Esther’s Fast Day at my chaplaincy. Esther here has been sick for a while and not getting better. When I visit her on Monday, she tells me she’s done; she’s been fighting all her life and can’t do it no more. I ask about us reading megillah together and she says she does not know if she’ll be alive on Thursday. On Thursday morning I ask the nurse about her, and she tells me Esther doesn’t want to see anyone and I should not come. I pack my newly purchased megillah (yeh!) and head to the hospital. At the end of the day, I am a (proud!) student of Rav Avi Weiss. Rav Avi always tells us, just show up.

היום של (תענית) אסתר בליווי הרוחני שלי. אסתר כאן כבר חולה זמן מה ומצבה לא ממש משתפר. כשאני מבקרת אותה ביום שני, היא אומרת לי שהיא סיימה; היא נלחמת כל חייה ולא יכולה יותר. אני שואלת אם נקרא מגילה ביחד והיא אומרת שהיא לא יודעת אם תהיה בחיים ביום חמישי. ביום חמישי בבוקר אני שואלת את האחות עליה, והיא אומרת לי שאסתר לא רוצה לראות אף אחד ושאין לי מה לבוא. אני אורזת את המגילה שזה עתה רכשתי (יה!) ויוצאת לבית החולים. בסופו של דבר, אני תלמידה (גאה!) של הרב אבי וייס. הרב אבי תמיד אומר לנו, פשוט תופיעו.

I walk on the floor, ducking the head-nurse who might also tell me no. My prayers are answered when I notice Esther’s door open. I knock lightly. She lifts her head from her bed; her husband lays on the opposite bed, resting. She looks at him, then at me, then says, ‘Today we can’t visit; I’m too tired’. ‘That’s ok, I understand’, I say, estimating the situation, ‘I actually didn’t come to chat; I brought a megillah’. Her eyes brighten, ‘You did what?’ ‘Here’, I show her. She reaches for the phone and dials quickly: ‘Rabbi, there’s a lady here who can read megillah for me. Would that be ok?’ my heart sinks, thinking, oh, there we go. The rabbi is on speaker. I hear him loud and clear: “Yes, that will be fine; there’s no problem”. My heart jumps for joy, then I hear the rebetzein: “what do you need a woman to read you the megillah? A man is much better! Besides, there’s a reading at a shul, later tonight”, she continues to my bedridden patient…

אני פוסעת במחלקה, מתחמקת מהאחות הראשית שאולי תגיד לי לא. התפילות שלי נענות כשאני מבחינה בדלת חדרה של אסתר פתוחה. אני נוקשת קלות. היא מרימה את ראשה ממיטתה; בעלה שרוע על המיטה הנגדית נח. היא מסתכלת עליו, ואז עלי, ואז אומרת, ‘היום אנחנו לא יכולים לדבר; אני עייפה מדי’. ‘זה בסדר, אני מבינה’, אני אומרת, מעריכה את המצב, ‘למעשה לא באתי לשוחח; הבאתי מגילה ‘. עיניה נפקחות לרווחה, ‘הבאת מה?’ ‘הנה’, אני מראה לה. היא מושיטה יד לטלפון ומחייגת במהירות: ‘כבוד הרב, יש כאן מישהי שיכולה לקרוא מגילה בשבילי. האם זה יהיה בסדר? ’הלב שלי שוקע, חושבת, אוי, זה אבוד. הרב נשמע בדיבורית. אני שומעת אותו בקול רם וברור: “כן, זה בסדר, אין בעיה”. ליבי מנתר מרוב שמחה, ואז אני שומעת את הרבציין מאחוריו: “מה את צריכה אישה שתקרא לך את המגילה? גבר הרבה יותר טוב! חוץ מזה, יש קריאה בבית הכנסת, מאוחר יותר הערב “, היא ממשיכה להסביר למטופלת המרותקת למיטתה….

But my lady Esther is a queen, and doesn’t miss a beat: “I can’t get out of bed, so thank you but no. and rabbi, you say it’s ok, so thank you and Purim Same’ach”. I quickly roll the scroll. The husband eyes us tiredly, cautiously. I waste no extra moves and arrange myself on a chair facing her. The whole world is lost, just me and her and the megillah between us. I’m nervous, excited, woried… “I read Ashkenazi”, I begin to apologize, “and I’m not sure about all the tropes”… “Ken, ken, hakol beseder, it’s all good, just start, before”… she looks at him, and back at me, “you know, any… disruptions set in, the hospital staff might come soon”.

אבל גברת אסתר שלי היא מלכה, ולא מפספסת פעימה: “אני לא יכולה לקום מהמיטה, אז תודה אבל לא. והרב, אתה אומר שזה בסדר, אז תודה לך ופורים שמח”. אני מגלגלת במהירות את המגילה. הבעל מביט בנו בחשד מה, ובעייפות. אני לא מבזבזת שום תנועה מיותרת ומתישבת על כיסא מולה. כל העולם אובד, רק אני והיא והמגילה בינינו. אני חוששת, נרגשת, מודאגת… “אני קוראת אשכנזי”, אני מתחילה להתנצל, “ואני לא בטוחה לגבי כל הטעמים”…”הכל בסדר, יללה, תתחילי לפני”… היא מסתכלת עליו, וחוזרת אליי,” את יודעת, הפרעות כל מיני … צוות בית החולים עשוי להגיע בקרוב “.

I nod and begin. Once there was a king. And a queen. And a bad guy. And an uncle. And a lovely maiden, Esther. Long ago in Shushan the capital, but so much here. When I finish, there are tears at her eyes. She tells me that she just realized that for decades, she didn’t really hear megillah, tucked away behind the curtain in the women’s section; that this is the first time she actually feels it’s her story; that she can draw courage from her name. She tells me it reminded her of her late father, sitting and talking Torah with her. We now both have tears.

אני מהנהנת ומתחילה. פעם היה מלך. ומלכה. ואיש רע. ודוד. ועלמה מקסימה, אסתר. לפני זמן רב בשושן הבירה. רחוק, וכל כך כאן. כשאני מסיימת, יש דמעות בעיניה. היא אומרת לי שהיא פתאום הבינה שבמשך עשרות שנים, היא לא ממש שמעה מגילה, חבויה איפשהו מאחורי וילון בעזרת הנשים; שזו הפעם הראשונה שהיא באמת מרגישה שזה הסיפור שלה; שהיא תוכל לשאוב אומץ משמה. היא מספרת לי שזה הזכיר לה את אביה המנוח, שישב ודבר איתה תורה. עכשיו לשתינו יש דמעות בעיניים..

I roll the megillah back quietly. I tell her I even brought a funny animal hat but was too self-conscious to walk with it through the halls. She instructs me, “Put it on”. I do and she nods in agreement, “There. Wear it proudly”. I dare not object. For the first time in days, she smiles. I think of Esther, where the text should have said, that she wore royal clothing, it says, she wore royalty (Esther 5:1), as if royalty clothed her (Malbim), regardless of what she actually put on. I think of the high priest in this Torah portion, with his glorious garment, and all of us, revealing and concealing who we are in our clothing. And I think of how I almost mistook a Queen for just another patient.

 אני מגלגלת את המגילה בחזרה בשקט. אני אומרת לה אפילו הבאתי כובע בעלי חיים מצחיק אבל הייתי מודעת לעצמי מידי, מכדי ללכת איתו במסדרונות המחלקה. היא מורה לי, “תלבשי את זה”. אני שמה את הכובע והיא מהנהנת בהסכמה, “ככה. תלבשי את זה בגאווה ”. אני לא מעזה להתנגד. לראשונה מזה ימים רבים, היא מחייכת. אני חושבת על אסתר, המקום שבו הטקטס היה צריך לומר, שהיא לבשה בגדי מלכות, הוא אומר רק שהיא לבשה מלכות (אסתר 5 :1), כאילו מלכות התלבשה עליה: “המלכות לבשתה ויהי כמדה, עד שכל רואיה הכירו כי לה יאות המלוכה”…. (מלבי”ם), בלי קשר למה שהיא לבשה בפועל. אני חושבת על הכהן הגדול בפרשת התורה של השבוע הזה, עם הבגדים המפוארים שלו, ועל כולנו, מגלים ומסתירים את מי שאנחנו בבגדנו הבוגדים והשומרים. ואני חושבת על איך כמעט טעיתי וחשבתי שמלכה היא סתם עוד חולה.

פורים שמח ושבת שלום! Purim Same’ac & Shabbat Shalom!