| בשבוע שעבר, סגרנו פער של שלושה וחצי חודשים בין קריאת התורה בארץ ישראל ובחוצלארץ: מאז שמיני של פסח, יום שלא נחגג בארץ, קריאת התורה בחו”ל היתה שבוע “אחרי” זו של הארץ. זאת מכיון שבאותה שבת, היה עדין חג בחו”ל אך לא בארץ. כאן חזרו לקרוא את פרשת השבוע “הרגילה”, ובחו”ל המשיכו לקרוא גם בשבת ההיא, שמיני של פסח, קריאה מיוחדת לחג האביב. אך בעצם, למי אכפת ולמה דוקא עכשיו? | Last week, we closed a three and a half months gap between the Torah readings in the Land of Israel and elsewhere: since the 8th day of Passover, a day not celebrated in Israel, the reading of the Torah abroad was a week “after” that in Israel. This is because on that Sabbath, there was still a holiday abroad, but not in Israel. In Israel, the reading returned to the “regular” Torah portion, while elsewhere, a special reading for Passover, the spring holiday, was read. But really, who cares and why exactly now? |
| והנה, אנחנו ביחד. דוקא עכשיו כדי להיות ביחד בפתח ספר דברים, להתאסף ולשמוע ביחד את נאומו האחרון של משה רבנו. דוקא עכשיו כדי לעמוד ביחד בפתח חודש הזה, חודש אב, שמעיקרו נחשב לחודש הגאולה שלנו. חודש הגאולה? מה פתאום? רגע ומה עם פסח?? | And here we are together. Precisely now, in order to be together at the beginning of the Book of Deuteronomy, to gather and listen together to Moses’ last speech. Precisely now, we stand together at the beginning of this month, the month of Av, which is mainly considered the month of our redemption. The month of redemption? How come? Wait, what about Passover?? |
| ובכן, נחזור לסיפור יציאת מצרים: בלב חודש ניסן, חודש האביב, יצאו בני ישראל ממצרים, וכשבעה שבועות אחר כך, עמדו לפני מתן תורה, ביום ו’ בסיון. אחרי המעמד הגרנדיוזי, משה נשאר בהר סיני במשך 40 יום ו-40 לילה, וחזר ביום י”ז בתמוז. לפי המסורת שלנו, ביום זה, כשירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב, נשתברו הלוחות הראשונים. זו אחת מחמש הסיבות לצום ביום זה, אך נניח שלא היה עגל ולא נשתברו הלוחות. משה היה יורד מן ההר שמח וטוב לב וביום י”ח בתמוז, היו ממשיכים בני ישראל אל עבר ארץ ישראל, ללא שום עיכובים, מהלך “אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב” כפי שמתואר בפרשה שלנו (דברים א:ב) עד לכניסה לארץ, מקום בו עכשיו עומד משה ונושא את דבריו האחרונים, מהם חזרה, מהם זכרונות, מהם פרשנות משלו על מה שהיה ומהם תוספות ודברים שטרם נאמרו עד כה. מכיון שיצאו בי”ח בתמוז והלכו 11 יום, הרי שהגיעו ביום כ”ט בתמוז לנקודת הכניסה לארץ, במקום בו הם עומדים עכשיו ומקשיבים למשה נואם. למחרת, בראש חודש אב, היו נכנסים בני ישראל לארץ וכובשים אותה. חודש אב היה נהפך לחודש השמחה הגדול ביותר שלנו, שמחת התממשות הווייתנו בעם וכלאום. | Well then, let’s go back to the story of the Exodus from Egypt: In the heart of the month of Nisan, the month of Aviv (spring), the Children of Israel left Egypt, and about seven weeks later, they stood before the Giving of the Torah, on the 6th of the month of Sivan. After the grandiose ceremony, Moses stayed on Mount Sinai for 40 days and 40 nights, returning on the 17th day at Tammuz. According to our tradition, on this day, when Moses comes back and sees the Golden Calf, the first tablets were broken. This is one of the five reasons for fasting on this day, but let’s say that there was no calf and the tablets were not broken. Moses would come down from the mountain happy and good-hearted and on the 18th day of Tammuz, the Israelites would continue towards the Land of Israel, without any delays, a journey that takes “eleven days from Horev (another name for Sinai)”, as described in this week’s Torah portion (Deuteronomy 1:2) and to the entry point of the Land, the place where Moses now stands and delivers his last words, some of which are repetition, some – memories, some – his own interpretation of what happened, and some -additions and things that have not yet been said. Since they would have left Sinai on the 18th of Tammuz and walked for 11 days, they would have arrived on Tammuz 29 at the entrance to the Land, at the place where they are now standing and listening to Moshe speak. The next day, Rosh Chodesh Av, the Children of Israel would enter the land and conquer it. The month of Av would have turned into our greatest month of joy, the joy of the self-realization as a people and a nation. |
| העצב המורגש בחודש זה משקף אם כן לא רק תגובה לאסון חורבן בית המקדש, אסון גדול מעבר למידות נתפסות עבורנו, אלא גם תגובה לגודל הציפיות שהיו לנו. לא רק חורבן בית האלוהים ופגיעה לדורות בנוכחות שלנו בארץ הקודש, ארץ אבותינו, שהם דברים קשים ביותר לכשעצמם, אלא פגיעה דוקא בחודש עם הפוטנציאל הכי גדול, הכי שמח, הכי חזק, הכי זוהר שהיה אמור להיות לנו. | The sadness felt in this month therefore reflects not only a reaction to the disaster of the destruction of the Temple, a tragedy that far exceeds our imagination, but also a reaction to the great expectations we had. Not only the destruction of the House of Gd and damage for generations as far as our presence in the Holy Land, the land of our ancestors, which are extremely difficult things in themselves, but damage to the month with the greatest, happiest, strongest, most brilliant and vibrant potential that we should have had. |
| יתכן שהדברים האלה מפתיעים: מה פתאום חודש אב נחשב כל כך “חזק” במסורת שלנו? האם אמנם? נוכל להבין זאת טוב יותר לפי החג שנמצא בליבו, “ט”ו באב”. מכיון שהחודש שלנו נספר ע”פ הירח, מהות החודש מתגלה במלואה באמצעיתו. יום ט”ו באב נחשב כמועד פיוס, נחמה, שמחה, יצירה והמשכיות, היום עליו נאמר ש”לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים” (משנה מסכת תענית, פרק ד, משנה ח). | These things words maybe be surprising: why is the month of Av considered so “strong” in our tradition? Is it really so? We can understand this better if we consider the holiday that is in the midst of this month, “Tu Bav” (the 15th of Av). Since our month is counted according to the moon, the essence of the month is fully revealed through the day it is fullest. The 15th day of Av is considered a time of reconciliation, comfort, joy, creation and continuity; the day about which it was said that “there were no better (holi)days for Israel than the fifteenth of Av and the Day of Atonement (Yom Hakippurim).” (Mishna Tractate Ta’anit, Chapter 4, Mishna 8). |
| ומה על חג הפסח ועל חגיגת הגאולה שבו? נוכל להבין את היחס ביניהם בקשר בין המילים “אב” ו-“אביב”. כמו במילים חם-חמים, קר-קריר, עץ-עציץ וכו, גם חודש האביב שלנו מייצג את טעם הגאולה של חודש אב לנו במינון שאנחנו יכולים – בשלב זה – לקבל. נעים לנו באביב, עם יום השויון ההרמוני שבו, על חודש אב החם והלוהט בו, כש”חמה במלוא תוקפה”, כפי שנאמר בתלמוד. אך התפילות שלנו לגאולה מלאה של עם ישראל ואיתה בניית בית המקדש – ככל שתהיה צורתו בעתיד לבוא – לא תמו. לשם כך, נצטרך להיות כולנו ביחד, ממש כפי שהגענו לשמוע את נאומו האחרון של משה בפתיחת ספר זה, ספר דברים. | And what about Passover and the celebration of redemption in it? We can understand the relationship between them in the connection between the words Av – “father” and Aviv – “spring”. In Hebrew, sometimes to show something is a smaller version of something else, we follow this pattern: for example – cham – chamim (hot and a little hot); kar – karir (cold and little cold); tree and a plant in a pot (etz – atzitz), etc. Our spring month, aviv, likewise represents the taste of the redemption of our the month of Av, which at this time – we can accept. We feel good in the spring, with its harmonious day of equinox, and prefer it over the hot and fiery month of Av, when the sun is “in its full force”, as it is said in the Talmud. But our prayers for the complete redemption of the people of Israel and with it the rebuilding of the Temple – whatever shape it takes in the future – has not yet ended. For this, we will all have to get together, just as we came to hear Moses’ last speech at the opening of this book, Deuteronomy., D’varim. |
שבת שלום ותשעה באב משמעותי Shabbat Shalom & a meaningful Tish’a Be’Av
The stained-glass window at Sherith Israel San Francisco CA, USA
depicting Moses bringing the Torah from Mt. Sinai,
somehow looking very much like Yosemite’s Half-Dome
Torah & more... תורה ועוד 