Moses is quite shocked when two tribes approach him, and ask to stay on the other, i.e. eastern side of the Jordan. As we almost reach the end of the Book of Numbers (chap 32) and the end of the journey, we find that some of us don’t necessarily want to go into The Land. The two tribes explain that they “own cattle in very great numbers” and behold, this area is a “region suitable for cattle”.

משה די המום כששני שבטים ניגשים אליו, ומבקשים להישאר בצד השני, כלומר המזרחי של הירדן. כשאנחנו כמעט מגיעים לסוף ספר במדבר (פרק 32) ולסיום המסע, אנו מגלים שחלקנו לא בהכרח רוצים להיכנס לארץ. שני השבטים מסבירים כי ” הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה”, כלומר, הם מחזיקים צאן ובקר בכמות גדולה מאוד, והנה לפניהם, אזור שמתאים לצרכיהם.

At first, Moses is dismayed: how can they even suggest not to go into the Land itself? After everything the People have been through?! What, are they “too” like the Spies, who caused the people to a delay of 40 years because of their hesitation exactly about this topic?! Moses asks bewildered: “Are your brothers to go to war while you stay here…. And now, you – תרבות אנשים חטאים – a breed of sinful men, have replaced your fathers to add still further to Hashem’s wrath against Israel”?

בהתחלה, משה נחרד: איך הם בכלל יכולים להציע לא ללכת לארץ עצמה? אחרי כל מה שהעם עבר ?! מה, האם “גם” הם יהיו כמו המרגלים, שגרמו לאנשים לעיכוב של 40 שנה בגלל היסוסם בדיוק בנושא זה ?! משה שואל מבולבל: ” הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?? …. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה’ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל!!”

Moses here is worried, but interestingly, not because of the present or future, which he doesn’t quite know, but because of the past. He hasn’t shaken the trauma caused to him by the Spies; those leaders of great respect, whom he – possibly – sent – and came back with the evil report on The Land, causing a whole generation (of men) to die in the desert. And now?? Again?? Moshe shows how events in the past influence our look at the present, rather than separation each event to its own situation. It’s almost impossible not to do that, and yet, at times (not always-), just having awareness can already help reduce the stress and breath…

משה כאן מודאג, אך מעניין, זה לא בגלל ההווה או העתיד, שהוא לא ממש מכיר ויודע, אלא, בגלל העבר. הטראומה שגרמו לו המרגלים, לא עזבה אותו; אותם מנהיגים בעלי כבוד גדול, שאותם הוא – אולי – שלח – וחזרו עם הדיווח המרושע על הארץ שגרם לדור שלם (של גברים) למות במדבר. ועכשיו?? שוב?? משה מראה כיצד אירועים בעבר משפיעים על מבטנו על ההווה, במקום להפריד כל אירוע לעצמו. כמעט בלתי אפשרי שלא לעשות זאת, ובכל זאת, לפעמים (לא תמיד-) עצם המודעות לכך כבר יכולה לעזור להפחית את הלחץ ולנשום…

The tribes’ answer is complex: “we will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children”. Moses is now even more alarmed: sheep before children??  What kind of set of priorities do they have?? But they rearrange and further say, “we will hasten as a shock-troops in the van of Israelite until we have established them in their home…. We will not return to our homes until every one of the Israelite is in possession of his portion”….

תשובת השבטים מורכבת: “גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ”…. משה נבהל כעת עוד יותר: כבשים לפני ילדים ?? איזה סוג של סדרי עדיפויות יש להם ?? אך הם ממשיכים ואומרים עוד, “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם….. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ”.

Moses finally agree – does he have a choice? Like the people’s parent he is, sometimes he’s not really “asked” in the most open sense of the word, and all he can do is support with adjustments. This is when he adds half of the tribe of Menashe to Gad & Reuven. Menashe is Joseph’s son, who describes himself as Ivri (Hebrew) even in dire situation in Egypt, and is strongly connected with the Land and the people’s national, united aspirations.

משה מסכים לבסוף – האם יש לו ברירה? כמו ההורה של בני ישראל שהוא, לפעמים הוא לא ממש “נשאל” במובן הכי פתוח של המילה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לתמוך עם התאמות. זה הזמן שהוא מוסיף את מחצית משבט מנשה לגד וראובן. מנשה הוא בנו של יוסף, המתאר את עצמו כ”עברי” אפילו במצב קשה במצרים, וקשור מאוד לארץ ולשאיפות הלאומיות והמאוחדות של העם.

Very interestingly, archeological digs discovered clusters of settlements from the 12^th and 13^th century BCE (that time!) that share characteristics with settlements in the western side, north of Jerusalem. It’s been estimated that these were the two – and a half tribes!

מעניין מאוד שחפירות ארכיאולוגיות גילו מקבצי יישובים מהמאה ה -12 וה -13 לפני הספירה (אותה תקופה!) החולקים מאפיינים עם יישובים בצד המערבי, צפונית לירושלים. ההערכה היא שמדובר בשניים – וחצי מהשבטים!

Gad and Reuven fulfilled their part of the agreement during Joshua’s days (chapter 22) when they waited 14 years to settle their own region, meanwhile helping the tribes on the west side of the Jordan. But the challenge has remained and we can see it on various levels in our life, whether personal or national level: how do we “stay in touch”  with parts of our people who opt to live far away? How do we care for each other even when we have differences? How different can we be and still be One??

גד וראובן מילאו את חלקם בהסכם בימי יהושע (פרק כב) כאשר הם המתינו 14 שנה כדי ליישב את האזור שלהם, ובינתיים סייעו לשבטים בצד המערבי של הירדן. אבל האתגר נותר בעינו ואנחנו יכולים לראות אותו ברמות שונות בחיינו, בין אם ברמה האישית או הלאומית: כיצד אנו “נשארים בקשר” עם חלקים מהעם שלנו  שבוחר לחיות רחוק? איך אנו דואגים זה לזה גם כשיש בינינו הבדלים? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שונים ועדיין להיות אחד ??

Shabbat Shalom ******* שבת שלום