I live in a lovely Haifa neighborhood. The houses are stylish apartment buildings; most have open balconies. There are some single homes not too far with nice yards. Still, when we take a walk on Erev Chag Sukkot after dinner, we count sukkot carefully: there is one! And there’s another! Sometimes we don’t see it, but recognize, what my son calls “sukkah voices”, i.e. mixture of outdoors overlapping voices, dishes clinking, and possibly some singing. After almost two hours walking, we count about 40 sukkot. For ratio, my building alone has 12 families, and only one, ours, sukkah.

אני גרה בשכונה חיפאית מקסימה. הבתים הם בנייני דירות נאים; לרובם יש מרפסות פתוחות. יש כמה בתים בודדים לא רחוק עם חצרות לא רעות. ובכל זאת, כאשר אנחנו מטיילים בערב חג חג סוכות לאחר ארוחת הערב, אנחנו סופרים סוכות לאט: הנה, יש אחת! ויש עוד אחת! לפעמים אנחנו לא רואים את הסוכה עצמה, אבל מזהים, מה שבני מכנה “רעשי סוכה”, כלומר תערובת של קולות בחוץ, צלחות מצקצקות ואולי קצת שירה. לאחר כמעט שעתיים הליכה, אנחנו סופרים כ -40 סוכות. אולי זה נשמע הרבה אבל כדי להבין את היחס, הבניין שלי לבדו כולל 12 משפחות, ורק סוכה אחת, שלנו.

And yet, erev chag in the store, is a zoo. Everybody is shopping because the holiday is upon us, guests are expected, and big, joint meals need to be planned. Without a Sukkah, the Four Species, going to shul, I want to ask, what are you celebrating? But I know the answer: Sukkot, of course!

ובכל זאת, ערב חג בחנות המכולת, הוא בלגן. כולם עושים קניות כי החג בפתח, אורחים מגיעים וצריך לתכנן ארוחות גדולות ומשותפות. בלי סוכה, ארבעת המינים, בלי ללכת לבית הכנסת, אני רוצה לשאול, מה אתם חוגגים? אבל הרי אני יודעת את התשובה: חג הסוכות, כמובן!

Last week, Yom Kippur in same neighborhood: When the “Orthodox” of their various streams, step out of their moving Kol Nidrei prayers, they find the streets pretty much empty of cars, and instead, filled with bicycles, skateboards and every other 1-2-3 wheel option possible. The celebration is wild. And while Haifa, with its steep inclines and hills, is very attractive to riders, who can’t normally slalom the roads here, this is the scene in many places in Israel on Yom Kippur eve.

בשבוע שעבר, יום הכיפורים באותה שכונה: כשה”אורתודוקסים” על זרמיהם השונים, יוצאים מתפילת קול נדרי שלהם, הם מוצאים את הרחובות די ריקים ממכוניות, ובמקום זאת, מלאים באופניים, סקייטבורדים וכל אופן אחר שיש בו אפשרות ל -1-2-3 גלגלים. החגיגה בעיצומה. ובעוד שהעיר חיפה, על שיפוליה וגבעותיה התלולות, מאוד אטרקטיבית לרוכבים שבדרך כלל לא יכולים לעשות סלאלום בכבישים כאן, זוהי הסצנה בהרבה מקומות בישראל בערב יום הכיפורים.

And, fast-forward to the end of the Holy Day, and now, many of the bicyclists, young and younger, helmets in hand, rush each other: “come, come, it’s almost dark, we have to go to the synagogue to hear the shofar”! Inside, the Orthodox service with a respectful mechitza and traditional chazan and outside? Everybody gathers, men, women, children, in shorts, t-shirts, jeans, all straining to get near the door and windows, sighing with relief once the shofar is sound.

העבירו קדימה עד סוף היום הקדוש, ועכשיו, רבים מרוכבי האופניים, צעירים וצעירים יותר, קסדות בידם, מאיצים זה את זה: “בואו, בואו, כמעט חושך, צריך למהר לבית הכנסת לשמוע קול שופר”! בפנים, התפילה האורתודוקסית עם מחיצה מכובדת וחזן מסורתי, ובחוץ? כולם מתאספים, גברים, נשים, ילדים, במכנסיים קצרים, חולצות טריקו, ג’ינס, כולם מתאמצים להתקרב לדלת ולחלונות, נאנחים בהקלה ברגע שהשופר נשמע.

For many, I’m sure, this whole description is eerie: what’s going on? This is why we came back to the Holy Land after 2000 years of diaspora and troubles? This is The Jewish life you want??? Well… maybe…yes.  

עבור רבים, אני בטוחה שכל התיאור הזה נשמע הזוי: מה קורה? בשביל זה חזרנו לארץ הקודש אחרי 2000 שנים של גלות וצרות? אלה החיים היהודיים שאת רוצה??? ובכן… אולי… כן.

I don’t mean to ride or not ride bikes on Yom Kippur. I for one, was never allowed a bike here… but something else: What I hear, underneath it all, is a cry to celebrate the holidays. Not to recreate a variation on the ghettos from “back there”, here that we all must duplicate, but to allow for what it takes to grow – to search, explore, learn, trust and make space.

אני לא מתכוון לסוגיה של לרכב או לא לרכב על אופניים ביום כיפור. לי למשל, מעולם לא הירשו כאן אופניים … אבל משהו אחר: מה שאני שומעת, מתחת לכל זה, זו קריאה לחגוג את החגים. לא לשחזר וריאציה על הגטאות שהיו לנו “שם”, כאן שכולנו חייבים לשכפל, אלא לאפשר את מה שצריך לצמוח – לחפש, לחקור, ללמוד, לסמוך ולפנות מקום.

In the order of the Ushpizin (Sukkot “exalted guests”), we’ll invite Yosef this coming Sunday; Yosef, who’s walking around the field, looking for his brothers. He knows they don’t like him but he can’t give up on them. As a newish song says, each one of us is Yosef. Maybe it’s time to venture out and look for our brothers.

לפי סדר האושפיזין (ה”אורחים הנעלים” של סוכות), נזמין את יוסף ביום ראשון הקרוב; יוסף, שמסתובב בשדה ומבקש את אחיו. הוא יודע שהם לא אוהבים אותו אבל הוא לא יכול לוותר עליהם. כמו שאומר שיר חדש, כל אחד מאיתנו הוא קצת יוסף. אולי הגיע הזמן לצאת ולחפש את אחינו.

Mo’adim Lesimcha & Shabbat Shalom — מועדים לשמחה ושבת שלום

תמונות מגוגל 🙂 pictures found online