Torah & more… תורה ועוד

(סולמות וחבלים: המשך מסע הקדושה בפרשת ״אמור״ (וסיפור אחרי האנגלית…

ספר ויקרא ממשיך ומטפס בסולם הקדושה גם בפרשה זו. אחרי שבתחילת הספר דנו בחפצים ואנשים על מורכבויותיהם, פרשת ״אמור״ מתחילה בדינים הקשורים לקדושת הכהונה, ומשם, עוברת לעסוק בקדושת הזמן – בשבת ובמועדים. לא במקרה, הפרשה הבאה תעסוק בקדושת ארץ ישראל. קדושת הזמן היא זו המחברת בין קדושת האדם לקדושת המקום. 

כשהתורה מדברת בפרשת ״אמור״ על קדושת הזמן, היא מתחילה ביום השבת. יום השבת נקבע מששת ימי בראשית ע״י הקב״ה. לאדם אין בכך חלק. אם מישהו נתקע על אי בודד בלי לוח שנה, יספור 6 ימים וביום השביעי – יציין את יום השבת, בדיוק כמו בבריאה.

לעומת זאת, החגים והמועדים – פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת נקבעים על ידי האדם. כיום יש לנו לוח מסודר, אבל בעבר, היו אלה העדים שיצאו וראו את הירח ולפי עדותם בית הדין ציין את ראש החודש ומשם נבנה לוח השנה. לא פעם הדבר גרר ויכוחים מרים שחשיבותם ברורה: בלי לוח שנה מוסכם, לא נוכל לעשות שום דבר ביחד.

אפשר לראות שזה גם משתקף בהלכות בזמנים השונים: בשבת אסורה כל מלאכה. ביום טוב, יש קצת מלאכות שמותר לעשות. בשבת – רק הקב״ה פעל – ברא את העולם, הוציא אותנו ממצרים – ואנחנו היינו פאסיבים לחלוטין. לכן, אפשר להגיד שזה הזמן ״שלו״. החגים מזכירים אירועים שבהם היינו שותפים. בפסח אמנם הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, אבל גם אנחנו היינו צריכים להשתתף: לסמן את הבתים, וללכת. כך בחג, גם אנחנו חלק מהקדושה ויש לנו מלאכות שמותר לנו לעשות.

הרב אורי שרקי טוען ש״ככל שההיסטוריה מתקדמת, השותפות של האדם ביצירת הקדושה גדולה יותר״. לדוגמא, בחג הפורים כמעט הכל נעשה על ידי אנשים ומיעוט ע”י הקב”ה. כך גם כמעט כל המלאכות מותרות בפורים, אבל מלאכות מועטות כמו נטיעת עצים ובניין בתים נאסרו על ידי חכמים. בחנוכה, בניגוד לפורים, רבים מעם ישראל השתתפו בצורה פעילה במלחמה (ולא רק מרדכי ואסתר), ולכן בחג החנוכה כל המלאכות מותרות חוץ מאי עשיית מלאכה חצי שעה אחרי זמן הדלקת הנרות – זכר להתערבות הא-להית במהלך המאורעות. 

ובימינו, אנחנו חוגגים את יום העצמאות ויום ירושלים, ימים שבהם קרו הרבה ניסים אך ללא שבירת חוקי הטבע באופן מופגן כמו בקריעת ים סוף למשל. והתוצאה, ימים שבהם כל המלאכות מותרות, ועדיין מרגישים כמו חג, כשיותר ויותר אנשים לובשים חולצות לבנות וככלל, בגדים חגיגיים, ויוצרים אירועים לאומיים משמחים. 

בפרשת ״אמור״, בפרק כ״ג שבספר ויקרא, נמצאת השבת וכל החגים התורניים, כולל ספירת העומר. פרק כ״ד, המחבר בין קדושת הזמן לקדושת ארץ ישראל, מאגד שלושה אירועים שגם הם נראים כבלתי קשורים לשום דבר, אך קריאה מדוקדקת יכולה לגלות בתוכם רמזים עלומים לחנוכה, פורים, ויום העצמאות. 

וזה לא הדבר היחיד שהתורה רומזת בפרקים אלו. בפרק כג, פסוק כד נאמר: “דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש”. כמובן, מדובר כאן על ראש השנה, יום התרועה עד ימינו. ולמה לא אמרה התורה את הדברים במפורש? יתכן שהתורה יודעת שאנחנו יודעים במה מדובר. בפרשה הבאה נראה שהיום בו יש מצווה לתקוע בשופר הוא יום הכיפורים של היובל, על מנת לשחרר את העבדים. אז מה קרה מבחינה היסטורית בראש השנה? כל חג הוא תזכורת לאירוע בהיסטוריה שלנו כעם.

לפי חז״ל, בראש השנה בטלה העבדות במצרים (מסכת ראש השנה, דף י-יא)!! ומה עם פסח? פסח היה היום בו יצאו בני ישראל ממצרים, אולם הם לא עבדו עד הדקה התשעים, אלא כבר קבלו שחרור מהעבדות, בתקופת המכות. זו היתה תקופה מסוכנת ביותר, כי כל אחד יכול היה להגיד לעצמו, בעצם, לא כל כך רע כאן, אולי נשאר? חצי שנה לאחר מכן, הגיעה סופסוף, יציאת מצרים (ביום טוב ראשון של פסחו) וקריעת ים סוף (בשביע של פסח). קבלת הלוחות ואירוע ״מתן תורה״ היה בשבועות, אך רק ביום הכיפורים, נסלח חטא העגל ומשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. כלומר – המאורע הראשון היה בראש השנה ולאחר שנה ועשרה ימים היה המאורע האחרון שהוא יום הכיפורים. זה גם מסביר למה בראש השנה אנחנו מתכוננים לשנה הבאה, וביום כיפורים מביעים חרטה על מה שעשינו – בשנה הקודמת, עם עשרה ימים של ״כפילות״, עשרת ימי תשובה!

מעניין שגם המבול היה שנה ועשרה ימים – מז’ בחודש השני ועד י”ז בחודש השני (ויש אומרים שזה היה באייר ויש אומרים שזה היה בחשוון). המבול היה חורבן העולם ויציאת מצרים היתה תיקון העולם. זהו מעגל החגים שלנו עד היום – תיקון ושמחה על התיקון, ועל האפשרות להוסיף קדושה בעולם. 

שבת שלום. 

Chutes & Ladders: Continuing the Holiness Journey with the Torah portion of Emor”

The Book of Leviticus continues to climb the ladder of holiness in this week’s Torah portion too. After discussing objects and people in their complexities at the beginning of the Book, “Emor” begins with laws related to the holiness of the priesthood, and moves on to holiness of time – Shabbat and the festivals. It is no coincidence that the next portion will deal with the holiness of the Land of Israel. The holiness of time is what connects the holiness of the human to the holiness of place.

When the Torah speaks here about the holiness of time, it begins with Sabbbat Shabbat was determined from the six days of Genesis by Gd, and the humans had no part in this. If someone were stranded on a deserted island without a calendar, s/he would count 6 days and on the seventh day – s/he would celebrate Shabbat, just as it was in Creation.

On the other hand, the holidays and festivals – Passover, Shavuot, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Sukkot and Shemini Atzeret – are determined by man. Today we have an organized calendar, but in the past, it was the witnesses who went out and saw the moon rising, and according to their testimony the court determined the beginning of the month and from there the calendar was built. More than once, this caused major arguments, which can be understood, for without an agreed upon calendar. we can’t do anything.

We can see that this is also reflected in the laws of those different times: On Shabbat, all work is prohibited. On Yom Tov, there are some melachot (Shabbat & festival “crafts”) that are permitted. On Shabbat – only Gd acted – creating the world, bringing us out of Egypt – and we were completely passive. Therefore, we can say that this is “His” time. The holidays remind us of events in which we were more of partners. On Pesach, Gd did indeed bring us out of Egypt, but we also had to participate: mark our houses; walk. Thus, on the holidays, we are also part of the holiness and have melachot that we are permitted to do.

Rabbi Uri Sherki claims that “as history progresses, human’s participation in creating holiness is greater.” For example, on the holiday of Purim, almost everything is done by people and a little by Gd. Similarly, almost all melachot are permitted on Purim, but a few such as planting trees and building houses were forbidden by the Sages. On Hanukkah, unlike Purim, many of the people of Israel actively participated in the war (and not just Mordechai and Esther), and therefore on the holiday of Hanukkah all melachot are permitted except for not doing any melacha half an hour after the time of lighting the candles – a reminder of Divine intervention during the events.

And nowadays, we celebrate Independence Day and Jerusalem Day, days when many miracles occurred but without the laws of nature being broken in a demonstrative manner, as in the parting of the Sea, for example. The result is days when all melachot are permitted, and still feel like a holiday, with more and more people wearing white shirts and/or festive clothing, and creating joyful national events.

In the Torah portion of “Emor”, in chapter 23 of the book of Leviticus, one can easily find Shabbat and all the Torah holidays, including the counting of the Omer. Chapter 24, which connects the sanctity of time with the sanctity of the Land of Israel, brings together three events that also seem unrelated, but a careful read might reveal hidden hints of Hanukkah, Purim, and Israel’s Independence Day.

And this is not the only thing the Torah alludes to in these chapters. In chapter 23, 24 it says: “Speak to the children of Israel, saying, ‘In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a Sabbath of remembrance, a holy calling.’” Of course, this refers to Rosh Hashanah, the day of blowing the shofar, to this day. And why didn’t the Torah say this explicitly? Perhaps the Torah knows that we already know what it is all about. In the next portion, we will learn that the day on which there is a mitzvah to blow the shofar is Yom Kippur of the Jubilee year, in order to free the slaves. So what happened on Rosh Hashanah? Every holiday is a reminder of an event in our history as a people!

According to our sages, on Rosh Hashanah, slavery in Egypt was abolished (Tractate Rosh Hashanah, pages 10-11)!! And what about Pesach? Passover was the day the Israelites actually eft Egypt, but they did not work until the last minute; rather, they had already received liberation from slavery, during the period of plagues. This was an extremely dangerous period, because anyone could say to themselves, ‘actually, it’s not so bad here, maybe we should stay’? Six months later, the Exodus from Egypt finally arrived (on the first day of Passover) and the parting of the Red Sea (on the seventh day of Passover). The Tablets were received as the “Giving the Torah” was on Shavuot, but only on Yom Kippur was the sin of the Golden Calf forgiven and Moses descended from Mount Sinai with the second set of Tablets. In other words – the first event was on Rosh Hashanah and after a year and ten days the last event was Yom Kippur. This also explains why on Rosh Hashanah we prepare for the upcoming year, while on Yom Kippur we atone for what we did – in the previous year with ten days of “overlap”, the Ten Days of Teshuva!

It is also interesting that the flood ( during Noah’s time) was a year and ten days long – from the 7th of the second month to the 17th of the second month (some say it was in Iyar and some say it was in Cheshvan). The flood was the destruction of the world and the Exodus from Egypt was the tikun (repair / setting things right) of the world. This is the cycle of our holidays to this day – fixing and rejoicing in this process that offers the ossibility of adding holiness to the world.

Shabbat Shalom.

אגרת קולך לפרשת  אמור – שבת דורשות טוב

לזכר אבי מורי אהרון כהנא ז״ל שיום פטירתו חל השבוע

היה היה פעם, אי שם, איש עשיר שחי בעיירה קטנה. כל השבוע עבד קשה ובשבת הלך כמובן לבית הכנסת אך לפעמים במהלך קריאת התורה, נמנם לו על כסאו. הפעם כשהתעורר, נשאר בו כהד קטע מתוך פרשת השבוע, פרשת ״אמור״:

וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳ (ויקרא כד, ה-ו).

פרק כ״ד הוא פרק קצת תמוה. את פרשת ״אמור״ התחלנו עם הכוהנים ולאחר מכן, עברנו לפרק כ״ג המתאר את (כמעט כל) המועדים התורניים. ואז פרק כ״ד: המנורה, חלות הסולת. המקלל. מה הקשר? הרב אורי שרקי מלמד שספר ויקרא הוא מסע של עליה בקודש. אנחנו מתחילים מדומם, עוברים לבעלי חיים, לאנשים (קודם הקהל כולו ואח״כ הכוהנים), לקדושת הזמנים ולקדושת ארץ ישראל. לדעתו, מכיון שאנחנו באמצע קדושת הזמן, פרק כ״ד מרמז על חגים עתידיים שעוד נקבע: המנורה – על חנוכה, שתים עשרה חלות הסולת – על פורים, והמקלל, בן האישה הישראלית שרב עם איש ישראלי ונכשל בדיבורו – על יום העצמאות. 

נחזור לאיש שלנו המתעורר מתנומתו, ועדיין בליבו שומע: ״וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳״…

׳אין ספק שהקב״ה דבר אלי!׳, חושב האיש בליבו, ׳וזה מה שעלי לעשות: להביא שתים עשרה כיכרות לחם-סולת, ולשים אותן בבית הכנסת׳. כבר ביום ראשון, הוא חוזר עם שקית חלות טריות, מניח אותן בתוך ארון הקודש, מתפלל שהקב״ה יקבל את מתנתו. 

זמן קצר לאחר שהוא יוצא, נכנס השרת. בדמעות ובענווה הוא עומד מול ארון הקודש, מתחנן: “אנא ה׳, אני זקוק נואשות לעזרתך. אני לא מצליח לגמור את החודש… בבקשה שלח לי משהו להביא הביתה לאשתי ולילדי הרעבים״… הוא מסיים לנקות את בית הכנסת, את הבימה והשולחן, ואז פותח את ארון הקודש. הוא לא מאמין למראה עיניו כשלפניו, שקית גדולה ובה, לא אחת או שתיים, אלא 12 חלות טריות, בעלות ריח נפלא…

עוד באותו הערב חוזר העשיר לראות מה קרה עם מנחתו. ‏נוכל לדמיין לעצמנו את הפתעתו כשהוא רואה שהשקית איננה! הוא רץ הביתה לבשר לאשתו שמתנתם התקבלה. הם מחליטים להמשיך ולאפות עוד חלות, שוב הם מניחים אותן בארון הקודש, השרת העני מגיע, מלא תקווה והודאה, לוקח את המתנה וכך זה ממשיך

יום אחד, הם נתקלים זה בזה. מהר מאד, ההפתעה מתחלפת בכעס: “לא הקב״ה לקח את כיכרות הלחם, אלא שרת מסכן וחסר תועלת”?! “לא אלוקים נתן לי מנחה, אלא איש עשיר ששמע קולות כשישן בתפילה”?!
הרב ששומע את המהומה ויוצא לראות מה קורה. הוא מתבונן כה וכה, מחכה רגע שהם יקחו אויר, ואז פונה לשניהם ואומר: “זה באמת היה הקב״ה שקבל ונתן את המתנה שלכם. הידיים שלכם הם הידיים של הקב״ה שנותנות ומקבלות את מתנותיכם”.

שמעתי את הסיפור הזה לפני שנים רבות מהרב זלמן שכטר שלומי ז״ל. אני נזכרת בו לעיתים קרובות, במיוחד כשמגיעה פרשת התורה הזו, ואולי במיוחד בימים אלו שכל אחד יודע ״על בטוח״ מה השני צריך לעשות. הידיים שלנו הם הידיים של ה׳, שמקבלות ונותנות מתנות.

שבת שלום.  

פרשת אחרי-מות קדושים: ״קדושים תהיו כי קדוש אני״

״קדושים תהיו״, פותח פרק י״ט בספר ויקרא שגם פותח את פרשת קדושים, השניה מבין שתי הפרשות שנקרא בשבת זו. ״קדושים תהיו״. דיונים ארוכים נערכו מאז ומתמיד על המילה ״קדושים״. מה בדיוק פירוש המושג קדושה?
רש״י אומר: הֱווּ פְרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת וּמִן הָעֲבֵרָה… גם בספר שמות, לפני מתן תורה, כבר נאמר ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״… ודעה זו היא בסיס לפרשנים אחרים שיאמרו, קדושה היא המנעות, הבדלה, הפרדה מדברים מסוימים. הרש״ר הירש מוסיף ש״אף אחת מכל הכוחות והיכולות שהוענקו לאדם, מהאינטלקטואליים ביותר ועד לחושניים ביותר אינה טובה או רעה כשלעצמה. כולם ניתנים לו למטרות מועילות, כדי להגשים את רצון האל עלי אדמות. החוק האלוהי מקצה להם מטרה חיובית וגבול שלילי. בשירות המטרה האלוהית הזו, ובתוך גבול אלוהי זה, הכל קדוש וטוב. בהסתלקות ממטרה זו ומחוץ לגבול זה, מתחיל הרע והרע״… 

בתחילת פרשת “אחרי מות” אנחנו רואים שיש רק אדם אחד בישראל – הכהן הגדול – שמותר לו להתקרב אל הקודש פנימה (אל קודש הקודשים במקדש) לאחר הכנות רבות (טבילות, לבוש מסוים ועוד) ודווקא ביום מסוים בשנה (יום הכיפורים). יכולנו לחשוב שרק הוא ורק כך, אך מיד בפרשה הבא נאמר – “דבר אל כל עדת בני ישראל אמור אליהם: קדושים תהיו” (ויקרא י”ט, ב). 

מסתבר שהציפייה של התורה מכולנו היא לעשות כל יום עבודה כמו זו שהיתה מוטלת על הכהן הגדול פעם בשנה, ובאותה חרדת קודש, ורק כך, כל ישראל יהיו קדושים. 

הנושא הזה מעלה את השאלות, האם ישנו פוטנציאל יהודי ייחודי? האם מדובר כאן על כל פרט או איזהשהו כלל? האם זהו ענין לזמן מסוים או ״תמיד״? קרוב לוודאי שגם אם היינו אומרים כן לפוטנציאל הייחודי (וגם בזה יש ״אתגרים״ לא מעטים), הרי שזהו פוטנציאל שצריך להתגלות ולצאת אל הפועל. על כל פרט לעבוד למענו, ואין לנו ״ביטוח״ שזה כאן ועכשיו, ואצל כולם. זה האתגר.

כותב הרב אברהם אנגלי בעלון שבת האחרונה: ״בעבודת ה׳ הקשר אל הכלל איננו ״עוד״ מעלה טוב. אלא, זהו חלק בלתי נפרד מהקשר אל הקב״ה. השראת השכינה בעולם איננה ניתנת ליחידים, אלא רק לכלל ישראל״. הרמב״ם כותב: ״הפורש מדרכי ציבור ואע״פ שלא עבר עברות אלא נבדל מעדת ישראל… הולך בדרכו… וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא״… רעיון זה משתקף כמעט בכל התפילות שלנו: ״אבינו, מלכנו״, אנחנו אומרים בגוף ראשון רבים, ״אלוקינו מלך העולם״, אנחנו אומרים בכל ברכה, ״ופרוש עלינו סוכת שלומך״… וכן הלאה. 

רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין כותב על הפסוק שלנו: ״אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו, להתפלל ביחיד, בלתי אפשרי שישיג הקדושה העליונה… ולזה מדייק רש״י שפרשה זו נאמרה בהקהל, זו דוקא… אם האדם ירצה להמשיך את קדושת הבורא ברוך הוא, אי אפשר אלא בהקהל יחד, לעבדו שכם אחד״. 

המילים האלה כאילו נאמרו אלינו, דוקא לזמננו. כשאני מזכירה אותן, מישהו מיד עונה לי, ״כן, בדיוק! אבל הם- יהיו אשר יהיו אותם ההם – לא עושים את זה. ראית איך…״? וזה בדיוק הענין. אין שם ״הם״, רק ״אנחנו״. 

אז מה לעשות? 

הפרשה ממשיכה ונותנת לנו רשימה ארוכה, וכל אחד יכול למצוא משהו ברשימה, כולל לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ … וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ (ויקרא יט:יז-יח – איך כבר אז ידעו שנזדקק למצוות האלה??). ואם זה ממש קשה לנו, אז אפשר וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל… כמו הקב״ה שקודם כל נטע גן בעדן, או – מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן… (פסוקים שפעם היו תלויים באוטובוסים…) ועוד ועוד… 

לפעמים אני מרגישה שאנחנו כמו ילדים שעובדים על פאזל של 1000 חלקים, בלי שיש לנו את התמונה הסופית. לפעמים אנחנו חושבים שלמשל, החלקים הכחולים שמצאנו הם הים, אבל בהמשך מתברר שזה השמים, האדום – האם הוא פרח או ארובה או עפיפון? והירוק, זה עץ או חולצה של ילד או אוטו? אנחנו מתחילים לצעוק אחד על השני בתסכול, אבל באמת, לא נדע עד שהכל יתחבר. כל מה שברור זה שאת הפאזל צריך להרכיב – בענווה רבה – מכל החלקים שלפנינו, ושאפילו שעוד לא ברור לנו איך בדיוק, רק כך נוכל להיות מי שאנחנו ואולי אפילו קהל קדוש.

שבת שלום. 

“You shall be holy,” so begins chapter 19 in the Book of Leviticus, which also opens the Torah portion of Kedoshim, the second of the two portions we will read this Shabbat. “You shall be holy.” Extensive discussions have been held since way back about the word “holy.” What exactly does holiness mean?

Rashi says: “Separate yourselves from sexual lewdness and from transgressions”… Likewise, in the Book of Exodus, before the Giving of the Torah, it was already said, “And you shall be to me a kingdom of priests and a holy nation”… and this opinion is the basis for other commentators who will say that holiness is the avoidance, separation, detachment from certain things. 

Rav Samson Raphael Hirsch adds that “none of the powers and abilities granted to the human, from the most intellectual to the most sensual, is neither good or bad in itself. They are all given for useful purposes, in order to fulfill God’s will on earth. The divine law assigns them a positive purpose and a negative boundary. In the service of this divine purpose, and within this divine boundary, everything is holy and good. In departing from this purpose and outside this boundary, evil begins”…

At the beginning of this double portion, the Torah portion of “Acharei Mot”, we see that there is only one person in Israel – the High Priest – who is permitted to approach Holiness (the Holy of Holies in the Temple) after many preparations (immersion in the mikveh,donning  certain clothing, etc.) and precisely on one certain day of the year (Yom Kippur). We could have thought that only he and only then and there, but immediately in the next portion it is said – “Speak to the whole assembly of the Children of Israel and say to them: You shall be holy” (Leviticus 19:2).

It turns out that the Torah expects all of us to do every day the kind of work the High Priest did once a year, and with the same awe of holiness; and that only in this way, all of Israel can be holy.

This issue raises a question, like, is there a unique Jewish potential? Is this about every individual or the general public? Is it a matter of a certain time or “always”? It is almost certain that even if we were to say yes to the unique potential (and even then, there are quite a few “challenges”), then this is a potential that needs to be revealed and put into practice. Each individual must work for it, and we have no “assurance” that it is automatically so. This is the challenge.

Rabbi Avraham Angli writes in the last Shabbat bulletin: “In the work of Gd, the communal connection is not “one more thing” does not “more” thing. Rather, it is an inseparable aspect of the relationship with Gd. The Shekhinah’s inspiration in the world is not given to individuals, but only to all of Israel.” 

Maimonides writes: “He who withdraws from the ways of the community and despite not having committed any transgressions, keeps separated from the community of Israel… walks in his own way… and behaves as if he is of them, has no part in the world to come”… This idea is reflected in almost all of our prayers: “Our Father, our King,” we say in the first person plural, “Our Gd, the King of the World,” we say in every blessing, “Spread over us the shelter of peace”… and so on.

Rabbi Klonymus Kalman Halevi Epstein writes about our verse: “If a person wants to withdraw himself from the community and isolate himself so he may alone, it is impossible for him to achieve supreme holiness… And for this reason Rashi is precise that this portion was said when we’re congregated, precisely this… If a person wants to continue the holiness of the Creator, blessed be He, it is impossible to do, except in a congregation together, to worship Him as one.”

These words seem to have been spoken to us, especially at this time. When I mention them, someone immediately replies, “Yes, exactly! But they – (whoever they are) – don’t do that! Did you see how…”? And that’s exactly the point. There is no “they”, only “us”.

So what to do?

The Torah goes on to give us a long list, and anyone can find something on the list to do, including “do not hate your brother in your heart … and you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:17-18 – how did they know then that we would need these commandments??). And if it’s really hard for us, then maybe, “when you return to the Land, you should plant every kind of food bearing tree”… Like Gd who first planted a garden in Eden, or – “rise before the elderly; honor the elderly”… (verses that used to hang on buses…) and more…

Sometimes I feel that we’re like children working on a 1000-piece puzzle, without having the final picture. Sometimes we think, for example, that the blue pieces we found are the sea, but later it turns out that it’s the sky; the red ones – is it a flower or a chimney or a kite? and the green ones, is it a tree or a child’s shirt or a car? We start yelling at each other in frustration, but really, we won’t know until everything comes together. All that is clear is that the puzzle must be assembled – with great humility – from all the pieces before us, and that even if we are not yet clear on exactly how, only in this way can we be who we are and perhaps even an assembly. that’s  holy.

Shabbat Shalom.

ונוסיף עוד מדרש בענייננו, מתוך הפסוק על נטיעת עצים בארץ (ויקרא רבה כ״ה:ב׳) ודאגה אחד לשני כאן:

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמְרוּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפּוֹת לְבַעֲלֵי הַמִּצְווֹת אֵצֶל בְּנֵי תוֹרָה בְּגַן עֵדֶן, וְאִית לֵיהּ תְּלָתָא קְרָיָן, חָדָא (קהלת ז, יב): כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. ב’, (ישעיה נו, ב): אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת. וְהָדֵין, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. 

שִׁמְעוֹן אַחִי עֲזַרְיָה אָמַר מִשְׁמוֹ, וַהֲלוֹא שִׁמְעוֹן הָיָה גָּדוֹל מֵעֲזַרְיָה, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת הֲלָכָה עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתַהּ (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, וַהֲלוֹא יִשָּׂשכָר גָּדוֹל הָיָה מִזְּבוּלוּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה זְבוּלוּן מְפָרֵשׁ מִיִּשׁוּב וְעוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ נִקְרָא הַפָּסוּק עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. 

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל מִי שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבּוֹ לַמִּלְחָמָה, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן בֵּין מִתְכַּוֵּן בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לד): מִזְּבֻלּוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה, וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב, מַהוּ בְּלֹא לֵב וָלֵב, אֶלָּא בֵּין מִתְכַּוְּנִין בֵּין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין הֵם יוֹצְאִים וּמְנַצְחִין. 

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עַל צִוּוּיְךָ שָׁעָה אֶחָת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כָּךְ, אָמַר יָפֶה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.

בשורות טובות ושבת שלום

יום הזכרון, קצת לפני 8:00 בבקר, אני מתלבטת אבל בסוף לא יכולה שלא. הרגליים שלי נושאות אותי לבית הספר של ילדותי. אני מוצאת את עצמי בתוך זרם של מכוניות ואנשים, רובם בחולצות לבנות, ממהרים לתפוס מקום, לראות יותר טוב, למרות שהמתים כבר לא יברחו, ולמרות שהטקס לא השתנה כמעט בכלום מאז שאני עמדתי כאן על הדשא. 

כשאני עוברת את השער, אחד השומרים קורא לשני: ״אצלי כבר 4600. 4600, שמעת״? זה שאחריו מקליק במרץ את מספר הנכנסים, משתדל לא להתבלבל. מצד ימין של שביל הכניסה – גן הילדים של בית הספר, גם הם בחולצות לבנות. זה מתחיל מוקדם אצלנו. וברקע, כבר שומעים את מקצב התוף, מבשר שהתלמידים מסתדרים על דשא האיצטדיון בשורות ישרות ומסודרות. אחריהם יבואו הדגלנים. אח״כ הדגל יורד לחצי התורן. יקראו יזכור. ואת כל שמות הנופלים. קולות מוכשרים ישירו שירים נוגעים ללב, המנהל יתן נאום מתלונן ומבקר על המצב. הקהל יהנהן. ישירו עוד שיר. יהיו דמעות, טי-שו, משיכות באף. אח״כ התקוה. מעטים חובשים כיפות, ורובם יורידו אותם וישימו אותן בתא הכפפות ברכב. ״תם טקס יום הזכרון, תשפ״ה״.  

אני באתי בשביל השמות. בית הספר נוסד ב- 1913 ויש יותר מ-325 שמות ברשימת הנופלים שלו. את חלקם אני מכירה מכיון ששמעתי אותם עוד כשאני למדתי כאן. יש מי שהיה שכן בבית ליד. יש קרוב של. יש בני מחזור, או חברים של במחזור מעל ומתחת. אחת – חלקה איתי חדר בצבא, ראש ליד ראש ישנו ליד אותו החלון במשך חודשים ארוכים. יש את מי שאני מכירה מהחדשות, מאירועים, מסיפורים. ויש מי שאינו ברשימה הזו ועדיין צריך וראוי להזכיר. 

את אורי למשל, לא הזכירו ברשימה הזו הבקר. אחרי הכל, עוד לא ברור אם האירוע בו נספה לפני 4.5 חודשים היה ״באמת״ פיגוע, ״סתם״ תאונה, או גם. הצטערתי שלא לראות את התמונה שלו, סקרנית מה יבחר מי שבוחר, וגם – שמחתי. כי אורי – הוא לא ״נופל״. אורי היה כזה שתמיד קם ועושה, ובין אם ישב במשרד ותקתק על מחשב ואחז בעט, או בישל משהו טעים להפליא או תפר כפתור או עשה ספונג׳ה או קרא ספר הסטוריה עבה, למד דף יומי, התעטף בטלית והתפלל מכל הלב, תמיד נשארו לו סימנים של בוץ בחריצי הידיים המיובלות, משתילה, מעצים, משמן זית, מבניה באבנים, מאדמת ארץ ישראל שאהב כל כך ועליה מסר את חייו.  

פגשתי אותו בכיתה ט, שנינו צעירים בשנתון, בקושי בני 14. זכיתי להכיר אותו הרבה לפני והרבה יותר טוב מרבים מבני משפחתו. ואני יודעת: לא צריך למות מוות טרגי כדי להיות ״גיבור ישראל״, ואורי, גם אם היה חי עד 120 ואז עוצם את עיניו הנפלאות בשלווה, גם אז, היה צריך לעמוד לכבודו ולזכרו ביום הזכרון. 

לא מזמן אמרה לי רופאת עיניים: העיניים שלך קצת רגישות, אני אתן לך משהו נגד הדמעות. חששתי שאולי עד יום הזכרון לא אוכל לבכות. טעיתי. 

אביב גפן בשיר עורי עור, ואולי צריך להיות אורי אור

יום הזכרון בבית הספר בו אני מלמדת: כל אחד עושה את חלקו, וכולם נכנסים מתחת לאלונקה

ברוכים הבאים לספר ״ויקרא״ (English below)

ספר ויקרא גם הוא, כמו ספר שמות, מתחיל באות וו, כמעין המשך למה ששמענו עד כה: בספר שמות הבורא קורא לנברא דרך הניסים, מעמד הר סיני ועשרת הדברות, ובניית המשכן שיתן מקום לשכינה בעולם הזה, ואילו ספר ויקרא – כשמו (העברי) כן הוא: הנברא נקרא להתקרב אל הקב״ה. לכן כאן מוזכרת ומתחדשת עבודת הקורבנות – קרבן מלשון להיות יותר קרוב. 

רוב הקרבנות היו מן החי, ומעלים פליאה: איך הקרבת בעל חיים יכולה לקרב אדם אל הקב״ה? מה הקשר?? נכון, לא כל שחיטה מקרבת, ובמקום בו נמצא הפוטנציאל הכי חזק לקרבה וטוהר, נמצאת גם האפשרות לבדיוק ההיפך. 

ניקח צעד אחורנית: הנפש והגוף, על דרך המשל, הם כמו נהג ברכב שכור. לו שאלנו את הנהג – הנפש – מה היא רוצה, אולי הייתה אומר – לעוף ולהגיע מייד ליעד הנכסף, אך בגלל שהיא תלויה ברכב, כלומר בגוף, היא צריכה לנוע לפי קצב הרכב וחוקי התנועה. והנמשל? אילו היינו שואלים אך ורק את הנפש הטהורה מה היא רוצה, אולי היתה אומרת לנו שהיא רוצה רק לשוב ולהיות עם הבורא.  

לכן נאמר בתחילת ספר ויקרא: ״אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קרְבָּ֖ן לַֽה׳״ – אם האדם היה רוצה להקריב – להתקרב, אולי היה מקריב את עצמו, את האדם כולו, אך כבר למדנו מעקידת יצחק, שגם אם האדם מוכן, אל לנו חס וחלילה בשום אופן לעשות דבר כזה. אלא ״מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קרְבַּנְכֶֽם״ (המשך אותו הפסוק בויקרא א,ב). הקב״ה רוצה שנבחר בחיים ומספיק שתהיה לנו כוונה ומוכנות לתת את חיינו. אז בעל החיים ישמש כתחליף. 

נשאל עוד: אם ״רחמנא ליבא בעי״ (הקב״ה רוצה את הלב) וכל מה שצריך זו ״כוונה״, אז בשביל מה גם בעל חיים? מה עם ״צער בעלי חיים״?

התשובה על כך אינה תמיד מספקת, כי אנחנו חיים בחברה שונה מאד מהחברה בה ניתנה והתקיימה התורה במלואה, ובכל זאת, אנסה: 

התורה עצמה מתייחסת ללקיחת חיי בעל חיים מאד בזהירות. בתחילה בגן עדן, היו כל בני האדם ובעלי החיים טבעונים-צמחונים. אכילת הבשר הגיעה כמעין פשרה אחרי סיפור המבול ותיבת נח. גם כשבני ישראל היו במדבר, נאמרו דברים נגד אכילת בשר ״סתם״, וב״סתם״ הכוונה אפילו למאכל, שלא לדבר על חוקי הכשרות שצמצמו אכילת בשר עוד. מי שרצה לאכול בשר, היה צריך לעשות זאת בקדושה, ובד״כ גם לשתף באכילתו אחרים (קרבן חטאת – לכהנים, קרבן פסח – למשפחה ו/או קבוצה גדולה). אין לי ספק שכמות אכילת הבשר קטנה מאד נוכח החוקים הרבים שסבבו אותה. נהפוך הוא: כיום בניתוק גדול הרבה יותר, כשכל מה שצריך זה ללכת לחנות, לקחת גוש ורדרד כלשהו, לשים אותו ברוטב או על האש, ולא לחשוב על זה שזה היה יצור חי, פועה, מלחך עשב להנאתו בשדה. 

המדרש תוהה, אילו היינו יכולים לשאול את בעלי החיים, מה הם היו אומרים? בהפטרה לפרשת ״כי תישא״, מובא סיפורו של אליהו הנביא שבחר להקריב שני פרים במאבק נגד נביאי הבעל. הפר של אליהו הלך אחריו אך הפר שהובא לשם הבעל התנגד בכל תוקף. כשנשאל הפר למה, אמר שהוא לא רוצה לעלות על המזבח כדי להכעיס את הבורא! כלומר, מילא לעלות לקרבן, זה גרוע, אבל לפחות למטרה נעלה ולא בשביל שטות?! זהו הקשר שנעשה גם כיום – הקרבת חיים למען מטרה נעלה נחשבת עדיפה על הקרבת חיים ״סתם״. כך גם, רק כשאליהו הבטיח לפר השני ששמו של הקב״ה יתקדש גם על ידו, הסכים ללכת.

התורה מזכירה סוגי קורבנות שונים: 

קרבן עולה הוא קרבן שבו הקרבן כולו עולה לה’, ומהווה ביטוי לטהרת הכוונה של האדם, קרבן שהוא כולו “לשם שמים” (יש אומרים שהמילה הלועזית holocaust – הכינוי בלועזית לשואה, מקורה במילה העברית – ״עולה״, קרבן הנשרף כולו). לעומתו, קרבן השלמים מובא כשהאדם מעוניין לאכול את בשר הבהמה ורוצה לתת לאכילה זו מימד של קדושה. קרבן חטאת ואשם מובאים במקרה שהאדם הגיע למצב בו הוא חטא (בשגגה) או אשם, ומוצעת לו דרך תיקון. 

בעל החיים שנבחר אינו מקרי אלא מבטא צד מסוים בנפש המקריב כדי שהמקריב רואה את עצמו בו: שור מבטא את הצג הגשמי-כלכלי כולל פריון (ולכן לא פעם נקרא גם פר, מלשון פרו ורבו). לעומת זאת, אדם הרוצה לבטא כניעה, מביא כבש שהולך אחרי הרועה כשראשו שפוף, כנוע בין כל הצאן, או אדם שרוצה לקרב את רגשותיו לקב״ה, מביא עז המבטא עזות, ועוד. לכל צעד בתהליך יש משמעות הלכתית, סמלית ורוחנית.

למשל, התפארת שמואל (רבי אהרן שמואל קאיידנובר 1614-1676, רב אשכנזי חשוב במרכז ומזרח אירופה) כתב על הפסוק: ״וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָ֠הּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֺ֧ת ה׳ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם״ (ויקרא ד,כז)… ״כל דבר הנעקר משורשו, מקבל טומאה (טומאה היא קלקול ומרחק רוחני, לא לכלוך פיזי), וכשהוא מחובר לשורש, אינו מקבל טומאה. כך הדבר בגידולי קרקע, בזרעים ובנטיעות. כל זמן שלא קצצם, תלשם או קצרם, אינם מקבלים טומאה. וככה במים, אינם מקבלים טומאה אם הם מחוברים למעיינם. וכך הדבר באנשים: אם הם באחדות אחד עם השני, הטומאה לא שולטת בהם. אבל ״נפש אחת – תחטא״ – נפש בודדה ויחידה בלי קשר וחיבור עם העם, עלולה לבוא לידי עבירות״.

דוגמא נוספת היא הפסוק ״וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה״ (שם, כט) עליו אומר רבנו בחיי (רבי בחיי בן יוסף אבן פקודה 1050-1120, דיין ופילוסוף בסרגוסה שבספרד, מחבר הספר ״תורת חובות הלבבות״): ״טעם שחיטת החטאת במקום שחיטת העולה, כדי שלא יתבייש החוטא, ולא יבחינו בו בני אדם אם חטא בהרהור או במעשה״. 

לא פעם כשמגיעים לספר ויקרא, אנחנו שומעים על הכהנים שחטאו ומעלו בתפקידם. ציטוטים נשלפים מדברי הנביאים שהזהירו מפני קרבנות חסרי משמעות ושחיתויות שונות שלצערנו, קרו, והכהונה והקורבנות מקבלים שם רע. כמי שזכתה בשם משפחה המעיד על קרבה כלשהי למוסד זה🙂 אולי אני משוחדת, אך אגיד מילה נוספת כאן: לפני שאנחנו שופטים מה היה, נזכור שבימים עברו, מוסד הכהונה התקיים לצד המלוכה והסנהדרין. ביחד שמרו על הפרדת רשויות והיוו גוף שלטון שלם שפעל למען חברה בריאה. בתקופת הגלות אחרי החורבן, הצטמצם העולם היהודי לביתו של היחיד ומשפחתו, אך עם המהפכה התעשייתית והחזרה לארץ, נפתחנו לשוב לבנות חברה רחבה ומתוקנת יותר. קל להבין, כמעט בכל מהדורת חדשות, שעוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה, ועוד לא מצאנו את האיזון האופטימלי בין הרשויות, אבל זה בשום אופן לא מתיר לנו לבטל אחת מהן ולא מונע מאיתנו להמשיך לחלום, לשאוף ולכוון לשם. מי יתן ועוד נגיע.

שבת שלום.

Welcome to the Book fo Leviticus – Vayikra
The Book of Leviticus, like the Book of Exodus, begins with the letter vav – which literally means “and” – continuing what we have heard so far: in the Book of Exodus, the Creator speaks to the created through miracles, the event at Mount Sinai and the Ten Commandments, and the construction of the Tabernacle that will give a place to the Divine Presence in this world, while the Book of Leviticus – as its name in Hebrew implies (Vayikra, literally “and he called”) the created (i.e. the human) is called to draw closer to the Holy One. Therefore, here the system of the sacrifices – avodat hakorbanot – is mentioned and renewed; korban from the root k.r.v., to be drawn closer.

Most of the sacrifices were from animals, and raise a question: How can sacrificing an animal bring a person closer to Gd? What’s the connection?? True, not every slaughter of an animal is a sacrifice, and where the strongest potential for closeness and purity is found, there also lies the possibility of exactly the opposite.

Let’s take a step back: the soul and the body, by way of a parable, are like a driver in a rented car. If we asked the driver – the soul – what it wants, it might say – to fly and immediately reach the desired destination, but because it’s dependent on the vehicle, that is, the body, it must move according to the vehicle’s speed and laws of motion. And the analogy? If we were to ask only the pure soul what it wants, it might tell us that it only wants to go back to be with the Creator.

That’s why it is said at the beginning of the book of Leviticus: “…when someone from among you brings an offering to Hashem”… if the human being – here called “Adam”- wants to make an “offering” – korban, to draw close, he might have offered his own self, but we have already learned from the Binding of Isaac, that even if a human-being is willing, Gd forbid, to give up his life, he should not, under no circumstances, do that. Rather, “you shall choose your offering from the herd or from the flock (the rest of the same verse in Leviticus 1:2). Gd wants us to choose life and it’s enough that we have the intention and willingness to give our lives. Then the animal will serve as a substitute.

We may ask further: “Rachmana Liba Bai” God wants the heart – and all that is needed is “intention,” then what is the purpose of an animal? What about “animal suffering”?

The answer to this is not always satisfactory, because we live in a very different world from the world in which the Torah was given and fully observed, but still, let’s try:

The Torah itself treats the taking of an animal’s life very carefully. In the beginning, in the Garden of Eden, all humans and animals were vegan-vegetarians. Eating meat came as a kind of compromise after the story of the flood and Noah’s Ark. Even when the Israelites were in the desert, there were words spoken against eating meat “just for the sake of it,” and by “just” we mean even as food, not to mention the laws of kashrut that further restrict the eating of meat. Whoever wanted to eat meat had to do so in holiness, and usually also share it with others (the sin offering – has to be shared with the priests, the Passover offering – with the family and/or a large group). I have no doubt that the amount of meat eaten was very small, given the many laws around it. On the contrary: today, there is much greater detachment, when all we have to do is go to the store, take some pink lump of something, put it in a sauce or on a fire, and not think about the fact that it was a living creature, breathing, licking grass for its own pleasure in the field.

The midrash wonders, if we could ask the animals, what would they say? In the haftarah for the Torah portion of “Ki Tisa“, we find the story of Elijah the prophet who chose to sacrifice two bulls in his struggle against the Ba’al prophets. Elijah’s bull followed him, but the bull that was brought to the Ba’al strongly objected. When the bull was asked why, it said that it did not want to go up on the altar in order to anger the Creator! In other words, it was bad enough to go up as a sacrifice, but at least for a noble cause and not for nonsense?! This is something that comes up today too – sacrificing a life for a noble cause is considered preferable to sacrificing a life “for nothing.” Similarly, only when Elijah promised the second bull that the name of the Holy One would be sanctified by it too, did he agree to go.

The Torah mentions different types of sacrifices:

A burnt offering (Ola) is a sacrifice in which the entire sacrifice is offered to Gd, and is an expression of the purity of the person’s intention, a sacrifice that is entirely “for the sake of Heaven” (some say that the word holocaust comes from this ola, a sacrifice that is completely burned). In contrast, the peace offering (shlamim) is offered when the person wants to eat the meat of the animal and wants to give this eating a dimension of holiness. A sin offering (chatat) and a guilt offering (asham) are offered in the event that a person has reached a state in which he has sinned (by mistake) or is guilty, and a way of correction is offered.

The animal chosen is not accidental but expresses a certain side of the soul of the sacrificer so that the sacrificer can see himself in it: an ox expresses the physical-economic aspect including fertility (which is why it is often also called par related to pru u’rvu – be fruitful and multiply). On the other hand, a person who wants to express submission brings a sheep that follows the shepherd with its head bowed, submissive among all the flock, or a person who wants to bring his feelings closer to Gd may bring a goat (ez) that expresses strength (azut), and more. Each step in the process has a halakhic, symbolic, and spiritual significance.

For example, the Tif’eret Shmuel (Rabbi Aharon Shmuel Kaidnover 1614-1676, an important Ashkenazi rabbi in Central and Eastern Europe) wrote about the verse: “And if a soul mistakenly sins from among the people of the land by doing one of the commandments of Hashem, which should not be done, and he’s guilty” (Leviticus 4:27)… Anything that is uprooted from its source becomes unclean (“uncleanness” – tum’a – is spiritual corruption and distance, not physical), and when it is attached to the root, it does not become unclean. The same is true of crops, seeds, and plantings. As long as they are not cut, pruned, or harvested, they do not become unclean. And so it is with water, they do not receive impurity if they are connected to their source. And so it is with people: if they are in unity with each other, impurity does not control them. But “a soul – will sin” – a lonely soul without connection and relationship with people, is liable to commit transgressions.”

 “Another example is the verse “And the sin offering shall be slaughtered in the place of the burnt offering” (ibid., 29), about which Rabenu Bachye (Rabbi Bachye ben Yosef Ibn Pekuda 1050-1120, judge and philosopher in Saragossa, Spain, author of the book “Torat Chovt Halevavot”): “The reason for slaughtering the sin offering in the place of the burnt offering is so that the sinner will not be ashamed, and people will not notice him if he sinned in thought or in deed.”

Often, when we come to the book of Leviticus, we hear about priests who sinned and misused their role. Quotes are brought from the prophets who warned against meaningless sacrifices and various corruptions that unfortunately happened, and the priesthood and the sacrifices get a bad rap. As someone who has a family name that indicates some kind of connection to this institution 🙂 Maybe I’m biased, but I’ll add another word here: Before we judge what happened, let’s remember that in the past, the institution of the priesthood existed alongside the kingship and the Sanhedrin. Together they maintained the separation of powers, and formed a complete governing body that worked for a healthy society. During the time of exile after the destruction of the Temple, the Jewish person’s world shrank to one’s home and family’ but with the industrial revolution and the return to the Land, we have the opportunity to once again build a broader and more corrected society. It’s easy, from every news report, that we have not reached peace and quiet, and we have not yet found the optimal balance between the various governance parts. But that in no way allows us to cancel one of them and does not prevent us from continuing to dream, inspire and aim there, hoping one day we’ll make it. 

Shabbat Shalom.

פרשת פקודי ושבת החודש: ביחד להמשיך במסע (EN below)

“אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה”… (שמות לח:כא). המדרש מספר לנו שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, האמנם? משה? הרי עליו יאמר “לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה’ יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”… (במדבר יב:ז) האם אנחנו חושדים במשה, שלקח דבר מה, או שטעה בחישוב ובבניה??

אך, מסתבר שאין חדש, וההנהגה תמיד היתה תחת בקורת גדולה יותר, ולא תמיד בלי צדק. ממשיך המדרש ומספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהל, ואמרו דברים “לגנאי… ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!” ממשיך ומסיים המדרש: “כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם (לשון שבועה) משהמשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון. שנאמר ‘אלה פקודי המשכן’” (ילקוט שמעוני על התורה תט״ו:א׳).

מייד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: “וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ”. נשאל, מדוע הוזכרו שניהם, ומדוע לא נכתב אחרי שמות שניהם שעשו “אשר צווה ה’ את משה”? אך בצלאל ואהליאב היו שונים זה מזה כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה. 

ֿהמלך הראשון שלנו הוא שאול משבט בנימין, אך כשהמלכות מתגבשת, היא עוברת משבט בינימין השוכן מצפון לירושלים, לשבט יהודה השוכן יותר דרומה. במקביל, שבט דן עובר לצפון, אולי בצעד סמלי של התנגדות למסגרות מימסדיות. מהיותו ״בן השפחה״ ומאז מקרה המקלל (ויקרא כד:י-יד), שבט דן מייצג את הטיפוס היותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט, בשעה שמשבט יהודה באה שושלת המלוכה של דוד, ועל שמו נקראה בהמשך הממלכה הדרומית.

במדרש אנחנו מוצאים: “א”ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות… שגדול וקטן שוין לפני הקב”ה. א”ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו – שלמה מיהודה וחירם מדן…“ (תנחומא, פרשת כי תשא י”ג).

שוב אנחנו מקבלים תזכורת, למקרה שכבר שכחנו את בניית המשכן המשותפת, ואת ״לך כנוס״ של מגילת אסתר. יתכן שהתזכורת חוזרת, שוב ושוב, כי הדברים מאתגרים עבורנו, כאז כן עתה. ואף על פי כן. הנה, אי אפשר לבנות מקום לשכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים לחלוטין זה לזה ולא תמיד, ואולי אף פעם לא, מסכימים זה עם זה. דבר זה משתקף שוב בפסוק “ויהי המשכן אחד” (שמות ל”ו, יג): המשכן עשוי מחלקים, צבעים וחומרים רבים ושונים, אך כדי שיתקיים, צריך את כולם, בדיוק כמונו.

הספר השני בתורה מסתיים בפסוק: “כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’ עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם” (שמות מ,לח). באותו הפסוק, גם המשכן – הנייח יחסית, וגם המסע הנייד הם חלק משלם אחד. רש״י על הפסוק הזה אומר: ״בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע…. לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת”. 

יכולנו לחשוב שמסע וחניה הם שני דברים שונים, בין אם זה בטיול או בחיים. אדם יכול להגיד, ‘עבדתי כך וכך שעות ואחכ נחתי ולא עשיתי כלום’… לטענת רש”י, החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהמרחב בין התוים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, השבת וימי החול הם חלק מאותו השבוע, ואנשים ״אחרים״ הם חלק מהעם הזה, ועדיין, הכל הוא חלק מאותו מסע משותף. עם סיום ספר שמות נזכר גם בדבריו של הרב צבי יהודה קוק שלימד שספר ויקרא הוא “תורת הבית” וספר במדבר הוא “תורת הדרך”. יכולנו לחשוב שקבלנו את התורה לזמנים שאנחנו ישובים בנחת בבית, אך בדרך, בעת מלחמת ההישרדות, אין תורה ואין כללים. ואולי להיפך: בבית, אני יכול לעשות מה ש״בא לי״, אבל בחוץ אתנהג יפה… אך לא. תורה אחת ויחידה נתנה לנו. 

לפני כחודש שרנו בשמחה – ״מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה״ (תענית כט:א), ורש״י שם מוסיף: ״ימי נסים היו לישראל – פורים ופסח״. את השמחה שהתחלנו באדר, אנחנו רוצים להמשיך גם לחודש ניסן.

שיהיה זה חודש טוב, בשורות טובות, ושבת שלום. 

Parashat Pekudei and Shabbat Hachodesh: Continuing the Journey Together

“”These are the ordinances (pekudei) of the tabernacle, the tabernacle of the testimony, which were commanded by Moses”… (Exodus 38:21). The Midrash tells us that when the construction of the tabernacle was completed, Moses made a careful accounting of every single thing that was donated and included. And the question immediately arises really? Moses? For it will be said of him, “… there was no one as faithful as my servant Moses, face to face I speak with him… and how were you not scared to speak of my servant Moses” (Numbers 12:7). Do we suspect Moses that he took anything or miscalculated any item in the construction?

Turns out, there’s nothing new under the sun, and leadership was always under greater criticism, and not always unjustifiably so. Some indeed spoke his praise, but some looked after him as he went to the tent, and said things like, “what a disgrace… Look at his neck! Look at his shins! Look at his calves! He eats from the Jews(‘ donations), drinks from there’s, and everything he has, is from them!” The Midrash continues and concludes: “When Moses heard this, he said to them: I swear! when the tabernacle is finished, I will give you an accounting. As it is said, ‘These are the ordinances (pekudei) of the tabernacle’” (Yalkut Shimoni al-Hatorah 415:a).

Immediately afterwards, the Torah mentions the names of the builders: “And Betzal’ell the son of Uri the son of Hur, of the tribe of Judah, made all that the Lord had commanded Moses; and with him was Oholiav, the son of Achisamach, of the tribe of Dan, an artist and craftsman, doing embroidery with blue, purple, and scarlet.” We ask, why were both mentioned, and why was it not written after the names of both of them that they did “what the Lord had commanded Moses”? But Betzal’el and Oholiav were as different from each other as the tribe of Judah and the tribe of Dan were from each other.

Our first king is Saul of the tribe of Benjamin, but as the kingship develops, it moves from the tribe of Benjamin, north of Jerusalem, to the tribe of Judah, further south. At the same time, the tribe of Dan moves north, perhaps in a symbolic act of resistance to institutional structure. From being the “son of the slave girl” and ever since the incident of the curser (Leviticus 24:10-14), the tribe of Dan represents the more anarchic and individualistic type, while from the tribe of Judah came to the royal line of David, after whom the southern kingdom was later named.

In the Midrash we find: “Rabbi Hanina ben Pazi said: there’s no greater than the tribe of Judah, and no inferior than the tribe of Dan, who was born of one of the maidservants… as great and small are equal before the Holy One. Rabbi Hanina said: Let no man ever boast of his honor, since the Tabernacle was created from these two tribes, and even the Temple was built in the same way – Solomon from Judah and Hiram from Dan…” (Tanchuma, Parashat Ki Tisha 13).

Again we are reminded, in case we have already managed to forget, of the joint construction of the Tabernacle, and the “lech knos” – go gather everyone – that Esther asked for in her Scroll. Perhaps the reminder is repeated again and again, because this is so challenging for us, then as they are now. And yet. It is impossible to build a place for the Shekhina in Israel without the partnership of all the forces from among the people, even if they are completely opposite each other and do not always, and perhaps never, agree with each other. This is reflected again in the verse “And the tabernacle was one” (Exodus 36:13): The tabernacle is made of many different parts, colors, and materials, but in order for it to exist, it needs all of them, just like us. 

The second book of the Torah ends with the verse: “For the cloud of Hashem would remain over the tabernacle by day, and a fire would appear in it by night; before the eyes of all the House of Israel throughout their journeys” (Exodus 40:38). In the same verse, we find the tabernacle, a stationary object, and the mention of the journey, a moving idea, both part of one whole. Rashi says of this verse: “in every journey that they traveled, the cloud would remain in its place when they camped; therefore, the camp-place is also called “journey”… for they departed and returned to their encampment, so the whole thing is called – journey, the travels and the camping.”

We could have thought that journey and parking are two different things, whether it is on a trip or in life. A person might say, ‘I worked for so and so many hours and then I rested and did nothing’… According to Rashi, resting is part of the journey, just as the space between the notes is part of the music, the white space between the letters is part of the script, Shabbat and the weekdays are part of the same week, and “other” people are part of this people, and everything is part of the same joint journey. 

At the end of the Book of Exodus, we are also reminded of the words of Rabbi Zvi Yehuda Kook, who taught that the Book of Leviticus is “Torah of the House” and the Book of Numbers is “Torah of the Way.” We could have thought, that we received the Torah for times when we are sitting comfortably at home, but while on the road, during the struggle for survival, there is no Torah and no rules. Or perhaps the reverse: at home, I can do whatever “I want” and “feel like”, but outside, I will behave myself… But no. There’s One and only Torah that was given to us.

About a month ago we sang with joy – “when Adar enters, joy increases” (Ta’anit 29:a), and Rashi there adds: “days of miracles were for Israel – Purim and Passover“. We hope to continue the joy that we began in Adar into the month of Nissan.

May it be a good month with good news, and Shabbat Shalom.