Shabbat Chazon, before the 9th of Av: Blue, White & Orange ת חזון, לפני ט’ באב, כחול, לבן וכתום

The days before the 9th of Av are somber: once upon a time a glorious Temple stood in Jerusalem. It was destroyed, and the destiny of the Jewish people changed forever. Since then, and because of that, we’ve experienced exile, enslavement, mockery, riots, pogroms, discrimination, systematic destruction all the way to the Holocaust. Millions have died through no other crime other than being Jewish. In light (or dark-) of all this, discussing the pain of some 8600 people might seem almost sacrilegious.

הימים שלפני ט’ באב קודרים: פעם עמד בית מקדש מפואר בירושלים. הוא נהרס, וגורלו של העם היהודי השתנה לעד. מאז, ובשל כך, חווינו גלות, שעבוד, לעג, פרעות, פוגרומים, אפליה, הרס שיטתי עד לשואה. מיליונים מתו ללא שום אשמה או פשע מלבד היותם יהודים. לאור (או “לחושך”) כל אלה, דיון בכאבם של כ 8600 אנשים יכול להיראות כמעט כחילול הקודש.

16 years ago, then prime-minister Ariel Sharon almost single-handedly ordered Israel’s “Unilateral Disengagement”, dismantling 21 Israeli settlements in the Gaza Strip – “Gush Katif” area – and the evacuation of Israeli settlers and army from inside the Gaza Strip. By some strange coincidence / cruelty / random drawing of lots? the date chosen was no other than the 9th of Av. Once realized that this was what that particular Gregorian calendar date translated into, the execution of this “operation” began on the 10th of Av.

The Talmud holds a discussion, is the 9th of Av the worst day or the 10th?

לפני 16 שנה, ראש הממשלה דאז אריאל שרון הורה כמעט על דעת עצמו על “ההתנתקות החד-צדדית” של ישראל, פירוק 21 התנחלויות ישראליות ברצועת עזה – אזור “גוש קטיף” – ופינוי מתנחלים וצה”ל מרצועת עזה. באיזה צירוף מקרים מוזר / אכזריות / גורל מקרי ? התאריך שנבחר היה לא אחר מאשר ט ‘באב. לאחר שהובן שזה היום לפי תאריך לוח השנה גרגוריאני, נדחה הביצוע של “מבצע” זה ל -10 באב.

התלמוד, מקיים דיון, האם ה- 9 באב הוא היום הגרוע ביותר או ה- 10?

Babylonian Talmud, Ta’anit 29:a

And on the ninth, adjacent to nightfall, they set fire to it, and it continuously burned the entire day, as it is stated: “Woe unto us, for the day has declined, for the shadows of the evening are stretched out” (Jeremiah 4:6). This verse is interpreted as a prophecy about the evening when the Temple was burned. And this is what Rabbi Yoḥanan meant when he said: Had I been alive in that generation, I would have established the fast only on the tenth of Av because most of the Sanctuary was burned on that day. And the Sages, who established the fast on the ninth, how do they respond to that comment? They maintain that it is preferable to mark the beginning of the tragedy….  וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב וְהַיְינוּ   דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף וְרַבָּנַן אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא ….  

Our family was in Israel that summer. We toured around, as usual. All over the country, there were banners of blue and white and orange, the color of those opposing the disengagement; and some banners of all three, expressing pain for those evacuated (some would say “relocated” and some would say “exiled”…). At almost every intersection you could come across people giving out flyers and asking for support to avert the decree. Others expressed their frustration with the “settlers” who “kill every good deal”.

המשפחה שלנו בקרה בישראל באותו קיץ. טיילנו, כרגיל. בכל רחבי הארץ היו כרזות של כחול ולבן וכתום, צבעם של אלו המתנגדים להתנתקות; והיו גם סרטים וכרזות משלושתם, מביעים כאב לאלה שפונו (יש שיגידו “עברו דירה” ויש שיגידו “הוגלו / גורשו” …). כמעט בכל צומת היה אפשר לפגשו אנשים שמחלקים עלונים ומבקשים תמיכה כדי למנוע את הגזירה. אחרים הביעו את תסכולם מה”מתנחלים” שתמיד “הורגים כל עסקה טובה”.

I admit, I was very torn, extremely pained yet hopeful. A couple of years before, we visited friends in Atzmona. The settlements were so beautiful; red roofs, lush gardens, greenhouses, exuberant creativity of the pioneering, loving, kind, idealistic people that went to live there. They were a sign of hope; of positive action against all odds. Among the sand dune, there were synagogues and schools and kindergartens, arts and music and nature. The thought that we will destroy synagogues “unilaterally” was harsh. But, (isn’t this what we were taught??) if it’s all for some sort of peace and safety, then, oh well, it’s all worth it and we’ll do it.

אני מודה, הייתי קרועה מאוד, מלאת כאב ועם זאת, גם איכשהו בתקווה. כמה שנים לפני כן ביקרנו חברים בעצמונה. ההתנחלויות היו כל כך יפות; גגות אדומים, גנים ירוקים פורחים, חממות, יצירתיות שופעת של החלוצים, האוהבים, האדיבים, האידיאליסטים שהלכו להתגורר שם. לראות את העשיה שלהם היה לצפות בשביב תקווה; של פעולה חיובית כנגד כל הסיכויים. בין החולות, היו בתי כנסת ובתי ספר וגני ילדים, אמנויות ומוזיקה וטבע. המחשבה שאנחנו נחריב את בתי הכנסת באופן “חד צדדי” הייתה קשה. אבל, (האם זה לא מה שלימדו אותנו כל החיים ??) אם כל זה, זה למען שלום וביטחון כלשהו, ​​אז, נו טוב, הכל שווה ונעשה את זה.

The process itself was accompanied by many tears and cries, on all sides. Not only the departing settlers, looking back at the bulldozers crushing their homes, but the soldiers as well, at times, holding a baby, hugging a mother, reaching out and holding someone’s hand.

התהליך עצמו לווה בהרבה דמעות ובכי, מכל עבר. לא רק המתנחלים העוזבים, מסתכלים אחורה על הדחפורים שמוחצים את בתיהם, אלא גם החיילים, לפעמים מחזיקים תינוק, מחבקים אם, מושיטים יד למישהו.

The whole saga lasted about a week. A few more days, and the dust settled. In spite of the deep sadness, the tears and cries, the settlers altogether cooperated. They were given generous promises for “packages” that will allow them to rebuild and resettle elsewhere. The Palestinians danced and rejoiced. All was well in the West / East, depending where you’re coming from…

כל הסאגה ארכה כשבוע. עוד כמה ימים, והאבק שקע. למרות העצב העצום, הבכי והצעקות, המתנחלים בסה”כ, שתפו פעולה. הם קיבלו הבטחות נדיבות ל”חבילות “שיאפשרו להם לבנות מחדש ולהתישב מחדש במקום אחר. הפלסטינים רקדו ושמחו. הכל היה טוב במערב / במזרח, תלוי מאיפה אנחנו מגיעים …

But now, 16 years have passed. The euphoria has settled with the dust, and in its stead, grew many doubts. Following the withdrawal, Hamas, an organization founded to establish an Islamic state in the area that is now Israel, was elected as the Palestinian government. Our neighbors did not respond to the generous, painful move with safety, peace, love and flowers, but with rockets, tunnels to pass ammunition and explosives, demanding “more” Jewish disappearance, all the while blaming Israel for “not doing enough”.

אבל עכשיו עברו 16 שנים. האופוריה שככהה עם האבק, ובמקומה גדלו ספקות רבים. לאחר הנסיגה נבחר חמאס, ארגון שנוסד כדי להקים מדינה איסלאמית באזור שהוא כיום ישראל, לממשלה הפלסטינית. שכנינו לא הגיבו למהלך הנדיב והכואב בביטחון, שלום, אהבה ופרחים, אלא ברקטות, מנהרות להעברת תחמושת ופצצות, תוך כדי שהם דורשים שהיהודים יעלמו מעוד מקומות, ותוך שהם מאשימים את ישראל בכך שהיא “לא עושה מספיק”.

On the other hand, the people who went to settle this region because the government encouraged them to do so and sent them there, were not given the benefits they were promised. 16 years later, many are still battling unemployment, temporary housing in rural areas, poverty, depression, disillusion and general “down”, feeling betrayed, while terror continues.

האנשים, מצד שני, שהלכו ליישב דוקא אותו האזור ממנו פונו בעידוד הממשלה בזמנו, לא קיבלו את ההטבות שהובטחו להם. 16 שנים מאוחר יותר, רבים עדיין נאבקים באבטלה, דיור זמני באזורים מרוחקים, עוני, דיכאון, התפכחות ו”מצב” כללי ירוד, כשהם מרגישים נבגדים, בעוד הטרור נמשך.

It’s a small story. A modern Israeli tragedy that’s off many’s radar. Compared with The Temple, the pogroms, the Holocaust, it might seem trivial. And with current politics, it’s pretty much not PC to mention it. And yet, especially on this weekend, it’s hard for me not to think back and wonder, what happened? And, did we actually do the right thing, for ourselves as well, or did we overpay for something we didn’t get??

זה סיפור קטן. טרגדיה ישראלית מודרנית ש לא נמצאת על הרדאד של רבים. בהשוואה לבית מקדש, לפוגרומים, לשואה, זה אולי נראה טריוויאלי, ועם הפוליטיקה הנוכחית, זה כמעט לא “פי.סי.” להזכיר את זה. ועדיין, במיוחד בסוף השבוע הזה, קשה לי לא לחשוב על מה היה, ולתהות, מה קרה? ו – האם באמת עשינו את הדבר הנכון, גם כלפי עצמנו, או ששילמנו יותר מדי עבור משהו שבכלל לא קיבלנו ??

May we be comforted in the redemption of the Land and its people.

Shabbat Shalom….. בבנין ציון ננוחם. שבת שלום.

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s