Torah & more… תורה ועוד

“ויקברו אותו יצחק וישמעאל”… תורה וטיולים עם פרשת חיי שרה (English below)

שרה ואברהם עושים את מסעם הרוחני ביחד. קריאה זהירה של הטקסט התורני מגלה לנו שהקב”ה אף פעם לא מדבר עם אברהם כששרה איננה חלק מחייו. אם כך לא פלא שלא רק שרה מתה בפרשת השבוע שלנו, “חיי שרה”, אלא גם אברהם, “הנאמנים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו” (שמואל ב, א, כג):

וכך מסופר:

“וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא“ (בראשית כה, ח-ט).

לכאורה, פשוט: איש זקן, בן 175, הולך לעולמו ושני בניו באים לקבור אותו במקום אותו קנה כדי להקבר שם לצד אשתו, מה הביג דיל?

נתחיל מזה שעברו 38 שנה מאז ששרה נפטרה, לא זמן מועט. ואברהם בנתיים התחתן שוב עם אשה בשם קטורה, אשר יש אומרים שהיא הגר, ונולדו להם עוד בנים ובנות. אפשר היה שיבקש להקבר לצד אשתו החדשה. אפשר היה שילדיו החדשים יריבו על זכויותיהם. כל זה, לא קרה. ובכל זאת, המפרשים מסיבים את תשומת ליבנו לכך שאברהם נפטר ב”שיבה טובה”. מה גרם לכך?

אומר רש”י בהתיחסות לפסוק הבא: מִכָּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו, וְהִיא שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם. והמדרש אומר על הסדר בפסוק שלפנינו, קודם יצחק ואחכ ישמעאל: כָּאן בֶּן הָאָמָה חוֹלֵק כָּבוֹד לְבֶן הַגְּבִירָה.

כדי להבין את גודל הרגע, ואם יורשה, גם את הקשרו לימינו אנו, נחזור אחורה…

“וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר” (בראשית טז:א). שוב ושוב חוזר הטקסט ומדגיש: שרי, לימים שרה, היא אשת אבר(ה)ם, ואילו הגר היא השפחה. שלה. והיא מצרית. השפעות סדרות טלויזיה ושימושן העצוב בהפגנות בחודשים האחרונים, עומדים בינינו לבין ההבנה מה היתה השפחה דאז. המדרש מספר לנו שכשאברהם ושרה היו במצרים, פרעה ראה את גדולתם וחשב שהדבר הכי טוב עבורו בתו זה להיות חלק ממשפחתם, על כל המשתמע, עזרה, ילדים. בדומה לשפחות אחרות בתורה, למשל, בלהה וזלפה שהצטרפו למשפחת יעקב, ואין שום ענין בלאום העבר שלהן, כך גם היה אמור להיות הדבר עם הגר. אבל הגר לאורך כל הדרך נקראת – “הגר המצרית”.

הבדלי התרבויות, חלקם בלתי ניתנים לגישור, היו ברורים מאד לשרה, אך לא לאברהם, ובמיוחד לאחר שנולד בנו, ישמעאל. אברהם, “המונותיאיסט הראשון”, רצה לפרסם את האמונה באל אחד. כשאלוהים סופסוף מגלה לו שיהיה לו בן גם עם שרה, אברהם צוחק ואומר – ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ (יז,יח), בלשוננו כאילו אמר, עזוב אותי בחייאת הקב”ה, יש לי כבר בן, מה אתה מסבך אותי עכשיו עם עוד ילד עם שרה? כר ויתרנו. הנה, יש את ישמעאל, והוא ילך לפניך כמוני. הוא ילמד את העולם את האמונה באל אחד! לא איללה אילא אללה!

הקב”ה ממש צריך להתעקש – שמעתי אותך אברהם, הוא אומר, כן, אין ספק שלישמעאל יש מקום מכובד ביותר על במת העולם, “אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו“. איזה ברית מיוחדת שמורה לבנם של אברהם ושרה?

הלוא גם ישמעאל מקבל אינספור מתנות: “וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֮ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל”.

שני הבדלים יש בין ירושת יצחק וישמעאל: עבור ישמעאל, אמו, המצרית, לוקחת אשה – מצרית (כא, כא), מחברת אותו בחזרה למקום וללאום ממנו באה ולא למשפחתו של אברהם, הצדיק, הנדיב, המאמין, שהתייחס אליה כאילו היא אשה בביתו. ואילו עבור יצחק – אברהם דואג להביא את בת אחיינו, רבקה.

והירושה השניה היא – הארץ שהובטחה לו. לכן אומרת שרה: “כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק“. כשראתה את הבנים משחקים, ראתה שישמעאל מקניט, “יורה חיצים”, מנסה לקחת גם את חלקו את יצחק, ועל כך מחתה. לא לשם כך, היא אומרת לאברהם, ברחנו מהשואה באור כשדים, עזבנו את משפחתנו בחרן הטובה והמודרנית, ונדדו בחזרה לארץ אבותינו, ארץ העברים, שכנענים בנתיים השתלטו על חלקים בה. לישמעאל ניתנה ירושה אחרת, ירושה גדולה, מתנות רבות וכל העולם כולו, “חצי בחצי”. חלק ארץ זה, יהיו גבולותיו המדויקים אשר יהיו, ניתן ליצחק, וממנו ליעקב ובניו, בני ישראל.

לכן הרגע הזה, כשבאים יצחק וישמעאל לקבור את אברהם אבינו בארץ ישראל, כל כך קריטי. “יצחק וישמעאל”, בסדר זה, למרות שישמעאל הוא הבכור לאברהם. מפני בענייני שאר העולם, ישמעאל – בדרכי שלום – יכול ואפילו צריך להפיץ את האמונה באל אחד שלמד מאביו. אבל בענייני ארץ ישראל, יצחק תופס קדימות. זו התשובה שעשה ישמעאל. כשהוא מקבל זאת ושם את יצחק לפניו במסעם למערת המכפלה,  הם יכולים לבוא ביחד, בלי חשש, לחלוק כבוד אחרון לאביהם המשותף.

ואיך כל זה מתכתב עם ימינו?

לפי הרב שרקי, באיסלאם היחס ליהודים / בני ישראל הוא אמביוולנטי: יש יחס של הערצה ויחס של בוז. הבוז מופנה כלפי מה שהם קוראים “אל-יאהוד”, יהודי הגלות, הנדכאים והרדופים, כפי שהכירו אותם בימי מוחמד. וההערצה כלפי זהות אחרת – מה שהם קוראים “בנו-איסראאיל”, בני ישראל התנכיים, שמגיעים לארץ, כובשים אותה וחיים בה חיים פעילים ותורמים לה ולעולם, בלי בושה, תוך כדי תמיכה מבני משפחתם המוסלמים.

כשמציבים דילמה זו בפני מוסלמים, כך הרב שרקי, הם אומרים שאנחנו – עדיין -“אל-יאהוד” הגלותיים, ולא “בנו-איסראאיל”, בני ישראל, אנשי הארץ הגאים, שורשיים, חזקים במולדתם. אנחנו שומעים אותם קוראים “איטבח אל-יאהוד” ומזדעזעים עד עמקי נשמתנו, ובצדק, במיוחד כשהקריאה מלווה בסכין ו/או תחמושת חמה. האם יתכן שחלק ממטרת המלחמה שנכפתה עלינו היא להבהיר – להם ולעצמנו – שאנחנו בני ישראל, ולא מי שהם קראו לו “אל-יאהוד”? אולי – כשכל אחד מאיתנו יבין ויקבל את מקומו ומעמדו בעולם, אולי, מתוך כך, נוכל להגיע לפיוס בין העמים.

היה סביר לנסוע היום למערת המכפלה, אבל במקום ולמרות התמונות המצורפות, אספר הפעם על שני מקומות, אולי קצת פחות מוכרים:

האחד, בשמו העברי – מעברות הירדן = קאסר אל-יאהוד = “ארמון היהודים”, כ-10ק”מ מזרחית ליריחו, מצפון לים המלח. זהו המקום בו על פי המסורת היהודית, חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ, דבר שנשמר גם בדורות הבאים (במסכת כתובות שבתלמוד הבבלי, מסופר על רבי זירא שהגיע לכאן, לפחות אלף שנים מאוחר יותר, כשהוא ממהר לאחוז בחבל במקום לחכות לסירה, כדי לא לפספס את ההזדמנות להכנס לארץ. החבל, כמובן, עוד נמצא שם…). עוד מקובל לזהות את האתר כמקום בו נפרד אליהו מאלישע ועלה במרכבות האש לשמיים. לפי המסורת הנוצרית, יוחנן המטביל הטביל במקום את ישו את מאמיניו, ואתר הטבילה נחשב לשלישי בקדושתו בעולם הנוצרי. חשוב להזכיר שהמקום היה בלתי נגיש בשנים 1948-1967, אך מאז, למרות שהוא שוכן ממש על הגבול, נפתח למבקרים ותיירים.

השני נקרא קוּבּ֫וּר בַּ֫נִי אִסְרַאאִ֫יל = קברי בני ישראל הוא אתר ארכאולוגי בראש נחל פרת, בחבל בנימין, כיום לצד כביש 437 בין ירושלים ואיזור רמאללה.  במקור שכנו באתר 5 אבנים עתיקות. בין האבנים נמצא חדר קבורה שאותו תיארך הארכאולוגי הצרפתי שחקר את המקום, לואי-איג ונסאן כבר לפני כמאה שנה (!) לתקופת הברונזה התיכונה, הידועה גם בשם תקופת האבות. חפירות מ-1997 (ע”י צור אביליס) איששו שהמבנה אכן היה בשימוש באותה תקופה.

יש המזהים את המקום עם מקום קבורתה של רחל אמנו, וזאת בגלל התיאורים הסותרים בתנ”כ (בין בראשית ל”ה ושמואל א, פרק י) ובמדרשים שחלקם מתארים את בני ישראל, מוגלים בצער רב, ויוצאים מירושלים צפונה לכוון בבל.

לא בלתי סביר שבדרכם העצובה עברו ליד קברה של רחל ושמעו אותה מקוננת ומתפללת:

כֹּה אָמַר ה’, קוֹל ברמה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים–רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה’, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה… וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם (ירמיהו לא:יד).

תפילתה ותפילתנו נשמעות גם היום בבכי ודמעה, מאנים להנחם. מי יתן וישובו בנים לגבולם. מי יתן ובני יצחק וישמעאל יחיו בארץ אביהם בשלום.

שבת שלום

The Torah portion of Chayey Sarah – 5784 – 2023 – “And Yitzchak and Ishmael buried him”…

Sarah and Abraham make their spiritual journey together. A careful reading of the Torah text reveals to us that G-d never speaks to Abraham when Sarah is not part of his life. So it’s no wonder that not only Sarah dies in our weekly Torah portion, called, ironically, “Sarah’s Life”, but Abraham as well, as is said elsewhere – “the faithful and pleasant in their lives, and in their death they did not part ” (2 Samuel 1:23):

And so it is said:

And Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre… (Genesis 25:8-9)

It’s seemingly, simple: an old man, 175 years old, passes away, and his two sons come to bury him in the place he bought to be buried, next to his wife. What’s the big deal?

We might want to start with the fact that 38 years have gone by since Sarah died, not a short time. And Abraham meanwhile married again a woman named Ketura, who some say is Hagar, and they had more sons and daughters. It was totally plausible that he would ask to be buried next to his new wife. It was possible that his new children would fight for some rights. None of that takes place. Still, the commentators draw our attention to the fact that Abraham died at a “good ripe age”. What caused this?

Rashi says with reference to the next verse: “From here we learn that Yishmael repented, letting Yitzchak(’s name) come before him, and this is the good old age told about Abraham. And the midrash says about the order of this verse, first Yitzchak, then Ishmael: here the son of the maidservant gives honor to the son of the “1^st lady”.  

To understand the magnitude of the moment, and if you allow me, also to offer a connection to our present day, let’s go back…

“And Sarai, Abram’s wife, had borne him no children. She had an Egyptian maidservant whose name was Hagar” (Genesis 16:1).

Again and again the text repeats and emphasizes: Sarai, later Sarah, is Abraham’s wife, while Hagar is a maidservant. An Egyptian. The effects of the television series and images sad use in recent demonstrations in Israel, stand between us and understanding what a “maidservant” was back then. The midrash tells us that when Abraham and Sarah were in Egypt, Pharaoh saw their greatness and thought that the best thing he can do for his daughter, was to send her to join their family, with all that implies, household help, bearing children and learning their wisdom, lifestyle and values. Like other maidservants in the Torah, for example, Bilha (Rachel’s maidservant) and Zilpa (Leah’s maidservant) who joined Jacob’s family, with no mention of their past nationality, this too could have been the case with Hagar. But then, Hagar, throughout the text, for all the years in Abraham and Sarah’s home, is known as “Hagar, the Egyptian”.

The cultural differences, some of them irreconcilable, were very clear to Sarah, but not so to Abraham, especially after his son, Ishmael, was born. Abraham, “the first monotheist”, wanted to publicize the belief in the One Gd. When the Almighty finally reveals to him that he will have a son with Sarah as well, Abraham laughs and says, ““Oh, if only Ishmael might live before You!” (17:18). In modern language, it’s as if he said, ‘I already have a son! I’d really hate complicating things now with me having another child, and with Sarah? We gave up already! And look, there’s Ishmael, who will live – and walk – before you like me. He will teach the world the belief in one God! La Illa I’la Allah!

God really has to insist – ‘I heard you Abraham, He says, yes, there is no doubt that Ishmael has a very honorable place on the world stage, “But Sara your wife shall bear you a son indeed; and you will call his name Yitzchak: and I will establish My covenant with him for an everlasting covenant, and with his seed after him” (17:19).

Ishmael also receives countless gifts: “And as for Ishmael I have heard thee: Behold, I have blessed him, and will make him fruitful, and will multiply him exceedingly; twelve princes shall he beget, and I will make him a great nation” (17:20).

But, what special covenant is reserved for the son of Abraham and Sarah? There are two differences between the inheritance of Yitzchak and Ishmael: for Ishmael, his mother, the Egyptian, takes for him an Egyptian wife (21:21), connecting him back to the place and nation from which she came, and not to the family of Abraham, the righteous, the benevolent, the believer, who treated her as if she’s a wife to him. While for Yitzchak – Abraham makes sure to bring his nephew’s daughter, Rebecca.

The second inheritance is – the Land that was promised to Abraham. That’s why Sarah says: “for the son of this maidservant shall not inherent with my son, with Yitzchak” (21:10). When she saw the boys playing, she saw that Ishmael was teasing, “shooting arrows”, trying to take Yitzchak’s share as well, which she protests. Not for that, she tells Avraham, we fled the holocaust in Ur Kasdim, left our family in the good and modern Charan, and wandered back to the Land of our ancestors, the Land of the Hebrews, parts of it taken over by the Canaanites who settled in it while we were away. Ishmael was given another inheritance, a large inheritance, many gifts and the whole world, “fairly divided”. But, this portion of this Land, whatever its exact borders may be, was given to Yitzchak, and from him to Jacob and his sons, the Children of Israel.

That is why this moment, when Yitzchak and Ishmael come to bury our forefather Abraham in the Land of Israel, is so critical. “Yitzhak and Ishmael”, in that order, although Ishmael is Abraham’s firstborn. Because in matters of the rest of the world, Ishmael – in peaceful ways – can and even should spread the belief in the one God that he learned from his father. But in matters of the Land of Israel, Yitzchak takes precedence. This is the teshuva – repentance – that Ishmael does. When he accepts this arrangement, putting Yitzchak before him on their journey to the Cave of the Patriarchs, they can come together, without concerns, to pay their last respects to their common father.

And how does all this correspond with our current situation?

According to Rav Sherki, the attitude towards Jews / Israelites in Islam is ambivalent: there is admiration along with contempt. The contempt is directed towards what they call “al-Yahud”, the exiled, oppressed and persecuted Jews, as they were known in the days of Muhammad. And the admiration is directed towards another part of our identity – what they call Banu Isra’il, “the Children of Israel”, the Biblical Israelites who come to the Land, conquer it and live an active, unabashed, productive life, contributing to it and the world, while being supported by their Muslim family members.

When this dilemma is presented to Muslims, according to Rabbi Sherki, they say that we are – still – the diasporic “Al-Yahud”, and not “Banu Isra’il”, the proud, rooted, strong Israelite people of the Land. We hear them call “Itbah al-Yahud” and are shocked to the depths of our souls, and rightfully so, especially when the call is accompanied by a knife and/or hot ammunition. Is it possible that part of the purpose of the war that was imposed on us is to make it clear – to them and to ourselves – that we are Israelites, not the Yahud of old? Maybe – when each of us understands and accepts their place and position in the world, perhaps, from this, we can achieve reconciliation between the nations.

It would make sense to go to the Cave of Machpela in Hebron, but in spite of the pictures, we’ll turn to two places, perhaps a little less familiar:

The first, with its Hebrew name – Ma’abatot Hayarden, the Crossings of the Jordan, known in Arabic as Kasr al-Yahud = Palace of the Jews, about 10 km east of Jericho, north of the Dead Sea. This is the place where, according to Jewish tradition, the Israelites crossed the Jordan River upon entering the land, which was preserved In future generations (in tractate Ktubot in the Babylonian Talmud, it is told about Rabbi Zeira who arrived here, at least a thousand years later, that he hurried to grab the rope instead of waiting for a boat, so as not to miss the opportunity to enter the Land. The rope, of course, is still there…). It is common to identify the site as the place where Elijah parted from Elisha and ascended in the chariots of fire to heaven. According to Christian tradition, John the Baptist baptized Jesus and his believers, making this baptism site the third holiest in the Christian world. It’s important to note that this site was totally inaccessible in the 1948-1967, but since, even though it is right on the border, has been open to visitors and tourists.

The second place is Kubur Bani Yisra’il = Tombs of the Children of Israel – an archaeological site at the head of Wadi P’rat, in the Binyamin region, today next to road 437 between Jerusalem and Ramallah area. Originally there were 5 ancient stones on the site. Among the stones – a burial chamber which was dated by the French archaeologist who studied the place, Louis-Igs Vansan already about a century ago (!) to the Middle Bronze Age, also known as the “Era of our Forefathers”. Excavations from 1997 (by Tzur Avilis) confirmed that the building was indeed in use at that time.

There are those who identify the site with the burial place of Rachel our foremother, because of contradictory descriptions in the Bible (between Genesis 35 and 1 Samuel, chapter 10) and in midrashim, some of which describe the Israelites, exiled with great sorrow, heading north from Jerusalem towards Babylon.

It is not improbable that on their sad way, they passed by Rachel’s grave and heard her lamenting and praying:

Thus said the Lord, A voice was heard in Rama, lamentation, and bitter weeping; Rachel weeping for her children; she refused to be comforted for her children, because they are not.

Thus says the Lord; Keep your voice from weeping, and your eyes from tears: for your work shall be rewarded, says the Lord; and they shall return again from the land of the enemy… they will return again, the children, to dwell within their own border (Jeremiah 31:15-17).

Her prayer and our prayer are heard even today with tears and weeping, refusing to be comforted.

May the children return to their borders. May the sons of Yitzchak and Ishmael live in their father’s land in peace.

Shabbat Shalom

From the Cave of Machpela / Patriarchs & Matriarchs — מערת המכפלה

ותצחק שרה בקרבה לאמר”… פרשת וירא, על דמעות ועל צחוק“

Out of all the topics that the Torah portion of “Veyera” offers this week, it would certainly be “logical” to deal with Akeda, the Binding – the father and his son in their joint, tragic, impossible journey, together. And perhaps, in the attempt to save Sodom and Gomorrah, and with the question, echoing today, is it possible for a place to have less than 10 righteous people? Where there’s no one to save? And perhaps also, as I dealt with here before, in Abraham, who rises up early in the morning, to discover, to his surprise, a difficult and challenging world in which the attribute of chesed, kindness, his leading attribute, is missing. “Say your kindness in the morning,” says the Psalmist, but how can you find Gd in a place where grace is present through its immense absence; an absence so great, it leaves a huge hole in the heart and soul. And perhaps also, it would be very important to mention, especially this week, Isaac and Ishmael, the brothers, and look at the similarities and differences between them as well as the similarities and differences in the gifts their father gave them.	מתוך כל הנושאים שמציעה לנו פרשת “וירא” בשבוע זה, בודאי יהיה “הגיוני” לעסוק בעקדה, האב ובנו במסעם המשותף, הטרגי, הבלתי אפשרי, ביחד, במעלה ההר. ואולי בנסיון הנואש להציל את סדום ועמורה, ובשאלה, המהדהדת עד ימינו, האם יתכן מקום כזה, שיש בו פחות מ-10 צדיקים? שכמעט ואין בו את מי להציל?? ואולי גם, כפי שעסקתי כאן בעבר, באברהם, המשכים קום מוקדם בבקר, שלוש פעמים, לגלות, להפתעתו, עולם קשה ואתגרי בו תכונת החסד, תכונתו המובילה, חסרה. אברהם הוא זה שאיתו נאמרת תפילת שחרית, בה אנחנו אומרים “בבקר חסדך”, כמו שאמר משורר תהילים, אבל איך אפשר, תוהה אברהם איתנו, למצוא את אלוהים במקום שבו נוכחות החסד נצאת רק בגלל חוסרו, שכל מה שיש הוא חור עצום פעור בלב ובנשמה. ואולי גם, חשוב מאד להזכיר, דוקא השבוע, את יצחק וישמעאל, האחים, על הדומה והשונה ביניהם כמו גם על הדומה והשונה במתנות שנתן להם אביהם.
But the one I turn to this week is Sarah. No, not the mother about whom the Midrash tells us that she died of a broken heart when she listened to Satan’s taunts about her son’s going with her husband to Mount Moriah, connecting her death (in chapter 23) to the Akada (in chapter 22), but precisely that of the beginning of the Parsha. Sara of the beginning of this week’s Torah portion beings to our forming family and nation, one of the most critical elements in it, and that is – laughter. Ah yes… maybe we’re just remembering all the Jewish commedians in Israel and around the world, and this craziness, where the war has barely begun and already, groups of entertainers are out and about “cheering people up”.	אבל אני פונה השבוע דוקא לשרה. לא, לא שרה האמא, שהמדרש מספר לנו שמתה משברון לב כשהקשיבה ללגלוגיו של השטן בענין לכתו של בנה עם בעלה להר המוריה, מחבר בין מותה (בפרק כג) לעקדה (בפרק כב), אלא דוקא זו של תחילת הפרשה.   שרה בתחילת הפרשה מביאה למשפחה ולאומה המתהווה את אחד האלמנטים הכי חשובים בה, את הצחוק. אולי עכשיו אנחנו נזכרים בכל הקומיקאים היהודיים בארץ ובעולם, והטירוף הזה, שהמלחמה עוד בקושי התחילה, וצוותי הווי כבר רצים הלוך ושוב “לשמח” ו”לבדר”…
Everything begins in our Torah portion: “And Sarah laughed within her, saying…” (Genesis 18:12). Why did Sarah laugh? Sarah thought it was funny that she would have a son, not because she’s 90, but because after all, she says, Avraham is so old!! Gd hastens to correct her it, and on the way, teach us something about shlom-bayit, keeping peace in the home: And Sarah laughed to herself, saying, “Now that I’ve lost the ability, am I to have enjoyment—with my husband so old?” Then Hashem said to Abraham, “Why did Sarah laugh, saying, ‘Shall I in truth bear a child, old as I am?’ (Genesis 18:12-13).   And later on, the interaction between her and the Holy One continues: Sarah rejected it, saying, “I did not laugh,” for she was frightened. and He said, “no, you did laugh.” (ibid, 15). Avraham also laughed at the end of the previous Torah portion: “And Avraham fell on his face and laughed, and said in his heart, will a 100 year old give birth, and she will give birth, and she will give birth (17:17).	הכל מתחיל בפרשה שלנו: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר… “ (בראשית יח, יב). למה צחקה שרה? שרה חשבה שזה מצחיק שיוולד לה בן, לא מפני שהיא בת 90, אלא מפני שאחרי הכל, היא אומרת, אברהם כל כך זקן!!  הקב”ה ממהר לתקן אותה, ועל הדרך ללמד אותנו פרט בענין שלום בית: “וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ וַיֹּ֥אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי” (בראשית יח, יב-יג) ובהמשך הדו-שיח בינה לבין הקב”ה: “וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י יָרֵ֑אָה, וַיֹּ֥אמֶר לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ” (שם, טו) . גם אברהם צחק בסוף הפרשה הקודמת: וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד (יז, יז).
What is “laughter”? when do we laugh? and what is this strange conversation between God and Sarah? ‘Teacher, I wasn’t laughing’, ‘No, don’t tell me what you did and what didn’t do! I know very well! You were laughing!’…? but Gd actually explains to her – and us – what is this thing she experienced. She thought that this feeling in her belly, is part of being in “awe”, but Gd reveals something new to her: “No, for you laughed”. This tickle inside you is even more than awe. If awe is knowing that there is Gd, laughter – is to feel him in the stomach. It’s to know that there is an element of surprise in life. The sudden realization that the story can end completely differently than we initially thought. We thought we’ve seen it all, that only our commentary is the one and only possible option. And suddenly, it turns out, something unexpected can happen, something beyond routine and habit, something that seems impossible when everything is “normal”. Some say that the Hebrew word for laughter, tzchok, comes from a combination of “tze-chok”, get out, depart from the constitutionality of how things “work” and are supposed to work.	מה זה “צחוק”? מתי אנחנו צוחקים? ומה זו השיחה המוזרה הזו בין הקב”ה לשרה? ‘המורה, לא צחקתי’, ‘לא, אל תגידי לי מה עשית ומה לא עשית! אני יודע טוב מאד! את צחקת!’… ?? הקב”ה בעצם מסביר לה – ולנו – מה זה הדבר הזה שהיא חוותה. היא חשבה שהתחושה הזו בבטן, זה חלק מתחושת ה”יראה”, והקב”ה מגלה לה משהו חדש: “לא, כי צחקת”. הדגדוג הזה בקרבך זה עוד יותר מיראה. אם יראה זה לדעת ולפחוד מאלוהים, הצחוק – זה להרגיש אותו בבטן. זה לדעת שיש בחיים אלמנט של הפתעה. ההארה פתאום, שהסיפור יכול להסתיים אחרת לגמרי ממה שחשבנו מלכתחילה. אנחנו חושבים שכבר ראינו את הכל, בטוחים שרק הפירוש שלנו הוא היחידי הנכון, האפשרי, המוחלט… ולפתע, מסתבר, שיכול לקרות משהו בלתי צפוי, משהו מעבר לשגרה ולהרגל, משהו שנדמה בלתי אפשרי במבט “נורמלי”. יש אומרים שהמילה “צחוק” באה משילוב של “צא-חוק” = לצאת מהחוקתיות של איך דברים עובדים ואמורים לעבוד.
In tractate Ta’anit (22:a) it is told about Rabbi Baruka Khozai (from a place called Khozai) who used to meet Elijah the prophet in the market. Is there anyone here who will merit the world to come? the rabbi asks Eliyahu. Of course, he expects that Elijah will tell him, you, but no. From here to there, two nobodies arrive. The surprised rabbi approached them: you? What are you doing? “We are jesters, and we cheer the saddened. Also, when we see a quarrel, we work to make peace”. Because here too, the expectation is that people who quarrel with each other, will continue to quarrel with each other, and this  feature quality also requires the possibility of seeing beyond the here and now, beyond the expected.	במסכת תענית (כב:א) מסופר על רבי ברוקא חוזאה (מהמקום חוזאי) שפגש את אליהו הנביא בשוק. האם יש כאן מישהו שיזכה לעולם הבא? שאל הרב את אליהו. הוא מצפה שאליהו יגיד לו, כמובן, אתה, אבל לא. מפה לשם, מגיעים איזה שני זרוקים, ואליהו מצביע עליהם. ניגש אליהם הרב המופתע: אתם? מה אתם כבר עושים? “אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי. אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא“, ובעברית – ‘אנחנו אנשים שמחים, ומשמחים את העצובים. כמו כן, כשאנחנו רואים שניים שיש ביניהם ריב, אנחנו טורחים ועושים ביניהם שלום’, שהרי גם כאן: הצפי הוא שאנשים שרבים אחד עם השני, ימשיכו לריב אחד עם השני, וגם תכונה זו מחייבת להפתיע, מחייבת לצאת מהמסלול, לבחור את האפשרות לראות מעבר לכאן ועכשיו, מחוץ לצפוי.
Abraham and Sarah – and the Almighty – name their son Isaac = Yitzchak = he will laugh. Not “laughter” as a lifeless noun, but – as an active verb in the future. How can you think that we will ever laugh again? How can you believe it? It’s unimaginable. The pain is too great. The disaster is too much. If it’s like that, then we’ll never… and that’s completely true. Just like the child is not called “Laughter”, he is also not called “Laughing” in present tense. For that would have been utterly terrible. Rather – he’s named after something that is not yet. Something that is not clear how; that we have no idea is possible. He is named after something that’s not yet and that maybe – Gd willing, one day – can come true. A prophecy for other days beyond the here and now; a surprise, beyond the expected.	לבן שלהם קוראים אברהם ושרה – והקב”ה – יצחק. לא “צחוק” כשם עצם חסר חיים, אלא – כפועל אקטיבי בעתיד. איך אפשר לחשוב שאי פעם נחזור ונצחק? איך אפשר להאמין? זה בלתי נתפס. הכאב רב מידי. האסון גדול מידי. אם זה ככה, אז לעולם לא….  וזה לגמרי נכון. כמו שהילד לא נקרא “צחוק”, הוא גם לא נקרא “צוחק”. זה יכול היה להיות איום ונורא. אלא – הוא נקרא על שם משהו שעוד לא. משהו שבכלל לא ברור איך. שאין לנו מושג שיתכן. הוא נקרא על שם משהו שעוד לא, ושאולי, ב”ה, יום אחד – יתגשם. נבואה לימים אחרים מעבר לכאן ועכשיו, הפתעה, מעבר לצפוי.
We have in Israel quite a few places named Isaac something: Beit Yitzchak. S’de Yitzchak. But also, and maybe not surprisingly, we have the opposite: The Valley of Tears, a valley mentioned in the Book of Psalms (84:7-8), describing a very sad valley which turned blessed: “They pass through the Valley of Bacha, regarding it as a place of springs, as if the early rain had covered it with blessing. They go from rampart to rampart, appearing before God in Zion“. Some identify the place with Be’cha’im where David fought with the Philistines, which was probably named after the Bechaim trees that grew there (Samuel 2, 5,23-24):   David inquired of the LORD, and He answered, “Do not go up, but circle around behind them and confront them at the baca trees. And when you hear the sound of marching in the tops of the baca trees, then go into action, for the LORD will be going in front of you to attack the Philistine forces.”	יש לנו בארץ לא מעט מקומות שנקראים – משהו יצחק: בית יצחק. שדה יצחק. אבל, ואולי דוקא לא מפתיע, יש גם את ההיפך: עֵמֶק הַבָּכָא, עמק שניזכר בספר תהילים (פד, ז-ח), המתאר עמק עצוב ביותר שנעשה למבורך: ”עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן”. יש המזהים את המקום עם “בכאים” שם נלחם דוד עם פלישתים, והעמק נקרא על שם עצי בכאים שצמחו בו (שמואל ב, ה, כג-כד): ”וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה’ וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל-אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת-קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה’ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים”.
Some say, it’s a valley north of Gai Ben Hinom in Jerusalem where the “weeping” trees used to grow, whose leaves would rustle with a kind of weeping-like sound. In the English translation of the Masora, the word Mulberry Tree appears. It is possible that this refers to the black mulberry which is a species of the mulberry family, a tree that looks like a weeping tree, hence its name.   The RaDaK (1160-1235) explains the expression differently – that bacha is like a sort of spring, a place which flows and teaches wisdom to those passing through (does he mean, suffering teaches wisdom?)	יש המפרשים שמדובר בעמק מצפון לגיא בן הינום, בירושלים, שבו היו צומחים עצי “הַבָּכָא”, שהעלים שלהם היו מרשרשים במעין קול דמוי בכי. בתרגום התנ”ך לאנגלית של המסורה, מופיעה המילה Mulberry Tree ובתרגום לעברית – עץ תות. ייתכן והכוונה היא לתות שחור בכותי שהוא זן ממשפחת תות עץ אשר נראה כעץ בוכה ועל כן שמו. פירוש אחר אומר שהמלה “בכא” נגזרת מ”פיכה” – נזל, ירד. והכוונה לשרף של העצים, כנראה עצי מיש דרומי, שהיה מפכה ונוזל מן העצים. הרד”ק מפרש את הביטוי ‘עמק הבכא’ בצורה שונה, הוא מבאר את המילה ‘בכא’ כ’מבוע’ ואת ‘עמק הבכא’ כ’עמק מבועי החכמה’ שמי שעובר בו יוכל ללמד חכמה לבאים אחריו (האם כוונתו שמסבל לומדים??).
The famous botanist, Yehuda Felix identifies the Bacha with Elat Hamastik, because the plant makes a sound when its leaves and branches are broken (because they are so brittle), and since after their breakage, there’s a tear like fluid, used for the mastic spice, still sold nowadays in a tear-like shape (known in the ancient world as bubblegum = mastic, maybe because it was mashtik – silencing – its chewer….	חוקר הצמחים יהודה פליקס מזהה את הבכא עם אלת המסטיק, כיוון שהצמח משמיע קול בעת שבירת זרדיו ועליו (בשל קשיותם ושברירותם), ומכיוון שלאחר שבירתם נוזל צרי בצורת דמעות, הרי הוא תבלין המסטיקא המפורסם הנמכר עד ימינו בצורת “דמעות” (ושהיה מוכר מאוד בעת העתיקה כמסטיק ללעיסה – מקור שמו כנראה פיניקי-עברי, כיוון שהיה “משתיק” את לועסו) .
The Valley of Tears turned into a symbol of suffering; the sages saw it as a nick name for hell, that is – a place where sinners are sent to, and the word bacha is explained as crying (bechi). Later, the Valley of Tears received a new meaning as a symbol of the extended diaspora time. As such it is mentioned first in prayer and in the poem “Lecha Dodi”, sung of Shabbat. It also stands for this world and its troubles.	עמק הבכא הפך לסמל לסבל וחז”ל ראו בשמו כינוי סמלי לגהינום, כלומר – למקום אליו נשלחים עוברי עברה, כאשר המילה “בכא” מפורשת כבכי. בשלב יותר מאוחר קיבל “עמק הבכא” משמעות חדשה כסמל של גלות עם ישראל המתמשכת. פירוש זה נזכר לראשונה התפילה ובפיוט ערב שבת “לכה דודי”. זהו גם  ביטוי לעולם הזה ותלאותיו.
In the State of Israel’s history, the Valley of Tears is a name given to a wide valley in the Northern Golan Heights, through which the Syrian divisions tried to break through in the Yom Kippur war. The Israel forces of about 150 tanks fought over 4 full days and nights and succeeded in stalling 450 Syrian tanks, thanks to a battle managed by the legendary commander, Avigdor Kahalani. The IDF lost 76 soldiers and in their memory, a memorial has been erected (there’s also a TV show by this English name about the YK war in the north).	בהיסטוריה של מדינת ישראל, “עמק הבכא” הוא כינוי לעמק נרחב בצפון רמת הגולן,  שדרכו ניסו הדיוויזיות הסוריות לפרוץ במלחמת יום הכיפורים. הכוח הישראלי שמנה150  טנקים שנלחם בקרב שנמשך כארבע יממות, הצליח לבלום את כ-450 טנקים סוריים, הודות לקרב בלימה שנוהל על ידי המפקד הנודע, אביגדור קהלני. צה”ל איבד 76 לוחמים ולזכרם הוקמה במקום אנדרטה. (ויש גם סדרת טלויזיה באותו השם באנגלית ובעברית – שעת נעילה על אירועי מלחמת יו”כ בצפון).
Fifty years have passed, and today we can visit the place, breath the fresh air, go crazy over the magnificent view with the beautiful blooming kibbutzim and dwelling places, see a sculpture exhibit, take funny pictures, check out the distances to far-away lands, have some coffee and also, sit and laugh.	חמישים שנה עברו, והיום ניתן לבקר במקום, לנשום את האויר הצלול, להשתגע מהנוף עם הקיבוצים והישובים היפים והפורחים, לראות את תערוכת הפסלים, להצטלם בפוזות שונות ומשונות, למדוד את המרחק לארצות רחוקות, לשתות קפה, וגם לשבת ולצחוק.
For not once, when laugher stirs up from deep within the belly, it meets and mixes with the tears at the edge of the eye. And the tears mix with half a smile. How is this possible. The names of the ones murdered along side of wedding pictures; the awful stories of horror and devastation with a new baby, brit-mila, lechayim, cheers, mazal-tov… I, who can cry from nothing (oy, the allergies…) – a sound; an image; a memory, am comforted in our tradition which has quite a few serious cryers: Joseph, David, Leah. But I also know that their tears would have no meaning without Abraham’s and Sarah’s laughter. May we too merit to go back and rebuild; to sit and laugh. May we, even if so difficult to see now, still discover, how the future will surprise us with its goodness.	כי הרי, לא פעם, כשהצחוק עולה מעמוק בבטן, הוא פוגש ומתערבב בדמעות בקצה העין. והדמעות מתערבבות בחצי חיוך. איך אפשר. שמות הנרצחים לצד תמונות מחתונות. סיפורי הזוועה וההרס הנוראיים לצד סיפורים על בריתות, לחיים, מזל-טוב… אני, שבעיני יכולות לעלות דמעות מכל דבר הכי קטן (אוי, האלרגיה…)– צליל. תמונה. זכרון. מתנחמת בכך שבמסורת שלנו יש לא מעט בכיינים רציניים: יוסף, דוד, לאה. אבל גם יודעת שלבכי שלהם לא היתה שום משמעות בלי הצחוק של אברהם ושרה. הלוואי ונזכה גם אנחנו לחזור ולבנות, לשבת ולצחוק, וגם אם כל כך קשה לראות את זה עכשיו, עוד נגלה שהעתיד גם יפתיע בטובו.

שבת שלום ובשורות טובות – SHABBAT SHALOM & GOOD TIDINGS

….לך-לך… והיה ברכה

Avram our father comes from a Zionist family. The journey to the Land of Israel had already begun by his father, Terah, when the situation in Ur of the Chaldeans became unbearable: “… Terah took his son Abram, his grandson Lot the son of Haran, and his daughter-in-law Sarai, the wife of his son Abram, and they set out together from Ur of the Chaldeans (Kasdim) for the land of Canaan”… (Genesis 11, 31).	אברם אבינו בא ממשפחה ציונית. את המסע לארץ ישראל התחיל כבר אביו, תרח, כשהמצב באור כשדים נהיה בלתי נסבל: “וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן”… (בראשית יא, לא).
Three verses earlier we learned that Terah had three sons: Nahor, Abram and Haran, and Haran himself had three children: Lot, Milka and Sarai. Why does Terah only go with Abram, Lot and Sarai? According to the Midrash, Haran perished in the furnaces of fire, when he refused to accept the orders of the tyrant ruler. In other words, a third of the Jewish people at that time perished in a terrible holocaust that happened in Ur Kasdim (hence “Ur” meaning fire, like, in contrast, the Holiday of Urim, literally, flames”).	שלושה פסוקים קודם לכן למדנו שלתרח היו שלושה בנים: נחור, אברם והרן, ולהרן עצמו, היו שלושה ילדים: לוט, מילכה ושרי. למה הולך תרח רק עם אברם, לוט ושרי? על פי המדרש, הרן נספה בתנורי האש, כשהתנגד לקבל את מרות השליט האימתי. כלומר, שליש מהעם היהודי דאז, אבד בשואה איומה שקרתה באור כשדים (לכן “א֣וּר” מלשון אש, כמו, להבדיל, “חג האורים”).
The family, so it is seems, organized to take care of the survivors: Nahor, the other son managed to escape earlier, and had already traveled, with Milka, his wife and his brother’s daughter who perished, from Ur Kasdim to the “West”. That’s why the verse continues: “And (also – “but”) they came to Haran, and settled there”. The survivors, Terah, Avram, Sarai and Lot, have arrived, and are staying with family members on the way.	המשפחה, כך נשמע, התארגנה לטפל בניצולים: נחור, הבן הנוסף הצליח להמלט עוד קודם, וכבר נסע, עם מילכה, אשתו ובת אחיו שנספה, מאור כשדים ל”מערב”. לכן ממשיך הפסוק: “וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם”. הניצולים, תרח, אברם, שרי ולוט הגיעו, והם מתארחים בדרך אצל בני המשפחה.
Terah, once he reached the safe shore, gave up on continuing the journey. After all, it’s pretty good to be here, in the civilized and progressive world, to stay with the son, daughter-in-law, grandchildren and great-grandchildren; hard to blame him. The Torah summarizes his life and last week’s Torah portion of Noah with the words: “The days of Terah came to 205 years; and Terah died in Haran”.	תרח, משהגיע לחוף מבטחים, מוותר על המשך המסע. אחרי הכל, די טוב להיות כאן, בעולם התרבותי והמתקדם, להשאר עם הבן, הכלה, הנכדים והנינים. קשה להאשים אותו. התורה מסכמת את חייו ואת פרשת נח של שבוע שעבר, במילים: וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם (205) שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מׇת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן׃
Rashi expands on what happened beyond the words “and Terah died in Haran”: (Terah died) after Abram left Haran and came to the land of Canaan, and was there more than sixty years; For it is written that Abram was 75 years old when he left Haran, and Terah was 70 years old when Abram was born, which means Terah was 145 years old; So when Abram left Haran, Terah was still young! Why did scripture precede the death of Terah to the departure of Abram? Lest the matter be made known to all, and they say, Abram did not honor his father, leaving an old man and going, therefore they called him “dead”…	רש”י מרחיב על מה שקרה מעבר למילים “וימת תרח בחרן”: (תרח מת) לְאַחַר שֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן וּבָא לְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְהָיָה שָׁם יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה; שֶׁהֲרֵי כָתוּב וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים (75) שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, וְתֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה כְּשֶׁנּוֹלַד אַבְרָם, הֲרֵי קמ”ה (145) לְתֶרַח;   כְּשֶׁיָּצָא אַבְרָם מֵחָרָן עֲדַיִן נִשְׁאֲרוּ מִשְּׁנוֹתָיו (של תרח) הַרְבֵּה! וְלָמָּה הִקְדִּים הַכָּתוּב מִיתָתוֹ שֶׁל תֶּרַח לִיצִיאָתוֹ שֶׁל אַבְרָם? שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל, וְיֹאמְרוּ, לֹא קִיֵּם אַבְרָם אֶת כְּבוֹד אָבִיו, שֶׁהִנִּיחוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ, לְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַכָּתוּב מֵת…
Terah settles with the family in Haran, but Abram hears another voice. The voice of Someone who, until now, was not present in the story of the family’s migration: the voice of Gd. “Lech-Lecha”, Go forth, go “to yourself”, says this Voice. Once. Twice. Three times. Maybe a thousand. At first Abram thinks that he is just imagining. Possibly, troubles have taken the best of his mind. The terrible longing for his dead brother. The cries and screams of those he could not save. The wandering, helplessly finding their way in the great expanse that threatens their lives. There is no doubt that he is just hallucinating, and it’s better to stay in safe Haran.	תרח משתקע עם המשפחה בחרן, אבל אברם שומע קול אחר. קול של מישהו שעד עכשיו, לא היה נוכח בסיפור ההגירה של המשפחה: קולו של הקב”ה. “לך לך”, אומר הקול הזה. פעם. פעמיים. שלוש. אולי אלף. בהתחלה חושב אברם, שהוא סתם מדמיין. כנראה הצרות העבירו אותו על דעתו. הגעגוע הנורא לאחיו המת. קולות הצעקות של אלה שלא הצליח להציל. הנדודים, חסרי כל במרחב המאיים על חייהם. אין ספק שהוא סתם הוזה, וכדאי להשאר בחרן הבטוחה.
The land of his ancestors, known to him as “the Land of the Hebrews”, he’s never seen for himself. He heard things from his parents. With sand, mud, straw and stones, they drew images for him in the dirt, from what they had heard from their own parents, about their home in the beautiful hills, crowned with olive trees and vines, about her beauty and splendor, her being “flowing with milk and honey.” They also told him they had to leave. And other peoples invaded and settled in it – Greeks, Romans, Byzantines, Muslims, Crusaders, Mamluks, Ottomans, Egyptians, Europeans, and that today few people know it as the “Land of the Hebrews” and it’s called the Land of Canaan.	את ארץ אבותיו, הידועה לו בשם “ארץ העברים”, מעולם לא ראה בעצמו. הוא שמע דברים מהוריו. בחול, בוץ, קש ואבנים הם ציירו לו את מראיה באדמה, ממה ששמעו מהוריהם שלהם, על ביתם בגבעות היפות, עטורות עצי הזית והגפנים, על יופיה והדרה, על היותה “זבת חלב ודבש”. הם גם ספרו לו שנאלצו לעזוב. ושעמים אחרים פלשו והתישבו בה – יוונים, רומאים, ביזנטים, מוסלמים, צלבנים, ממלוכים, עות’מאנים, מצרים, אירופאים, ושכיום מעטים מכירים אותה כ”ארץ העברים” ובפי כל, היא נקראת ארץ כנען.
Abram hears the faint whisper. And is silent. And the next day, in the field, again. He thinks he heard that Voice. And it disappears. Sometimes he keeps himself busy, helping his brother and father in their business, playing with the children and grandchildren, and the Voice – fades away. But every time he allows himself to stop and take a deep breath, he hears it again, “Lech-Lecha, go forth”...	אברם שומע את הלחישה הקלושה. ושותק. ולמחרת, בשדה, שוב. הוא חושב ששמע את הקול הזה. ונעלם. לפעמים הוא מעסיק את עצמו, עוזר לאחיו ואביו בעסקים, משחק עם הילדים והנכדים, והקול – נמוג. אבל כל פעם שהוא מרשה לעצמו לעצור ולנשום עמוק, שוב הוא שומע את הקול, “לך לך“…
At night, when Sarai sees him brooding, he shares with her some of what he is going through. She, his childhood friend, his ally, his life partner, his princess, listens intently. She has not forgotten what happened to her father. And she is not blind to the power of exile. Progress and development around them is tempting. And grandfather is no longer young. And how can she leave her sister, the uncle who is also her brother-in-law, and the whole family…	בלילה, כששרי רואה אותו מהורהר, הוא משתף אותה במה שעובר עליו. היא, חברת ילדותו, בעלת בריתו, זוגתו לחיים, נסיכתו, מקשיבה בענין. היא לא שכחה מה קרה לאבא שלה. והיא לא עוורת לכוחה של הגלות. הקידמה והפיתוח סביב מפתים. וסבא כבר לא צעיר. ואיך תשאיר את אחותה, הדוד שהוא גם גיסה, וכל המשפחה…
But she too heard of the Land of the Hebrews. And she too knows that the journey was interrupted. ‘Of course we’ll go together’, she reassures him, ‘and we’ll take whoever wants to come with us, Lot, my brother, and… grandpa?’ She hesitates. ‘Yes, I would very much like to, but I doubt… you know how it is; it’s hard to raise parents’…	אבל גם היא שמעה על ארץ העברים. וגם היא יודעת שהמסע נקטע . ‘ברור שנלך ביחד’, היא מחזקת אותו, ‘וניקח את מי שרוצה לבוא איתנו, לוט אחי, ו… סבא?’ היא מהססת. ‘כן, מאד הייתי רוצה, אבל אני בספק… את יודעת איך זה. קשה לגדל הורים’…
He waits a little longer; trying to talk Every meal ends with arguments around the table. ‘There’s no reason to go there,’ they shout at him, ‘What don’t you like here?’ He is torn between the commitments to the current reality around him, and between the dreamy Voice, which directs, insists, repeats over and over again. Until he can’t anymore. The Voice becomes clearer than ever:	הוא מחכה עוד קצת. מנסה לדבר. כל ארוחה מסתימת בויכוחים סביב השלחן. ‘אין מה ללכת לשם’, הם צועקים עליו, ‘מה רע לך כאן?’ הוא נקרע בין המחויבויות למציאות העכשויות סביב, ובין הקול החלומי, המכוון, מתעקש, חוזר ונשנה. עד שהוא לא יכול יותר. הקול נהיה ברור מאי פעם:
And Hashem said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you. I will make of you a great nation, And I will bless you; I will make your name great, And you shall be a blessing. I will bless those who bless you And curse the one who curses you; And all the families of the earth Shall bless themselves by you.”  (Genesis 12:1-3)	וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־אַבְרָ֔ם: לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ וַאֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה (בראשית יב:א-ג)
Lech-Lecha, go forth, says Rashi: for your pleasure and your benefit. There I will make you a great nation. Here, you can’t merit to have children, and furthermore, so I can let your true nature be known in the world: that is, Abram, get out of the place where you are stuck. The place that does not allow you to grow and flourish and develop; to be all your potential. It will be good for everyone. And despite all the difficulties, it will also be good for you.   And Abram, with Sarai his wife, and Lot, her brother and his brother-in-law, goes.	לך-לך, אומר רש”י: לַהֲנָאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ. שָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל. כָּאן אין אַתָּה זוֹכֶה לְבָנִים, וְעוֹד, שֶׁאוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם: כלומר, אברם, צא מהמקום בו אתה תקוע. המקום שלא מאפשר לך לגדול ולצמוח ולהתפתח. להיות את כל הפוטנציאל שלך. זה יהיה טוב לכולם. ולמרות כל הקשיים, זה יהיה גם טוב לך.   ואברם, עם שרי אשתו, ולוט, אחיה וגיסו, הולך.
And he carries with him the memory of his brother who perished in the Holocaust, burned in his soul and his descendants’ souls after him. And he carries with him the love of his family in the diaspora, a family to which he will send his servant to find a wife for his son; to which his grandson will run away and meet his love. All the pieces of this family puzzle are mixed inside him in his journey:  the secular Zionists. The international universalists. The religious who listen to Gd’s voice, they are all part of his going, all part of his journey….	והוא נושא עימו את זכר אחיו שנספה בשואה, צרוב בנפשו ובצאצאיו אחריו. והוא נושא עימו את אהבת משפחתו בגולה, משפחה אליה ישלח את עבדו למצוא אשה לבנו, אליה יברח נכדו ויפגוש את אהבתו. כל חלקי הפאזל המשפחתי הזה נמצאים בתוכו במסעו בעירבוביה: הציונים החילוניים. האוניברסליים הבינלאומיים. הדתיים השומעים לקול ה’, כולם חלק מהלך-לך שלו, כולם חלק ממסעו….
I was recently asked, if I could, “in one sentence”, what’s it like to be in Israel these days. I said (in English), that “it’s very moving”… I intended both meanings: everything is in motion; in this “Lech-Lecha”, with lack of knowledge, lack of certainty, and within that, the actual mibility of tens of thousands of people – evacuated; evacuating, guests, hosts, going, coming… And in the sense of – how touching. Looking at the view. In the store. On the bus. The tears are closer than ever. Joyful for what we have. Incredibly pained over what we lost.	נשאלתי לאחרונה, אם אני יכולה, “במשפט אחד”, להגיד איך זה להיות בארץ בימים אלו. באנגלית אמרתי, שזה מאד MOVING… בכוונה לשני המובנים: הכל מאד נייד, הכל מאד “לך-לך”, יש חוסר הידיעה, חוסר הוודאות ובתוך זה, ניידות עצומה של עשרות אלפי אנשים – מפונים, מתפנים, אורחים, מארחים, נוסעים, באים… וגם במובן של, כמה מרגש. מול הנוף. במכולת באוטובוס. ברחוב. הדמעות קרובות מתמיד. משמחה על מה שיש. מכאב נוראי על מה שאבד.
In the hosting initiative where I volunteer, we ask: do you have children? what age? do you have to have a shelter? kosher house? Shabbat? animals? accessibility? But no one asks, wait, are they right-wing? Or left? Life after Shmini Atzeret – Simchat Torah 2023. A New Beginning. We’ve not fully comprehended how much we’ve been called to do so, torn from the past, to a new beginning. Everything turned upside down.	במיזם לאירוח משפחות בו אני מתנדבת אנחנו שואלים – יש ילדים? באיזה גיל? ממ”ד? בית כשר? שבת? בעלי-חיים? נגישות? אבל אף אחד לא שואל, רגע, הם ימניים? שמאליים?   החיים אחרי שמיני עצרת – שמחת תורה תשפ”ד. התחלה חדשה. עוד לא הבנו עד כמה נקראנו – נקרענו – להתחלה חדשה. הכל התהפך.
The settlers rushed to fight with the kibbutzniks. The kibbutzniks went to help the residents of the “development towns”. Those living near the border went to stay with the home-front. The home-front stands in admiration at the holy rescue (Hatzala & Zaka) team, amazed to see the ultra-orthodox asking to enlist, to help in any way. The prime minister who brought us peace with Arab countries that we barely knew existed, and suddenly we were privileged to be respected tourists in their places; the one who wanted to promote the economy of this whole neighborhood together – was struck with the most terrible war imposed on us. The strong right-wing government elected, encountered the most horrific sabotage event we have seen. The demonstrators who shouted, we will not draft – appeared in numbers that we have not seen in decades. And those who were not drafted, fight to volunteer and open home-front posts in the rear. Some go out, and there are many who return. Orthodox people stay with seculars. Liberals open the house to the religious. Everything turned upside down.	המתנחלים מיהרו להלחם עם הקיבוצניקים. הקיבוצניקים הלכו לעזור לתושבי “עיירות הפיתוח”. תושבי הספר הלכו להתארח אצל העורף. תושבי העורף מתבוננים בהערצה בצוות “הצלה” וזק”א הקדושים, נדהמים לראות את החרדים מבקשים להתגייס, לעזור בכל דבר שהוא. ראש הממשלה שהביא לנו שלום עם מדינות ערביות שבקושי ידענו על קיומן ופתאום זכינו להיות תיירים מכובדים במקומותיהם, זה שרצה לקדם את כלכלת כל השכונה הזו ביחד – קבל את המלחמה הכי נוראית שנכפתה עלינו. הממשלה שנבחרה להיות ימין-ימין, נתקלה באירוע החבלני הכי זוועתי שראינו. המפגינים שצעקו, לא נתגייס – הופיעו במספרים שלא ראינו כמותם עשרות שנים. ואלה שלא גוייסו, נלחמים להתנדב ופותחים חמ”לים בעורף. יש שיוצאים, ויש רבים, “חו”לניקים”, שחוזרים. חרדים מתארחים אצל חילונים. ליברלים פותחים את הבית לדתיים. הכל התהפך.
And we all need to now have a tiny voice, getting stronger, in our hearts, heads, kischkes, that says, Lech-lecha, lechi-lach, go forth… Go from your solid opinions. Go from the smug place where you sat, even cried, thinking that only you are 1000% right. Go from the bloated, all-knowing, all-understanding position, where you thought that if ‘only so-and-so would not be here’, and ‘only everyone would do exactly everything that only I think, everything would be perfect’. Go from this terrible place where you’re yelling “hang the leaders”. “Deport the leftists”. “Kick out the ultra-Orthodox”. “Get rid of all these XYZ that just do nothing but damage all day”. Go from this dead-end corner where “it’s obviously his fault”, “obviously her fault”, “obviously their fault.” Go forth from the empty statements about how everything happened because the leftists demonstrated; because the government did; because we didn’t pray enough; because the ultra-orthodox did not draft. Lech Lecha. Go forth, because the way we have followed thus far, is not the way.	ולכולנו צריך שיהיה עכשיו קול קטנטן, הולך ומתחזק, בלב, בראש, בבטן שאומר, לך לך. לכי לך. לך לך מהדיעות המוצקות שלך. לך לך מהמקום הזחוח שם ישבת, גם בכית, בחושבך שרק אתה 1000% צודק. לך לך מהמקום הנפוח, המבין כל והיודע, בו חשבת שאם רק אלו ואלו לא יהיו כאן, ורק כולם יעשו בדיוק כל מה שרק אני חושב, הכל יהיה מושלם. לך לך מהמקום הנורא הזה בוא אתה צועק “לתלות את המנהיגים”. “לגרש את השמאלנים”. “להעיף את החרדים”. “להפטר מכל ה— האלה שרק עושים נזק כל היום”. לך לך מהפינה חסרת המוצא הזו בה “ברור שזו אשמתו”. “ברור שזו אשמתה”. “ברור שזו אשמתם”. לך לך מאמירות ריקות על איך הכל קרה כי השמאלנים הפגינו. כי הממשלה. כי לא התפללנו מספיק. כי החרדים לא התגייסו. לך לך, כי הדרך שהלכנו בה עד כה, איננה הדרך.
“For there is no righteous person in the land who does good and does not sin” says Ecclesiastes (7:20). There is not one person here who does not have wonderful and good intentions, and yet, there is not one person here who has not made mistakes.	“כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” אמר קהלת (ז,כ). אין אחד כאן שאין לו כוונות נפלאות וטובות, ועדיין, אין אחד כאן שלא שגה.
We did not take advantage of our tiny country to go and talk, face to face, in trust and love, with each other, and here we found each other – in our home. The people of Be’eri, Kissufim, and Netiv Ha’asara sit at the “Sea of Salt”. Netivot residents are in Eilat. The people of Ofakim – in Atlit. The people of Ashkelon – in Jerusalem. The people of Kiryat Shmona – in Haifa. The Ashkenazim are going to comfort the Sphardim. The Spharadim are going to visit the Russians. The Russians are going to bring food to the Ethiopians; the seculars worry if the religious soldiers will eat the cakes they made; the religious say it doesn’t matter and they will manage…. The artificial discourse circles collapsed in the face of this embrace, across the lines, in the Land of the Hebrews.	לא ניצלנו את גודל ארצנו הקטנטנה כדי ללכת ולדבר, פנים אל פנים, באמון ואהבה, אחת עם השני, והנה מצאנו אחד את השניה – אצלנו בבית. אנשי בארי, כיסופים ונתיב העשרה יושבים בים המלח. אנשים נתיבות יושבים באילת. אנשי אופקים יושבים בעתלית. אנשי אשקלון יושבים בירושלים. אנשי קרית שמונה יושבים בחיפה. האשכנזים הולכים לנחם את הספרדים. הספרדים הולכים לבקר את הרוסים. הרוסים הולכים להביא אוכל לאתיופים, החילונים דואגים אם החיילים הדתיים יאכלו את העוגות שהכינו, הדתיים אומרים שלא משנה והם יסתדרו…. מעגלי השיח המלאכותיים קרסו מול החיבוק הזה, מעבר לקוים, בארץ העברים.
Lech Lecha”, Go forth with Abram. Go to that Voice, that isn’t always strong, and “masculine” and confident like in the movies, and maybe it’s now just whispering, through a pained, hoarse throat, and it’s very difficult for us to hear it with all this noise. “Go forth”. With all the pieces of this crazy and colorful and challenging and amazing puzzle. Lech Lecha. Lechi Lach. Go forth.	“לך לך” עם אברם. לך לך אל הקול הזה, שהוא לא תמיד חזק, ו”גברי” ובטוח כמו בסרטים, ואולי הוא עכשיו רק לוחש, בגרון צרוד וניכר, וקשה לנו מאד לשמוע אותו בתוך כל הרעש הזה. “לך לך”. עם כל החלקי הפאזל המטורף והצבעוני והאתגרי והמדהים הזה. לך לך. לכי לך.
There is not and will not be a state here, and there will not be a Jewish people, as long as one piece is missing. We must have erred; we must have missed something. It’s possible that we put the blue of the lake in the sky, and the white of the snow – in the waterfall; we confused the red of the flowers – and put it in the roof, and the green of the trees – in the floating balloons. We haven’t learned each other yet to know who and what should be where, but all those pieces were in the box from the beginning, and they’re still here. There is not one unnecessary part. There is not and will not be a Jewish people, and this people does not and will not have a state – without all of us.	אין ולא תהיה כאן מדינה, ולא יהיה עם יהודי כל עוד חלק אחד חסר. כנראה שגי-נו. כנראה טעי-נו. יתכן שאת הכחול של האגם שמנו בשמיים, ואת הלבן של השלג – במפל המים, בלבלנו את האדום של הפרחים – ושמנו אותו בגג, ואת הירוק של העצים – בבלונים הפורחים. עוד לא למדנו אחד את השני לדעת מי ומה צריך להיות איפה, אבל כל החלקים האלה היו בקופסא מההתחלה, והם עדיין כאן. אין אף חלק מיותר. אין ולא יהיה עם יהודי, ו-אין ולא תהיה לעם הזה מדינה – בלי כולנו.

בתקוה שנלך בדרכנו ונמצא ברכה. שבת שלום –

Here’s to walking in path and finding blessing. SHABBAT SHALOM

פרשת נח – תשפד: דפי זהב

There was once a not-so-funny joke about a man who liked to read the Golden (Yellow) Pages. ‘What kind of book is this’, asked his bewildered friend, there is no plot’! ‘Yes, replied the man, ‘but so many heroes…’	פעם היתה בדיחה לא כל כך מצחיקה על אדם שאהב לקרוא דפי זהב. ‘איזה מן ספר זה’, שאל אותו חברו, ‘אין שם עלילה’! ‘כן’, ענה האיש, ‘אבל כל כך הרבה גיבורים’…
Lately I’ve been reading long lists. Every name – a whole world. So many heroes. Lists of people who were killed and murdered. In Hebrew, they are called “chalalim”, literally, empty space, for the terrible void each leaves. Lists of the Missing. Pictures of sweet, smiling, beautiful faces, all of them, one by one. And among the living, thank Gd, here too. Out of the need to stay away from the noisy media, among other things, I volunteer at a grassroots initiative, hosting families from the south. And we have – long lists. And I think, what beautiful people there are in this country!! And here too, I don’t know the plot, but I know they are heroes.	בזמן האחרון אני קוראת רשימות ארוכות. כל שם – עולם ומלואו. כל כך הרבה גיבורים. רשימות חללים. כל אחד משאיר חלל איום ונורא. רשימות נעדרים. תמונות של פנים מתוקות, מחייכות, יפים כולם, אחד אחד. וגם בין החיים, ב”ה, גם כאן. מתוך הצורך להתרחק מהרעש התקשורתי, בין השאר, אני מתנדבת במיזם אירוח משפחות מהדרום. וגם אצלנו, רשימות ארוכות. ואני חושבת, איזה אנשים יפים יש בארץ הזאת!! וגם כאן, אני לא יודעת את העלילה, אבל יודעת שהם גיבורים.
The Torah portion of Noah begins with a frightening statement, especially this week: “The earth became corrupt before God; the earth was filled with chamas” (Genesis 6:11).   And if we missed it, two verses later, God himself says to Noah: “I have decided to put an end to all flesh, for the earth is filled with chamas because of them: I am about to destroy them with the earth” (ibid., ibid., 13).	פרשת נוח מתחילה באמירה מפחידה, במיוחד בשבוע זה: וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס (בראשית ו:יא). ואם פספסנו, שני פסוקים אח”כ, גם אלוהים בעצמו אומר לנח: “קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ” (שם, שם, יג).
Rashi explains the word “chamas” – in one word, gezel, which is robbery, violent theft. And for a moment, we may wonder, just robbery…. for robbery to destroy the whole country? Says the Rebbe Rabbi Avraham Bornstein, founder of the Sochchow Hasidism (1838-1910 Poland): “Within gezel, all three transgressions are included: a person who robs his friend of something that is not his, and does not believe that if it’s decreed that the thing should be his, the thing will rightfully come to him – after all, this is idolatry. And if a person acquires someone else’s property by forceful possession and enjoys something that is not his own, it is like adultery, and there is robbery also in bloodshed (absolute lack of care for the other, and taking another person’s life)… and therefore their sentence is not sealed except for gezel”.	רש”י מסביר ” וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס” במילה אחת  – גזל. ולרגע, אנחנו עלולים לתהות, סה”כ גזל…. על גזל להשחית את כל הארץ?   אומר האדמו”ר רב אברהם בורנשטיין, מייסד חסידות סוכצ’וב (1838-1910 פולין): …”לפי שבגזל נכללו כל שלושת העברות: אדם שגוזל מחברו דבר שאינו שלו, ואינו מאמין שאם נגזר מן המשים שהדבר יהיה שלו יגיע הדבר לידו בהיתר – הרי זו עבודה זרה. ואם אדם רוכש בחזקה ובאונס רכוש זר ונהנה מדבר שאינו שלו, כמוהו כגילוי עריות, ויש בגזל גם משום שפיכות דמים (חוסר אכפתיות מוחלט וביטול חיי האדם השני)… ולכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.
The solution of the flood and the ark is just one of the things that can be done against chamas, and it is totally not an ideal solution, in many respects. Not only towards the world that was completely destroyed, but even towards Noah, the survivor. The holy Elsheikh (1506-1600 Adrianople – Safed) says that it’s as if Gd said to him: “… go according to your way and according to your method, as you did not interfere with your contemporaries and did not reprove them. You didn’t want to be with them and connect with them. Be now therefore in the ark with beasts and with the animals of the field”…	פתרון המבול והתיבה, הוא רק אחד מהדברים שאפשר לעשות נגד חמאס, וזהו פתרון לגמרי לא אידיאלי, מהרבה בחינות. לא רק כלפי העולם שנחרב כולו, אפילו כלפי נח הניצול. אומר האלשייך הקדוש (1506-1600 אדריאנופול – צפת) שזה כאליו שהקב”ה אמר לו: “… עשה לך, כלומר, לך כדרכך וכשיטתך, שלא התערבת עם בני דורך ולא הוכחת אותם. לא רצית להיות בצוותא עמהם ולהתחבר אליהם. תהיה איפוא כעת בתיבה עם בהמות ועם חיות השדה”…
So maybe the solution comes only at the end of the Torah portion. After Noah’s Ark and the Tower of Babel, two amazing stories that ignited the imagination of readers of all ages, religions, and generations, from all over the world, comes a passage that seems to be the most boring: “This is the line of Shem. Shem was 100 years old when he begot Arpachshad, two years after the Flood” (Genesis 11:10). Indeed, we have “ten generations from Noah to Abraham” (Avot 5,2) and those are detailed before us now. Very little plot; just a list of great heroes.	אז אולי הפתרון מגיע רק בסוף הפרשה. אחרי שני סיפורים שהציתו את דמיונם של קוראים מכל הגילאים, דתות, ודורות, מכל העולם, מגיע קטע שנדמה כמשעמם ביותר:   אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת שֵׁ֔ם, שֵׁ֚ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁ֑ד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל (בראשית יא,י)…    אכן, יש לנו “…עשרה דורות מנח ועד אברהם” (פרקי אבות ה,ב)… והם מפורטים לפנינו כעת. מעט מאד עלילה וגיבורים גדולים.
Shem, the founder of this line and Noah’s son, is called “Shem” not because of the Hebrew meaning “name”, but in the sense of “for the sake of”… This son introduces a new idea into the world: to live a meaningful life, in action and spirit, connected to a Super Purpose. It was a revolutionary idea that gave birth to this entire dynasty whose descendants we are, who, ever since, working to refine the idea and work for Tikun Olam, repairing the world.	שם, מייסד השושלת הזו ובנו של נח, נקרא “שם” לא נקרא כך רק במובן “name” אלא לשם… “for the sake of”….   הבן הזה מביא לעולם רעיון חדש ומהפכני: לא רק לדאוג לצורכי הגוף והשעה, אלא לחיות חיי רוח ועשיה משמעותיים. הוא אבי כל השושלת הזו שאנחנו צאצאיה, והעשייה שלנו, שכל הזמן עושה עוד ועוד למען תיקון עולם.
Shem gave birth to Arpachshad, who some say is the father of the Chaldean people (hence, Arpa-K-s-d [kasdim=Caldeans]). Arpachshad begat Shelah, and Shelah begat Ever, whose name means, as in the well-known midrash about Avraham Avinu (Beresheet Rabbah 42:8): “The whole world is one side (ever), and he is on the other side (ever).” In other words, Ever expresses disagreement with the entire generation as it lives its life. Perhaps therefore it’s no wonder that our first name was also like it – Ivrim, Hebrews.	שם הוליד את ארפכשד, שיש אומרים שהוא אבי העם הכשדי (לכן, ארפ-כשד). ארפכשד הוליד את שלח, ושלח הוליד את עבר, שמשמעות שמו, כמו במדרש הידוע על אברהם אבינו (בראשית רבה מב,ח): “כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחר”. כלומר, עבר מבטא חוסר הסכמה עם כלל הדור כפי שהוא חי את חייו, ואולי לכן לא פלא שגם שמנו הראשון היה כמוהו – עברים.
Ever, who according to Rashi was a prophet, calls his son Peleg (division) because of the division that will be happen in the future, with Peleg’s death. Ever is mentioned even earlier (Genesis 10:20), and there he has a younger brother, Yoktan, from whom 13 families, whose names correspond to peoples who lived in the southern Arabian Peninsula, came forth. Rav Hirsch is even more precise, comparing the root P.L.G with other places it appears (Psalms 55:10, Judges 5:15), and claims that this is not a physical division but an ideological, social, spiritual, internal division.	עבר, שלפי רש”י היה נביא, קורא לבנו, פלג, ע”ש פילוג שיקרא בעתיד, עם מותו של פלג. עבר מוזכר עוד קודם לכן (בראשית י,כה), ושם יש לפלג אח צעיר, יוקטן, שממנו יצאו 13 משפחות, אשר שמותיהם מתאימים לעמים שחיו בדרום חצי האי ערב. הרש”ר הירש מדייק עוד לפי מקומות אחרים בהם מופיע השורש פ.ל.ג. (תהילים נה:י, שופטים ה,טו), וטוען שאין זו התפלגות פיזית אלא רעיונית, חברתית, רוחנית, פנימית.
Peleg’s son was Reu – like the Hebrew word “re’ut“, friendship, because in his days people who did find common views among themselves, lived together. In the days of his son, S’rug, they connected and expanded further, like tendrils (s’rigim) in a vine. The next generation is Nahor, the father of Terah, the father of Avraham, the same Terah who made statues as idols, trying to bring people closer to their faith, and completes the picture of a family that expresses the desire to “Tikun Olam”.	בנו של פלג היה רעו – משורש “רעות”, כי בימיו אנשים שכן מצאו ביניהם השקפות משותפות, חיו ביחד. בימי בנו, שרוג, הם התחברו והתרחבו הלאה, כמו שריגים בגפן. הדור הבא הוא נחור, אביו של תרח, אביו של אברהם, אותו תרח שהיה מייצר פסילים כאלילים, מקרב אנשים לאמונתם, ומשלים את התמונה של משפחה שעוסקת ברצון “לתקן עולם”.
The Talmud tells us about at least one woman, and that is Avraham’s mother (from Sefaria with Steinsaltz translation): And Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: The mother of Abraham was called Amatlai bat Karnevo. The mother of Haman was called Amatlai bat Orevati. And your mnemonic, to ensure that the two are not confused for one another, is that a raven [orev] is impure, and in this manner one remembers that Orevati is the grandmother of the impure Haman, while a sheep [kar] is pure, which indicates that Karnevo is the grandmother of the pure Abraham (Bava Batra 91:a). Interestingly, Abraham’s mother and Haman’s mother have the same first name. How do we differentiate? Haman’s mother’s name – “Crow’s daughter”, and just as the raven is impure, so is this family. On the other hand, the name of Abraham’s mother – is Kar, a lamb, and just like the lamb is pure, so is this family. Rashbam points out that as we know the names of the mothers of Yitzchak and Yaakov, it is clear that we will also know the name of Abraham’s mother, while Ben Yehoyada adds that the type of sheep mentioned (kar) is equal in Gematria to tahor, pure.	לפחות על אשה אחת מספר לנו התלמוד, וזו אמו של אברהם: וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם – אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ. אִמֵּיהּ דְּהָמָן – אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי. וְסִימָנָיךְ: טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר (בבא בתרא צא:א): לאמא של אברהם ואמא של המן יש אותו שם פרטי. איך נבדיל? שם אמו של המן – “בת עורב”, וכשם שהעורב אינו טהור, כך גם משפחה זו. לעומתה, שם אמו של אברהם – “בת כבש” הטהור לאכילה, ומשפחה זו טהורה. הרשב”ם מאיר שכפי שאנחנו יודעים את שמות האמהות של יצחק ויעקב, ברור שנדע גם את שמה של אמו של אברהם,   ואילו הבן יהוידע מוסיף שסוג הצאן המוזכר (כר) “עולה בגימטריא טָהוֹר [220]”.
According to Rashi on Genesis 20:12: “And besides, she is in truth my sister, my father’s daughter though not my mother’s; and she became my wife”, it seems that Terah had two wives: one, the mother of Avraham and Nahor, and the other, the mother of Haran, Sarai (Sarah) and Milka. Rav Uri Sherki adds that this woman was probably not a Semite, but a red-haired woman, bringing to the family the “red-headed” gene: King David, who was said to be “red-headed” was a descendant of Ruth the Moabite who was a descendant of Lot, son of Haran. Esau, who is also described as “red”, was the son of Yitzchak, the son of Sarah, the daughter of Haran, and also his mother, Rebekah, is a descendant on her grandmother’s side of Milka, the daughter of Haran.	לפי רש”י על בראשית כ:יב: “וְגַם־אׇמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא, אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה”, נראה שלתרח היו שתי נשים: אחת, אמו של אברהם ונחור, והשניה, אמם של הרן, שרי ומלכה. הרב אורי שרקי מוסיף שכנראה האשה הזו לא היתה שמית, והיתה אדמונית, כשממנה מגיע הגן “ג’ינג’י” למשפחה: דוד המלך עליו נאמר שהוא “אדמוני” היה צאצא של רות המואביה שהיתה צאצאית של לוט, בנו של הרן. עשו שגם הוא מתואר כ”אדום”, היה בנו של יצחק, בנה של שרה, בתו של הרן, וגם אמו, רבקה, היא צאצאית מצד סבתה למלכה, בתו של הרן.
Red is considered a symbol of Judgment Day, and with red alone, as we know, we cannot live. That is why David is described as “Admoni (red-headed) with beautiful eyes.” The sages expanded on this, saying: “Admoni” – who kills; “with beautiful eyes” – who only kills according to the Sanhedrin’s laws, that is, one who combines the measure of judgment and the measure of mercy in the best, most balanced manner. This is still our goal: Tikun Olam that blends and combines, that is built of so many heroes along the way, and names, so many names…	האדום נחשב סמל של יום הדין, ועם האדום לבדו, כפי שאנחנו יודעים, אי אפשר לנו לחיות. לכן דוד מתואר כ”אדמוני עם יפה עיניים”. חז”ל דרשו על כך: אדמוני – שהיה הורג, יפה עיניים – שהיה הורג ע”פ הסנהדרין, כלומר – עושה כדי לשלב בצורה הטובה והמאוזנת ביותר בין מידת הדין ומידת הרחמים.   זו נשארה מטרתנו: תיקון עולם שמאזן ומשלב, שנבנה מגיבורים רבים לאורך הדרך, ושמות, שמות…
Shem in the sense of “name” is not disconnected from all of this: it tells us and the world who we are, where we come from, and more than once, what our parents hoped for us, and where they directed us to go. These are the lists before us today: names from the Torah, from the Bible, from our history; names from nature and landscapes, of blossoms and beauty, of strength and freedom, poetry, faith and peace. We will have to win this war, and right now, we must build a strong ark to survive this awful flood, but the ultimate victory to chamas is not there, but rather, in rebuilding and continuity.	ששם במובן שלname  לא מנותק מכל זה: הוא מספר לנו ולעולם מי אנחנו, מאין באנו, ולא פעם, לאן קיוו וכיוונו הורינו שנלך. אלו הם הרשימות שלפנינו היום: שמות מהתורה, מהתנ”כ, מהסטוריה שלנו. שמות של טבע ונוף, של פריחה ויופי, של כוח וחופש, מוסיקה, אמונה ושלום. את המלחמה הזאת נצטרך לנצח, ועכשיו צריך לבנות תיבה חזקה שתיקח אותנו דרך המבול הזה, אבל בסופו של דבר, התשובה המוחצת לחמאס היא לא שם, אלא בבניה מחדש והמשכיות.

בתפילה לבשורות טובות ושבת שלום PRAYING FOR GOOD TIDINGS & SHABBAT SHALOM

….בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ (מתוך ההפטרה בישעיהו נד)

(2019) קיבוץ כיסופים בעוטף עזה

(2019) in the beautiful Kibutz Kisufim near Gaza, who’s name means “longing”… bh, one day we’ll play there again…

דברים לעשות ולא לעשות (רשימה בהתהוות)… – תשרי, תשפד

What is said here assumes one has at home – food, water, a charged phone / charger, candles, matches / lighter, blankets, first-aide, and anything else needed for one’s basic physical safety. Then, here are a few ideas to guard our sanity, or what’s left of it…. 1. “beep, beep, beep… behold, here are The News and the headlines first”… Obsessively getting updated on the networks and the news provides us with a sense of control, but it is an illusion of control: we think that because we are “up-to-date”, we are doing something useful, when in practice, we weaken and exhaust ourselves, so that we have no energy to do what is necessary. Add to this the fact that there’s an overflow of information, some real and some sadly, between fake and purposefully demoralizing. It is good to schedule 2-3-4 separate times a day to catch up, and limit the time in front of the screen, radio and television. In order not to disconnect completely, one may activate Israel’s “Home Front Command” application and receive relevant notifications when necessary.	האמור כאן מניח שיש בבית – אוכל, מים, טלפון טעון / מטען, נרות, גפרורים / מצית, שמיכות, עזרה ראשונה, וכל דבר אחר לבטחון הפיזי והבסיסי. מכאן, כמה דברים לשמור גם על שפיותנו או מה שנשאר ממנה…. “ביפ, ביפ, ביפ… והרי החדשות, ועיקרן תחילה”… ההתעדכנות האובססיבית ברשתות ובחדשות מספקת לנו תחושה של שליטה, אבל זו אשליית שליטה: אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו “מעודכנים”, אנחנו עושים משהו מועיל, כשבפועל, אנחנו מחלישים ומתישים את עצמנו, כך שאין לנו כוחות לעשות את מה שכן צריך. זאת בנוסף לעובדה שיש שטפון של מידע, חלקו אמת וחלקו, לצערנו, בין “פייק” לשקרי ומכוון להסתה.  טוב לקבוע 2-3-4 פעמים נפרדות ביום להתעדכן, ולהגביל את הזמן מול המסך, הרדיו והטלויזיה. וכדי לא להתנתק, כדאי להפעיל את אפליקציית “פיקוד העורף” ולקבל התראות רלוונטיות כשצריך.
2. It is very common to feel guilty when one is not connected to the news (similar to “survivors’ guilt” with thoughts like, ‘how is it possible that they are there facing horrible situations, injured, doing XYZ, and we are sitting here doing nothing’… It is good to be aware of this emotion, recognize it, acknowledge it, and let it go. There is no sense in weakening ourselves, as a sign of sympathy and identity with the fact that there are other people who have been greatly hurt… this is a trick of the Evil. We should not give it a hand. We need to be preserved and strengthened in every possible way.	מאד נפוץ להרגיש אשמים כשלא מחוברים לחדשות, בדומה ל”אשמת ניצולים” עם מחשבות כמו, ‘איך יתכן שהם שם מתמודדים, נפגעים, עושים XYZ, ואת.ה כאן יושב.ת ולא עושה כלום‘… טוב להיות מודע לרגש הזה, לזהות אותו, להכיר בו, ולהפרד ממנו. אין שום הגיון להחליש את עצמנו, כאות הזדהות לכך שיש אנשים אחרים שנפגעו מאד… זה תעלול של הרוע. אסור לתת לו יד. צריך לשמור ולהתחזק בכל דרך אפשרית.
3. There is a great temptation to click on every link that shows up, especially if it has a shocking title or a gruesome image. Remember, once you see or know something, you cannot undo it! It is good to think of everything that enters our body as food. How much junk food do we want to put in and load on our body? A little is possible, each according to their strengths, but we all know the feeling after eating too much and of the wrong things. This is how our soul feels when we “feed” it an excess of destructive, exhausting, weakening information. Check the source of your food, what it is we’re consuming, and what kind of qualities!	יש פיתוי גדול להקליק על כל קישור שמגיע, במיוחד אם יש לו כותרת מזעזעת או תמונה מזוועת. צריך לזכור שברגע שרואים או יודעים משהו, אי אפשר לא לראות ולא לדעת את זה! טוב לחשוב על כל דבר שנכנס לגוף שלנו כמו אוכל. כמה אוכל זבל (“ג’אנק-פוד”) אנחנו רוצים להכניס ולהעמיס על הגוף שלנו? קצת אפשר, כל אחד לפי כוחותיו, אבל כולנו מכירים את ההרגשה אחרי כשאכלנו יותר מידי ומהדברים הלא נכונים. כך מרגישה הנשמה שלנו כשאנחנו “מאכילים” אותה עודף מידע הרסני, מתיש, מחליש. כדאי לבדוק מאיפה האוכל שאנחנו אוכלים מגיע, מה זה בדיוק, ובאיזה מינון.
4. Many of us do not have an organized schedule; there’s no school and no work. In all the emptiness and chaos that has been created, it is tempting to stay in pajamas in front of the screen all day… It is important to create a routine, and even if it’s not a real “routine”, to set a partial schedule for ourselves and things that “need” to be done: get-up, shower, get-dressed…. go shopping, tidy the house, organize the books we always thought one day we will… attempt an art project, play piano (the neighbors are anyway on the news… :-), paint the wall – even if it doesn’t need it, it is us who need it….	לרבים מאיתנו אין לו”ז מארגן, אין בית-ספר ואין עבודה. בתוך כל הריק והכאוס שנוצר, מפתה להשאר בפיג’מה מול המסך כל היום… חשוב ליצור שגרה, ואפילו אם היא אינה “שגרתית”, לקבוע לעצמנו לו”ז חלקי ודברים ש”צריך” לעשות: קודם כל, לקום, להתקלח, להתלבש…. ללכת לקניות, לסדר הבית, לארגן את הספרים שתמיד חשבנו שיום אחד… לנסות פרויקט אומנות חדש, לצבוע את הקיר – גם אם הוא לא זקוק, הרי שאנחנו זקוקים….
5. As part of doing, connect with action and volunteer circles around, and there are many.  There are places to donate – tzedakah, food, supplies for soldiers (according to instructions); hold tight and remember that each of us has something to offer to those around us, which strengthens not only the recipient but also the giver.	במסגרת העשיה, להתחבר למעגלי עשיה והתנדבות סביב ויש המון. יש מקומות לתרום – צדקה, מזון, דברים לחיילים (לפי הנחיות), להחזיק חזק ולזכור שלכל אחד מאיתנו יש מה לתת לסובבים, מה שמחזק לא רק את המקבל אלא גם את הנותן.
6. Organize around oneself people we like to be with: if the family is far away, plan on phones and/or Zoom time, map the nearest neighbors: who can we go to, who can give us a hug, who would now be a great opportunity to get to know now…	לארגן סביבנו אנשים שנעים לנו להיות איתם: אם המשפחה רחוקה, טלפונים או זום, למפות את השכנים הקרובים, למי אפשר לגשת, ממי אפשר לקבל חיבוק כשצריך, את מי זו הזדמנות להכיר…
7. Allow ourselves to take time to do things that are distracting: come learn whatever is good for you. For me, this mean Torah, Talmud, Jewish texts (this was all just a ploy to invite you to my classes Sunday evenings, English and Hebrew!); And also possible Sudoku, music, walking, dancing, gardening & plant care, Netflix (and not war movies…), and it doesn’t hurt to have a wine bottle somewhere at home as well…	להרשות לעצמנו לקחת זמן לעשות גם דברים שמסיחים את הדעת: בואו ללמוד, מה שטוב לכם. בשבילי זה תורה, תלמוד, טקסטים יהודיים (זו רק היתה הזדמנות להזמין אתכם ללימוד, למשל בימי ראשון בערב, עברית או אנגלית!), ואפשר גם סדוקו, מוזיקה, הליכה, ריקודים “סלוניים” (כלומר, בבית בסלון…), טיפול בצמחים, נטפליקס (ולא, לא סרטי אימה ומלחמה..) ומותר גם שיהיה איזה בקבוק יין איפשהו בבית…
8. Is it possible to prevent creating post-trauma? It’s hard to know and definitely not at this point, but one can talk and share with a safe person and place which helps process. Just as Gd created a beautiful world with words, so can we.	האם אפשר להמנע מיצירת פוסט-טראומה? קשה לדעת ובטח בשלב זה, אבל אפשר לדבר ולשתף עם אדם ובמקום בטוח וזה עוזר לעבד. בדיוק כמו שהקב״ה יצר עולם יפיפה במילים, גם אנחנו יכולים.
9. And there are also things not to say: Don’t tell people, “it will be fine”. None of us is a prophet to know what will or will not be, and even if “it will be fine” for the People and the Land of Israel, individuals can get hurt along the way, even very much. And don’t say, “the important thing is, be strong.” Strong trees can break in a storm. It’s better to bend in the wind. And not to say, “don’t worry”… that’s one of the most annoying things to hear when you worry… And in general, we don’t have to always say. We can sit together “on the damn fault line” (as a famous poem says), breathe. cry. Be quiet. pray.	יש גם דברים לא להגיד: לא להגיד לאנשים, “יהיה בסדר”. אף אחד מאיתנו לא נביא לדעת מה יהיה או לא יהיה, וגם אם “יהיה בסדר” לעם וארץ ישראל, אנשים יחידים יכולים להפגע בדרך ואפילו מאד. ולא להגיד, “העיקר, תהיה חזק”. עצים חזקים יכולים להשבר בסופה. עדיף להתכופף ברוח. ולא להגיד, “אל תדאג.י”… כשדואגים, זה אחד הדברים הכי מעצבנים לשמוע… ובכלל, לא תמיד צריך להגיד. אפשר לשבת ביחד “על קו השבר הארור”, לנשום. לבכות. לשתוק. להתפלל.
10. Hanukkah will soon be here, and on Hanukkah we will sing, “Each one of us is a small light, and together, we are all a strong light”… Hanukkah? that’s so far! maybe. But more likely we’re facing a marathon, not a sprint, and we have to plan our energy accordingly. Long distance runners don’t give their all in the first few km, and so it is for us… Everyone is commanded to guard their body and soul; to keep their light – “and you shall be most careful”… (Deuteronomy 4:15). Breath. As Rav Kook said, “A little light repels much of the darkness”.	עוד מעט חנוכה, ובחנוכה נשיר, “כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן”… חנוכה? זה עוד רחוק! אולי. אבל קרוב לודאי שאנחנו במרתון, ולא ספרינט, וצריך לתכנן את הכוחות בהתאם: רצים למרחקים ארוכים לא משקיעים את כל הכוחות בק”מ הראשונים. כך גם אנחנו צריכים… כל אחד מצווה לשמור את גופו ואת נפשו, את האור שלו – ״ונשמרתם מאד לנפשותיכם״ (דברים ד:טו). לנשום. כמו שאמר הרב קוק, “מעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך”.

וזאת הברכה…

We have come to “Ve’zot Habracha” – and this is The blessing”, the last Torah portion; a portion, that on one hand, does not have its own Shabbat, because it is recited on Simchat-Torah, and on the other hand, on the holiday of Simchat-Torah itself, it is read again. And again. And again. And again. In order to allow everyone who comes to synagogue to have an aliya to the Torah, to merit and receive, personally, something from The blessing of Moses (and for those who wonder, if it really is “everyone”, then especially on this holiday, the children are also given an aliya, even under bar mitzvah age, and parents join, with babies, under a large tallit together, and some will also allow women to get an aliya).	הגענו אל “וזאת הברכה”, הפרשה האחרונה בתורה, פרשה שמצד אחד, אין לה שבת משלה, כי היא נקראת בשמחת-תורה, ומצד שני, בחג שמחת-תורה עצמו, קוראים אותה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. כדי לאפשר לכל באי בית הכנסת לעלות לתורה, לזכות ולקבל, אישית, משהו מ”ה”ברכה של משה (ולמי שתוהה, אם באמת “כל”, הרי שבמיוחד בחג הזה, מעלים גם את הילדים, אפילו מתחת לגיל בר מצוה, והורים באים עם תינוקות ונכנסים מתחת לטלית גדולה ביחד, ויש, שיאפשרו גם לנשים לעלות).
“And this is the blessing with which Moses, the man of Gd, blessed the Children of Israel before his death” (Deut. 33:1), thus begins the Torah portion which describes Moses’ last hours, and this seemingly simple opening, stops us, raising numerous questions, like, why “And this is the blessing”? Why begin with a connecting Hebrew letter vav? And why, considering what’s about to follow are blessings (in the plural), shouldn’t the Torah have said – “And these are the blessings”?	וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ (דברים לג,א), כך מתחילה הפרשה שמתארת את שעותיו האחרונות של משה, והפתיח, הלכאורה פשוט הזה, עוצר אותנו לרגע ומעלה שאלות רבות, כמו למשל, למה “וזאת הברכה”? למה להתחיל פרשה בוואו החיבור? ולמה, בהתחשב בזה שמה שבא אח”כ אלו הן ברכות לכל השבטים, האם לא היתה צריכה התורה להגיד – “ואלו הברכות”?
And what about the strange term “Moses the man of Gd”? The Midrash already wondered, “If it says ‘man’,  why say ‘Gd’, and if it says ‘Gd’, why say ‘man’”? (Tanhuma, Vezot Habracha, 1:1) And perhaps above all, the words “before his death”: if a person has the ability to know exactly when his life on earth is about to end, what will he do with these last hours? And if he doesn’t have the ability to know, what will he do… at all?… And the midrash already prefaces another question about the words “before his death”, I think almost with a smile: “And would you imagine that after his death he blessed Israel”?…	ומה על הביטוי המוזר “משה איש האלוהים”? כבר תהה המדרש, “אִם אָמַר אִישׁ, לָמָּה נֶאֱמַר אֱלֹהִים, וְאִם אָמַר אֱלֹהִים, לָמָּה אָמַר אִישׁ?” (תנחומא, וזאת הברכה א,א) ואולי מעל לכל, המילים “לפני מותו”: אם יש לאדם יכולת לדעת מתי בדיוק עומדים חייו עלי אדמות להסתיים, מה יעשה עם שעותיו האחרונות האלו? ואם אין לו יכולת לדעת, מה יעשה… בכלל?… וכבר המדרש מקדים שאלה אחרת על המילים “לפני מותו”, נדמה לי כמעט בחיוך: “וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בֵּרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל”?…
The midrash continues, and perhaps wants to remind us that our lives are not elsewhere, but here, in this world, even to a man “who none has risen like him” and who spoke with the Almighty “face to face”. Furthermore: it is said that on that day the angel of death came to Moses, and said to him, ‘Already I was given permission from Gd to take your life’! Moses answered him, ‘I am not going with you, only with the King of Kings Himself, and before that, I have one more thing to do, to bless Him and the Children of Israel’…	המדרש ממשיך ואולי מבקש להזכיר לנו שחיינו אינם בעולם אחר, אלא כאן, בעולם הזה, אפילו לאדם “שלא קם כמותו” ושדיבר עם הקב”ה “פנים אל פנים”. ועוד: מסופר שבאותו יום הגיע מלאך המוות למשה, ואמר לו, ‘כבר ניתנה הרשות מהקב”ה בידי, לקחת את נשמתך’! ענה לו משה, ‘אני לא הולך איתך, רק עם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, ולפני כן, יש לי עוד דבר אחד לעשות, לברך אותו ואת בני ישראל’…
And when the angel of death mocked him and said, “There are others who will bless Gd, for it is written (in Psalms 19:2), “The heavens declare the glory of Gd,” Moses answered him, ‘they too will listen to me, as it was said in last week’s verse, “Let the heavens listen” etc. (Deut. 32,1)… And the Almighty sealed it all, saying: “Never again did a prophet arise in Israel like Moses, whom Gd knew face to face, with all signs and wonders” (Deut. 4:11-11). .	וכשלגלג  עליו מלאך המוות ואמר, יש מי שיברך את אלוהים, כי הרי כתוב (בתהילים יט,ב), “הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל”, ענה לו משה, גם הם יקשיבו לי, כמו שנאמר בפרשה של שבוע שעבר, “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם” וְגוֹ’ (דברים לב, א)… ועל כל זה חתם גם הקב”ה ואמר: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה’ פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים לְכָל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים” (דברים לד, י-יא)…
It was entirely reasonable that Moshe, who already knows, as we saw in the previous chapter, that after his death, the people will rise up and turn after other gods (Deut. 32,16), would say something like – ‘Enough, for heavens sake, leave me alone. I have no energy. Today is my birthday, by the way, if anyone remembers, I don’t think I saw a cake, and I’m already 120 years old, and tonight, I have another rather steep ascent to Mount Nevo, and then I’ll meet with His honor so that he can bury me there, so listen. Or not. I’m going to die soon anyway, and you guys are probably going to do whatever you’re doing anyway, so… well… what does it matter, blessings no blessings’…	היה לגמרי סביר שמשה, שכבר יודע, כמו שראינו בפרשה הקודמת, שאחרי מותו, העם יקום ויפנה אחרי אלוהים אחרים (דברים לא,טז), יגיד משהו כמו – ‘די, בחייכם, באמא-שלכם, עזבו אותי. אין לי כח. היום יש יומולדת, אגב, אם מישהו זוכר, לא חושב שראיתי עוגה, ואני כבר בן 120 שנה, והערב, יש לי עוד עליה די תלולה להר נבו, ואז נפגש עם כבודו כדי שיקבור אותי שם, אז תשמעו. או לא. אני ממילא תיכף מת, ואתם ממילא, בטח תעשו מה שאתם עושים אז… נו… מה זה משנה, ברכות לא ברכות’…
Sounds familiar, doesn’t it? This is what we would say even before we reached 120 years, when we had a much less steep climb ahead of us, and a much less complex undertaking (and with higher chances of success!)…. But Moshe doesn’t give up, and decides to devote his last hours to blessing the people with “And this is The blessing”, a blessing that is connected to the past and the future, and that has many parts and specific sayings for each tribe, but still, The blessing of the “man of Gd” in all its colors, is One. Blessing. To A people – that despite, and perhaps many times precisely because of all its various colors, it is still, and always, one people.	נשמע מוכר, לא? זה מה שהיינו אומרים גם לפני  שהגענו ל- 120 שנה, כשלפנינו עליה הרבה פחות תלולה, ועשיה הרבה פחות מורכבת (ועם סיכויי הצלחה גבוהים יותר!)….   אבל משה לא מוותר, ומחליט להקדיש גם את שעותיו האחרונות לברך את העם ב”וזאת הברכה”, ברכה שהיא מחוברת לעבר ולעתיד, ושיש לה הרבה חלקים ואמירות ספציפיות לכל שבט, אבל עדיין, “ה”ברכה של “איש האלוהים” על כל גווניה, היא ברכה. אחת. לעם – שלמרות, ואולי הרבה פעמים דוקא – בגלל – כל גווניו, הוא עדיין, ותמיד, עם אחד.
Just like Moses, who is one person of many parts and even contrasts, who is called “the man of Gd” here: he is a human being like the rest of us. He has parents, a brother and a sister. And a wife, who tells him what to do. At first he has a speech impediment. He has fears. Anger. Troubles. There are times when he is completely – human. And there are also times when he is beyond the here and now, for example, when he stays on the mountain for 40 days and 40 nights, without food or drink, siting with Gd, receiving Torah.	כמו משה, שהוא אדם אחד של הרבה חלקים ואפילו ניגודים, ולכן נקרא כאן “איש האלוהים”: הוא בן אנוש כמו כולנו. יש לו הורים, ואח ואחות. ואשה, שאומרת לו מה לעשות. בהתחלה יש לו בעיית דיבור. יש לו פחדים. כעסים. צרות. יש זמנים שהוא לגמרי – איש. ויש גם זמנים שהוא מעבר לכאן ועכשיו, למשל, כשהוא נשאר בהר 40 יום ו-40 לילה, בלי אוכל ושתיה, יושב עם הקב”ה ומקבל את התורה.
Moshe is also one person with two almost opposite roles: he is Moshe Rabbenu, our teacher, “the Giver of the Torah”, and he is also the political leader who stands before Pharaoh and leads the Israelites out of Egypt. It might even be worth emphasizing that first, he fulfills the “practical”, material, political role, and only later – the spiritual role. Does this also exemplify the order of things for us? As well as the fact that these two, action and spirituality, are not separated from each other, as it is very tempting to think these days?	משה הוא גם אדם אחד עם שני תפקידים שגם הם כמעט מנוגדים: הוא משה “רבנו”, “נותן התורה”, והוא גם המצביא המדיני-פוליטי שעומד מול פרעה ומוציא את בני ישראל ממצרים. אפילו אולי כדאי להדגיש, שקודם הוא ממלא את התפקיד ה”מעשי”, חומרי, פוליטי, ורק אח”כ – את התפקיד הרוחני. האם בכך מדגים משה גם את סדר הדברים עבורנו? כמו גם את העובדה ששני אלה, העשיה והרוח, אינם מנותקים זה מזה, כפי שמפתה מאד לחשוב בימינו?
Rav Kook says about this in “Orot”: “there’s a great mistake is in the hands of those who do not feel the special unity in Israel…. because all the matters of thought, feeling and idealism, which we find in the Israeli nation, are one undivided unit, and everything works together” ( “Orot”, Israel and its resurrection, paragraph 3a).	על כך אומר הרב קוק ב”אורות”: “טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל…. כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה” (“אורות”, ישראל ותחיתו, פסקה ל”א).
For those who listen to the news, and in general, it’s not always easy to feel The Blessing of Moshe, and the “Special Unity” that Rav Kook speaks of, and yet, this is how the Torah ends, and this is how this holiday season closes, and this is how we are ushered into the next year, with hope that every day of the new year , even when it will be cold and dark, we won’t forget The Blessing.	למי ששומע חדשות ובכלל, לא תמיד קל להרגיש את “הברכה” של משה, ואת ה”אחדות הסגולית” עליה מדבר הרב קוק, ובכל זאת, כך מסתיימת התורה, וכך מסתיימת תקופת החגים, וכך אנחנו נשלחים לשנה הבאה בתקוה שגם בכל יום בשנה החדשה, גם כשיהיה קר וחשוך, לא נשכח את הברכה.

SHABBAT SHALOM & CHAG SAME’ACH שבת שלום וחג שמח…

כי מנגד תראי את הר נבו ושמה לא תבואי…. (ההר בצד ימין, כנראה ….)

Last week, just north of the Dead Sea with Mt. Nevo in the background… paraphrasing on Deut 32:52: ‘for from afar you shall see Mt. Nevo but there you will not go’…

How are you, she asks me when we meet for our morning coffee. Thank Gd, I answer with a big smile, everything is good. She looks at me, wondering, checking, Everything? Good? I think for a moment, looking around, at the people, hurrying on their way like bees among flowers, from store to store to store, the flowing traffic, the trees, the sun shining, the blue sky, the view beyond… I show with my hand in a wide movement, everything is good. Wait, she stops me, don’t you hear the news? Don’t you follow what’s happening? Have you heard about…? And also about…? So how is everything good? Look! I answer, pointing around again with my hand. This? She says in a voice that is a mixture of surprise and mockery, this?? This is “everything is good”? This – is not enough!!!	מה שלומך, היא שואלת אותי כשאנחנו נפגשות לקפה של בקר. ב”ה, אני עונה בחיוך גדול, הכל טוב. היא בוחנת אותי בפליאה, בודקת. הכל? טוב? אני חושבת רגע, מסתכלת החוצה, אל האנשים, ממהרים לדרכם כמו דבורים בין פרחים, מחנות לחנות לחנות, התנועה הזורמת, העצים, השמש הזורחת, השמים הכחולים, הנוף שמעבר… אני מראה בידי בתנועה רחבה, הכל טוב. רגע, היא עוצרת אותי, את לא שומעת חדשות? לא עוקבת אחרי מה שקורה? שמעת על…. ? וגם על….?? אז איך הכל טוב? תסתכלי! אני עונה, מראה בידי שוב. זה? היא אומרת לי בקול שחלקו הפתעה וחלקו לגלוג, זה?? זה – “הכל טוב”? זה – לא מספיק!!!
These days mark 50 years since the Yom Kippur War, and people (like me 😊) who have been telling the world for years that they are 29 years old, maximum 39, and a bit, reminisce about that Shabbat, that week, those events. Archives are opened, films are edited and screened, and things we didn’t know suddenly come up: oh, right, I didn’t remember that…. I didn’t even know that then… who believed that…	בימים אלו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ואנשים (כמוני 😊) שכבר שנים מספרים לעולם שהם בני 29, מקסימום 39 וקצת, מעלים זכרונות מאותה שבת, מאותו שבוע, מאותם אירועים. ארכיונים נפתחים, סרטים נערכים ומוקרנים, ודברים שלא ידענו, פתאום עולים: אה, נכון, לא זכרתי ש…. אז בכלל לא ידעתי ש… מי האמין ש…
And I think about the past, which, contrary to its name, didn’t pass at all but rather is constantly changing, and I wonder if it’s possible for us to learn a little humility in our present days, not only for “them” but also for “us”, and how this time will look 50 years from now… And I also replay over and over my own memories of that Yom Kippur, the alarm, the afternoon at the synagogue – people with small transistors under their tallitot, waiting to hear their unit’s code, the ambulances screeching in the quiet streets, rattling the silent holiday, and the week after, the news, the messages, the names, the phone ringing…	ואני חושבת על העבר, שבניגוד למה שנדמה שהוא חלף ועבר, הוא כל הזמן הולך ומשתנה, ואני תוהה, אם אפשר שנלמד בהווה שלנו קצת ענווה, לא רק “להם” אלא גם “לנו”, ואיך כל זה יראה בעוד 50 שנה…   ואני מגלגלת שוב ושוב גם את הזכרונות הפרטיים שלי של אותו יום כיפור, את האזעקה, את שעות אחהצ בבית הכנסת – אנשים עם טרנזיסטורים קטנים מתחת לטליתות, מחכים לשמוע את הקוד ליחידה שלהם, את האמבולנסים צורמים ברחובות השקטים, מחרידים את שלוות החג, ואת השבוע אחרי, החדשות, הידיעות, השמות, צלצול הטלפון…
And one intersection that by now already has traffic lights and new buildings have risen there and gardeners have replaced flowers and trees, and countless people have passed through it, day after day, and still, every time I pass through it, I’m still standing there with a few friends, a group of pre-teens to whom the future has been hastened all at once , and we are holding buckets with dark blue paint and rough brushes, stopping cars to quickly paint their headlights before everything is blacked-out, and it’s almost dark and we have to hurry before maybe another siren, and one man, in a knitted kippa, rushing, maybe to build his sukkah, calling, thank you very much, may you merit many mitzvot , Shana Tova and a happy holiday! And I don’t understand…	וצומת אחת שבנתיים כבר יש בה רמזורים ובנו בה בניינים חדשים וגננים החליפו פרחים ועצים, ואינספור אנשים עברו בה, יום יום יום, ועדיין, כל פעם שאני עוברת בה, אני עומדת שם עם כמה חברים, חבורת ילדים בני עשרה שהקדימו לנו את העתיד בבת אחת, ואנחנו מחזיקים דליים עם צבע כחול כהה ומברשות גסות, עוצרים מכוניות למהר ולצבוע את פנסיהן לפני ההאפלה, וכבר כמעט חושך וצריך למהר לפני שאולי עוד אזעקה, ואיש אחד, בכיפה סרוגה, ממהר, אולי לבנות סוכה, אומר לנו, תודה רבה, תזכו למצוות, שנה טובה וחג שמח! ואני לא מבינה….
It has become easier and easier to celebrate Sukkot, to build a Sukkah, to get s’chach, and the four species; and the new train to Jerusalem, makes the trip easier, even if it’s crowded, reminding us of the pilgrimage. And only one thing remains incomprehensible: the commandment to be happy. How did the Torah write, “And you will rejoice”, (Leviticus 23:40), and later “And you will rejoice at your feast”, and again – “And you were only joyful” (Deuteronomy 16:14-15)? How can we be commanded to be joyful? Is joy not an “emotion” that “depends”?   We have another strange commandment in the Torah: “You shall love” the Lord your God (Deuteronomy 6:5), your fellow (Leviticus 19:19) and the stranger (Leviticus 19:4). How can we be commanded to love?	נהיה קל יותר ויותר לחגוג את סוכות, לבנות סוכה, להשיג סכך, וגם ארבעת המינים, והרכבת החדשה לירושלים, תקל על הנסיעה, גם אם תהיה עמוסה, ותדמה לנו עליה לרגל. ורק דבר נשאר בלתי מובן: מצוות השמחה. איך כתבה התורה, “ושמחתם”, (ויקרא כג:40), ואח”כ “ושמחת בחגך”, ושוב – “והיית אך שמח” (דברים טז:14-15)? איך אפשר לצוות עלינו להיות שמחים? האם השמחה היא לא “רגש” ש”תלוי”?   יש לנו ציווי מוזר נוסף בתורה: “ואהבת”, כתוב, גם את ה’ אלוהיך (דברים ו,ה), גם את רעך (ויקרא יט, יט) גם את הגר (ויקרא יט, לד). איך אפשר לצוות אותנו לאהוב?
There is a possibility that we perceive things differently. Maybe the Torah didn’t speak of an emotion, as we think nowadays, but an action. Love of one’s neighbor is a consequence of the understanding that we are all created in Gd’s image, and it should be expressed in certain practical things – charity, visiting the sick, comforting the bereaved, hospitality – regardless of our feeling, or, in the hope that the action will affect the feeling, instead of waiting for the opposite to happen.	יש אפשרות שאנחנו תופסים את הדברים אחרת. אולי לא מדובר ברגש, כמו שנדמה לנו בימינו, אלא בעשייה. אהבת רעך היא תולדה של ההבנה שכולנו נבראנו בצלם אלוהים, והיא צריכה להתבטא בדברים מעשיים מסוימים – צדקה, ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת אורחים – בלי קשר להרגשה, או, בתקווה שהעשיה תשפיע על ההרגשה, במקום לחכות שיקרה ההיפך.
And there is another possibility, which is – that we are commanded on our feeling, and that the Torah wants to teach us that joy is not a result, but a source. It’s not something that happens to us when all the conditions are right and perfect, and we have everything we want quite precisely, but something that we choose, as a song says, ‘to get up tomorrow morning with a new song in our heart’. True, it is not easy, and might not feel “natural”, but the Torah does not command us – neither the easy nor the “natural”, and not the impossible. Accordingly, happiness is not a place to reach, one day, when we chance upon the golden bucket over the rainbow, but it’s the ticket to go. Not for nothing is Sukkot called “The Holiday of Ingathering”, the holiday in which we must go out into the field and gather the fruit of our labor. What if I’m not a farmer? even then Yes, even then. We must go out and collect all the good things we have done and happened to us this year, look, enjoy and delight, celebrate and be happy. And when the voice comes up to tell us, “it’s not enough”, it’s our job to tell it, “It’s a lot”!	וישנה אפשרות נוספת, וזה – שכן יש אפשרות לצוות על הרגש, ושהתורה רוצה ללמד אותנו שהשמחה היא לא תוצאה, אלא מקור. היא לא משהו שקורה לנו כשכל התנאים נכונים ומושלמים, ויש לנו את כל מה שאנחנו רוצים בדי-בדיוק, אלא משהו שאנחנו בוחרים בו, “לקום מחר בבקר עם שיר חדש בלב”. נכון, זה לא קל, וזה לא מרגיש לי “טבעי”, אבל התורה לא מצווה אותנו – לא על הקל ולא על ה”טבעי”, וגם, לא על הבלתי אפשרי. לפי זה, השמחה היא לא מקום להגיע אליו, יום אחד, כשנפגוש בדלי הזהב מעבר לקשת בענן, אלא היא כרטיס היציאה לדרך. לא לחינם נקרא סוכות חג האסיף, החג בו עלינו לצאת לשדה ולאסוף את פרי עמלנו. ומה אם אני לא חקלאי? גם אז. כן, גם אז. עלינו לצאת ולאסוף את כל הטוב שעשינו ושקרה לנו השנה, להסתכל, להנות ולהתענג, לחגוג ולשמוח. וכשיעלה הקול שיגיד לנו, אבל “זה לא מספיק”, תפקידנו להגיד לו, “זה המון”!
In the famous meeting between Jacob and Esau, after they had not seen each other for 20 years, Jacob presents Esau with a handsome offering, and Esau tells him, “I have a lot”, meaning, ‘actually, no need, I have a lot of property and I don’t need gifts from you. Jacob insists and says, “please take my blessing… I have all” (Genesis 33:9-11). How can we understand the difference between “I have a lot” and “I have all”? Or more correctly, as the Sfat Emet asks: “How can a person say “all”, when there were so many things that we don’t have”?	בפגישה המפורסמת בין יעקב ועשו, אחרי שלא התראו 20 שנה, יעקב מגיש לעשו מנחה נאה, ועשו אומר לו, “יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב”, כלומר, בעצם, לא צריך, יש לי הרבה רכוש ואני לא צריך מתנות ממך. יעקב מתעקש ואומר, “קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙… יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל” (בראשית לג, ט-יא). איך ניתן להבין את ההבדל בין “יש לי רב” ל”יש לי כל”? או יותר נכון, כפי ששואל השפת אמת: “איך יוכל אדם לומר כל והרי כמה דברים היו שלא היה לו”?
It seems that the “a lot” is a quantitative and relative plurality, and still shows a feeling of lack, while the “all” implies the connection to the Source of Abundance, and a feeling of “all”, whether there is or not “all”. Esau at this point is very satisfied with his power, but also depends on what and how much he has. Jacob clarifies that he is not concerned with quantity, and therefore does not depend on it. It is said of Jacob that he is given an “inheritance without limits” (tractate Shabbat 118:a): because of this ability to feel that he has “all”, he is connected to the Infinite, beyond the “straits”, beyond the limitations and narrow boundaries of what is and what is not. The Sfat Emet adds and says that “…he who clings to the Upper Root, what he has is like “all”, for “all” is something that has a vital point from Gd, and in this point all is included”…	נראה שה”רב” הוא ריבוי כמותי ויחסי, ועדיין מראה על תחושת חוסר, בעוד ה”כל” מרמז על הקשר למקור השפע, ותחושה של “כל”, בין אם יש ובין אם אין “הכל”. עשו בשלב זה, מאד מרוצה מכוחו, אך גם תלוי במה וכמה שיש לו. יעקב מבהיר שהוא לא עסוק בכמות, ולכן לא תלוי בכך. על יעקב נאמר שנותנים לו “נחלה בלי מיצרים” (שבת קיח:א): בגלל היכולת הזו להרגיש שיש לו “כל”, הוא קשור לאינסוף, מעבר ל”מיצרים”, מעבר למגבלות ולגבולות הצרים של מה שיש ומה שאין. השפת אמת מוסיף ואומר, ש”…מי שדבוק בשורש עליון מה שיש לו הוא בחינת כל, כי כל דבר יש בו נקודת חיות מהשי”ת ובנקודה זו כלול הכול”…
Each of our forefathers has a different holiday from the three pilgrimage festivals: Abraham is associated with Pesach; Isaac – with Shavuot, while Jacob’s holiday – is the holiday of Sukkot, the holiday of joy, the holiday of the feeling of “I have all”. May we win merit as well.	לכל אחד מהאבות, יש חג אחר משלושת הרגלים: אברהם קשור לפסח, יצחק – לשבועות, ואילו החג של יעקב – הוא חג סוכות, חג השמחה, חג תחושת ה”יש לי כל”. מי יתן ונזכה.

שבת שלום וחג שמח! SHABBAT SHALOM & HAPPY SUKKOT

כנשר יעיר קינו… תורה וטיולים לשבת שובה עם פרשת האזינו

The Torah portion of Ha’azinu, read on this Shabbat – Shabbat Shuva between Rosh Hashanah and Yom Kippur, is among the shortest Torah portions, and also – the least understood. Most of it is taken up by the Ha’azinu poem, which describes the cycle of what will happen to the People of Israel in the future – settlement in the Land of Israel, sin, exile and then, redemption. It,s written in a special way – rows and rows in a pattern called “tile on top of tile” – two long columns along the page (compared to the Song of the Sea which is written in the form of “tile on top of brick”…)	פרשת האזינו הנקראת בשבת זו – שבת שובה בין ראש השנה ויום הכיפורים, היא בין הפרשות הקצרות בתורה, וגם – הכי פחות מובנות. את רובה תופסת שירת האזינו, המתארת את המעגל של מה שיקרה לעם ישראל בעתיד – התנחלות בארץ ישראל, חטא, גלות ולאחר מכן, גאולה. היא כתובה בצורה מיוחדת – שורות שורות בתבנית הקרויה “אריח על גבי אריח” – שתי עמודות ארוכות לאורך הדף (לעומת שירת הים שכתובה בצורת “אריח על גבי לבנה”…)
After the poem, there are two more short passages: in the first, Moses is depicted reading the song to the Israelites and warning them again to be careful to keep the Torah: “For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan” (Deut. 32:47), and in the second, Gd commands Moses to climb up Mount Nevo, look out over the Land of Israel and die there.	אחרי השירה יש עוד שתי פרשיות קצרות: בראשונה משה מתואר קורא את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם שוב להקפיד לקיים את התורה: ”כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ” (דברים לב, מז), ובשנייה – מצווה אלוהים את משה לעלות להר נבו, להשקיף על ארץ ישראל ולמות שם.
In the Ha’azinu poem itself, the metaphor of the parent and the child between Gd and the People of Israel stands out, and it turns out that we are not such great children – stubborn, ungrateful and not always wise in our decisions. On the other hand, Gd remains a nurturing, caring and dedicated parent even when his children are more than a little annoying… .	בשירת האזינו עצמה בולט משל ההורה והילד בין הקב”ה ועם ישראל, ומסתבר שאנחנו לא ילדים משהו – עקשנים, כפויי טובה ולא תמיד חכמים בהחלטותינו. מנגד, הקב”ה נשאר הורה מטפל, דואג ומסור גם כשהילדים שלו קצת (הרבה) מעצבנים…
And so it says (Deut 32:9-11): For Hashem’s portion is this people; Jacob, Gd’s own allotment. [Gd] found them in a desert region, In an empty howling waste. [Gd] engirded them, watched over them, Guarded them as the pupil of Gd’s eye. Like an eagle who rouses its nestlings, Gliding down to its young, So did [Gd] spread wings and take them, Bear them along on pinions…	וכך כתוב (דברים לב: ט-יא): כִּ֛י חֵ֥לֶק ה’ עַמּ֑וֹ        יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃   יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר     וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ        יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃   כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ      עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף    יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ  יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃
The eagle is mentioned in the Bible at the top of the list of unclean birds, but also as a symbol of strength and ease of flight. In the Talmud, the eagle is crowned the king of birds. Hence the name of the operation “On the Wings of Eagles” given to bringing mainly Yemenite and some Eritrean Jews to Israel in 1949-1950’s. In our portion, the eagle is described as a kind and caring parent who takes care of his offspring. As it is said (Mekhilta Darbi Ishmael), “All birds put their young between their legs, because they fear another bird that flies above their backs, but this eagle is only afraid of humans, lest he throws an arrow at him, Then (the eagle) says: It is better that it enters me, rather than his son…	הנשר מוזכר במקרא בראש רשימת העופות הטמאים, אך גם כסמל לעוצמה וקלות מעוף. בגמרא מוכתר הנשר למלך העופות. מכאן שם המבצע “על כנפי נשרים” שניתן להעלאתם של יהודי תימן בעיקר וקצת מיהודי אריתריאה לארץ בשנים 1949-1950.   בפרשה שלנו הוא מתואר כהורה דואג ומטפל בצאצאיו. כפי שנאמר (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ב), “שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם, מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם (מעליהם), אבל הנשר הזה, אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד, שלא יזרוק בו חץ. אמר (הנשר): מוטב שיכנס בו ולא בבנו…
On one of my recent Shabbat days, I walked up to “Little Switzerland” on the Carmel, where I discovered the “Chai-Bar” – wildlife reserve gate open, and of course, I couldn’t help but continue just a little further down the trail… The Carmel Wildlife Reserve covers about 6000 dunams and its purpose is to protect and return to nature animals that used to live in Israel, among them, also eagles. There is actually an age-old confusion, which we won’t enter into here, between the carrion-eating “eagle” (vulture) and the predatory eagle. Apparently the origin of the eagle’s name in Hebrew, Nesher, from the root N.Sh.R. – is because that’s the root for shedding — of feathers and the down hair that covers its head and neck, which helps it when it sticks its head into the dead animal it eats. The Israeli eagle – vulture is called a “biblical vulture – nesher”, in English – Griffon Vulture and in Arabic – نَسْر).	באחת השבתות האחרונות הגעתי בהליכת הבקר שלי לשווצריה הקטנה שעל הכרמל, שם גיליתי את שער החי-בר פתוח, וכמובן, לא יכולתי שלא להמשיך רק עוד קצת ולהכנס… שמורת החי-בר כרמל משתרעת על כ-6000 דונם ומטרתה – להגן ולהחזיר לטבע בעלי חיים שחיו בעבר בארץ, ביניהם, גם נשרים.   קיים בלבול עתיק יומין, שלא נכנס אליו כאן, בין הנשר האוכל נבלות והעיט  – הטורף. כנראה שהמקור לשמו של הנשר – מהשורש נ.ש.ר – בגלל נשירת הנוצות ופלומת השיער שמכסה את ראשו וצווארו, דבר שעוזר לו כשהוא תוחב את ראשו אל קרביו של הנבלה אותה הוא אוכל. הנשר הישראלי מכונה “נשר מקראי” (באנגלית -Griffon Vulture  ובערבית – נַסְר” نَسْر.
The eagle / vulture, which lives in colonies on high cliffs, has a wingspan of almost 3 m! His weight is 5.3-8 kg and he lives for about 40-50 years in a monogamous relationship that probably lasts a lifetime (perhaps it helps that both parents participate in the incubation of the egg and the feeding of the chick…). In Israel there are concentrations of nesting eagles in the Golan Heights, where there is a colony in the Gamla area (recommended, especially in spring and especially always…), in Nahal Tzin and the Negev, and in the Carmel. Unfortunately, the eagle population has decreased due to hunting, poisoning, electrocution, being caught in agricultural nets, depletion of food sources and disturbance of nesting sites. The wildlife reserve initiates awareness activities and the establishment of feeding areas. The eagles here are marked and the adults are released with a satellite tracking bracelet to study their adaptability and migration. One of the eagles reached as far as Saudi Arabia and was captured. The authorities, who were surprised to encounter an eagle with an Israeli surveillance bracelet, firmly claimed that it was a spy eagle of the Mossad…	לנשר, שחי במושבות במצוקים גבוהים, מוטת כנפיים עד כמעט 3 מ’! משקלו 5.3-8 ק”ג והוא חי כ-40-50 שנה בקשר מונוגמי שנמשך כנראה לכל החיים (אולי זה עוזר ששני ההורים משתתפים בדגירה על הביצה ובהאכלת הגוזל…).   בארץ ריכוזים של נשרים מקננים ברמת הגולן, שם יש מושבה באיזור נחל גמלא (מומלץ, במיוחד באביב אבל גם במיוחד תמיד…), בנחל צין ובנגב, ובכרמל. לצערנו, אוכלוסיית הנשרים הצטמצמה עקב ציד, הרעלות, התחשמלות, הילכדות ברשתות חקלאיות, הידלדלות מקורות מזון והפרעה באתרי קינון. החי-בר יוזם פעילות הסברה וכן הקמת שטחי האכלה. הנשרים כאן מסומנים והבוגרים משוחררים עם צמיד מעקב לוויני לשם חקר יכולת ההסתגלות והנדידה שלהם. אחד מהנשרים הגיע עד ערב הסעודית ונתפס. הרשויות, שהופתעו להיתקל בנשר עם צמיד מעקב ישראלי, טענו בתוקף שמדובר בנשר-מרגל של המוסד…
And if we are talking about eagles- nesher / nesharim in the Carmel, you’re welcome to join me on a route I take almost daily, through Nesher – literally “eagle” – a city since 1995, which is located right on the border of Haifa, on the northeastern slopes of the Carmel Ridge (route 752) between the Check-Post junction and Kibbutz Yagur. I admit and confess to my surprise and somewhat sadness, as to how little I knew about this place until writing these lines. The beginning of the settlement involves the story of the establishment of the cement factory, “Nesher”, the construction of which was predicted by Benjamin Ze’ev Herzl in his book “Altneuland” (1902).	ואם בנשרים בכרמל עסקינן, אתם מוזמנים איתי לנסיעה שאני עושה כמעט כל יום דרך נשר, העיר מאז 1995, ששוכנת ממש בגבול חיפה, על השיפולים הצפון־מזרחיים של רכס הכרמל (כביש 752) בין צומת הצ’ק-פוסט וקיבוץ יגור. אני מודה ומתוודה בהפתעה וקצת עצב, כמה מעט ידעתי עליה עד לכתיבת שורות אלה.   ראשית היישוב בה כרוך בסיפור הקמת בית החרושת למלט, “נשר”, שאת בנייתו חזה בנימין זאב הרצל בספרו “אלטנוילנד” (1902).
In 1903, Nachum Vilbush made aliya to Israel, a Zionist activist, economic entrepreneur and the pioneer of modern industry in Israel, among other things he founded the “Shemen” (oil) factory, invented irrigation systems for irrigating citrus orchards, initiated the cultivation of sugar cane, and more. If we don’t know him, we might know some of his family members: his sister, Mania Shohat, head of “Bar Giora”, “Hashomer” and Kibbutz Kfar Giladi on the northern border; and his brother-in-law (his wife’s brother) Avshalom Feinberg, thinker and founder of Nili, an underground organization that operated in Israel during World War I and focused on providing intelligence services to the British who fought against the Ottoman Empire.	בשנת 1903 עלה לארץ נחום וילבוש, פעיל ציוני ויזם כלכלי ומחלוצי התעשיה המודרנית בארץ, בין השאר מי שייסד את בית החרושת “שמן”, המציא מערכות השקיה להשקיית פרדסים, יזם גידול קני סוכר, ועוד. אם אנחנו לא מכירים אותו, קרוב לודאי שנכיר כמה מבני משפחתו: אחותו, מניה שוחט, מראשי “בר גיורא”, “השומר” וקיבוץ כפר גלעדי בגבול הצפון, וגיסו (אחי אשתו) אבשלום פיינברג, הוגה ומייסד ניל”י, ארגון מחתרתי שפעל בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה והתמקד במתן שירותי מודיעין לבריטים שנלחמו מול האימפריה העות’מאנית.
But back to Nahum Vilbush who was looking for possibilities for economic development in the Land. It seemed to him that a cement plant would be needed with the renewed construction boom. Because of the limestone rocks in the Carmel, the proximity to the port of Haifa and the Hijaz railway (and perhaps also Herzl’s dream), he recommended the establishment of a cement plant in Carmel and began the process of purchasing land in the area.	נחזור לנחום וילבוש שחיפש אפשרויות לפיתוח כלכלי בארץ. נראה היה לו שיהיה צורך במפעל למלט עם תנופת הבנייה המתחדשת. בגלל סלעי הגיר בכרמל, הקרבה לנמל חיפה ומסילת הרכבת החיג’אזית (ואולי גם חלומו של הרצל), הוא המליץ על הקמת מפעל מלט בכרמל והחל בתהליך רכישת קרקע באיזור.
In 1921 – almost 20 years later, finally! Yehoshua Hankin bought the land here, and the workers, who preferred to stay close to the place and not wander the dangerous roads, were housed in a road shanty instead. At first they engaged in agriculture until in 1925 the first furnace was operated in the factory, and the factory started producing cement. The place grew, especially after the War of Independence and with the waves of new comers in the 1950s, when today about 25,000 residents live here.	ב-1921 – כמעט 20 שנה מאוחר יותר, סופסוף! קנה יהושע חנקין את האדמות באיזור, והפועלים, שהעדיפו להשאר קרוב למקום ולא לנדוד בדרכים המסוכנות, שוכנו בחאן דרכים במקום. בהתחלה עסקו בחקלאות וב-1925 הופעל הכבשן הראשון בבית החרושת, והמפעל התחיל בייצור מלט. המקום גדל, במיוחד לאחר מלחמת העצמאות ועם העליות של שנות ה-50, כשכיום חיים כאן כ-25 אלף תושבים.
The origin of the name “Nesher” is still uncertain. It’s possible that the founder of the factory, Michael Polak, had a connection with a cement factory in Germany whose name included “eagle”; it’s possible that the houses up on the slopes of the mountain gave a feeling of observation “from the flight of the eagle” (thanks to Rabba Iris Yaniv for that), and it’s possible that it was was named after the bird in our Torah portion, which today also Lives, as mentioned, in Carmel, above the city.	המקור לשם “נשר” אינו ודאי. יתכן שלמייסד המפעל, מיכאל פולק, היה קשר עם מפעל מלט בגרמניה שבשמו היה “נשר”, יתכן שבתיה הגבוהים נתנו תחושה של תצפית “ממעוף הנשר” (תודה על כך לרבה איריס יניב), וויתכן שנקרא כך על שם העוף בפרשה שלנו, שכיום גם חי, כאמור, בכרמל, מעל לישוב.

אז מוזמנים לבקר בהר הירוק תמיד ולגלות פינות חדשות!

So, you’re more than welcome to visit the “Ever-Green Mountain” and discover new sites!

ובנתיים, שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
and meanwhile, Shabbat Shalom and may you be inscribed and sealed for goodness!

פסל הנשר של הפסל אלכס פלקוביץ בכניסה הצפון-מזרחית לעיר נשר, ונוף מפרץ חיפה ברקע

תקע בשופר גדול”… ראש השנה תשפ”ד”

Our “Rosh Hashana”, as such, is not mentioned in the Torah. If anything, another month is mentioned as “the first to you of the months of the year” (Exodus 12:2), and that is the spring month of Nisan. To increase the confusion, at the beginning of tractate Rosh Hashanah, four new-years are mentioned, some of them in dispute, and later on, a long (and wonderful) discussion between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua deals with the question of whether Rosh Hashanah falls on Tishrei or Nissan… the answers are less important at the moment. What is, is the fact that we have more new-years than we thought. We determine different beginnings “for years and months”, for trees, for school, for finances, for the Gregorian calendar and more…	“ראש השנה” שלנו, ככזה, לא מוזכר בתורה. אם כבר, מוזכר חודש אחר כ”ראשון הוא לכם לחודשי השנה” (שמות יב:ב), והוא חודש האביב, ניסן. כדי להגביר את הבלבול, בתחילת מסכת ראש השנה, מוזכרים ארבע ראשי שנים, חלקם במחלוקת, ובהמשך, דיון ארוך (ונפלא) בין רבי אליעזר ורבי יהושע העוסקים בשאלה האם ראש השנה חל בתשרי או ניסן… התשובות פחות חשובות כרגע. מה שכן, זו העובדה שיש לנו יותר ראשי שנים ממה שחשבנו. אנחנו קובעים התחלות שונות “לשנים ולחודשים”, לעצים, ללימודים, לכספים, ללוח השנה הלועזי ועוד…
The idea that we may take for granted, that it’s possible to draw a line, and start again from the beginning, is wonderful and unique. Not that no one thought of the practical need to correct the calendar, calculating the differences between the lunar and solar year, but the Jews also added the personal – national idea, that it’s possible to renew, and in different areas of life, all the time!	הרעיון שאנחנו אולי לוקחים כמובן מאליו, שאפשר למתוח קו, ולהתחיל שוב מהתחלה, מופלא ויחודי. לא שאיש לא חשב על הצורך המעשי לתקן את לוח השנה וההפרשים בין שנת הירח והשמש, אבל היהודים הוסיפו, גם את הרעיון האישי – לאומי, שאפשר להתחדש, ובתחומים שונים, כל הזמן!
Much of Rosh Hashana is unknown. And, symbolically (and practically), in stark contrast to all our holidays that are usually celebrated when the moon is full, shining, bright and perfect, Rosh Hashanah is the only holiday that begins when it’s dark and there’s almost no moon, just like all beginnings, and especially, “The” beginning of Creation, when it’s not clear what kind of world will come out of here… this is a holiday in which we do not celebrate a great success – the Exodus from Egypt, the Giving of the Torah, a victory, but – so strange – Soul-searching. Remembrance. Tuning in. A tiny seed for something in the future, for doing; for complete presence and awareness in the world, when the realization of the potential before us –  is still completely hidden .	הרבה מראש השנה – נסתר. ובאמת, באופן סמלי (ומעשי), בניגוד חריף לכל החגים שלנו הנחגגים בד”כ כשהירח מלא, מאיר, בוהק ומושלם, ראש השנה הוא החג היחיד שמתחיל כשחשוך וכמעט אין ירח, ממש כמו כל ההתחלות, ובמיוחד, “ה”התחלה, “ה”בריאה, כשלא ברור איזה מן עולם יצא כאן…זהו חג בו אנחנו לא חוגגים הצלחה כבירה – יציאת מצרים, מתן תורה, נצחון כלשהו, אלא – כמה מוזר – חשבון נפש. זכירה. התכווננות. גרעין קטנטן למשהו עתידי, לעשיה, לנוכחות שלמה ומודעות בעולם, כשהתממשות פוטנציאל הדברים שלפנינו – עדיין נסתרת לגמרי.
In the Torah portion of “Emor” (Leviticus 23:24), the Torah refers to this day that we call “Rosh Hashanah” and says about it: “Speak to the Children of Israel thus: In the seventh month, on the first day of the month, you shall observe complete rest, a sacred occasion commemorated with loud blasts”, that is, a day that is indicated by blowing a shofar.	בפרשת “אמור” (ויקרא כג, כד) מתיחסת התורה ליום הזה שאנחנו קוראים “ראש השנה” ואומרת עליו: “דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ”. “זכרון-תרועה” – כלומר יום שמצוין בתקיעת שופר.
The shofar appeared for the first time at Mount Sinai: “The blare of the shofar grew louder and louder. As Moses spoke, God answered him in thunder” And the shofar is also connected with redemption, when it is written – “And on that day, a great shofar shall be sounded; and the strayed who are in the land of Assyria and the expelled who are in the land of Egypt shall come and worship GOD on the holy mount, in Jerusalem” (Isaiah 27:13). Also in the year of the jubilee, when slaves are freed, it’s written “Then you shall sound the shofar loud; in the seventh month, on the tenth day of the month—the Day of Atonement—you shall have the horn sounded throughout your land” (Leviticus 25,9) And some say, that already during the creation of the world, Gd’s voice, commanding Creation, was like a shofar.	השופר הופיע לראשונה במעמד הר-סיני: “וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל” (שמות יט,יט). והשופר קשור גם בגאולה, כשכתוב – “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם” (ישעיהו כז, יג). גם בשחרור העבדים בשנת היובל כתוב “וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכׇל־אַרְצְכֶֽם׃ וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ”… (ויקרא כה,ט). יש שאומרים שכבר בבריאת העולם, קולו של הקב”ה, מצווה על הבריאה, היה כשופר.
And every day we say in the Amida prayer, in the blessing that was established back in the days of the Second Temple, before the destruction: “Blow a big shofar for our freedom and raise the banner to gather our exiles and bring us together (quickly, the sefardis add) from the four corners of the earth to our Land. Blessed are you, O Lord, who gathers the outcasts of his people Israel”.   Rav Kook asks about this, what does “big Shofar” mean?	ובכל יום אנחנו אומרים בתפילת עמידה, בברכה שנתקנה עוד בימי בית שני, לפני החורבן: תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד (מְהֵרָה, הוסיפו הספרדים) מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָה ה’, מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.   הרב קוק שואל על כך, מה פירוש “שופר גדול”?
According to him, the fact that it mentions a “big shofar” means that there is also a medium shofar and a small shofar. Indeed, there are different types of shofars that can be blown on Rosh Hashanah: the best, that of a ram. Next, a shofar of a kosher animal or beast, even if not a ram. Last, a horn of any animal or beast, even a rhinoceros, can be blown, but a blessings cannot be said over such a shofar.	לטענתו, זה שכתוב שיש שופר גדול, אומר שיש גם שופר בינוני ושופר קטן. אכן, יש סוגים שונים של שופרות בהם אפשר לתקוע בראש השנה: הטוב ביותר, של איל. לאחריו, שופר של חיה או בהמה כשרה, גם אם לא איל. ולאחר מכן, כל חיה או בהמה שהיא, אפילו קרנף, אפשר לתקוע אבל על שופר שכזה, אסור לברך.
Since sounding the shofar stands for our freedom – the national one (along with he in-gathering of our exiles), it turns out that there are also different freedoms, and different reasons to come to Israel: the small shofar corresponding to the smaller freedom, is coming to the Land due to constraints elsewhere, a way we all know from history lessons and family stories. The second – is our arrival at the Land because we recognize the “natural right of the Jewish people to be a nation like any other, independent in its own sovereign state” (from the “Declaration of Independence”). This is a great step, and still, after it, there is the third shofar, which calls us to come due to spiritual awakening that will manifest itself in physical realization, from the feeling that we want to raise the Shekinah from dust, to renew the encounter with Gd, and to build our deep connection with Him and with each other, through the Land .	מכיון שהתקיעה מסמלת את חירותינו – הלאומית (יחד עם קיבוץ גלויות), מסתבר שיש גם חירויות שונות וסיבות שונות לבוא לארץ: השופר הקטן המקביל לחירות הקטנה יותר, הוא בואנו לארץ מאילוצים, דרך שכולנו מכירים משיעורי הסטוריה וסיפורים משפחתיים. השני – בואנו לארץ כי אנחנו מכירים ב”זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית” (מתוך “מגילת העצמאות”). זו מדרגה נהדרת ועדיין, יש אחריה את השופר השלישי, שקורא לנו לבוא מתוך ההתעוררות רוחנית שתתבטא בהתממשות פיזית, מתוך תחושה שאנחנו רוצים להרים את השכינה מעפרה, לחדש את המפגש עם הקב”ה, ולבנות את הקשר העמוק שלנו איתו ואחד עם השני, דרך הארץ.
And it is also important to pay attention to the first time when the root – Sh.P.R. – appeared in the Torah, which was in Shifra’s name, the midwife in Egypt, who would “improve (meshaperet) the child”, awaken him, giving him life. According to Rambam, the Shofar is like an alarm clock. The human, after all, is a little sleepy, since the days of the Garden of Eden, when Gd caused him to sleep, and until now we have not been told that Gd woke him up! The shofar is His proxy, the one who seeks to remind, shake, move us, at least a little, from our place. This message is also found in the order of blowing the shofar: a complete blowing – broken and rickety (sh’varim-teru’a) – and again whole, as a hint that even if Creation was perfect, then later, in life, things break and fall apart, and our desire is to make out of the rickety (ra’u’a) – friendship (re’ut), connection, and improvement (shipur).	וחשוב גם לשים לב לפעם הראשונה כשהשורש – ש.פ.ר. – הופיע בתורה, בשמה של שפרה, המיילדת במצרים, שהיתה “משפרת את הוולד”, מעירה ונותנת לו חיים. לפי הרמב”ם, השופר הוא כמו שעון מעורר. האדם, אחרי הכל, קצת ישן, עוד מימי גן עדן כשהקב”ה הפיל עליו תרדמה, ועד עכשיו לא נאמר לנו שהוא העיר אותו! השופר הוא בא כוחו, זה שמבקש להזכיר, לנענע, לרגש, להזיז אותנו, לפחות קצת, ממקומנו. המסר הזה נמצא גם בסדר תקיעות השופר: תקיעה שלמה – שבורה ורעועה (שברים-תרועה) – ושוב שלמה, כרמז לכך שגם אם הבריאה היתה מושלמת, הרי אחכ, בחיים, דברים נשברים ומתפרקים, ושאיפתנו, לעשות מהרעוע – רעות, חברות, חיבור, קשר, שיפור והשתפרות.
Continuing our travel in the Land, we will mention two places in Israel whose name is from the root – Sh.P.R. The first is Moshav Shefer in the Upper Galilee which was founded in 1950 and its name is taken from the blessing of Jacob to Naftali – Naphtali is a hind let loose, Which yields lovely fawns = imrey shefer (Genesis 49,21). Therefore, it’s located near Moshav Amirim (the words “imrey shefer” in the blessing). The Moshav went through many difficulties at the beginning, but today it’s a beautiful place with fantastic views. Within the moshav is the Shafer fortress, which was originally called “Perdia” and was one of the chain of fortresses of the Northern Wall built by the British in the late 1930s. In the area there are springs and streams, trails and Galilean vista points.	בהמשך לטיולנו, נזכיר בארץ שני מקומות שבשמם השורש – ש.פ.ר. הראשון הוא מושב שֶׁפֶר בגליל העליון שנוסד ב-1950 ושמו לקוח מברכת יעקב לנפתלי – “נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר” (בראשית מט,כא), לכן הוא נמצא בסמוך למושב אמירים (“אמרי שפר”). המושב שעבר קשיים רבים בתחילתו כיום הוא מקום יפיפה עם נוף פנטסטי. בתחומי המושב נמצאת מצודת שפר, שבמקור נקראה ״פרדיה״ והיתה אחת משרשרת מצודות גדר הצפון שנבנו ע”י הבריטים בסוף שנות ה-30, ובאיזור מעיינות ונחלים, שבילים ונקודות נוף גליליות.
The second place is Shefar’am, today an Arab city in the northern district, most of whose inhabitants are Arab-Muslims, and about a third are Christian Arabs and Druze. Shefar’am lies at the meeting point between the Galilee mountains and the valleys, which made it throughout its history, a central and important city. It has existed for thousands of years, and its roots go back to many centuries BCE, having been established in the Canaanite period and archaeological remains were found there.	המקום השני הוא שפרעם, כיום עיר ערבית במחוז הצפון אשר רוב תושביה הם ערבים-מוסלמים, וכשליש ערבים נוצרים ודרוזים. שפרעם שוכנת בנקודת המפגש בין הרי הגליל לבין העמקים, מה שהפך אותה לאורך תולדותיה, לעיר מרכזית וחשובה. היא קיימת אלפי שנים, ושורשיה מעמיקים עד מאות שנים רבות לפני הספירה. כנראה שהיישוב הוקם בתקופה הכנענית ונמצאו בה שרידים ארכאולוגים.
Shefar’am is mentioned in the Talmud in several places, in connection with the Bar-Kochva revolt, and as one of the places to which the Sanhedrin migrated to, from nearby Usha (around 150 CE). During the Roman rule, Rabbi Yehuda ben Baba lived here, ordaining students to be rabbis, and the Romans executed him. His tomb is located in the city and serves as a pilgrimage site. Some are inclined to see in Shefar’am’s name a combination of the Hebrew words Shefar (shofar) of the Nation. The Jewish community continued to live there until the beginning of the 20th century (about a century ago).	שפרעם מוזכרת בתלמוד בכמה מקומות, בהקשר למרד בר-כוכבא, וכאחד המקומות אליהם נדד מושב הסנהדרין מאושא הסמוכה לה (בערך בשנת 150 לספירה). בתקופת השלטון הרומי, חי במקום רבי יהודה בן בבא שהסמיך תלמידים לרבנות, והרומאים הוציאו אותו להורג. קברו שוכן בעיר ומשמש אתר עלייה לרגל. יש הנוטים לראות בשמה צירוף של המילים העבריות שפר (שופר) עם. הקהילה היהודית המשיכה וחיה במקום עד תחילת המאה ה-20 (לפני כמאה שנה).
In the ancient part of the city there is still – the “Shekinah Camp” synagogue, which was renovated about 250 years ago, by Rabbi Chaim Abulafia (the second) during the reign of Dahar al-Omar, the ruler of the Galilee in the 18th century, who gave the Jews permission to build it. It’s believed that the old synagogue was built on the site of an ancient synagogue that had stood here since the time of the Second Temple. We can count on it that for hundreds of years, shofar was blown there too…	בחלק העתיק של העיר שוכן – עדיין – בית הכנסת “מחנה שכינה”, שחודש לפני כ-250 שנים, על ידי רב חיים אבולעפיה (השני) בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר שליט הגליל במאה ה-18, שהעניק ליהודים רשות להקימו. סוברים כי בית הכנסת העתיק נבנה במיקומו של בית כנסת קדום שעמד במקום עוד מתקופת בית שני. אפשר להניח שבמשך מאות שנה, גם שם תקעו בשופר…

מי יתן ונשמע גם אנחנו, ושתהיה לנו שבת שלום ושנה טובה ומתוקה!
May we hear as well, and let it be a Shabbat Shalom & SHANA TOVA U’METUKA!