 23:15-16), but the truth is that this is a question that touches on a longer conversation about the Written Torah and the Oral Torah. The short is that while there are other nations and religions that have “adopted” the Bible – as seen when in quite a few hotels in the USA where you can find a “Bible” next to the bed – what differentiates and sets the People of Israel apart is not the Bible itself, but the way of understanding and interpretation that we have about this book in particular, and life in general. As readers we insist, ‘why didn’t they write it down?’ but simultaneously, we know that one cannot write everything. If in a modern literature book, there are many things left, purposefully, for the reader to figure out. All the more so, there are hinted and hidden things in the Torah.

Precisely for this reason, there were great disputes between the Pharisees and Sadducees during the time of the Temple, and not just theoretical disagreements, but real fights  on the topic of the water libation. It is told in the Mishnah about one such Sadducee who sprinkled the water on his feet because he did not accept the libation of water on the altar, and because of this, “all the people stoned him with their etrogim (possibly an allusion to insults?) and the horn (corner) of the altar was damaged” (Mishnah, Tractate Sukkah 4:9).

What’s with the water?

Water in the Torah was mentioned for the first time right at the beginning of the book of Genesis (Genesis 1:2): “And the earth was formless and void, and darkness on the surface of the deep, and the Spirit of Gd hovered over the waters.”

In Hebrew the word water – mayim – is a double plural of the word “ma”, an essence, main substance. Rashi explains that in the first verse it is written that “in the beginning Gd created the heavens and the earth”, and in the second verse it says that “the spirit of God hovered over the surface of the water”. Where did the water suddenly appear from? After all, the Torah did not reveal to us “when was the creation of the water”! If so, “water came before the earth was created”; that is, water was there even before all creation. Therefore, it is one element that makes up and unites everything.

But in our world the water is separated: “Gd said, “Let there be an expanse in the midst of the water, that it may separate water from water. Gd made the expanse, and it separated the water which was below the expanse from the water which was above the expanse”… (1:6-7).

This separation was necessary in order for the world to exist. So it’s a separation that was needed but also caused so much sorrow, so that in the days of Noah, relatively not that long after creation, the world was already corrupt. To fix it, Gd returned and united the waters above and the waters below. In that flood, everything was expunged and erased. The universe has returned to its original form of unity which it had before creation, and for us, it has ceased to exist.

It was also said about the water on the third day of creation: “And Gd said, let the waters under the heavens be gathered together to one place, and the dry land shall appear”… (1:9). In Hebrew, “gathered” here is in the word “yikavu”, related to word “kav”, which means one line, as if the water will all unite from a three-dimensional object to a two-dimensional one and maybe even a one-dimensional dot. The word tikvah, hope, also shares the same root, implying a kind of mysterious point in the future when everything will come together and be good. Because in the end, everything gathers and belongs and flows into one place.

The complex and magnificent water libation ceremony itself symbolized all this. In the ceremony, the people would draw water every day of Sukkot from the Shilo’ach spring, water that comes from rainwater, and this is the joy of Beit Hasho’eva, the place of drawing water. From there, it would be led to the Temple, which was accompanied by a great celebration with dancing, complicated juggling exercises and musical instruments. In the Temple they would pour the drawn water into a hole in the altar called “shitin” through which the water would go down and rejoin to the groundwater. The connection of the upper and lower waters symbolized the connection between heaven and earth, and expressed that while from a practical point of view, we need certain separations in this world in order to exist, we also have a strong desire for absolute unity.

And this is the holiday of Sukkot: a holiday about which it is said “and you shall be only joyful”. Complete joy is not accompanied by division and disputes, but by harmony, faith, and inner security. This is a time to sit in the sukkah together, in the “shadow of the Sh’chinah”, the presences of Hashem, to hold the four species together as one. Life has a lot of unknown and complexity that is hidden from our eyes and understanding. If there is a year that we experienced this firsthand, it is definitely this past year, and yet, wonder of wonders, nevertheless and in spite of everything, it also strengthened us and united us.

At the end of this holiday, we will come back to add a line in the Amida prayer: “the one who brings back the wind and brings down the rains”, and we will pray that some of the spirituality and unity that we will feel during this holiday, will accompany us in the approaching winter months, may it come upon all of us for goodness and blessing.

Good tidings & happy holidays.

טקס ניסוך המים בתקופת בית המקדש (תמונה מויקיפדיה)
The water Libation ceremony during Temple time (pic from Wikipedia)

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , | Leave a comment

Blue Skies & White Ballons – Yom Kippur 5785

Posted on October 11, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

(EN below) שמים כחולים ובלונים לבנים – יום הכיפורים, תשפה

שמים כחולים ובלונים לבנים. הספקתי לצלם תמונה מהירה בדרך הביתה, באמצע האזעקה. שמים כחולים ובלונים לבנים. וקבוצת אנשים מקרית תופסת מחסה מתחת לגשר: “וואו, זה היה קרוב”, אומר אחד לצלילם של כמה בומים מאיימים במיוחד, מישהו מהצד השני מרגיע. “כנסי, כנסי יותר פנימה”, אומרת לי אחרת. “אולי יש למישהו מטען לאייפון?”  “בטח, בטח”, עונה לי מישהו, “הנה, בואי, שימי באוטו שלי”. לכמה דקות אנחנו האנשים הכי קרובים אחד לשני בעולם. בעוד כמה דקות ניסע מכאן, כל אחד לדרכו. קרוב לודאי שכשנפגש שוב, אולי אפילו לא נזהה אחד את השני. אבל לרגעים אלו, “הגורל” זימן אותנו לכאן, ביחד.

מה הוא ה”גורל” העלום הזה?

במפתיע, דוקא בתקופת התשובה – חרטה, כפרה, מחילה וסליחה – חלק לא קטן מקריאות התורה והנביאים של יום הכיפורים מדברות בנושא הגורל:

וְנָתַ֧ן אַהֲרֹ֛ן עַל־שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַה’ וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַעֲזָאזֵֽל (ויקרא טז:ח), כך הכהן הגדול בבית המקדש כשעומדים לפניו שני השעירים: אחד יוקרב בבית המקדש ואחד ישלח לעזאזל. איזה מהם לאן? שניהם זהים, כמו שאומרת הגמרא במסכת יומא (סב:א): שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. …

במקרה כזה, “הגורל” הוא המחליט. כך גם בספר יונה, שנקרא ביום כיפור אחהצ: “וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה” (יונה א:ז). אלו הם קולות המלחים שלא יודעים מאיפה ולמה הגיעה הסערה בים. אין להם שום דרך לדעת, אך לאחר שהפילו גורלות, נפל הגורל על יונה.

הגורל גם שותף בחלוקת הנחלות בארץ: “לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃ לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃ אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ” (במדבר כו:נג-נה).

וכמובן, לא נשכח את המן ופורים, שהיא המילה הפרסית (פור) למילה העברית “גורל”: “בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר” (אסתר ג:ז).

אז מה זה הגורל? סתם מקריות? אך, אם זו סתם מקריות, מה מקומה מול מלכותו הכל יכולה של הקב”ה? אולי בכל זאת מחוצה לה?

גורל, לפי המחשבה היהודית, אינו הפטליזם של המזרח. הוא אינו דבר קבוע שהוחלט מראש ב”ככה זה”, “אין לי מזל”, “זה הגורל שלי”… להיפך: העולם נברא עם חוקי טובע, ובד”כ פועל על פיהם. החוקים האלה כל כך חזקים שאפילו הקב”ה כמו כבל את עצמו אליהם. אולם, אם הכל, הכל קבוע מראש, מה מקומנו? ומה מקומו של הקב”ה? לא אנחנו ולא הקב”ה נוכל להתערב בכלום! לכך, השאיר הקב”ה מרחב “אקראי”, מרחב שבו לא הכל קבוע מראש. שם יש מקום ל”נס”. שם יש מקום ל”גורל”. זהו לא תחום מקרי ולא תחום ברשות השטן או מחוץ לקב”ה! זהו תחום שמלכתחילה הושאר כך, להיות מרחב פעולה ששבכוונה הושאר לדברים “אקראים”, לא קבועים, יכולים לקרות.

אולי לכן אלו הן הקריאות ליום הכיפורים. התקופה הארוכה של סליחות ותשובה עלולה לשכנע אותנו ש- הנה,אם רק נעשה כך וכך, מובטח לנו ש… אחרי הכל, אני “טוב”, למה “זה” מגיע לי? ואכן, יש לנו אלמנט שכזה בתורה: כל יום אנחנו קוראים בשמע וברכותיה, שאם נעשה טוב, יהיה טוב. אין ספק שאנחנו נקראים ללימוד, מחשבה, עשיה, לקיחת אחריות, ואין ספק שלמעשים שלנו יש השפעה חזקה וחשובה בעולם.

אך יש לזה גם צד שני: כי ברגע שנתחיל לחשוב שרק בגלל שעשינו טוב, מובטח רק טוב, ואנחנו מתחילים לאחל אחד לשני ש”מגיע לנו שנה יותר טובה…” אנחנו מסתכנים במקום כמעט שחצני מידי, יודע מידי, כל יכול מידי, שמפספס את מקומנו ואת מקומו של הקב”ה. “אין לסמוך על הנס”, אמרו חז”ל, ובשולחן ערוך נאמר “אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות” והרמ”א מוסיף – “משום שנאמר: ‘תמים תהיה עם ה’ א-להיך’ (שולחן ערוך, יורה דעה, קעט ,א). ואנחנו לא. אנחנו עושים מה שאפשר. בקר וערב. ולאט לאט – שוכחים. ואז יום אחד אנחנו מוצאים את עצמנו, מתחת לגשר, תוהים, מקוים, מתפללים, נזכרים, שאפילו עכשיו, “לית אתר פנוי מיניה” (אין מקום בו הוא איננו). ומעלינו – שמים כחולים ובלונים לבנים.

שבת שלום וגמר חתימה טובה לכם וליקירכם ולכל עם ישראל.

Blue sky and white balloons. I managed to take one quick picture on the way home, in the middle of the siren alarm. Blue sky and white balloons. And a random group of people taking cover under the bridge: “Wow, that one was close,” says one to the sound of some particularly menacing booms, while someone on the other side reassures. “Get in closer, come closer” beckons me another. “Does someone happen to have an iPhone charger?” “Sure, sure,” someone answers me, “Here, come, some, put it inside my car.” For a few minutes we are the closest people to each other in the whole world. In a little while we will leave this spot, each to his/her own place. We might not recognize each other when we meet again. But for these few moments, the goral, “fate, “destiny” or “lot” summoned us here, together.

What is this unknown “goral“?

Surprisingly, precisely during the period of Teshuva, Repentance – atonement, forgiveness and compassion – quite a few of the readings of Yom Kippur talk about goral: …“and he (Ahron, the High Priest) shall place lots upon the two goats, one marked for Hashem and the other marked for Azazel” (Leviticus 16:8), this is how the high priest in the Temple stands with the two goats before him: one will be sacrificed in the Temple and one will be sent to Azazel. Which one to where? They are both the same, as the Gemara says (in Tractate Yoma (62:a): “The mitzva of the two Yom Kippur goats is as follows, ab initio: That they will both be identical in appearance, i.e., color, and in height, and in monetary value, and their acquisition must be as one”….

In such a case, “lot” is the decider. This is also the case in the book of Jonah, which is read on Yom Kippur afternoon: “and they said to one another, “Let us cast lots and find out on whose account this misfortune has come upon us.” They cast lots and the lot fell on Jonah” (Jonah 1:7). These are the voices of sailors who do not know where and why the storm in the sea came from. They have no way of figuring this out, but after casting lots, the lot fell on Jonah.

Lots also took part in the distribution of estates in the country: “Among these shall the land be apportioned as shares, according to the listed names: with larger groups increase the share, with smaller groups reduce the share. Each is to be assigned its share according to its enrollment. The land, moreover, is to be apportioned by lot; and the allotment shall be made according to the listings of their ancestral tribes” (Numbers 26:53-55).

And of course, let us not forget Haman and Purim, which is the Persian word (Pur) for the Hebrew word, goral, lot: “In the first month, that is, the month of Nisan, in the twelfth year of King Ahasuerus, pur—which means “the lot”—was cast before Haman concerning every day and every month, [until it fell on] the twelfth month, that is, the month of Adar” (Esther 3:7).

What are the lots? Just a happenstance? But, if it is just a coincidence, what is its place in the Almighty’s majestic kingdom of Gd? Maybe it’s something outside of it, after all?

According to Jewish thinking, “lot” is not the fatalism of the East. It is not a fixed thing that was decided in advance with a “that’s the way it is”, “I’m unlucky”, “this is my destiny” tune… on the contrary: the world was created with laws of the universe set in place, and everything usually acts accordingly. These laws are so strong that even Gd sort of chained Himself to them. However, if everything is predetermined, what is our place? And what is Gd’s place? Neither we nor Gd can interfere in anything! For this, Gd left a “random” space, a space where not everything is predetermined. There is a place for a “miracle”. There is a place for “goral”. This is not an accidental domain and not a domain under the authority of Satan or outside of Gd! This is an area that was originally left as such, to be a space of action that was intentionally left for “random”, not fixed, things to happen.

Maybe that’s why these are the readings for Yom Kippur. The long period of forgiveness and repentance may convince us that – here, if we just do this and that, we are guaranteed that… after all, I am “good”, then why do I deserve “this”? Indeed, we have such an element in the Torah: every day when we recite the Sh’ma and its blessings, we say that if we do good, it will be good. There is no doubt that we are called to study, think, do, take responsibility, and there is no doubt that our actions have a strong and important influence in the world.

But there is also another side to this: because as soon as we start thinking that just because we did good, only good is guaranteed, and we start wishing each other that “we deserve a better year…” we risk entering a place where we have a chance of becoming almost too arrogant, too knowledgeable, too omnipotent, who miss our place and the place of the Almighty. “One should not rely on the miracle,” said the Sages, and in the Shulchan Aruch it is said “One does not ask seers in the stars or lots” and the Ram”a adds – “because it is said: ‘Be wholehearted with Hashem your Gd’ (Shulchan Aruch, Yore De’a, 179,a). And we don’t. We do what we can. Morning and evening. And slowly, we forget. And then one day, we find ourselves, under a bridge, wondering, hoping, praying, reminded, even now, that there is no place devoid of Hashem. And above us, blue skies and white ballons.

Shabbat Shalom and Chatima Tova to you and your loved ones and to all the People of Israel.

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , | Leave a comment

Between Rosh Hashanah & Yom Kippur, between the 7th & the 8th

Posted on October 7, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

בין ראש השנה ויום הכיפורים, ובין שביעי ושמיני

להגיע לשביעי באוקטובר דוקא השבוע, בימים שבין ראש השנה ויום כיפור, בהתכתבות הזו שבין הלוח העברי והלועזי סביבנו… אולי חשבנו שנוכל לבחור רק לוח אחד, אבל מסתבר שאי אפשר. שמש וירח. עברי ולועזי. אנחנו והעולם סביבנו. ובתוך כל זה, אי אפשר יהיה להתעלם מה”שביעי” ב”אוקטובר”.

הערב התחיל עם טקסים, סרטים, ראיונות, זכרונות לכבוד ולזכר. אי אפשר שלא לראות. אי אפשר שלא להסחף. ואחרי ובין לבין, אזעקה. ובום. עוד אחד. מה קרה. איפה. מתי. מי. יום שיהיה קשה לשכוח…

ועדיין.

השביעי באוקטובר הוא לא היום שלי. לא התאריך שלי. אני מודעת לזה שהמושג הזה – “השביעי לעשירי” נדבק אלינו עד כדי כך שביום י”ז (17) בתמוז מישהי אמרה לי, “תראי, 7 ועוד 10 = 17! כמו י”ז בתמוז! היום בו הובקעה חומת העיר! זה היה סימן”…

אבל השביעי באוקטובר הוא לא היום שלנו. לפחות – לא שלי.

בשבילי, המלחמה הזו התחילה ביום אחר לגמרי.

היא התחילה בשמיני. עצרת. היום בו העולם נעצר. בשמיני.

ושם, בין השביעי לשמיני, זהו כל ההבדל.  

שמתם לב? מלחמת ששת הימים – ב-5 ביוני. מלחמת יום כיפור – ב-6 באוקטובר. מלחמת “חרבות ברזל” – ב-7 באוקטובר… זה אומר משהו? אולי. מה זה אומר? מה זה אומר בדיוק? אה, זה כבר פחות…

אני רק יודעת שאצלנו המספר 7 – מתאר דברים בתוך הטבע. שבע (7) קשור למילה “שבע” (בשין שמאלית), מלא, מדויק. לא יותר מידי ולא פחות מידי: שבע ימים בשבוע. שבע ברכות לחתן וכלה. שבעה ימים של אבלות. שבעה שבועות בין פסח לשבועות. שבע שנים לשמיטה. שבע מתאר את מעגלי החיים שאנחנו נעים איתם ובתוכם “לשבוע מטובם”. זה הקיום הפיזי, ה”רגיל”, היומ-יומי שלנו, כאן ועכשיו.

אבל שמונה. שמונה זה איש מסיפור אחר…

היום השמיני זה היום הראשון שיכולנו להשתתף בעשיה בעולם, אחרי שבעת ימי הבריאה. זהו יום ברית המילה, יום הברית בינינו לקב”ה. פרשת שמיני מספרת על חנוכת המשכן, הנקודה שבה שמים וארץ מתחברים. השורש של המספר שמונה משותף גם לשמן ושמן (אחד בקמץ ואחד בסגול), והוא מביע את מה שממלא ועולה על גדותיו ונשפך. ובעיקר, הוא יוצא מהמקום הידוע של מעגלי החיים, והולך אל הלא נודע, כמו הספרה שמונה שהולכת והולכת ונמשכת עוד ועוד…

שמיני עצרת הוא החג בו הקב”ה אמר, כמסופר במדרש: תשארו איתי עוד יום. החג, חג הסוכות, חג כל העמים, הוא שבעה ימים. אותם שבעה ימים מסודרים – נפלאים בדרכם – שמתארים את העולם וכלליו ונמצאים בתוכו. אבל אתם, אמר הקב”ה, אתם תשארו איתי לעוד יום. ליום של מעל ומעבר. יום של לגעת באינסוף.

בשבילי, המלחמה לא התחילה ב”שביעי באוקטובר”. היא התחילה – בשמיני עצרת, יום שעל פי המסורת בא להזכיר לנו, שיש מעל ומעבר, ושאנחנו, אף על פי כן ולמרות הכל, לא יודעים “הכל”.

ואם יש משהו ששכחנו, זה בדיוק זה.

חשבנו, כל אחד לפי דרכו, ש- 100% מהצדק, מהידע, מהאמת, רק איתו. לא, לא רק “חשבנו”. “ידענו”. בברור. בהחלטיות ניצחת. לא היה לנו אפילו צל של ספק שאולי יש חלק שאנחנו לא רואים. ואחרי כל כך הרבה פסקנות בקולות כל כך רמים, כל כך בטוחים, כל כך זועמים – כי איך יתכן בכלל שיש מישהו בצד ה”שני” שלא מבין את מה שלנו ברור ומובן. “אלה, שום דבר הם לא יודעים, כלום!!!” והנה הסתבר שגם אנחנו, כולנו, ממש ממש כולנו – לא באמת ידענו, ולא באמת יודעים הכל.

רק החודש האחרון… לפני הביפרים, “כולם” “ידעו” – שלישראל “אין שום תכנית”. ואחרי הוואו, מיד התאוששנו ו”ידענו” מה “חייבים” לעשות עכשיו ומייד… ואחרי עוד ועוד גילויים שלא ידענו, תמיד יש את מי שיאמר, “ידענו”! זה “תמיד” ככה וככה וככה…

לפעמים אני מקנאה באנשים היודעים הכל, שכל כך ברור להם. שאפילו עכשיו, בין אזעקה לאזעקה מחליטים לחסום עורק תחבורה ראשי, כי הם בטוחים במיליון אחוז שרק הם יודעים ורק הדרך שלהם תעבוד, שמשלמים עבור שלטי ענק בדרך שלי הביתה כדי שאני אחשוב אך ורק כמוהם. שיודעים ועל בטוח, שהתפילה שלי לא שווה, והנר הנוסף שאני מדליקה – לא עושה כלום, והתרומה שאני שולחת, גם היא כלום. כי הם יודעים ותמיד ידעו…

קשה לראות משהו חדש כשכבר יודעים הכל.

ומה מסתבר אחרי השנה הזו? שאנחנו, כולנו, לא. לא ידענו ואנחנו עדיין לא יודעים. וזה לא אומר לוותר ולא לעשות. חלילה, ולא אומר להחביא את הראש באדמה, אבל זה כן אומר שאפשר להוסיף טיפה ענווה, טיפה סימן שאלה, טיפה חרטה, טיפה היסוס, וזה בשבילי המעבר הזה, מהשביעי – לשמיני: לבקש לדעת וגם לדעת שאי אפשר ממש, ולחיות שם בין לבין…

יש שיגידו שאי ידיעה זה סוג של ספק, והספק הוא אויב, עמלק בגימטריה, ויוסיפו, ש”אין שמחה כהתרת ספקות”, כי כך נאמר, למרות שלא ידוע ע”י מי, מתי ולמה נאמרה האמירה השחוקה הזו… כן, אפילו את זה אנחנו לא “יודעים”… אבל השנה למדנו שבשעה שיש מקום בו הספק הוא אויב, יש גם מקום שבו הוא ברוך והכרחי. כמה שונה יכול היה הכל להיות לו ידענו עוד ב-6 באוקטובר שאולי יש דברים שאנחנו לא יודעים ומחייבים מבט נוסף, מחייבים ספק?

“מן המקום בו אנחנו צודקים”, כתב יהודה עמיחי, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב…

יש לי צורך באדמה תחוחה, נושמת, תוהה, סקרנית, מקוה, מאמינה, מחכה לגשם, עוד לא יודעת, מוכנה להתחיל מחדש, ודוקא בשבוע הזה שבין ראש השנה ויום כיפור.

ואל תטעו בי. הרי בסוף, אני אשב לראות, לשמוע. להשתתף. אני אבכה ואכאב עם כולם. גם היום. כי אי אפשר להתעלם מהשביעי באוקטובר כמו שאי אפשר להתעלם מהעולם על נוהגיו, מנהגיו, מעגליו.

אבל אני מחכה לשמיני. עצרת.

Between Rosh Hashanah and Yom Kippur, and between the 7th and the 8th

To reach October 7th this week, during the days between Rosh Hashanah and Yom Kippur, in this dialog between the Hebrew and Gregorian calendars around us… perhaps we thought we could choose only one calendar, but it turns out that it’s not possible: Sun and moon; Hebrew and Gregorian; us and the world around us. In all this, it will be impossible to ignore the “7th” of “October”.

The evening began with ceremonies, films, interviews, memories in honor and remembrance. It is impossible not to see. It is impossible not to be touched. And after and in between, the siren. And a boom. Then another. What happened where, when, who. A day that will be hard to forget…

And yet.

October 7th – is not my day. Not my date. Of course, I am aware that this concept – “the 7th of the 10th” became such a concept that on the 17th of Tammuz someone said to me, “Look, 7 plus 10 equals 17! It’s a hint to the 17th of Tammuz! The day the city wall was breached! It was a sign”…

But October 7th is not our day; at least – not mine.

For me, this war started on a completely different day.

It started on Shmini. Atzeret. The 8th day of Assembly. The day the world stopped. On the 8th.

And somewhere there, between the 7th and the 8th – that’s the whole difference.

Did you notice? The Six Day War – started on June 5. Yom Kippur War – on October 6. “Iron Swords” – on October 7… does that mean anything? perhaps… what does it mean? what exactly? Well, that we don’t know so much…

We only know that for us the number 7 describes things within nature. Sheva (7) is related to the word “save’a” – satiated, full, exact, not too much and not too little: Seven days f the week. Seven blessings for the bride and groom. Seven days of mourning. Seven weeks between Passover and Shavuot. Seven years to Shmita. Seven describes the circles of life that we move through and within “to enjoy them to the fullest”. This is our physical, “normal”, everyday existence, here and now.

But eight.

Eight is another story.

The 8th day is the first day we were able to actively participate in the world, after the seven days of creation. This is the day of brit-mila, circumcision, the day of the covenant between us and G-d. The Torah portion Shmini tells about the inauguration of the Tabernacle, the point where heaven and earth connect. The root of the number eight, shmone, is shared with fat (shamen) and oil (shemen), and it expresses that which fills too much, overflowing and spilling over. And most of all, “eight” leaves the known place of the circles of life, and goes to the unknown, like the number eight that looks like infinity and goes on and on and on…

Shmini Atzeret – the 8th Day of Assembly – is the holiday in which Gd said, as recounted in the Midrash: Stay with me one more day. The holiday, Sukkot, the holiday of all nations, is seven days long. Those seven days – wonderful in their own way  – describe the orderly world and its rules. But you, says the Holy One, you stay with me for another day, a day of going above and beyond.

For me, the war didn’t start on “October 7th“. It started on Shmini Atzeret, a day which, according to tradition, comes to remind us that there is something above and beyond us, and that we, nevertheless and in spite of everything, do not know “everything”.

And if there’s anything we’ve forgotten, it’s exactly that.

We thought, each in their own way, that 100% of the Justice, Knowledge, Truth, is only with us. Actually, no, we didn’t just “think”. We “knew”. Clearly and decisively. We didn’t even have a shadow of a doubt that there might be something we don’t see. And after such decisiveness, so loud, so confident, so angry – because how is it even possible that there is someone on the “other” side who does not understand things as clearly as we do!! “Those xyz over there, they know nothing, nothing!!!” And then it turned out that we too, all of us, really, really all of us – we didn’t really know, and we don’t really know so much.

Just last month… Before the pagers operation, “everyone” “knew” that Israel “has absolutely no plan”. And after the wow, we immediately “recovered”, and “knew” what we “must” do immediately… and after more and more revelations that we didn’t know, there is always someone who will say, “we knew”! It’s “always” like this and that…

Sometimes I envy the people who know everything, for whom things are so clear. Even now, between sirens, they decide to block a main thorough-way, because they are a million percent sure that only they know and only their way will work; that they pay for huge signs on my way home so that I will think only and exactly just like them; who know, for sure, that my prayer is not worth it, and the additional candle I light – does nothing, and the donation I send, is meaningless. Because they know and have always known…

It’s hard to see something new when you already know everything…

But what turns out after this year? We, all of us, don’t know. We didn’t know and we still don’t know. And that doesn’t mean giving up and not doing, Gd forbid, and I don’t mean we should bury our heads in the sand, but maybe, it does mean that we can add a bit of humility, a small question mark, some remorse, a tad of hesitation And this is for me this transition, from the 7th to the 8th: asking to learn and know while also knowing that we can’t really know it all, and to live somewhere there in between.. .

Some will say that not knowing is a type of doubt, and doubt is an enemy, Amalek in gematria, and they will add, that “there is no joy like undoing doubts”, because it’s said so, although it’s not known who said, when and why this well-worn-out saying… yes, even that, we don’t know… but this year we learned that while there is a place where doubt is an enemy, there is also a place where it is blessed, welcomed and necessary. How different everything could have been had we known back on October 6th that there might be things we don’t know and require a second look, perhaps a doubt?

“From the place where we are right,” wrote the poet Yehuda Amichai, “flowers will never grow in the spring

The place where we are right

is trampled and hard

like a yard

But doubts and love make

the world fluffy

Like a mole, like a plow

And a whisper will be heard in the place

where the house once stood

that which was destroyed…

I have a need for a well-drained soil, breathing, wondering, curious, hoping, believing, waiting for rain, not yet knowing, ready to start again, and precisely this week between Rosh Hashanah and Yom Kippur.

And don’t get me wrong: in the end, I will sit and watch and listen and participate. I will cry and ache with everyone. Even today. Because it’s impossible to ignore October 7th just like it’s impossible to ignore the world with its practices, its customs, its circles.

But I’m waiting for the 8th day; waiting for Shmini Atzeret.

Posted in Uncategorized | 1 Comment

And a Great Shofar will be blown…

Posted on September 26, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

“ובשופר גדול יתקע”… לכבוד שבת ניצבים וילך, תשפ”ד ולקראת ראש השנה, תשפ”ה

We’ve always learned that Passover is the holiday of freedom, the holiday of the Exodus from Egypt. On Shabbat – we received the Torah. On Hanukkah – the Maccabees won, and on Purim… and on and on. In short, every holiday comes to commemorate and honor an event in our nation’s history,
but then, what happened on Rosh Hashanah? And what happened on Yom Kippur?
Oh, that’s simple! On Rosh Hashanah the world was created, and on Yom Kippur… Yom Kippur is a day of repentance and… maybe something with the high priest in the Temple??
Well, not quite….
Let’s start with Yom Kippur. According to tradition, the Giving of the Torah at Mount Sinai was on the 6th of Sivan. It was amazing; an excellent audio-visual show. We all stood together at the bottom of the mountain and saw the voices, but, we actually didn’t get anything. Moshe stayed on the mountain for 40 days and 40 nights to receive the first tablets, and returned on the 17th of Tammuz, the day of the sin of the Golden Calf and when those tablets were broken. We were supposed to journey on to the Land, but we began a process of “repentance”: Moshe stayed with the people for 40 days , and on the first day of Elul he goes up the mountain again to bring the second set of the tablets. He stays on the mountain for another 40 days and 40 nights, and when he comes down this time, it is Yom Kippur, the actual day of the Giving of the Torah, the day we learned the power of repentance, atonement, correction – teshuva.
And what happened on Rosh Hashanah? Is this the day the world was created and we celebrate that?		תמיד למדנו שפסח הוא חג החירות, החג בו יצאנו ממצרים, בשבועות – קבלנו את התורה, בחנוכה – נצחו המכבים, ובפורים… בקיצור, כל חג הוא לזכר ולכבוד אירוע שתולדות העם שלנו,
אבל אם כך, מה קרה בראש השנה? ומה קרה ביום כיפור? אה, זה פשוט! בראש השנה נברא העולם, וביום כיפור… יום כיפור זה יום של תשובה ו… אולי משהו עם הכהן הגדול בבית המקדש??
לא בדיוק….
נתחיל מיום כיפור.
לפי המסורת, מעמד הר סיני היה ביום הששי בחודש סיון. היה מדהים. חזיון אור-קולי מעולה. כולנו עמדנו ביחד בתחתית ההר וראינו את הקולות. קראנו ליום הזה “מתן תורה”, אבל, ביד, לא קבלנו שום דבר.
משה נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה כדי לקבל את הלוחות הראשונים, וחזר ביום י”ז בתמוז, היום בו היה חטא העגל ונשברו הלוחות ההם. היינו אמורים להמשיך לארץ אבל התחלנו תהליך של “תשובה”:
משה נשאר עם בני ישראל 40 יום, ובראש חודש אלול עלה שוב להר כדי להביא את הלוחות השניים. הוא נשאר בהר עוד 40 יום ו-40 בלילה, וכשהוא ירד בפעם הזו, היה יום כיפור, יום מתן תורה האמיתי, היום בו למדנו את כוחה של החרטה, כפרה, תיקון – תשובה. 
ומה קרה בראש השנה? האם ביום הזה נברא העולם ואת זה אנחנו חוגגים?  
Well, the truth is that our sages don’t agree on this. In a fascinating discussion (tractate Rosh Hashanah 10:b-12:a), Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree: Rabbi Eliezer claims that indeed, the world was created on Rosh Hashanah, but on the other hand, Rabbi Yehoshua claims that the world was created in Nisan. Each of them brings proofs from different verses in the story of the creation. There is no absolute solution, and there is no way that we celebrate such a central holiday because of  a disagreement… so what is it?
You can say, agree, disagree… the sages always argue… Indeed, in that story, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree on a number of things: not only on when the world was created, but also on when the patriarchs (Abraham and Jacob) were born and died. And when the future redemption will take place.
But there are some things that they definitely agree on, like when Sarah, Rachel and Hannah conceived, or when Josef was released out of prison. The strangest thing they agree on is that “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”		ובכן, האמת, שאין על כך הסכמה בין חז”ל.
בסוגיה מרתקת במסכת ראש השנה (י:ב-יב:א), חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר טוען שאכן, העולם נברא בראש השנה, אבל לעומתו, רבי יהושע טוען שהעולם נברא בניסן. כל אחד מהם מביא הוכחות מפסוקים שונים בסיפור בריאת העולם. פתרון מוחלט – אין, ואין מצב שאנחנו חוגגים חג ועוד מרכזי שכזה, בגלל מחלוקת…
אז מה כן?
אפשר להגיד, מסכימים, לא מסכימים, חז”ל תמיד מתווכחים… ואכן, באותה סוגיה, רבי אליעזר ורבי יהושע לא מסכימים על הרבה דברים: לא רק על מתי נברא העולם, אלא גם על מתי נולדו ומתי מתו האבות (אברהם ויעקב), ומתי תהיה הגאולה.
אבל יש כמה שהם בהחלט מסכימים עליהם, למשל, מתי נפקדו שרה, רחל וחנה, או מתי יצא יוסף מבית האסורים. הדבר המוזר ביותר שהם מסכימים עליו הוא ש”בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”.  
Wait, what does it mean, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”? Passover is the holiday of freedom, the holiday of redemption! Moses said to Pharaoh “Lert my people go”, and the Children of Israel left everything and exited Egypt, didn’t they? Is it precisely about this strange thing, which sounds like it goes against everything the teachers and the movies told us, that it is precisely something they agree on?
That is, do we understand from the fact that there was a clear and agreed upon tradition that indeed, “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt.”… ? and then what? they sat in Egypt, doing nothing, until the actual Exodus from Egypt?? Where is that from?		רגע, מה פירוש, “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”?
פסח הוא חג החירות, חג הגאולה! משה אמר לפרעה “שלח את עמי ויעבדוני”, ובני ישראל עזבו הכל ויצאו ממצרים, לא?
האמנם דוקא על הדבר המוזר הזה, שנשמע כנוגד את כל מה שאמרו לנו הגננות, המורים והסרטים בנושא, דוקא על זה הם מסכימים?
כלומר… האם צריך להבין מכך שהיתה מסורת ברורה ומוסכמת שאכן, “בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים”… ? ואז מה? ישבו במצרים ולא עשו כלום, לפחות כחצי שנה עד לפסח ול”יציאת מצרים” עצמה?
מאיפה זה?  
Let’s go back and see what we know about Rosh Hashanah from the Torah.
In the book of Leviticus (23:22-26), we are told: “Speak to the Israelite people thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts. You shall not work at your occupations; and you shall bring an offering by fire to Hashem”.
The same is emphasized in the Book of Numbers (29:1-6): “In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe a sacred occasion: you shall not work at your occupations. You shall observe it as a day when the horn is sounded… ”.
That is, not a word about a beginning of a new year, but an emphasize that it’s a day with one main mitzvah – to hear a shofar. Is there any hint hidden here?
Nowadays, the shofar is associated with Rosh Hashanah, but we should ask, what was the shofar used for in the time of the Tanach? After all, there were musical instruments and even other wind instruments, for example trumpets.
What was the unique role of the shofar?		נחזור ונראה מה ידוע לנו על ראש השנה מהתורה.

בספר ויקרא (כג, כד-כה), נאמר לנו: “דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃ כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ…”

גם בספר במדבר (כט, א-ו), מודגש אותו הדבר:
”וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם… “

כלומר, אף מילה על תחילת שנה אבל דגש על כך שזהו יום עם מצווה עיקרית אחת – לשמוע קול שופר. האם מסתתר כאן רמז כלשהו?
בימינו השופר קשור לראש השנה, אך צריך לשאול, בשביל מה השתמשו בשופר בתקופת התנ”כ? הרי היו כלי מוסיקה ואפילו כלי נשיפה אחרים, למשל חצוצרות.
מה היה התפקיד היחודי של השופר?  
It turns out that more than anything, the shofar was a symbol of freedom. It was used in the year of jubilee, and it was also discussed how it will be used in the days of Messiah.
Since the Torah insisted that the day we know as Rosh Hashanah is the day of the Shofar, for the Sages it was probably a tradition that the use of the symbol of freedom – is a reminder of the beginning of the freedom we received as a people. Therefore, this is the time when “on Rosh Hashanah, labor was abolished from our forefathers in Egypt”. Indeed, on that day, we got our “emancipation”, which prepared us for the Exodus itself… sounds familiar from relatively recent history?… well, back to the holiday…		מסתבר שיותר מכל, השופר היה סמל לחירות.
השתמשו בו בשנת היובל וכן מדובר על איך נשתמש בו בימות המשיח.

מכיון שהתורה התעקשה שהיום הידוע לנו כראש השנה הוא יום של השופר, עבור חז”ל כנראה היתה מסורת שהשימוש בסמל החירות – הוא תזכורת לראשית החירות שקבלנו כעם. לכן, זה הזמן שבו “בטלה עבודה מאבותינו במצרים”. וכן, קבלנו “אמנסיפציה”, מה שהכין אותנו ליציאה עצמה… קצת מוכר מההסטוריה שלנו לא מזמן?…
נחזור לחג עצמו.
The themes of freedom / shofar can also explain why it’s the holiday when we crown Gd as King over us.
Slaves – cannot crown anyone. Only a person who begins to get his freedom – can decide who he chooses to rule over him. When we just started to feel the freedom, we understood the meaning – and the limitations – of that freedom. Freedom is not to be freed from all burdens. There is no such thing. More than once, a person who thinks he is the most free, is also the most enslaved – to himself, to his desires, to his uncontrollable thoughts, to influences from within and without… The only way to be free is to give someone else the keys, to take advantage of the freedom to decide who will be the boss. This is our decision on Rosh Hashanah. This is the real holiday of freedom.		המיקוד על חופש ושופר יכול גם להסביר לנו למה זה החג שבו אנחנו ממליכים את הקב”ה כמלך עלינו.
עבדים – לא יכולים להמליך אף אחד. רק אדם שמתחיל לקבל את החירות שלו – יכול להחליט למי הוא בוחר לתת לשלוט עליו. כשרק התחלנו להרגיש את החופש, הבנו את משמעותו – ואת מגבלותיו – של אותו החופש.
החופש איננו להיות משוחררים מכל עול. אין דבר כזה. לא פעם אדם שחושב שהוא הכי משוחרר, הוא הכי עבד – לעצמו, לשגעונות שלו, לתאוות שלו, למחשבות הבלתי נשלטות שלו, להשפעות מחוץ ומפנים…
הדרך היחידה להשתחרר היא לתת למישהו אחר את המפתחות, לנצל את החופש כדי להחליט מי יהיה הבוס שלו. זו ההחלטה שלנו בראש השנה, חג החירות האמיתי.
As far as the shofar, we often mention, not just a shofar, but a “great shofar“.
For example, “and on that day, a great shofar shall be sounded; and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled who are in the land of Egypt shall come and worship GOD on the holy mount, in Jerusalem” (Isaiah 27:13),
or in the daily Amida prayer, when we say: “Blow a great shofar for our freedom”…

Rav Kook (from his article of Shofarot) explains to us that just like we have a “great shofar”, we also have a small shofar and a medium shofar, and the difference between them is not only the physical size of the shofar, but its meaning and symbolism:
The small shofar is the shofar of an un-kosher animal, which can be used when there is no kosher shofar and it is blown without a blessing. This is likened to the situation, when the enemies of Israel come and warn us. They “blow” in our ears for salvation, and force us to hear the sound of a shofar; a small shofar.
There is a mediocre shofar, a kosher shofar that we do say a blessing when blowing it. This shofar symbolizes the healthy human nature of a nation that want to establish their rule in their country and live a simple and “normal” life like all other peoples.		בענין השופר, לא פעם אנחנו מזכירים, לא רק שופר, אלא “שופר גדול”.
למשל, “וְהָיָ֣ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַֽיהֹוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם” (ישעיהו כז, יג)

או בתפילת עמידה של יום חול, כשאנחנו אומרים, “תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵֽנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ וְקַבְּ֒צֵֽנוּ יַֽחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָֽרֶץ”…

הרב קוק (מאמרי הראי”ה, שופרות) מסביר לנו שכמו שיש לנו שופר “גדול”, יש לנו גם שופר קטן ושופר בינוני, וההבדל ביניהם הוא לא רק בגודל הפיזי של השופר אלא במשמעותו וסמליותו:
השופר הקטן הוא שופר של בהמה טמאה, שאפשר להשתמש בו כשאין שופר כשר ותוקעים בו בלי ברכה. זה המצב כשבאים אויבי ישראל ומתריעים באזנינו. הם “תוקעים” באוזננו לגאולה, ומכריחים אותנו לשמוע קול שופר. שופר – קטן.
יש שופר בינוני, שופר כשר שמברכים עליו. השופר הזה מסמל את הטבע האנושי הבריא של עם שרוצה להקים את שלטונו בארצו ולהחיות חיים פשוטים ו”נורמלים” כמו כל העמים.  
But, the prophet has already said “And that which you imagine, will not take place; that you say, let us be like all other nations, like the families of the world”… (Ezekiel . 20:32)
Each and every time we want and try to be like everyone else, but it doesn’t work. It can’t work. That’s why we can’t be satisfied with a medium / mediocre kind of shofar, but we have an excellent shofar, a ram’s horn shofar over which we do say a blessing. This is the great shofar. This shofar expresses the will of a people for complete redemption. It is the shofar that calls us to be exactly not “like everyone else”, but – to recognize, learn, understand and fulfill our own unique purpose and mission.  
It’s been a complex year – with a lot of pain and also, quite a number of miracles. Again we are given the chance to start over.
On this Rosh Hashanah, may we merit.		אבל, כבר אמר הנביא “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה, אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙, כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת”… (יחזקאל כ:לב).
כל פעם מחדש אנחנו רוצים ומנסים להיות כמו כולם, אבל זה לא מצליח. זה לא יכול להצליח.
לכן אין לנו להסתפק בשופר בינוני, אלא יש לנו גם שופר מעולה, שופר של איל שמברכים עליו. זהו השופר הגדול. השופר הזה מבטא את הרצון של העם לגאולה שלמה. זה השופר שקורא לנו להיות ממש לא “כמו כולם”, אלא – להכיר, ללמוד, להבין ולמלא את תעודתנו היחודית.     

עברה עלינו שנה מורכבת – עם הרבה כאב וגם, לא מעט ניסים. שוב נתנת לנו ההזדמנות להתחיל מחדש.
בראש השנה הזה, הלוואי ונזכה.

בברכת שבת שלום ושנה טובה ומתוקה

In the blessing of Shabbat Shalom and a happy and sweet New Year

HAVE SHOFAR, WILL TRAVEL

Posted in Uncategorized | Leave a comment

The Torah portion of Ki Tavo: coming to the Land & being joyful

Posted on September 19, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת כי תבוא אל הארץ ושמחת בכל הטוב…. (English below)

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ”…

ספר דברים מעלה שאלה מעניינת: האם המצוות ניתנו אך ורק למען חיינו בארץ, וכשאנחנו לא בארץ, לא צריך לעשות אותן, וכל מה שאנחנו עושים בחוצלארץ, זה רק אימונים לקראת היום בו נחזור לארץ – או – שהמצוות עניינן בכל מקום ורק חלקן שייך בארץ ישראל?

הרב שרקי אומר שהיהודים הם כמו אסקימוסים שהוגלו למדבר סהרה, ושם במדבר, הם בנו לעצמם מזחלות ומגלשות מחול וגלשו על הדיונות… העיקר, לא לשכוח מה נעשה לכשנחזור לארץ ישראל…  

לקראת סוף ספר דברים, מקומה של הארץ ומצוות הארץ – מתחזק ומתעצם:

וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃ וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית כׇּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה’ אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם… (דברים כו:א-ב).

החיבור הזה, בין אדם לאדמתו ליבול – במיוחד הביכורים, הפירות הראשונים שנותנת לו אותה האדמה – חזק בכל מקום, אבל בשביל עם ישראל, הוא נכון ומרגש במיוחד בארץ. רק כאן אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו כולו, אותו הסיפור שנספר גם בהגדה של פסח: “אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה”… משם הביא אותנו הקב”ה אל “אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ”, למקום אשר בחר “לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם” (שם,שם,ה-ט).

זה אומר, שאנחנו לא נמצאים בארץ ישראל רק כי מישהו, איפהשהו לא רצה אותנו. גם לא כי “כאן נולדתי”. אלא אנחנו כאן כי זה הבית של המשפחה שלנו: לכאן הוליך הקב”ה את אברהם אבינו. מכאן נלקח יוסף העברי. לכאן הוחזרו בני ישראל מגלות מצרים. כאן בנינו את בית המקדש. לכאן פנינו בתפילה, מכל מקום, שלוש ויותר פעמים ביום. לכאן חזרנו אחרי אלפיים שנות, נס שאנחנו עדיין לא לגמרי מבינים. התורה כדי שלחזק את כל זה בנו, אמרה לסיום טקס הבאת הביכורים: “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ ה’ אֱלֹהֶ֖יךָ”... (שם,שם,יא).

זו תמיד נראית לי המצווה המפתיעה והקשה ביותר בתורה… “ושמחת”?? האם אפשר לצוות על שמחה? להיות שמח בפקודה? או שיתכן וזו הבטחה? ככה יהיה, אתה תשמח? גם זה קשה…

ואולי, כוונת התורה, שהשמחה היא כמו כל מצווה – משהו לעשות. יתכן שלא יהיה קל, אבל רמת הקושי לא שייכת. להיפך: זה שזו מצווה אומר שזה בידיים שלנו. גם אם לא נצליח ב-100%, זה בסדר. אנחנו גם לא תמיד “מצליחים” עם כל המצוות האחרות, אבל לפחות, נעשה.  

זה כמובן מביא אותנו לשיחה מאד עכשוית. כי כבר באופק הלא רחוק, מתיצב לו חג שעיקרו – שמחה. והשאלה שעולה מסביב היא, מה לעשות בשמחת תורה, בשנה זו, בדיוק שנה למלחמה?

לא מזמן הגיעה אלי חוברת “המעין – גליון מורחב במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור”, אסופה של מאמרים שיצאה לכבוד חודש תשרי תשפד, ממש לפני המלחמה שפרצה באותה שבת שמיני עצרת / שמחת תורה. בין הכותבים, הרב ד”ר (סא”ל מיל.) מרדכי הלפרין שהיה רב צעיר בישיבת הגולן שרק הוקמה במושב רמת מגשימים. הרב מספר על ה”בומים” העל-קוליים באמצע תפילת שחרית של יום הכיפורים, המטוסים באויר, וההפגזה הקשה כשמאות פגזים הומטרו על המשק כל אותו אחר הצהרים.

הרב עצמו גוייס במוצ”ש והועבר לסיני בראש כוח של הרבנות הצבאית שיועד לפינוי חללים מאיזור הלחימה. במאמרו הוא מתאר אינספור התלבטויות מוסריות, אנושיות והלכתיות קשות במהלך המלחמה. למשל, ביום שמיני עצרת / שמחת תורה (תשלד) הוא התבקש לצאת לפנות גופות של חיילי צה”ל במוצב שהיה צה”לי, נכבש ע”י המצרים ביום הכיפורים, ושוב נכבש ע”י צה”ל. את הפיסקה על כך הוא פותח במילים: “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית“…

לא אכנס להתלבטות ולתאור עצמו. חמש המילים הראשונות “בשמחת תורה, אחרי ההקפות בשחרית”… היכו בי. שמחת תורה. פחות משבועיים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים. עדיין בעיצומה של המלחמה, מלחמת פתע שפגעה בנו קשה בשתי חזיתות במקביל, מלחמה שבתוך שלושה שבועות תגבה כמעט פי שניים הרוגים ממה שחוינו במשך כל השנה האחרונה, כשבמדינת ישראל היו בין שליש לחצי מאוכלוסיתה כיום. תגידו – כבוד הרב, סליחה, מה שייך שמחת תורה והקפות עכשיו?

לא התאפקתי. כתבתי לרב הלפרין ושאלתי אותו: האם היו הקפות באותו חג שמחת תורה, תשל”ד (1973)? והרב ענה: “היו הקפות רגילות עם התאמה לסדר היום של החיילים והקצינים. איש לא חשב לפגום בשמחת התורה. להיפך. השמחה נסכה עוז ותעצומות בלב משתתפיה. כך למשל, יצאנו לאזור הצליחה המסוכן ללא הרגשת פחד וללא מורא”…

אני לא אומרת מה צריך לעשות השנה בשמחת תורה. זה כל קהילה תצטרך להחליט מה מתאים לה ולחבריה, אבל לפחות לקחת רגע לחשוב על זה בזוית נוספת.

הרב חיים סולובייציק, כתב לפני כ-80 שנה: “שמחת תורה… החג לא נקרא “שמחת ישראל” אלא שמחת תורה (כלומר – שמחה של התורה), ולא (כל כך חשוב) שישראל ישמחו בתורה, אלא העיקר שהתורה תשמח בישראל”.

“וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”… נאמר במדרש ש”כל מקום שנאמר במקרא “והיה” – זו לשון שמחה (בראשית רבה מב, ב). אומר האור החיים, שעלה לארץ ממרוקו בשנת 1742 על הפסוק שלנו: “לשון שמחה שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ”…

“לשמוח בישיבת הארץ”??? איך? את לא שומעת חדשות? זה פשוט בלתי אפשרי!!

נכון, גם בפרשת השבוע שלנו, לא קל. יחד עם העתיד הנפלא בארץ, משה מקדיש גם פרק שלם ארוך וכואב לסדרה השניה של הברכות והקללות. הקללות כל כך איומות שקשה להתאושש מהן. לכן אחריהן משה רוצה להזכיר לעם את הטובה שעשה להם ה’ עד כה – אף על פי כן ולמרות הכל, קרו להם כל כך הרבה ניסים! האם יצליחו בני ישראל לראות גם אותם?

אומר להם משה: “וְלֹא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה” (כט:ג). עד היום הזה! כלומר, 40 שנה אחרי צאתם ממצרים!! רק עכשיו לאט לאט הם מתחילים להבין מה היתה יציאת מצרים… אמרה הגמרא: מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה:א), כלומר, כדי להבין את ההווה צריך זמן, צריך לנשום, צריך פרספקטיבה.

אמרה לנו התורה, “וְשָׂמַחְתָּ֣ בְכׇל־הַטּ֗וֹב”… האם היה “יותר טוב” בימי חורבן בית ראשון או שני? או בימי הביניים? אולי בימי גירוש ספרד? בפרעות חמילניצקי או בשואה? כמובן שלא. בכל אחת מהתקופות בהסטוריה שלנו היו טרגדיות נוראיות ברמה האישית והלאומית, ואני חלילה לא מקטינה – לא מהן ולא ממה שעובר עלינו. כל שנאמר הוא שאנחנו מתבקשים, מוזמנים – מצטווים – להסתכל, לא רק על מה שחסר, כואב, פוגע, שלילי, אלא דוקא – על כל הטוב. להיות שמח כשהכל טוב ומושלם וכל רצונותינו מתגשמים, זה קל. אבל לאסוף את עצמנו, דוקא עכשיו, ולהצליח לזהות, ולשמוח בטוב שיש – ועדיין יש – זו המצווה.

שתהיה שבת שלום ובשורות טובות.

“And when you come to the Land that Hashem your Gd gives you as an inheritance and you will settle in it”…

The book of Deuteronomy raises an interesting question: Were the commandments given solely for our life in Israel, and when we are not in the Land, we don’t need to do them, and everything we do outside the Land, is merely a training for the one day in the future when we return home – or – are the commandments relevant everywhere and only some of them belong in Israel ?

Rav Sherki says that the Jews are like Eskimos who were exiled to the Sahara desert, and there, in the desert, they built themselves skis and sleds out of sand, skiing down the dunes… The main thing is not to forget what we will do when we return to the Land of Israel…

Towards the end of the book of Deuteronomy, the place of the Land and the commandments of the Land become more and more central:

When you enter the land that Hashem your Gd is giving you as a heritage, and you possess it and settle in it, you shall take some of every first fruit of the soil, which you harvest from the land that Hashem your Gd is giving you, put it in a basket and go to the place where Hashem your Gd will choose to establish the divine name (Deuteronomy 26:1-2).

This connection, between a person and his land and the harvest – especially the first fruits that the land gives him – is strong everywhere, but for the People of Israel, it is especially true and touching in Israel. Only here can we tell our entire story, the same story that is also told in the Passover Haggadah: “”my father was a wondering Aramean who went down to Egypt”… from there the Holy One brought us to a “Land flowing with milk and honey” to where “He chose to place His Name” (ibid 5-9).

This means that we are not in the Land of Israel just because someone, somewhere did not want us; nor because “we were born here”. Rather, we are here because this is the Home of our family: this is where Gd led our forefather Abraham. This is where Joseph the Hebrew was taken from. This is where the Israelites were brought back to from exile in Egypt. This is where we built the Temple. Where we have returned to after two thousand years, a miracle that we still do not fully comprehend. The Torah, in order to strengthen all this in us, said that we should close the ceremony of bringing the first fruit with the words: “And you will be joyous in all the goodness that Hashem your Gd gives you” (ibid 11).

This always seems to me to be the most surprising and difficult mitzvah in the Torah… “And you will be joyous”… ? Is it possible to command joy? To be happy on command? Or maybe it’s a promise, that this is how we will be, joyous?

And maybe the Torah’s intention is that joy is like any mitzvah – something to do. It may not be easy, but the level of difficulty is not relevant. On the contrary: the fact that it is a mitzvah means that it is in our hands. Even if we don’t succeed 100%, that’s okay. We also don’t always “succeed” with all the other mitzvot, but at least, we can do.

Which of course brings us to a very current conversation. For already on the not-so-distant horizon there’s holiday coming up whose main theme is – joy. And the question that’s being raised is, what to do on Simchat Torah this year, exactly one year to the war?

Not long ago, I came across a collection of articles called “Ha-Ma’ayan – expanded Issue on the 50th anniversary of the Yom Kippur War” published in honor of the month of Tishrei 5783 / 2023, right before the war that broke out on that Shabbat of Shmini Atzerat / Simchat Torah. Among the authors, Rav Dr. (Lt. Col. In the reserves) Mordechai Halperin who was a young rabbi at the Golan Yeshiva, just established in Moshav Ramat Magshimim. The rabbi tells about the supersonic “booms” in the middle of Yom Kippur morning prayer, the airplanes overhead, and the heavy bombing when hundreds of shells rained on the moshav all through that afternoon.

The rabbi himself was recruited Sat night and transferred to Sinai at the head of a rabbinic military force designated for the removal and proper burial of bodies from the combat zone. In his essay he describes countless difficult moral, human and halachic dilemmas during the war. One of them is when he’s told – on Shmini Atzeret / Simchat Torah (5733 / 1973) – to go out in order to clear bodies of soldiers in an IDF post that was conquered by Egyptians on Yom Kippur, and then again conquered by the IDF. He opens the paragraph about this with the words: “On Simchat Torah, after the completion of the hakafot (dancing around with the Torah)”…..

I will not go into deliberation and description itself. These first few words ” On Simchat Torah, after the completion of the hakafot” hit me. Simchat Torah was less than two weeks after the outbreak of the Yom Kippur War; we were still in the middle of this war, which comprised of a surprise attack on two fronts at the same time; a war that in three weeks will claim almost twice as many deaths as we have experienced in this whole last year, at a time that the State of Israel had between a third and a half of its current population today. You may say – Rabbi, excuse me, with all respect, what’s to do with Simchat Torah and the hakafot at such a time?

It blew my mind, so I decided to write Rav Halperin and asked him: Were there hakafot on that holiday of Simchat Torah, 1973? And he answered: “There were regular hakafot with an adjustment to the daily schedule of the soldiers and officers. No one thought of forgoing Simchat Torah. On the contrary. The joy was strong and enormous in the participants’ hearts. So, for example, we went to the dangerous Suez Canal area without feeling fear and without dread”…

I am not suggesting to anyone what should be done this year on Simchat Torah. Each community will decide what is right for its members, but I would like to think about, in conjunction with this week’s Torah portion.

Rav Chaim Soloveitchik wrote about 80 years ago: “Simchat Torah… the holiday is not called “Simchat Israel” (i.e. the joy of Israel) but Simchat Torah (that is – the joy of the Torah), and it is not (that important) that Israel rejoice in the Torah, but the main thing is that the Torah rejoices in Israel “.

“And when you (vehaya) come to the Land”… It is said in the Midrash that “every place where it is said in the Tanach “and when you” as in “vehaya” – it is a joyful language (Beresheet Rabbah 42:2). The Or Hachayim, who came to the Land of Israel from Morocco in 1742, said about our verse: “we’re using here a language of joy because one cannot be joyful except by dwelling in the Land”…

“To be joyful by dwelling in the Land”?? how? Don’t you hear news? It’s just impossible!!

True, even in this week’s Torah portion it’s not easy. Along with the wonderful future in the Land, Moses also devotes an entire long and painful chapter to the second set of blessings and curses. The curses are so terrible that it is difficult to recover from them. That is why afterwards Moses wants to remind the People of the good that Gd has done for them thus far – nevertheless and in spite of everything, so many miracles happened to the! Will the Children of Israel be able to see them as well?

Moses says to them: “Yet, Gd has not given you a mind to understand or eyes to see or ears to hear till this very day” (ibid 29:3). Till this very day! That is, 40 years after you’ve left Egypt!! Only now, little by little, they are beginning to comprehend some of what the Exodus from Egypt was… The Talmud says: From this our sages learned that “a person does not fully understand his teacher’s words until 40 years have passed” (tractate Avodah Zarah 5:b), that is, to understand the present one needs time, one needs to breathe, one needs some perspective.

The Torah told us, “Vashmachta” – and you will be joyous… Were things “better” during the time of the destruction of the First or Second Temple? Or in the Middle Ages? Maybe during the Expulsion from Spain? In the Khmelnytskyi Riots or the Holocaust? Of course not. In each of these eras in our history there have been terrible tragedies on a personal and national level, and Gd forbid I am not diminishing – them nor of what we are going through nowadays.
One of my students said to me, ‘maybe, we only have to be joyous with the good; if it’s not good, then vesamachta is not needed’!!
But I don’t think so. I hear that we’re asked, invited – commanded – to look, not only at what is missing, painful, hurtful, negative, but precisely – at all the good. Being happy when everything is good and perfect and all our desires come true – is easy. But to collect ourselves, davka now, and be able to recognize and rejoice in the good that there is – and there still is – this is the mitzvah.

May we have a Shabbat Shalom and good tidings.

From the Haftara – Kumi, Ori – ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהֹוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח (ישעיהו ס:א-כב)׃
Arise, shine, for your light has dawned (Isaiah 60:1-22)
photo credit to: https://www.kimhussey.com/blog/blog-post-title-three-nleab-wb97k-p53y4

Posted in Uncategorized | Leave a comment

40 hours in “Otef Aza”: a Shabbat on the edge…

Posted on September 18, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

(English below) ארבעים שעות בעוטף עזה

הרמז הראשון לכך שאני מתקרבת היא תחנת דלק קטנה מצפון לאשקלון. אפשר לעזור? שואלת אותי בנימוס וחיוך, מישהי שמנהלת את המקום לבדה ונראית כאילו רק סיימה תיכון. יש מים? לקנות בקבוק? אני שואלת, מבהירה. “כנסי למשרד שלי”, היא אומרת כשהיא יוצאת למשאבה לעזור ללקוח אחר, “את יכולה למלא לך שם”. איך אמרה דורות’י? יש לי הרגשה שזה כבר לא קנזס…

בכביש 232 אני פונה לדרום מערב. זה “ה”כביש. בתוך כמה שעות, נאנסו, נטבחו ונרצחו כאן כ-1,150 אזרחים, שוטרים וחיילים ישראלים – מתוכם 364 מבלים שהיו במסיבת הנובה, לא כולל 251 אנשים שנחטפו לרצועת עזה. ההערכות הן שקרוב ל-6000 מחבלים נכנסו מקרוב ל-120 פרצות בגדר. זה מעגן אותי לכתוב את כל המספרים האלה. 6000 מחבלים יכלו לרצוח 60,000 או 120,000או מי יודע כמה… האם יש אפשרות לראות את זה כנס? נס במחיר גבוה ביותר. ועדיין. נס?   

דוברי זק”א ספרו על הכביש הזה שלכל אורכו, “כל 10–15 מטר היה רכב בצד, הפוך או שרוף. בכל רכב כזה היו נרצחים ששכבו לאחר שרצחו אותם וגם וידאו הריגה… היו רכבים שהמחבלים זרקו לתוכם רימונים אחרי שרצחו את הנוסעים. ראינו שם גופות שרופות וכלי רכב שעדיין היו רותחים לאחר שבערו. מצאנו נרצחים שהיו בתעלות בצידי הכביש שברחו וירו בהם”… כאן שמענו גם על גיבורים שחזרו שוב ושוב לתוך התופת להציל אחרים, שנלחמו בגבורה ומנעו בגופם אסון כבד יותר.

אני עוברת את הכניסה לאנדרטת חץ שחור. בקרתי במקום לפני קצת יותר משנה במסגרת קורס מורי הדרך, מתצפתים בבטחון לעבר עזה. בדיוק שם, מול קיבוץ מפלסים ישנו עיקול בכביש 232. המחבלים ניצלו את האטת המכוניות בעיקול ורצחו בו כ-50 ישראלים תוך שהם מבצעים וידוא הריגה ולפעמים גם אונס קודם לכן. לכל אורך כביש 232 הוקמו מספר אנדרטאות המנציחות את הנרצחים על הציר. שמות. תמונות. פרחים. מילים. הכביש מטושטש מבעד לדמעות, לכאב, לכעס. אי אפשר לנסוע כאן בלי לחזור שוב ושוב, לאותן תמונות, לאותם זכרונות.

אבל אני לא כאן בטיול מאורגן לראות אנדרטאות ולשמוע סיפורים. אני כאן לביקור אצל הילד שלי שעושה – שוב – מילואים, הפעם באחד מישובי העוטף. אני מחזקת את עצמי לקראת מה שאני עלולה לראות, ואכן, הפתעה. בשער מקדמים את פני פרחים רעננים. לאורך כביש הכניסה ההשקיה עובדת והצמחים מלבלבים. ליד  החניה, הדשא ירוק וגזום. מישהו התחיל גינת ירק ליד אחד המבנים. אני לא בטוחה מה לחשוב. זה לא שאין מבנים שרופים ועקבות קרב, אבל גם מאד ברור שידיים אוהבות מטפלות במקום ועושות כל שאפשר להשיב אותו יפה כמקודם ואולי אף יותר, לתושביו ומתישביו לכשיורשו לחזור.

דבר ראשון, אני רוצה לדעת, מה אם תהיה אזעקה? כאן אין דקה או דקה וחצי. יש בקושי 15 שניות, ולפעמים גם זה לא. כמה צעדים אפשר ללכת, אולי לרוץ, לא למעוד, ב-15 שניות? בהתחלה אני מחשבת במדויק כמה התרחקתי מהמיגונית האחרונה ואיפה המיגונית הבאה. בומים בחוזקים שונים נשמעים ברקע. “מה זה היה?” אני שואלת בבהלה אחרי הראשון, שני, שלישי. “זה אצלם. הכל אצלם. הצבא שלנו עושה עבודה. כאן, כבר כמעט שאין אזעקות, ואפילו כשיש, זה לא פעם בגלל זיהוי שווא”. פה ושם כלב עזוב ותועה מגיע מהרצועה, מחפש לעצמו אחר אוכל וחיים טובים יותר. אני דואגת. מה אם… ? כל כך הרבה “מה אם”… אבל הילד מחייך. מה אתה מחייך? אני? אני לא בפניקה! אני פשוט “דואגת”! איך אפשר שלא? הרי גם לפני אמרנו שהכל בסדר! “זה נכון”, הוא אומר לי, “הלכנו רחוק בשאננות, אבל גם בפניקה אפשר ללכת רחוק. יש מקום בין הפניקה ובין לנשום”. אם הוא אומר.

אני מנסה לנשום. חצי נשימה. אחכ עוד אחת. שלמה קצת יותר. אני מגלה שפה ושם יש עוד רכב, שניים, שלושה, ליד בית כזה או אחר. יש אור. יש עציצים. שהתושבים, עוד לא באופן רשמי (גם אני בכלל לא הייתי כאן…) מתחילים לחזור, רק לבדוק מה קורה, רק להשקות, רק לקחת משהו, רק לכמה שעות, רק בסופ”ש…

“בסדר, אני מתפשרת, “בוא נלך להוציא דברים מהאוטו. הבאתי מאפים מהמאפיה ש…” הוא עושה לי טובה ונוגס בבורקס שהבאתי. “קרה משהו?” אני תוהה, כמעט נעלבת. “תיכף תראי”.

כמה רגעים לאחר מכן נשמע ברקע טרטור של ג’יפ צה”לי. הוא ניגש עם חבר לאסוף את הכבודה, שקיות ומגשים, עדיין חמים.  “מה, מה זה? מאיפה”? אני המומה, מציצה פנימה לראות. ארוחת שבת לתפארת. כל דבר ארוז ומסומן באשר לתוכן ולרמת הכשרות: עוף. אורז. כשר. בד”צ. פרווה. ועל כל מאכל, לא משנה מה, יש פתק. יש כאלה בכתב עגול ומדויק. יש – בכתב שרץ על השורות, אין זמן ויש עוד המון עשיה, אבל כולם – באהבה רבה: “חייל יקר, שמור על עצמך, תודה על מה שאתה עושה, הקב”ה ישמור אותך, רק תחזור מהר ובשלום…. ” יש לבבות. וציור. לפעמים מספר טלפון. קו חיים.

“רגע”… אני מנסה לעכל מבעד לדמעות, הפעם מהתרגשות, “אני לא מבינה”… “ככה כל שבת”, הוא מסביר, “ולא רק לנו”, הוא מזכיר לי. “לכל מי שיושב לאורך הקו”.

כמה שהוא מסביר יותר אני מבינה פחות.

כבר כמעט שנה.

מלחמה. חזית. הישגים. נפילות. הפגנות. צעקות. שמחות. לוויות…

כבר כמעט שנה.

‘עזבי’, אני יכולה לשמוע אותן, ‘מה הבעיה, אני ממילא מכינה אז, עוד משהו קטן, מה, זה שום דבר, הכל לחיילים שלנו, הגיבורים שלנו’… אני מרימה את המכסים: סלטים טריים. שניצלונים קטנים מגוללים בפירורי לחם אחד אחד. סיר אורז עם ירקות ותבלינים. דג חרפרף עם תפוחי אדמה. עוגות ביתיות אמיתיות. אני רואה איך היא לשה, מפזרת סוכר, מערבבת, מגלגלת. אופה. מחכה. אורזת. כותבת. עם ישראל שלא מופיע בחדשות, מתעלם מכל רואי השחורות, מפנים ומחוץ, וממשיך לעשות.

לפני כמה חודשים הגיעה לבקר בארץ חברה שלי מארה”ב: “מה קורה כאן”, שאלה אותי מבולבלת, “בעזה נלחמים ובשאר הארץ, הכל רגיל”? “גם בשאר הארץ נלחמים”, אמרתי, “אבל אחרת”. כי מאחורי כל הרעש החדשותי, עם ישראל ממשיך ונלחם על חייו, מתעקש על השפיות, על הפרחים והעצים והגינה הקטנה, על המרק והעוגה, ועל סיפור האהבה שיש לנו כאן.

את האוכל אנחנו מסדרים על פלטה שאיכשהו הגיע למקום הזה. ‘מה זה שייך, תמיד יש כאן חיילים ש”שומרים”’. המילה “הדתה” לא קימת במקום הזה. גם לא ה”אנטי” לדברים היהודים. אחד מכין מיחם לשבת, והשני מחפש סרט בטלויזיה. יש מספיק שבת לכולם.

אני שואלת לגבי בית כנסת. כאן אין, אבל יש בבסיס לא רחוק. אפשר ללכת ולנסות. חבורה קטנה של כאלה ש”שומרים” וכאלה שלא יוצאת לקבלת שבת. הש.ג. שואל את השאלות הרגילות, מחליט שאנחנו לא מסוכנים, ונותן לנו להמשיך לתפילה, שם אני מוצאת את אחת מקבלות השבת היפות ביותר שחויתי אי-פעם בחיי. קשה לדעת מאיפה להתחיל ומה מרגש יותר: זה שיש עזרת נשים ויש שם עוד חילת ששרה ומתפללת בדבקות, וגם מחייכת אלי ונותנת לי חיבוק. או מזה שמישהו דואג לספרים וחומר קריאה רציני. או מזה שהחיילים שרים ברוממות רוח והרמוניה נפלאה. או מזה שאחד מהם, עם הנשק עליו בהצלב, נותן דרשה על הפטרות הנחמה בתקופה זו. ואולי מזה שהכל נעשה בנחת, וכאן בפנים, למרות הכל, עכשיו שבת. והשבת ממשיכה גם לארוחת הערב שהושארה על הפלטה ועכשיו מוכנה. האוכל החם מועמס על עגלה וכדי שגם הש.ג. יוכל להשתתף, השלחן מתארגן ליד עמדת השמירה.

בין לבין אני מוצאת אסופת מאמרים על המדף: המעין, גליון מורחב במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור. הקובץ יצא לאור בתשרי, תשפ”ד. אני מדפדפת ובמקרה נתקעת במאמר של הרב זאב ויטמן. ב-6 באוקטובר, 1973 הוא נקלע למלחמת יום הכיפורים כשהגיע לבסיס הצבאי לתל פארס בצפון רמת הגולן להיות שליח ציבור ביום הכיפורים, ובהמשך המלחמה גם לחם בחזית הדרומית בסיני. סיפור המלחמה דאז מצמרר, אך מה שמצמרר עוד יותר הן מילותיו בהווה: “זכרון זה של מלחמת יום כיפור קשה עלי במיוחד בימים אלו… אם לא נתעשת ונשכיל לשמור על אחדותנו, אנו עלולים חס וחלילה למצוא את עצמנו שוב במצב בו היינו בראשית מלחמת יום כיפור…  האיראנים, חיזבאללה, חמאס ושאר אויבינו מחככים ידיהם בהנאה כשהם רואים את מלחמות האחים שמתחוללות לנגד עיניהם – עבודתם נעשית על ידינו אנו”…. כל זה, ימים ספורים לפני המתקפה בשמיני עצרת.

ביום ראשון, ב-6 בבקר אני יוצאת בחזרה צפונה, שוב מתפתלת עם כביש 232. השמש מתגלה קמעא קמעא, כמו הגאולה מעל בקעת ארבל בגמרא, לזריחה יפיפיה ממול. אני מצלמת ומעלה תמונה בפייס. זה מזכיר לי, כותבת לי חברה, את ביאליק: ‘השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט…” (מתוך “על השחיטה”). כן, אני עונה לה: “השמש זורחת, הפרחים פורחים, החקלאים עובדים קשה ולאט לאט חוזרים. זה לא שאין כאב ואין זכרון, חלילה, אבל זה גם לא השיר של ביאליק. זו לא הגלות. זו ארץ ישראל”.

40 hours in Otef Aza

The first clue that I’m getting close is a small gas station just north of Ashkelon. “Can I help you?”, politely and with a smile, a young lady asks me who runs the place alone and looks like she just graduated high school. “Can I get water? I mean, a water bottle?” I ask, clarifying. “Come into my office,” she says as she goes out to the pump to help another customer, “You can fill yours in there.” I have a feeling, it’s not Kansas anymore…

On road 232 I turn southwest. This is “the” road. Within a few hours, approximately 1,150 Israeli citizens, policemen, and soldiers were raped, massacred and murdered here – of which 364 were partygoers who were at the Nova party, not including 251 people who were kidnapped to the Gaza Strip. It is estimated that close to 6,000 terrorists entered through close to 120 holes in the fence. It anchors me to write all these numbers: 6,000 terrorists could have murdered 60,000 or 120,000 people or who knows…. Is it possible to see a miracle? A miracle at the highest price. And still, a miracle?

Zaka spokesmen shared that along this road, “every 10-15 meters there was a vehicle on its side, upside down or burned. In every such vehicle there were murdered people who were lying down after they were shot again and again, to make sure they are dead… There were vehicles into which the terrorists threw grenades after murdering the passengers. We saw burnt bodies and vehicles that were still boiling after burning. We found murdered people who were in the ditches on the sides of the road who ran away and were shot”… here we also heard about heroes who repeatedly returned to the inferno to save others, who fought valiantly, personally, physically, and with their own bodies, prevented a heavier disaster.

I pass the entrance to the Black Arrow Monument. I visited this place a little more than a year ago as part of the tour guide course, looking out safely towards Gaza. Right there, in front of Kibbutz Miflasim, there is a curve on road 232. The terrorists took advantage of the cars slowing down at the curve here and murdered about 50 Israelis, shooting them over and over again, sometimes raping the victims beforehand. Several monuments commemorating those murdered here were erected along the entire length of road 232. Names. pictures. Flowers. Loving words. The road is blurred through tears, pain, anger. It is impossible to drive here without going back, again and again, to those photos, those memories.

But I’m not here on an organized trip to see monuments and hear stories. I am here to visit my son who is – again – doing his reserve duty, this time in one of the Otef (area around Gaza) settlements. I brace myself for what I might see, and indeed – a surprise. Fresh flowers greet me at the gate. Along the entrance road, the irrigation system is working and the plants are blooming. Near the parking lot, the grass is green and trimmed. Someone started a vegetable garden next to one of the buildings. I’m not sure what to think. It’s not that there aren’t burned buildings and traces of battle, but it’s also very clear that loving hands are taking care of the place and doing everything possible to restore it to be as beautiful as before, maybe even more, for when the residents will be allowed to return.

The first thing I want to know is, what if there is an alarm? There is no minute or minute and a half here, as there is – currently – in the north. There are barely 15 seconds, and sometimes not even that much. How many steps can one walk, maybe run, not stumble, in 15 seconds? In the beginning, I accurately calculate how far I have moved away from the last shelter and where the next shelter is. Booms of different volumes are heard in the background. “What was that?” I ask in a fright after the first, second, third. “It’s there; everything is there. Our army is doing its job. Here, there are almost no alarms anymore, and even when there are, it’s often because of a false identification.” Here and there a stray dog ​​from Gaza shows up, looking for food and a better life. I worry, “what if…?” There are so many “what ifs”… but my kid is smiling. “Why are you smiling? I’m not in a panic! I just worry! How can you not? After all, we also said before, that everything is fine!” “It’s true,” he says, “We went way too far in complacency, but you can also go too far in panic. There is a place between panic and breathing.” Ok, if he says so…

I’m trying to breathe; half a breath; then another one, a little more complete. I discover that there is another car, two, three, near some of the houses. There is light in a few houses; there are flower pots cared for by the residents who are starting to come back – not yet officially (after all, I wasn’t here either…) – showing up just to check what’s going on, just to water the plants, just to take something, just for a few hours, just for the weekend, just because it’s impossible to leave…

“Okay”, I compromise, “Let’s go get things out of the car. I brought pastries from the bakery…” He does me a favor and bites into one of the burekas I brought. “What? Is it spoiled? Is something wrong?” I wonder, almost offended. “You’ll see soon”, he answers.

A few moments later, the rumble of an IDF jeep is heard from the parking lot. He goes with a friend to collect bags and trays, still warm. “What, what is this? From where?” I am stunned, peeking in to see. A glorious Shabbat meal. Everything is packaged and marked as to the content and level of kashrut: Chicken. Rice. Kosher. Extra kosher. And every package, no matter what, has a note. Some in round and precise writing. Some in writing that runs through the lines, as if there is no time and there is still a lot to do. But each one is written with great love: “Dear soldier, please take care of yourself; Thank you for what you are doing; May G-d protect you; Just come back quickly and safely…” There are hearts. And sometimes a phone number. A lifeline.

“Wait”… I try to digest through the tears, this time because I am so touched, “I don’t understand”… “It’s like this every Shabbat”, he explains, “and not just for us”, he reminds me, “for everyone who sits along the border.” .

The more he explains, the less I understand.

It’s been almost a year.

A war. A frontier. Achievements. Drawbacks. Demonstrations. Yelling. Joy. Funerals…

Almost a whole year.

“Oh, don’t worry about it”, I can hear them say, “What’s the big deal, I’m preparing for my family anyway, so another little something? It’s nothing, everything for our soldiers, our heroes…” I lift the lids: Fresh salads. Small schnitzels rolled in breadcrumbs one by one. Rice pots with vegetables and spices. Scalloped fish with potatoes. Real homemade cakes. I don’t know her but I can see how she kneads, sprinkles sugar, mixes, rolls, bakes, waits, packs, writes… The people of Israel that do not appear in the news, ignore all the doomsayers from within and without, grit their teeth, and continue to do.

A few months ago, a friend of mine from the USA came to visit Israel: “What’s going on here?” she asked me bewildered, “There’s fighting in Gaza and in the rest of the country, everything is just fine?” “There’s also fighting in the rest of the country,” I said, “but differently.” Because behind all the noise the news spews, the people of Israel continue to fight for their lives, insisting on sanity, on flowers and trees and little gardens, on soup and cake, and on the love story we have here.

We arrange the food on a hotplate that somehow got to this definitely not religious place. The word “religify” – which has become another news “buzz-word”, does not exist in this place. Neither does being “anti” to Jewish things. One is preparing the hot water urn for Shabbat, and the other is looking for a movie on TV. There is enough Shabbat for everyone.

I ask about a synagogue. There are none here, but there is one at an army base nearby. We can go and try. A small group, both with those who “keep” Shabbat and those who don’t, go out to Kabbalat Shabbat. The guard asks us the usual questions, decides that we are not dangerous, and lets us proceed to the shul, where I find one of the most beautiful Kabbalat Shabbat services I have ever experienced in my life. It’s hard to put my finger on what exactly is so moving: the fact that there is a women’s section, and there is a female soldier there that sings and prays devoutly, smiling at me and giving me a hug. Or because someone cares about books and serious reading material. Or because the soldiers sing in high spirits and wonderful harmony. Or because one of them, his weapon diagonally on him, gives a sermon about the consolation haftara during this period. Or maybe because it was all done with ease, and here inside, in spite of everything, it is now Shabbat. And Shabbat continues with the dinner that was left on the hotplate and is now ready. The hot food is loaded on a cart, and so that the guard at the front gate will be able to participate, the table is set up near the guard post.

Somewhere I come across a collection of articles on the 50th anniversary of the Yom Kippur War. It was published in Tishrei 5784. I stumble on an article by Rav Ze’ev Whitman. On October 6, 1973, he was caught up in the Yom Kippur War when he arrived at the Tel Fares military base in the northern Golan Heights to be a Yom Kippur prayer leader, and later, fought on the southern front in Sinai. The story of the war at that time is chilling, but what is even more chilling are his words now: “This memory of the Yom Kippur War is especially difficult for me these days… If we don’t come to our senses and preserve our unity, G-d forbid, we may find ourselves again in the situation that we were in at the beginning of the Yom Kippur War… Iran, Hezbollah, Hamas, and our other enemies are rubbing their hands with pleasure when they see the internal fighting between us taking place before their eyes – their work is being done by us”… all of that, written just a few days before October 7th, 2023.

On Sunday morning at 6am I head back north, again along road 232. The sun appears little by little, reminiscent of the Gemara that tells about the redemption, like light rays over the Arbel Valley, growing into a beautiful sunrise. I take a picture and upload it to Facebook. “This reminds me”, writes a friend, “of Bialik’s poem: ‘The sun rose, the tree blossomed, and the murderer slaughtered…’” (from Bialik’s “On the Slaughter”).

Well, I answer her: “The sun does rise, the trees do bloom, and the farmers work hard so that they can slowly return home to their lands. It’s not that there is no pain and no memory, G-d forbid, but we’re not living Bialik’s poem. This is not exile. This is the Land of Israel.”

Posted in Uncategorized | Tagged , | Leave a comment

Ki Tetze: returning a lost object: at any price?

Posted on September 13, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

(English below) כי תצא ומצוות השבת אבדה

פרשת השבוע, “כי תצא” מובילה עם הכי הרבה מצוות שיש לנו בפרשה אחת – 74  מתוך 613 – והן נוגעות לכל היבט בחיים. ראשיתן – ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם. היציאה כמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, על הנוכחות, הזהות, מול הקולות מפנים ומחוץ, הקריאה לעשיה טובה, הפיתויים המפילים מהדרך, מעין – להיות או לא להיות. ומשם… הדרך ארוכה. על כל אחת מהמצוות בפרשה הזו, אפשר להאריך – מאד. הפעם, אני בוחרת רק אחת, ורק זוית אחת של אותה אחת.

כתוב:

לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: … לֹא־תִרְאֶה אֶת־חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כב:א-ד).

זו המצווה המפורסמת של “השבת אבדה”. וכבר ראינו קודם לכן בספר שמות ציווי דומה: “כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (פרשת משפטים, שמות כג, ד-ה).

בקריאה ראשונה קשה להבין למה הגמרא מאריכה בפירוש המצווה הזו. בסה”כ, לכאורה, פשוט: אם רואים משהו ששייך למישהו אחר – מצווה להחזיר אותו לבעלים המקוריים. כמו תמיד כשיש רשימות מפורטות, צריך שנשאל, האם הכוונה רק לדברים המוזכרים כאן – שורו, שיו, חמורו, או שמא, אפשר שאתה רואה שהוא איבד אפילו את דרכו, נפשו, אמונתו… האם גם אז, “השב תשיבם”, ו”הקם תקים עמו”? ואם כן, איך ועד כמה? כלומר, השאלה שמעלה הגמרא היא – עד היכן מצוות השבת אבדה? האם לכל דבר ו”בכל מחיר”?

מסתבר שיש עוד דרך לחלק את הפסוק. במסכת בבא מציעא (ל:א), (בסדר נזיקין) נמצא דיון על המילה “והתעלמת”. נביא את הדברים כלשונם ואח”כ נסביר:

מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה [כלי חסר ערך וְכׇל דָּבָר] שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי (מאיפה אנחנו יודעים את זה)? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם.

הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא (האבדה נמצאת) בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״.

כלומר, כהן, למשל, אסור להכנס לבית הקברות (חוץ מלשבעת קרוביו הקרובים ביותר). נניח שהוא עובר ליד הגדר, ורואה מבחוץ תיק אם ארנק יקר ומפתחות רכב שברור שנשכח ונאבד בתוך בית הקברות? האם לצורך מצוות השבת אבדה מותר לו להכנס בין הקברים ולקחת את האבידה כדי להשיב אותה לבעליה? מה אם הוא זקן, והאבידה, אינה לפי כבודו: אולי החפץ זול או גס או מסובך לשאת? בקיצור, האם צריך למען השבת אבדה לעשות הכל בכל מחיר? הגמרא אומרת – לא.

במקרה של הכהן, יש עליו איסור על כניסה לבית הקברות (מצוות לא תעשה – ” לנפש לא יטמא בעמיו”) ומצוות עשה אחרת (“קדושים תהיו”). שתיהן ביחד חמורות יותר ודוחות מצוות עשה אחת של השבת אבדה. בנוסף, ממשיכה הגמרא ואומרת, אין אנו דוחים מצוות לא תעשה בגלל עניינים כספיים, כגון השבת אבדה. עוד ענין הוא, כמה נזק אנחנו גורמים לעצמנו כשאנחנו באים להשיב את אבדתו של האחר: האם מותר לנו, למשל, לקנות כרטיס טיסה לארה”ב כדי להחזיר, נגיד, מחשב או אפילו תכשיט לאדם אחר? רוב האנשים יגידו מיד, ברור שלא. אוקי, אז… עד איפה?

מהמילה – “והתעלמת” אנחנו מבינים שלפעמים לא רק שמותר, אלא חובה – להתעלם מחפץ אבוד שברור שהוא שייך ואולי גם חשוב מאד לאדם אחר. מעבר למצווה הספציפית, נשמע שחובה עלינו לבנות סדר עדיפויות. האמת, שכך גם אנחנו עושים ממילא. השאלה הבאה אם כך, איננה אם… אלא רק לפי איזה סולם ערכים נבנה סדר העדיפויות הזה: האם הוא נשען על סולם ערכים מוכח וידוע? האם הוא מונע מרגש? מאהבה? משנאה? מכאב? מיאוש? ממחשבה לטווח ארוך?

ברגע שיש לנו סדר עדיפויות, אפשר גם כמובן, תמיד לעשות מעשים שהם “לפנים משורת הדין” ולהיות איש חסד. נכון שהכהן שלנו, למשל, לא יכול להכנס לבית הקברות, אבל הוא יכול לעשות מאמץ ולקרוא למישהו אחר שכן יכול. עד כמה? אולי לפני הכל “והתעלמת” מצביע על כך שיש לנו צורך, זכות וחובה להירארכיה מודעת בהתנהלות שלנו.

שבת שלום.

The Torah portion of Ki Tetze

This week’s Torah portion “Ki Tetze” = when you go out, leads with the most mitzvahs we have in one parshah – 74 out of 613 – and they touch every aspect of life. They begin with a person going out all, mainly from himself to the world. This “going out” almost always requires a war, one way or another, for our presence, identity, facing voices from within and without, the call to do good, the temptations that knock us off the path, sort of – “to be or not to be”. And from there… we can go everywhere. Each of the mitzvot in this portion can be further extended – a lot. This time, I choose only one, and only one angle of the same one.

It is written:

You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother… If you see your fellow Israelite’s ass or ox fallen on the road, do not ignore it; you must raise it together (Deuteronomy 22:1-4).

This is the famous mitzvah of Hashavat Aveda – “returning a lost object”. And we have seen earlier in the book of Exodus a similar commandment: “When you come across your enemy’s ox or his donkey going astray, you shall return it to him; if you see the donkey of the person you hate lying under its load, you shall not ignore it, but stop what you’re doing and help with him” (the Torah portion of Mishpatim, Exodus 23:4-5).

At first read, it’s difficult to understand why the Gemara extends the interpretation of this commandment. All in all, seemingly simple: if you see something that belongs to someone else – you’re commanded to return it to the original owner.

But, as always when there are detailed lists, we need to ask, are we referring only to the things mentioned here – an ox, a sheep, a donkey, or perhaps, even if you see that he “lost his way”, his soul, his faith… are you commanded to return those to him? And if so, how and to what extent? In other words, to what extent does the commandment Hashavat Aveda go? Is it done “at any cost”?

It turns out that there is another way to divide the verse. In tractate Baba Metzia (30:a) there is a discussion of the word vehit’alamta – “disregard”. We will bring the Talmud’s words and then explain:

If a person found a sack or a basket or any other item that it is not his typical manner to take and carry because it is beneath his dignity, he shall not take it. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught in a baraita: It is stated with regard to the return of a lost item: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The tanna explains that the phrase “and disregard them” means that there are occasions in which you may disregard lost items and there are occasions in which you may not disregard them.

How so? If he was a priest and the lost item is in the graveyard (Leviticus 21:1–4), or where he was an elderly person and it is not in keeping with his dignity to tend to the item, or where the value of his labor was greater than the value of the lost item of the other person; therefore, it is stated: “And disregard them.”

That is, a priest, for example, is not allowed to enter the cemetery (except for his seven closest relatives). Suppose he passes by the fence, and sees a bag from the outside, with an expensive wallet and car keys that were obviously forgotten and lost inside the cemetery? For the sake of the mitzvah of “returning a lost object” is he allowed to enter and walk among the graves to take the lost item and return it to its owner? What if he is old, and the lost object is not according to his dignity: maybe the object is cheap or coarse or difficult to carry? In short, is it necessary to do everything possible for the sake of returning a lost object? The Gemara says – no.

In the case of the priest, he is prohibited from entering the cemetery (a negative commandment “(he) should be defiled by his own people”) and a different positive commandment (“be holy”). Both together are more strenuous, and reject the mitzva of Hashavat Aveda. In addition, the Gemara continues and says, we do not reject a negative commandment because of financial matters, such as a lost object. Another issue is, how much damage do we cause ourselves when we come to return another’s loss: should we, for example, buy a plane ticket to the USA in order to return, say, a computer or even a piece of jewelry to another person? Most people will immediately say, of course not. Ok , so… how far?

From the word – “disregard” we understand that sometimes it is not only allowed, but obligatory – to ignore a lost object that clearly belongs to and may also be very important to another person. Beyond the specific mitzvah, it sounds like we have an obligation to build for ourselves a list of priorities. The truth is, that’s what we do that anyway. The next question then, is not if… but only in accordance with which scale of values ​​is this list of priorities built: is it based on a proven and known scale of values? Is he motivated by emotion? love? hate? pain? despair? frustration? long-term thought?

Once we have a set of priorities, it is also possible, of course, to always do actions that are “beyond the letter of the law” and be a kind person. It is true that our priest, for example, cannot enter the cemetery, but he can make an effort and call someone else who can. How far should one go? Perhaps above all “disregard” indicates that we have a need, a right and even an obligation for a conscious hierarchy in our conduct.

Shabbat Shalom

כי תצא משנים קודמות – from earlier years:

KI TETZE | Search Results | Torah & more… תורה ועוד (miko284.com)

Posted in Uncategorized | Tagged , , , , , , , | 3 Comments

“Judges & officials you shall place for yourself in all your gates”… (Shoftim)

Posted on September 4, 2024 by Michal Kohane מיכל כהנא

פרשת “שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ…

A great temptation is placed before us with this week’s Torah portion “Shoftim” which begins with “magistrates (judges) and officials (police officers) you shall place for yourself in all your gates… and they will judge the people with due justice” and then continues with “justice, justice you will pursue”… (Deuteronomy 16:18- 20). Here, look! the Torah portion herself! She orders us to bring in judges and officers at our gates. See, one side will say, we need “the” court! See, another one will say, we need the police! And because of the greatness of the Torah, as the number of opinions, everyone will find proof for himself why s/he – and only s/he – is right. After all, it is written, “justice, justice you shall pursue”…
but… already in this verse, the double meaning is about “justice” and not about the pursuing… maybe so that we pause for a moment and check ourselves, what kind of justice are we pursuing? Justice that is just, or justice that is wise, or something else?  		פיתוי גדול שמה לפנינו פרשת השבוע “שופטים” שמתחילה ב“שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ… וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק” וממשיכה ב” צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף”… (דברים טז:18-20).
הנה, תראו! פרשת השבוע בכבודה ובעצמה! היא מורה לנו להכניס בשערינו שופטים וקצינים. הנה, יגיד צד אחד, צריך בית משפט! הנה, יגיד צד שני, צריך משטרה!
ובגלל גדולתה של התורה, כמספר הדעות, כל אחד ימצא לעצמו הוכחה למה הוא – ורק הוא – צודק. הלוא כתוב, צדק, צדק תרדוף…
אך… כבר בפסוק הזה, הכפילות היא על “צדק” ולא על הרדיפה… אולי כדי שנתעכב רגע ונבדוק את עצמנו, אחרי איזה צדק אנחנו רודפים? צדק צודק או שמא משהו אחר?  
Indeed, the Torah has hidden hints that the reference here is not only to that court, one or the other, to the police, one or the other, but to each of us.
This is how the Scripture addresses us in the second person singular, and the sages asked, if it is about building an orderly and corrected society, why not address us all in the plural?  		ואכן, התורה החביאה רמזים שהכוונה כאן איננה רק לבית המשפט, כזה או אחר, לשוטרים, כאלה או אחרים, אלא לכל אחד מאיתנו.
כך פונה אלינו הכתוב בגוף שני, יחיד, וחכמים שאלו, אם מדובר בבניית חברה מסודרת ומתוקנת, מדוע לא לפנות לכולנו ברבים?  
The Arizal explains that the words were written directly to each of us, because each of us should treat himself as if we were a city. And in this city, I need a judge, not one who is too harsh who punishes and “looks” for my mishaps in every corner, but also not too merciful and meaningless. I need my gates guarded to prevent anything from entering, be it physical, emotional or spiritual, and I need my policemen to patrol my inner streets – calmly, making sure that things are under control, that there are no crazy traffic jams, that there are no dangerous drivers, that we can take walks outside and live in peace.
Oh, and one more thing, lest I forget, I need cleaning services to take out all the garbage that accumulates in the city corners, because there are things I should bid farewell to, and maybe, if I succeed, I will turn them into compost that will yield next season’s fruits.  		האריז”ל מסביר שהדברים נכתבו ישירות לכל אחד מאיתנו, כי כל אחד מאיתנו צריך להתייחס לעצמו כאילו הוא עיר.
ובעיר הזו, אני צריכה שופט, לא קשוח מדי שמעניש ו”מחפש” אותי בכל פינה, אך גם לא רחום מדי וחסר משמעות. אני צריכה שמירה בשערים שלי כדי לא לאפשר לכל דבר להיכנס, בין אם הדבר הוא פיזי, רגשי או רוחני,
ואני צריכה שהשוטרים שלי יפטרלו ברחובות הפנימיים שלי – בנחת, יוודאו שהענינים בשליטה, שאין פקקים מטורפים, שאין נהגים מסוכנים, שכף להסתובב בחוץ ואנחנו חיים בשלום.
ועוד דבר, שלא אשכח, אני צריכה שירותי ניקיון שיוציאו את כל האשפה שמתאספת בפינות העיר שלי, כי יש דברים שכדאי להפרד מהם,
ואולי אם אצליח, אהפוך אותם לקומפוסט שיניבו את פירות העונה הבאה.  
Well, it’s true, the Arizal did not speak (specifically) about compost, but he did about our preparation for the month of Elul, the Days of Awe and the new year; about the need to look less outwardly at what “they” are doing wrong, because, obviously, “they” are doing everything wrong… but rather, for internal reorganization.  זה נכון, האריז”ל לא דבר (מפורשות) על קומפוסט, אבל כן על ההכנה שלנו לקראת חודש אלול, הימים הנוראים והשנה החדשה, על הצורך בפחות מבט החוצה כלפי מה “הם” עושים לא בסדר, כי הלוא ברור ש”הם” עושים הכל לא בסדר… אלא למען התארגנות פנימית.  
The “Nahal Kedumim” (a commentary book written by Rav Haim Yosef David Azulai, known by the initials of his name Hida, 1724-1806) also wrote about the fact that “a person has several gates, such as the gate of seeing, the gate of hearing, the gate of scent, the gate of speech and the gate of touch, and it is necessary for a person to make himself a judge of all his affairs, and open his eyes, and that why it is said, “Judges and policemen shall be given to you” in the singular language,
and he spoke to every person among the Peple of Israel, and this is “judges and officials shall be given to you in all your gates” that every person should build a fence in all his gates… and therefore, it is said in a singular language – “place unto you in all your gates”…. and therefore, it is said later, “open wide the gates” (in Isaiah, the Psalms and more), as it’s a measure against measure, and let him merit, that the gates of the next world (as well) be opened for him, the world of spirituality and abundance.”  		גם ה”נחל קדומים” (ספר פירושים שנכתב ע”י הרב חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי הידוע בראשי התיבות של שמו החִידָ”א, 1724-1806), כתב על כך ש”יש לאדם כמה שערים, כמו שער הראיה, שער השמיעה, שער חוש הריח, שער הדיבור ושער המישוש
וצריך שיעשה אדם בעצמו דיין על כל עניניו ויפקח עיניו, וזה שנאמר “שופטים ושוטרים תתן לך” בלשון יחיד,
ולכל אדם מישראל דיבר וזהו “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” שכל אדם יגדור גדר בכל שעריו… ולזה אמר לשון יחיד – “תתן לך בכל שעריך”.
ואז נאמר עליו “פתחו שערים” (מהכתוב בישעיהו ובתהילים ועוד), מדה כנגד מדה ויזכה שיפתחו לו שערים של העולם הבא, עולם הרוח והשפע”….  
This week is Rosh Chodesh Elul, whose initials, some say are “I am to my beloved and my beloeved is to me”, alluding to the love story between us and the Almighty, a long love story, not simple and not always “happily” but always together.
According to tradition, this is the day when Moses ascended Mount Sinai for another 40 days to bring the second set of the tablets. Contrary to what we might think, the second set is not the same as the first. For example, the letter Tet was added to them in the words “so it will be good for you (tov — yitav)”, hinting that second chances can be better than the first.		השבוע ראש חודש אלול, שיש אומרים שראשי התיבות שלו הם “אני לדודי ודודי לי”, ומרמזים לסיפור האהבה בינינו לבין הקב”ה, סיפור אהבה ארוך, לא פשוט ולא תמיד “אך שמח”, אבל עדיין ביחד.

לפי המסורת זה היום בו משה עלה בפעם השניה להר סיני לעוד 40 יום להביא את הלוחות השניים. בניגוד למה שאנחנו עלולים לחשוב, הלוחות השניים אינם זהים לראשונים. נוספה בהם, למשל, האות ט’ במילים “למען ייטב לך”, להגיד לנו שהזדמנות שניות יכולות להיות טובות מהראשונות.    
Rabbi Tzvi Elimelech Shapira from Dinov (1783-1841) in his collection “Bnai Issachar” says that this is what is also implied in the verse “the one who found a wife, found goodness” (Proverbs 18:22) -‘when a person merits to come to the days of Elul whose sign is a “virgo”, that is a woman, he finds the goodness alluded to in the verse from Proverbs… The Supreme Desire is revealed in those days to receive us with a complete repentance and say to you… these are days when one is able to find goodness, understand this’:

It also means that there is only a month left until Rosh Hashanah…
Blessings to a good month & Shabbat Shalom.  		רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841) בקובץ שלו “הבני יששכר” אומר שזה הנרמז גם בפסוק “מצא אשה, מצא טוב” (משלי יח:כב)
כשזוכה האדם לבוא לימי אלול שמזלו “בתולה” היינו אשה ואז מצא את הטוב של הפסוק ממשלי… כלומר, “הרצון העליון המתגלה בימים ההם לקבלינו בתשובה שלימה ואומר לך… הנה הימים האלה מסוגלים למצוא הטוב, הבן הדבר”:

זה גם אומר שנשאר רק חודש לראש השנה….   בברכת חודש טוב ושבת שלום.  

Posted in Uncategorized | 1 Comment