In his book, Resheet, about firsts in the Bible, author Meir Shalev, tells about a visit to a fishermen’s village in the Andaman Sea, between India and Thailand: “Unlike usual fishermen villages, this village wasn’t situated along the coast, but floated in the sea. Its houses were built on rafts that we anchored together and tied to each other with ropes and passages of wood.

בספרו ראשית, פעמים ראשונות בתנכ, הסופר מאיר שלו, מספר על ביקור שערך בכפר דייגים בים אנדאמן, בין הודו ותאילנד. “בניגוד לכפרי דייגים רגילים, הכפר הזה לא שכן על החוף אלא צף בים. בתיו נבנו על דוברות שעגנו יחד ונקשרו זו לזו בחבלים ובמעברים של עץ.

The village rocked peacefully on the waves, up and down. I felt a strange feeling. Usually, when you get off from a boat to the dock, you immediately feel the land’s stability, while here, I moved from one shaking to another (and I think he means this in more than one sense, wait -).

הכפר התנודד לו בשלוה על הגלים, עלה וירד. חשתי תחושה משונה. בדרך כלל, כשיורדים מסירה אל המזח, מרגישים מיד את יציבותה האיתנה והנעימה של היבשה, ואילו כאן עברתי מנדנוד אחד לנדנוד אחר (אני חושבת שהוא מתכוון כאן ביותר ממובן אחד, תיכף נראה…)

The village residents were muslim, fishermen from Malaya. I strolled between their floating houses until I saw a partially open door and a skinny man sitting behind it. We exchanged glances. He smiled and motioned me to enter. We drank tea. On the wall there was a picture and a painting. The picture showed some European view – grean valleys, brownish-reddish cows, waterfalls, and snowy peaks. The painting looked more familiar: a boy laying on an altar, an old man raising a knife, an angle above and behind them, the ram, its horns tangled in the thicket.

תושבי הכפר היו מוסלמים, דייגים ממלאיה. התהלכתי בין בתיהם הצפים עד שראיתי דלת פתוחה למחצה וגבר צנום יושב מאחוריה. החלפנו מבטים, האיש חייך ובתנועת יד הזמין אותי להכנס. שתינו תה. על הקיר היו תצלום וציור. בתצלום נראה נוף אירופי כלשהו – עמקים ירוקים, פרות חומות-אדמדמות, מפלי מים ופסגות מושלגות. הציור נראה לי מוכר יותר: נער שוכב על מזבח, אדם זקן מניף עליו סכין, מלאך מרחף מעל, ומאחור גם האיל, קרניו אחוזות בסבך.

For a moment I thought I made it to one of the Lost Tribes ad in my heart, I composed letters to the Rabbanut and Jewish agency to hurry and bring him to Israel. But just before falling on my lost brother’s neck, I asked him what’s in the picture. My host pointed at the old man with the blade and in a strange accent said, “Ibrahim”. Then he pointed at the child and said, “Isma’il”….

Thus far, Meir Shalev.

לרגע חשבתי שהגעתי לאחד מעשרת השבטים, וכבר ניסחתי בלבי מכתבים לרבנות ולסוכנות, שימהרו להעלות גם אותו לישראל. אבל לפני שנפלתי על צווארי אחי האובד, שאלתי אותו מה מתואר בציור. המארח שלי הורה באצבעו על הזקן עם המאכלת ובהגייה משונה אמר: “איברהים”. אזי הורה על הילד ואמר: “איסמעיל”….

עד כאן מאיר שלו.

A careful read of our Torah portion this week, Vayera, reveals that there are quite a few connections – of content and linguistics – between the expulsion of Ishmael and the binding of Isaac. Abraham our father was commanded to part with his two sons, a separation that has quite a bit of pain and even potential death for them. Let’s look briefly at the similarities and differences (all quotes are from Genesis):

קריאה מדוקדקת של פרשת השבוע שלנו, וירא, מגלה שיש לא מעט הקשרים – ענייניים ולשוניים – בין גירוש ישמעאל לעקדת יצחק. אברהם אבינו נצטווה להיפרד משני בניו, פרדה שיש בה לא מעט כאב ואפילו מוות פוטנציאלי עבורם. אפשר לראות את הדומה ושונה (כל הציטוטים מסראשית):

?	ישמעאל – Yishma’el	יצחק – Isaac
שמותם: מצינו בפרקי דר”א: “ששה נקראו שמותם עד שלא נולדו” Their names & that they were named before birth (Pirkei DRE)	וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ ה’ הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶל־עׇנְיֵֽךְ׃ (טז:11) The angel of the H’ said to her further, “Behold, you are with child And shall bear a son; You shall call him Ishmael, For the LORD has paid heed to your suffering. (15:11) ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה:12) This is the line of Ishmael, Abraham’s son, (25:12)	וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃ (יז:19) God said, “Nevertheless, Sarah your wife shall bear you a son, and you shall name him Isaac;dHeb. Yiṣḥaq, from ṣaḥaq, “laugh.” and I will maintain My covenant with him as an everlasting covenant for his offspring to come. אלה תולדות יצחק בן אברהם (בראשית כה:19) This is the line of Isaac, son of Abraham (25:19).
הענות אברהם Abrahams’ response	“וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה, ותלך ותתע… (כא:14) And Abraham rose early in the morning… (21:14)	“וישכם אברהם בבוקר… ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם וילך (כב:3).. And Abraham rose early in the morning (22:3)
חיי הילד בסכנה Life danger to the lad	: “ותשלך את הילד תחת אחד השיחם. ותך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד… (כא:15-16) she tossed the child under one of the bushes, and went and sat down at a distance, a bowshot away; for she thought, “Let me not look on as the child dies.” (21:15-16)	“וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחט את בנו (כב:10) And Abraham picked up the knife to slay his son (22:10) ** in Hebrew, the sound of “tossed” = vatashlech & “picked up” = vayishlach, are similar.
ישועת ה’ ע”י מלאך Salvation by an angel	“ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר, אל תיראי …(כא:17) and an angel of God called to Hagar from heaven and said to her, “What troubles you, Hagar? Fear not… (21:17)	“ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים… ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער…(כב:12) Then an angel of the LORD called to him… “Do not raise your hand against the boy, or do anything to him… (22:11-12)
יכולת ההורה לראות The parent’s ability to see	” וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃ (כא:19) Then God opened her eyes and she saw (21:19)	” וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃ (כב:13) And Abraham lifted his eyes and saw (22:13)
ברכה גדולה מובטחת A promise for a great blessing	כי לגוי גדול אשימנו (כא:18) for I will make a great nation of him (21:18)	כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים… (כב:17-18) I will bestow My blessing upon you and make your descendants as numerous as the stars of heaven and the sands on the seashore  (22:17-18)
הנער גדל ומבורך! The lad has grown & is blessed	ויהי אלהים את הנער ויגדל”… (כא:20) God was with the boy and he grew up… (21:20)	וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ (כו:13) and the man grew and became greater (possibly in wealth) until he was very grown (26:13):
מגורים, פרנסה ונישואין – שוני! Differece in dwelling place, livelihood & marriage	וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת  (כא:20) he dwelt in the wilderness and became a bowman (21:21)   וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כא:21) and his mother took a wife for him from the land of Egypt (21:21)	גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את (כו:3) Reside in this land (26:3) אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ׃ כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק (כד:3-4) and I will make you swear by the LORD, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, but will go to the land of my birth and get a wife for my son Isaac.”

Many similarities and also – a difference, in roles and places of residence. This is a point we come back to often in the Book of Genesis (and in our life, as well-): How is a parent supposed to be “fair” to his children? Does that mean treating everyone exactly the same, or perhaps giving each what suits them? This is not a simple issue today, for any parent, and was not back then. Did the old father discriminate between his sons? Did he do so haphazardly?  Was he senile? In love? Pressured by the women in his life? Simply cruel? Or, perhaps it is possible that Abraham, who believed in the One God, had more than one goal in how this belief would be spread, and that he recognized the similarities and differences between his sons, giving each a different inheritance, each with both benefits and challenges, in its own way; different and complementary, in bringing the name of the One God into the world? And of so, how exactly? To what extent? What and how much and why ??? What do with this today?? …. For that, we are still seeking the answer.

דמיון רב, וגם – שוני בתפקידים ומקומות המגורים. זו נקודה שאנחנו חוזרים אליה לעיתים קרובות בספר בראשית (וגם בחיינו-): איך הורה אמור להיות “פייר” כלפי ילדיו? האם זה אומר להתיחס לכולם באותה הצורה או לתת לכל אחד מה שמתאים לו? סוגיה לא פשוטה גם בימינו, וגם כאן, האם האב הזקן הפלה בין בניו בלי לשים לב? מסניליות? מרגש? מלחץ הנשים? מאכזריות? ואולי יתכן שלאברהם, המאמין באל האחד, היו מספר מטרות בהפצת האמונה הזו, ושהוא הכיר בדומה ובשונה בין בניו, ונתן להם ירושות שונות, כל אחת גם טובה וגם מסובכת ע”פ דרכה? אולי הועיד לכל אחד מהם עשיה שונה, כל אחד בתחומו, שונה ומשלימה, בהבאת שם האל האחד לעולם? איך בדיוק? עד איפה? מה וכמה ולמה???…. על כך אנחנו עדין מחפשים את התשובה.

For me, one of the most moving passages in the Bible is in next week’s reading, when “Abraham breathed his last, dying at a good ripe age, old and contented; and he was gathered to his kin. His sons Isaac and Ishmael buried him in the cave of Machpelah, in the field of Ephron son of Zohar the Hittite, facing Mamre” (Genesis 25:8-9).

After all the challenges, difficulties, and even tragedies, there is here an almost unexpected partnership of the two brothers in their father’s burial. This encounter also raises questions: How did Ishmael know that Abraham died? Did the brothers stay in touch despite everything? Did they participate in each other’s lives? Either way, this testifies to the greatness of both, and to the possibility for those working towards separate goals and destinies, not to forget that they worship the same One G-d, and that they are the sons of the same father, the father who in Judaism represents the quality of chesed, grace.

עבורי, אחד הקטעים המרגשים ביותר בתנכ מגיע בפרשה של שבוע הבא: “וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא (בראשית כה:8-9).

אחרי כל האתגרים, קשיים, ואף טרגדיות, יש כאן שותפות כמעט בלתי צפויה של שני האחים בקבורת אביהם. המפגש הזה גם הוא מעורר שאלות: איך ידע ישמעאל שאברהם נפטר? האם נשארו האחים בקשר למרות הכל? השתתפו אחד בחיים של השני? כך או כך, המפגש הזה מעיד על גדולת שניהם, ועל כך שיש אפשרות להולכים לקראת ייעודים נפרדים לא לשכוח שהם עובדים את אותו אל, ושהם בניו של אותו אב, האב המייצג ביהדות את מידת החסד.

This partnership leaves me with hope: that we learn to know who we are; us, ourselves; our place and our role; and to know our family members – like the time we take today and in general, and that from that, we can participate with each other in constructive action, peace, joy, support and acceptance of one another.

השותפות הזו משאירה בי תקוה: שנלמד להכיר את מי שאנחנו, את עצמנו, מקומנו ותפקידנו, ולהכיר את בני משפחתנו – כמו בזמן שאנחנו לוקחים היום ובכלל, ומתוך כך, שנוכל להשתתף זה עם זה בעשיה בונה ובשלום, שמחה, תמיכה, וקבלה אחד בחיי השני.

Shabbat Shalom – שבת שלום

• Things I said at a recent Encounter day trip seminar – דבר תורה שנתתי באנקאונטר, בסיור יום לאחרונה