When my kids were younger, we used to read the story about the six blind men and the elephant, all standing around the huge animal in an effort to “see” it, each arguing that the part of elephant they are touching, is ”the” whole elephant itself. In our post-modern world, each, of course, is equally “right”, and yet, dare we say also, that some got a better sense of what the elephant is? For example, that feeling its sides gives a better idea of its grandeur, then let’s say a toe or end of tail??

שהילדים שלי היו קטנים, היינו קוראים את הסיפור על ששת הגברים העיוורים והפיל, שכולם עומדים סביב החיה הענקית במטרה “לראות” אותה, כל אחד בטענה שהחלק של הפיל שהם נוגעים בו הוא “ה”הפיל השלם עצמו. בעולם הפוסט-מודרני שלנו, כל אחד מהם, כמובן, “צודק” באותה מידה, ובכל זאת, האם נעז לומר גם, שחלקם הבינו טוב יותר מהו הפיל? לדוגמא, שלחוש את הצדדים של הפיל נותן מושג טוב יותר על ההוד וההדר של החיה הזו, יותר מאשר נגיד בוהן או קצה הזנב?

I think of the elephant often as a metaphor for our partial relationship with the Divine, each of us able to perceive but a part of it. This in turn means that each has a different relationship with G-d, which was also true for our forefathers. The daily Amida prayer opens with: “God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob”…. And the question is, why not say, ‘G-d of Abraham, Isaac and Jacob? Why so long and detailed’? Perhaps exactly because while it’s the same “elephant”, it’s also not.

אני חושבת על הפיל לעתים קרובות כמטאפורה ליחסים החלקיים שלנו עם האלוהי, כשכל אחד מאיתנו מסוגל לתפוס אך חלק ממנו, מה שאומר שלכל אחד יש מערכת יחסים שונה עם אלוקים, מה שהיה נכון גם לגבי אבותינו. תפילת העמידה היומית נפתחת ב: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” …. והשאלה היא, למה לא ‘אלוהי אברהם, יצחק ויעקב? למה כל כך ארוך ומפורט? אולי בדיוק בגלל שזה אמנם אותו “פיל”, אבל גם לא.

In its associative manner, one of this week’s Talmud pages (Pesachim 88a), gets to this conversation: ….Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac?

בדרכה האסוציאטיבית, מגיעה הגמרא באחד מדפי השבוע (פסחים 88 א), לשיחה זו: … . ואמר ר’ אלעזר מאי דכתיב “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו“ (ישעיה ב, ג), ויש לתמוה: וכי הוא אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק?

Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God.

אלא בא הדבר לרמז לנו כי בית ה’ יהיה באופן שקראהו יעקב, לא כאברהם שכתוב בו שכינה את מקום המקדש בשעת תפילתו שם “הר”, שנאמר: “אשר יאמר היום בהר ה’ יראה“ (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שכינהו בשעת תפילתו שם בלשון “שדה”, שנאמר: “ויצא יצחק לשוח בשדה“ (בראשית כד, סג), אלא כיעקב שקראו בשעת תפילתו שם “בית”, שנאמר: “ויקרא את שם המקום ההוא בית אל“ (בראשית כח, יט).

Each had a special place, and even though Abraham and Isaac’s places are “natural” (mountain and field) and seemingly last “forever”, Jacob’s place takes priority being a “home. It is also the topic of this week’s Torah portion of Teruma, building the Mishkan, the Tabernacle, a “home” for Hashem.

לכל אחד מהם היה מקום מיוחד, ולמרות שהמקומות של אברהם ויצחק “טבעיים” (הר ושדה) ונראים לכאורה כקיימים “לנצח”, מקומו של יעקב מקבל עדיפות מכיון שהוא “בית”. זהו גם נושא פרשת השבוע של תרומה, בניית המשכן, בית לקב”ה.

And the immediate question is, really?? Does Hashem need a home? And as if the Torah reads our mind, the verse says: “And let them make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8): if we create space for G-d, the Divine Presence will reside among us.

והשאלה המיידית היא, באמת ?? האם ה’ זקוק לבית? וכאילו התורה קוראת את דעתנו, הפסוק אומר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כ”ה,8). אם ניצור מקום לאלוהים, השכינה תשכון איתנו, בתוכנו.

Nothing about this structure is a coincidence, so when the ark measures “two and a half cubits long, a cubit and a half wide, and a cubit and a half high”, (25:10) it is not because that’s what happens to “fit there”. The Mei Hashilo’ach in his Chasidic commentary explains that the ark’s measures are all a “half” to remind us that in order to acquire words of Torah, we have to be aware we’re lacking them. Only when we’re are fully aware that we’re lacking, we’ll receive. But wait, that means we’ll have them then! Well, once we think we got it, we lose it, and need to start over, appreciating what we have as perfect, and yet, constantly in a state of search to fill what’s empty in us…

שום דבר במבנה הזה אינו צירוף מקרים, ולכן כאשר מידות ארון הקודש הן ” אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ” (כ”ה, 10) זה לא בגלל שזה במקרה מה ש”מתאים שם בפינה”. מי השילוח בפירושו החסידי מסביר כי מידות הארון הן “חצאים” כדי להזכיר לנו שכדי לרכוש דברי תורה, עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו לא שלמים, שאנחנו חסרים. רק כשאנחנו לגמרי מודעים לחסרון שבנו, נוכל לקבל אותם. אבל רגע, זה אומר שאז יהיה לנו אותם! אבל ברגע שאנחנו חושבים שיש לנו, אנחנו שוב מאבדים את זה וצריכים להתחיל מחדש, להעריך את מה שיש לנו כמושלם, ובכל זאת, כל הזמן להיות במצב של חיפוש למלא עוד…

Shabbat Shalom שבת שלום!