Torah & more… תורה ועוד

בשמים או לא בשמים היא? התשובה היא – כן… ברוכים הבאים לפרשת ״ניצבים״

PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1m4KfWZwT0TdaKoPOMj593

פרשת ״ניצבים״ כולה יפה ומרגשת גם בקריאה ״יחפה״, אבל פסוק אחד בה התפרסם במיוחד.

כשהיא מצווה אותנו על ה״תשובה״, היא מייד עונה לחשש טבעי שלנו, שתהליך כזה יכול להיות ארוך וקשה וכואב, ואומרת לנו: 

כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃ לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא… וְלֹא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא… כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ”…. (דברים לא,יב-יד).

בפסוק הזה ״לא בשמים היא״ משתמש רבי יהושע בסיפור התלמודי המפורסם ״תנורו של עכנאי״ (בבא מציעא נט:ב). הסיפור עוסק במחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטהרה של תנור מסוים, ונפתח כעוד ויכוח בין חכמים, אבל אז רבי אליעזר, אולי נואש מאי יכולתו לשכנע את החכמים בצדקתו, מתחיל לעשות ניסים: אם הלכה כמותי, החרוב יוכיח. קם החרוב וזז ממקומו. ואח״כ, המים באמת-המים זרמו לאחור, וקירות בית המדרש החלו מטים ונופלים. לבסוף אומר רבי אליעזר, ״אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו״. מיד יצאה בת קול מן השמים והכריזה שהפסיקה ההלכתית של רבי אליעזר נכונה ׳תמיד׳ (למה לא פשוט אמרה, שהוא צודק דווקא כאן? אולי מפני שזה בכל זאת לא עד כדי כך פשוט…). מולו, קם רבי יהושע על רגליו וציטט מהפרשה שלנו ״לא בשמים היא״!

הסיפור נחשב לאחד החשובים והידועים בסיפורי המסורת היהודית. חשיבות הסוגייה אינה בגלל הפרט ההלכתי (יש יאמרו – הזניח) בשאלת התנור, אם טהור או טמא. אילו היה התנור העניין המרכזי, קרוב לוודאי היה הסיפור מסופר במסכת אחרת ובסדר אחר, אך הסיפור כלול במסכת בבא מציעא בסדר נזיקין ומובא בתוך סוגייה העוסקת ב״אונאת דברים״.

בניגוד לנזקים חומריים – פיזיים – כספיים, ״אונאת דברים״ מתייחסת לפגיעה מילולית-רגשית באחר, והסיפור בא להמחיש כמה חמור נזק שכזה. אחרי הוויכוח, חרם הוכרז על רבי אליעזר, ובעקבותיו רבן גמליאל, ראש הישיבה שהוא במקרה – או לא – גם גיסו של רבי אליעזר, מצא את מותו. 

הרקע ההיסטורי של הסיפור מחזיר אותנו לתקופה שאחרי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש ולעניות דעתי, חשוב בהבנתו. אין כאן עוד שאלת ״כשרות״ רגילה ואפשרות לנהוג לפי מנהגי עדות שונות, אלא שאלה גורלית: איך לחיות בתקופה בה אין יותר בית מקדש שמרכז ומאחד את ה

עם? רבי אליעזר מציע להמשיך כרגיל, אולי הוא חושב שתיכף בית המקדש יבנה מחדש, כמו שקרה בזמן בית המקדש הראשון. רבי יהושע אומר, אין יותר ״כרגיל״. קרה דבר יוצא דופן והוא מחייב תגובה יוצאת דופן. נהיה חייבים להשאר ביחד ולסמוך אחד על השני בלבד, ולא על הקול משמים שנהיה עמום ושמור לאירועים מיוחדים, לא בהכרח צפויים. 

וכך חיינו כמעט אלפיים שנה, כשהקול משמים נחלש והוחבא, אולי מפחד – לא בלתי מוצדק – שמא יוביל לטעויות ופיצולים נוספים. עד שהגענו לימינו, כשהסיפור לא פעם נלקח לקיצוניות השניה, ומשומש לאג׳נדות שונות עם הקריאה של רבי יהושע ״לא בשמים היא״, כמעין הצדקה לכך שהתורה כבר ניתנה לנו, ו״לכן״ קבלנו גם הרשות לעשות בה כרצוננו, ע״פ החלטת הרוב – או הרוב הצועק חזק יותר. 

אך, כדאי לקרוא את כל הסיפור ממש עד סופו, מעבר לקריאתו של רבי יהושע ואפילו מעבר ל״נצחוני בני״. אם נגיע, נפגוש, למשל, אשה תלמודית חכמה, ששמה במקרה – או לא – אמא שלום, ושהיא גם במקרה – או לא – אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. ונראה, שאכן, יש דברים שבכוחנו להכריע בהם, ואלו ״לא בשמים״ הם, אבל נשאר עוד הרבה שתמיד יהיה לגמרי ״בשמים״, ושאנחנו חיים בעולם בו שתי האפשרויות קיימות תמיד. 

בלב פרשת ״ניצבים״ יש עוד פסוק מעניין: הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַה׳ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת (דברים כט,כח) –הנקודות האלה מעל למילים ״לנו ולבנינו״ אינן לכלוך של איכות ההדפסה או פירורים על המחשב, אלא ככה נכתב הפסוק, ובשעה שאם יכתב ספר תורה בלי הנקודות, עדיין יחשב הספר לכשר, נהוג להוסיף אותן, והן משמשות כרמז לכך שדווקא, במיוחד, כאן יש עוד משמעויות עמוקות יותר לפסוק. אחת השאלות היא איפה לשים את הפסיק בפסוק: הנסתרות לה׳ אלוהינו – פסיק – והנגלות לנו ולבנינו… או שמא – הנסתרות לה׳ אלוהינו והנגלות – פסיק, אולי אפילו חצי נקודותיים, ו-לנו ולבנינו… לעשות? אני מעדיפה את החלוקה השנייה. היא מזכירה לנו שגם במה שנדמה לנו כנגלה, גם בו יש נסתר, כ״בהסתרה שבתוך הסתרה״, ומשאירה לנו לא לעסוק במופלא אלא ״לעשות את כל דברי התורה הזאת״.  

שבת שלום וכמעט שנה טובהֿ

Is It in Heaven or Not? The Answer Is—Yes… Parashat Nitzavim

Parashat Nitzavim is beautiful and moving, even on a “barefoot” reading. But one verse in it became especially well-known. When the Torah commands us to engage in teshuvah—repentance or return—it immediately addresses our natural fear that such a process might be long, hard, and painful. It reassures us:

“For this commandment that I command you this day—it is not too wondrous for you, and it is not far off. It is not in heaven… and it is not across the sea… for the matter is very close to you, in your mouth and in your heart to do it.”
(Deuteronomy 30:11–14)

This verse—“It is not in heaven”—is famously used by Rabbi Yehoshua in the Talmudic story of Tanuro shel Achnai(“The Oven of Achnai”) in Bava Metzia 59b.

That story concerns a halachic dispute regarding the ritual purity or impurity of a certain kind of oven. It begins like many other rabbinic arguments, but then takes a surprising turn: Rabbi Eliezer, perhaps desperate that he can’t convince the other sages of his position, starts performing miracles. He says: “If the halacha is in accordance with me, let this carob tree prove it”—and the tree uproots itself and moves. Then the stream flows backward. The walls of the study hall begin to collapse.

Finally, Rabbi Eliezer says, “If the halacha follows me, let Heaven prove it!” And a bat kol (heavenly voice) rings out: “The halacha is always like Rabbi Eliezer!”

(Why didn’t the voice just say he was right in this particular case? Perhaps because even in Heaven, it’s not thatsimple…)

At this point, Rabbi Yehoshua stands up and boldly declares the verse from our parasha:
“It is not in heaven!”

This story is one of the most famous and significant in Jewish tradition. Its importance doesn’t come from the specific legal detail—it’s not really about the oven. If that were the central issue, it would have appeared in a different tractate, not in Bava Metzia, which deals with civil law (Nezikin). The story appears in the middle of a discussion about ona’at devarim—verbal or emotional harm—highlighting how serious such harm can be.

After the debate, Rabbi Eliezer is excommunicated, and in the aftermath, Rabban Gamliel—the head of the yeshiva, and, perhaps not coincidentally, Rabbi Eliezer’s brother-in-law—dies.

Understanding the historical context of the story helps shed light on it. This is the period after the Great Revolt against Rome and the destruction of the Second Temple. This is not just another question of kashrut or different customs—it’s existential.

Rabbi Eliezer wants to continue as before, perhaps thinking that the Temple will soon be rebuilt, as it was after the destruction of the First Temple.
But Rabbi Yehoshua says: there is no more “business as usual.” Something unprecedented has happened, and it demands an unprecedented response.

From now on, we must rely on each other, not on a heavenly voice. That voice is now dim, reserved for rare and unexpected moments.

And so we lived for almost 2,000 years, with the heavenly voice growing weaker and hidden—perhaps out of a not-unjustified fear that it would lead to further mistakes and divisions.

Until today—when sometimes the story is taken to the other extreme, and Rabbi Yehoshua’s statement “It is not in heaven” is used as justification for all kinds of ideologies: “The Torah has been given to us, and therefore we are now free to do whatever we want with it,” as long as we have majority vote—or at least the loudest majority.

But it’s worth reading the entire story, even beyond Rabbi Yehoshua’s line and beyond God’s famous response—“My sons have defeated Me.”

Eventually we meet a wise woman from the Talmud whose name, perhaps not coincidentally, is Imma Shalom. She is Rabbi Eliezer’s wife—and Rabban Gamliel’s sister. And through her, we see that yes, there are matters we can decide, that are “not in heaven.” But there’s still much that is in heaven—and we live in a world where both options exist simultaneously.

At the heart of Nitzavim is another fascinating verse:

“The hidden things belong to the Lord our God, but the revealed things belong to us and our children forever, to carry out all the words of this Torah.”
(Deuteronomy 29:28)

The dots above the words “to us and to our children” aren’t a printing error or crumbs on your screen—they are part of the original script. Even though a Torah scroll written without these dots is still considered valid, the tradition is to include them. These dots hint that this verse holds deeper layers of meaning.

One central question is: where do we put the comma?
Is it: “The hidden things belong to the Lord our God*[,]* and the revealed things belong to us and our children…”*
Or: “The hidden things belong to the Lord our God and the revealed things[,] to us and our children…”*

I prefer the second option. It reminds us that even in the “revealed,” there is still much that remains hidden—a hiddenness within the hidden.

It also grounds us with the clear takeaway:
Don’t waste your time obsessing over the unknowable—just focus on “doing all the words of this Torah.”

Shabbat Shalom & almost Shana Tova

והיה “כי תבוא” אל הארץ היום… 

פרשת ״כי תבוא״ פותחת במילה “והיה”, וחז”ל אומרים ש״והיה – לשון שמחה״, לעומת ״ויהי״ שתמיד מצביע על צער או אסון מתקרב. לכאורה, יש כאן ״טריק״ ידוע בעברית תנכית: את הטיית הפועל בעבר אפשר יחד עם ״וו ההיפוך״ להפוך מעבר לעתיד. כך, ״והיה״ נהיה במשמעותו ל-יהיה.

אבל הטכניקה הדקדוקית אינה רק טכניקה אלא דרך לבטא את האפשרות שלנו להפוך את העבר לעתיד. בעבר, יש יסודות, שורשים, היסטוריה, מאין באנו, כל מה שמהווה את הבסיס להיותנו מי שאנחנו. אלו יכולים להוות משקולות כבדים מאד, גם ברמה אישית וגם ברמה הלאומית. אבל הם יכולים להיות גם כלים למינוף שמתוכם נבנה חזון ותקווה. כך הם יהפכו ממשקולת כבדה שעלולה לגרור אותנו למטה, לכלי לטיפוס שמושך אותנו מעלה, ויעזרו לנו ליצור עתיד טוב עוד יותר. 

הכניסה לארץ מלווה באתגרים רבים, סכנות ואויבים מחוץ וגם מפנים. הסכנה הגדולה ביותר, ע״פ התורה, איננה אויב, אכזר ככל שיהיה, או מישהו מבני ישראל שלא חושב בדיוק כמוני. הסכנה הגדולה ביותר היא שניקח את הכל כמובן מאליו, נשתקע ו”נשקע”. אחת התרופות לכך היא מצוות הביכורים. התיאור כל כך יפה: עלינו לקחת את הטנא עם הפרי הראשון שגדל בשדנו, וללכת לכהן ״אשר יהיה בימים ההם״. אפשר לראות את החקלאי ב״סלנו על כתפנו״, צועד לו בנחת בשבילי הארץ לבית המקדש… 

אך הביכורים הציבו אתגר עצום, שעומד במיוחד בניגוד לחיינו אנו. בימינו, החיים הפכו למאד מהירים. כמו שיש לנו ״פאסט פוד״, אוכל מהיר, הכל צריך להיות ״כאן״ ו״עכשיו״, מייד או אפילו. הביכורים עבדו לפי שעון אחר לגמרי. 

שנים של חריש, זריעה, שתילה, טיפול וטיפוח… ואז, הנה, עכשיו התאנה הראשונה כאן! אנחנו רוצים לתת ביס גדול בפרי העסיסי והטעים! באה תורה ואומרת, רגע. הנה, נקשור על התאנה הזו סרט מיוחד, נשמור עליה יפה, נוודא שהיא ממשיכה להבשיל ואז נקטוף אותה, נעטוף בזהירות, נשים בסל ונצא לנו לירושלים בתפילה ששום דבר בטנא לא יתקלקל, וגם בתפילה, שהשדות שהשארנו בבית – לא יפגעו. ושם, בבית המקדש, אתה אומר לכהן, ואת האמירה הזו רש״י מפרש ש״שאינך כפוי טובה״. בפסוקים אנחנו אומרים משהו כמו, ׳הנה פרי השותפות שלי עם המתנות הנפלאות שהקב”ה העניק לי ולמשפחתי. יפה, נכון? קחו לכם אותה, תודה רבה׳. ואז חוזרים הביתה בידיים ריקות ולב מלא שמחה, כי בתוך כל ים האתגרים סביבנו, גם שמחה היא מצווה, והעונשים שיתוארו בהמשך נאמר שיגיעו ״תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל״ (דברים כח,מז). מסתבר שלא מספיק רק לעשות, צריך גם שנעשה משמחה, בלי הפרצוף החמוץ הזה שעושה טובה… ושוב נשאל, אפשר לצוות על שמחה? הרי אי אפשר ״להכריח״ מישהו להיות שמח… אבל אולי כי התורה חשבה ששמחה זה לא רק מה שקורה לנו מחוץ, אלא גם החלטה אישית, לאומית, מושכלת, לבחור לראות את הטוב. 

מעניין שהאדם שמביא את הביכורים, אומר, בין השאר, לכהן: “הגדתי היום… כי באתי אל הארץ“… התיאור ״באתי אל הארץ״ התאים רק לדור של יהושע. אח״כ עם ישראל ישב בארצו. לא היתה קליטת עליה, לפחות עד לחורבן בית ראשון… למה להכניס כאן פסוק לטקסט שלא יהיה רלוונטי במשך מאות שנים? יתכן שהתורה רצתה שהתחושה שלנו תהיה של ׳היום, באתי את הארץ׳. היום, ביום זה ממש. כל יום. לפתוח חלון ולהגיד – וואו! בלי אבל… אח״כ. להתרגש ולהרגיש את ההתחדשות של המקום הזה, לדעת שלהגיע לכאן לא שייך רק לדורות הקודמים, ושזו רק ההתחלה.

בסוף הפרשה, אחרי הברכות ו-98 קללות (!), משה אומר את אחד הפסוקים האהובים עלי: “וְלֹא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה” (כט:ג). עד היום הזה?! 40 שנה אחרי צאתם ממצרים, רק עכשיו הם מתחילים להבין מה הייתה יציאת מצרים ומה כל המסע הזה? אמרה הגמרא: ״מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה״ (עבודה זרה ה:א), כלומר, למרות הרצון להבין את ההווה מיידית (ועוד יותר, ״להסביר״ אותו שוב ושוב…), זהו דבר בלתי אפשרי, חסר תועלת ולפעמים גם מזיק. יש דברים שצריך לעשות ולחוש ״היום״, אבל צריך גם לזכור שאנחנו עם שחי על שעון אחר, ויש דברים שצריכים זמן. ופרספקטיבה. ונשימה. עמוקה. מאד. 

שבת שלום. 

“And it shall be when you come into the Land today…”

Parashat Ki Tavo opens with the word “Vehaya” (“And it shall be”), and the Sages say that “Vehaya” always implies joy, in contrast to “Vayehi” which signals sorrow or an impending disaster. At first glance, this seems like a well-known “trick” in Biblical Hebrew: a past tense verb can be flipped into the future using the “vav conversive”. “Haya” means – was; “Vehaya” actually means “It shall be.”

But this grammatical technique is more than just a technicality — it’s a way to express our ability to transform the past into the future. The past contains foundations, roots, history, our origins, everything that forms the basis of who we are. These can be heavy weights, both personally and nationally. But they can also be tools of leverage — which we can use to build vision and hope. In this way, they can become not burdens that drag us down, but stepping stones that pull us upward and help us shape a better future.

Entering the Land comes with many challenges — dangers and enemies from outside and within. But according to the Torah, the greatest danger is not some cruel enemy, nor is it a fellow Israelite who doesn’t think exactly like I do. The greatest danger is taking it all for granted, becoming complacent and indifferent.

One of the remedies for this is the mitzvah of Bikkurim (the offering of first fruits). The description is so beautiful: we are to take a basket filled with the first fruits that grew in our field and bring it to the kohen “who will be in those days.” You can almost see the farmer in your imagination, carrying the basket on his shoulder, walking peacefully along the paths of the Land toward the Temple…

But Bikkurim presented a huge challenge, especially when contrasted with our modern way of life. Today, everything is fast. Just like we have “fast food,” we expect everything to be “here” and “now,” instantly or even sooner. But the mitzvah of Bikkurim operated on a completely different clock.

Years of plowing, sowing, planting, nurturing… and then, finally, the first fig appears! Our natural instinct is to take a big bite of that juicy, delicious fruit! But the Torah says — wait. Tie a special ribbon around that fig, watch over it, make sure it keeps ripening, then gently pick it, carefully wrap it, place it in a basket, and set out for Jerusalem — praying that nothing in the basket spoils, and also praying that nothing harms the fields we’ve left behind. And there, in the Temple, we recite a passage that essentially says: Here is the fruit of my partnership with the wondrous gifts that God has given me and my family. It’s beautiful, right? Take it, thank you very much. And then — we return home, empty-handed but with hearts full of joy. Because in the midst of all the challenges around us, joy is also a mitzvah. And the punishments listed later in the parashah are said to come “because you did not serve the Lord your God with joy and a good heart out of the abundance of all things” (Deuteronomy 28:47).

It turns out that it’s not enough just to do the right thing — we also have to do it with joy, not with that sour face that makes it look like we’re doing the world a favor… And again we ask — can one be commanded to be happy? After all, you can’t force someone to be joyful… But maybe the Torah’s perspective is that joy isn’t only a reaction to what happens to us externally, but also an intentional, national, thoughtful decision to see the good.

It’s interesting that the person bringing the first fruits says to the priest: “I declare today… that I have come to the Land…” The phrase “I have come to the Land today” only really made sense for the generation of Joshua. After that, the people of Israel were already settled in the Land. There was no mass aliya — at least not until after the destruction of the First Temple. So why include a verse that wouldn’t be relevant for hundreds of years?

Perhaps the Torah wants us to feel as if “Today, I have come to the Land.” Today — this very day. Every day. To open the window and say, Wow! with no “but…” afterwards; to be moved and feel the renewal of this place; to understand that arriving here, in the Land, isn’t something that only belonged to earlier generations — it’s just the beginning.

At the end of the Torah portion, Moses says one of my favorite verses:

“And the Lord has not given you a heart to know, eyes to see, or ears to hear — until this day.” (Deut. 29:3)

Until this day?! Forty years after leaving Egypt, only now they are beginning to understand what the Exodus from Egypt was really about and what this whole journey meant?

The Talmud says: “From here our sages learned: a person does not fully grasp the mind of their teacher until forty years have passed” (Avodah Zarah 5a). In other words, as much as we want to understand the present moment instantly (and even more — to explain it over and over…), it’s actually impossible, unhelpful, and can be even harmful.

There are things that must be felt and acted upon today, but we also need to remember, that we are a People who live by a different clock. Some things just need time. And perspective. And a deep, deep breath.

Shabbat Shalom.

כי תצא…תראה שיש כל כך הרבה… 

OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/2duaSw4doSNnd0XHrSVhWx

ע״פ חז״ל בפרשה הזו, שיאנית המצוות, נמצא 74 מצוות, מהן 27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה, והן נוגעות לכל היבט בחיים. ראשיתן – ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם, יציאה שכמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, ומשם… הדרך ארוכה. המדרש (דברים רבה ו, ה) מתאר כיצד כל מצווה קשורה לאחרת וכיצד כולן איתנו כל הזמן:

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי א,ט):” כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ“… אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא לְכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ (דברים כב,ח): כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. אִם עָשִׂיתָ לְךָ דֶּלֶת הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ט):  וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ. אִם לָבַשְׁתָּ כֵּלִים חֲדָשִׁים, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז. אִם הָלַכְתָּ לְגַלֵּחַ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְאִם הָיָה לְךָ שָׂדֶה וְהָלַכְתָּ לַחֲרשׁ בְּתוֹכָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, י):  לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. וְאִם זָרַעְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. וְאִם קָצַרְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יט):  כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ עוֹסֵק בְּדָבָר אֶלָּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… (דברים כב, ו)…

נאמר בזוהר ״לית אתר פנוי מיניה״ – אין מקום בו הקב״ה לא נוכח, ומכיון שכך, בכל מקום יש לנו אפשרות לקשר בינינו לבין הקב״ה, או כמו שמישהו אמר לי פעם, ״להיות יהודי, זה פול-טיים-ג’וב”. 

אני בוחרת רק אחת לשבוע זה: 

מאז ה-7.10, עלתה למודעות גבוהה יותר בציבור מצוות היבום והחליצה. ייבום מתייחסת למצב כשאחיו (הנשוי) של אדם, מת בלא שהשאיר צאצאים. האח החי מצווה לשאת את אחיו כדי להקים שם לאחיו. במקביל, אפשרה התורה ״חליצה״: אם האיש לא רוצה לשאת את אשת אחיו והם לא רוצים להקים בית ביחד, אפשר לבצע טקס שמנתק את הזיקה ביניהם, ולאחר מכן, האלמנה מותרת להנשא לגבר אחר. 

הנושא רחב ומורכב, ובכל זאת, מילה: 

רבים נוטים לראות את הטקס כ״השפלה״, אני כאשה, מה פתאום מישהו יגיד לי עם מי להתחתן או לא ומתי? אך אפשר לראות את זה גם באור אחר, בעין התורה. אין כוונת התורה להשפיל, בטח שלא אנשים במצב כאוב שכזה. להיפך. רצונה של התורה למצוא דרך לא רק לחיות, אלא גם, כפי שאמר הרב קוק, להחיות. 

מצוות היבום באה להציע תיקון. אני זוכרת כשהייתי בהודו ופגשתי אלמנה צעירה. שאלתי אותה, אם היא חושבת לפעמים להנשא שוב. מה פתאום, הזדעזעה, זו הקרמה שלי, ככה זה… האלמנה יכולה להיות גלמודה, בודדה, עניה מרודה, ואין מושיע. 

התורה מצידה מציעה שביל זהב. היא לא גוזרת אובדן על צד אחד של המשפחה כשאין לו המשכיות: יש אפשרות להביא ילדים שישאו את שם המת. אך במידה וזה לא מתאפשר, היא גם לא גוזרת על האשה בדידות לנצח. היא אינה מזלזלת במי שהיה כאן והלך לעולמו טרם זמנו, אך היא גם אינה כובלת את האשה או האח עד סוף חייהם. היא מציעה דרך לעצור, לתקן ולהמשיך. 

*******

השבוע סיימנו את מסכת ״עבודה זרה״ בדף היומי. מסכת ״עבודה זרה״ היא השמינית בסדר נזיקין ועוסקת באיסור עבודה זרה ובהלכות הרחקה (ולכן גם מידת הקרבה המותרת) מהגויים. מתוך כך, בין השאר, היא נוגעת גם בדיני כשרות, כלים שהיו בשימוש אצל מישהו שאינו יהודי ועוד. 

גם כיום, בבתים שומרי כשרות אפשר לראות סכו״ם תקוע בעציץ. זאת מכיון שיש הנוהגים לנעוץ בקרקע סכין שבטעות השתמשו בה למשהו לא כשר 10 פעמים ואז לשוב ולהשתמש בה כרגיל. יש לדרך זו הגבלות, למשל, שימוש רק בצונן ועוד, וצריך ללמוד את ההלכה בעיון. מה שמעניין הוא סיפור שסוג של, נוגע בענין ונמצא ממש בסוף המסכת, וכך מספרת הגמרא (ברשותכם, בעברית סיפורית): 

מעשה במר יהודה, שהיה אדם גדול מבית ראש הגולה, ובאטי בר טובי שהיה (יהודי) עשיר מופלג, שהיו יושבים לפני שבור מלכא מלך פרס. הביאו לפניהם אתרוג, חתך שבור המלך מהאתרוג ואכל ממנו משהו, חתך עוד חתיכה, ונתן אותה לבאטי בר טובי. אחר כך נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע, מפני שרצה להכשיר את הסכין, ואז חתך ונתן חתיכה למר יהודה. אמר לו באטי בר טובי: ומה איתי, אני לא ״בן ישראל״ (כלומר, יהודי)? למה אתה נוהג בו כבוד זה להרחיק אותו מהאיסור, ובי לא נהגת כך? אמר לו המלך: אני יודע שאדון זה, רב יהודה אדם כשר ומדקדק במצוות, ולא יאכל דבר אסור, ואתה לא מוחזק בעיני ככזה מקפיד. 

ויש אומרים שהמלך אמר לבאטי, זכור מה עשית אתמול בלילה, שע״פ רש״י, מנהג הפרסים היה לשלוח נשים לכל אורח, ורב יהודה לא הסכים לקבל אשה ולהשתתף במנהג הזה, אבל באטי בר טובי קיבל את האשה ששלחו לו, ואם כן, אומר המלך, לא צריך לנהוג בו מנהגי כשרות גם בזמן האוכל.

כך מסתימת לה דווקא מסכת ״עבודה זרה״ – כשלמרות כל ההרחקות, יש יהודים שחוגגים במנהגי הפרסים, ויש מלך לא יהודי שהוא מלומד ואכפתי ומקפיד על ההלכה יותר מאשר היהודים, וכשאנחנו חושבים שאף אחד לא רואה ולא יודע, כדאי לחשוב שנית. 

*******

מזמן לא כתבתי (כמעט) שום דבר בעייתי… כלומר, מאז שכתבתי על כאב ההתנתקות לכבוד תשעה באב ויש מי שסרב לפרסם את זה באסופת דברי התורה שלהם כי – למרות שזה קרה בתשעה באב, ולמרות שנתבקשנו לנושאים עכשוויים – ״זה לא הנושא״… עכשיו אזכיר את אותה מלת ״גנאי״ שוב – ״התנתקות״ אלא שהפעם זו שמה של סדרת טלוויזיה חדשה – ראשונה מסוגה – בכאן 11, ורק משפט אחד: זה כבר לא משנה איפה היינו בהתנתקות, אם בכלל נולדנו או הצבענו או חשבנו בעד או נוראנגד. זה רק משנה שנעצור רגע ונקשיב לכאב אחד של השני, שאולי משם, יש סיכוי שתתחיל החלמה. 

Ki Tetze… what happens when we go out…

According to our Sages, this Torah portion is the one with the highest number of mitzvot—74 of them: 27 positive mitzvot and 47 negative ones, touching upon nearly every aspect of life.

It all begins with a person’s “going out”—primarily a going out of themselves and into the world, a movement that almost always requires some kind of battle, whether inner or outer.
And from there… the journey is long.

The Midrash (Devarim Rabbah 6:5) describes how every mitzvah is connected to another, and how the mitzvot are always with us:

“For they shall be a graceful garland on your head…” (Proverbs 1:9)
Rabbi Pinchas bar Chama said:
Wherever you go, the mitzvot accompany you:
When you build a new house – “you shall make a parapet (railing) for your roof” (Deut. 22:8)
If you put up a door – “you shall write them on the doorposts of your house” (Deut. 6:9)
If you put on new clothes – “do not wear sha’atnez” (Deut. 22:11)
If you go to get a haircut – “do not round off the side-growth of your heads” (Lev. 19:27)
If you go to plow your field – “do not plow with an ox and a donkey together” (Deut. 22:10)
If you sow the field – “do not sow your vineyard with mixed species” (Deut. 22:9)
If you harvest – “when you reap your harvest… and forget a sheaf in the field” (Deut. 24:19)
Even if you are simply walking down the road – the mitzvot accompany you.
As it says: “If a bird’s nest happens to be before you on the way…” (Deut. 22:6)

And the Zohar adds: “Leit atar panui mineih” – There is no place void of Gd.
And therefore, in every situation, we have the opportunity to connect to the Divine.
Or, as someone once told me: “Being Jewish is a full-time job.”

This week, I’ll focus on just one mitzvah:
Since October 7th, the mitzvah of yibbum (levirate marriage) and chalitzah (the release ceremony) has resurfaced in public awareness. 

Yibbum refers to a case where a man dies childless, and his brother is obligated to marry the widow—to continue his brother’s name and legacy. However, the Torah also provides an alternative: Chalitzah – a ceremony performed if the brother and widow choose not to marry, formally releasing them from that obligation. After chalitzah, the widow is permitted to marry someone else.

This topic is complex and deeply emotional, but here is a single thought: Many view the chalitzah ceremony as degrading, especially from a modern feminist lens: “Why should someone tell me who I can or can’t marry, and when?”

But there’s another way to see it—through the Torah’s eyes. The Torah does not intend to shame—certainly not people in the midst of heartbreak and loss. On the contrary: Its goal is not only to live, but, as Rav Kook said, to revive life.

The mitzvah of yibbum is meant to offer a form of repair. I remember meeting a young widow in India. I asked her if she ever considered remarrying. “Absolutely not,” she answered, shocked. “This is my karma. That’s just how it is…”In many places, a widow is left alone, vulnerable, and destitute—with no one to help her. 
But the Torah offers a middle path.

It doesn’t sentence one side of the family to extinction; it allows the possibility of children carrying on the name of the deceased. But if that’s not possible, it also doesn’t sentence the woman to lifelong isolation. It honors the one who passed, while also not binding the woman or the brother for life. It offers a way to pause, repair, and continue onward.

Shabbat Shalom

PODCAST with Or: https://open.spotify.com/episode/1iTlN45akdKmzSrZz2NZlR

ממש בסופה של פרשת ״שופטים״, אנחנו מוצאים תיאור מקרה מורכב: אם מישהו מוצא ״חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙״ ואנחנו לא יודעים מי הרג אותו או מה בדיוק קרה – זקני ושופטי האזור צריכים למדוד את המרחק מהגופה אל העיר הקרובה ביותר, ואז, זקני אותה עיר צריכים לכפר על הדם שנשפך באמצעות טקס שכולל לקיחת עגלה (עֶגְלַת עֲרוּפָה) ושבירת מפרקתה ליד נחל איתן, רחיצת ידיים בדם ובמים, וכך “לעשות את הישר בעיני ה'”.
קשה שלא לקרוא את זה ולחשוב – מה???

למזלנו, פרשנים וחכמים גדולים במשך הדורות גם הם הופתעו מהסיפור הזה והשאירו לנו את מחשבותיהם.
אברבנאל (1437–1508) שאל את אותה שאלה – איך ייתכן שדם של עגלה מכפר על הרג אדם? ועוד: אם “לא יודעים מי עשה את זה”, למה מישהו בכלל צריך לעשות משהו?

נניח שאנחנו בטיול ערב בשכונה, ובמקום להיתקל בחזיר בר למשל, אני, חס ושלום, נתקלת בגופה באמצע שום מקום. מה הייתי עושה?
כנראה קודם כל צורחת… אולי נבהלת ושותקת… אולי מחפשת עזרה, אבל אין אף אחד מסביב…
אפשר לשמוע את הקול בראש שאומר: “עזבי, הוא כבר מת ואי אפשר לעזור לו, ואת רק תסתבכי! קחי כמה צעדים אחורנית ותעשי כאילו לא ראית כלום… שמישהו אחר ימצא אותו ויטפל בזה…”

אבל נניח שאחרי כמה דקות בכל זאת התעשתתי, חזרתי לעיר הקרובה וסיפרתי למישהו.
ונניח שהוא אפילו מאמין לי, שגם זה לא מובן מאליו, ונניח שהשתקנו את הקול בראש המשותף שלנו שאמר, ״באמת נורא ואיום, אבל מה זה שייך לנו… אנחנו במלחמה, וזה קורה״… 
התורה אומרת שנצטרך להביא את ״זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל״ (דברים כא,ב). אנחנו לא יכולים לקרוא סתם לכל אחד שמחפש סצנה, קהל סקרנים, עיתונאים מקומיים, אולי מישהו שעוד רוצה לשדוד את המת המסכן. אנחנו צריכים לקרוא לקבוצת אנשים מכובדים, כאלה שנבחרו בזכות אמון הקהילה בהם, ואלה צריכים לצאת ולמדוד את המרחק לערים הקרובות. אין לנו גוגל-ארת׳ ואי אפשר לעשות את זה בהערכה גסה מהבית. צריך ללכת, לראות את האיש, לבדוק את המרחק בדיוק עד לערים הקרובות.
איזו תהלוכה מוזרה זו ודאי הייתה! כולם רואים, כולם מתחילים לשאול שאלות. הקהילה כולה מתערבת: הי, שמעתם? ראיתם? מי זה? אתם מכירים אותו? מה קרה כאן? יכול להיות שהוא ביקש עזרה ולא ראינו? אולי נזקק לאוכל, מקום לישון, מישהו לדבר איתו?

מתחילה חקירה.

אם לא גילינו מה קרה ומי היכה אותו, עוברים לשלב הבא. 
נצטרך להביא עגלה לנחל הקרוב. יש לכם במקרה עגלה? “עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל״ (שם, ג)? יש לכם עגלה כזאת?? איזה יופי. ואתם מוכנים לוותר עליה ולהרוג אותה למען הטקס הזה?

אני חוששת שאם לי היתה עגלה מיוחדת כזו, הייתי עושה כל שביכולתי להימנע מזה.

אולי זה מתבטא בפסוק שאומרים הזקנים בסוף הטקס:
“יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה…” (שם,ז)
שואלת הגמרא (סוטה לח:ב): וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָיה.

כלומר, למה צריכים זקני העיר להגיד את זה?זה לא מובן מאליו? מישהו באמת חושב שהם, זקני ושופטי העיר, הרגו את הבן-אדם??
לא. אלא שהם מצהירים בפומבי שהם עשו כל שביכולתם למנוע הרג כזה, לא רק עבורו אלא שהם תמיד נוהגים באחריות, בחמלה, בחסד, ושהם גם מלמדים את הקהילה שלהם לנהוג כך.
האם הם באמת יכולים לומר זאת? 

האם אנחנו?

אני רוצה לחשוב ש״עגלה ערופה״ כמעט ולא קרתה, כי התנאים לכך כל כך רבים ומורכבים, אבל אולי זה משני לסיפור. 

כל פרשת שופטים עוסקת ביצירת סדר וצדק חברתי. אנחנו מנסים לדייק ולגעת בכל מצב אפשרי, ועדיין, גם אם יהיו אינסוף חוקים ואינסוף ״שופטים ושוטרים״ – זה לעולם לא יספיק.
בסוף הכול תלוי בכל אחד מאיתנו.

אולי התורה מנסה להגיד לנו שלפני הרצח המסתורי הבא, לפני שצריך לחפש עגלה מיוחדת, צריך שנדאג לאנשים סביבנו, לזרים ולמכרים, ליקרים ולפחות מוכרים, שנבנה קהילה שלא נגיע בה למצב שלא נוכל לתקן משהו שלא היינו צריכים להיות בו מלכתחילה. 

שבת שלום וחודש אלול טוב

At the very end of the Torah portion “Shoftim”, we find a complex case:
If someone finds a “body lying in the field“, and we don’t know who killed the person or what exactly happened — the elders and judges of the area must measure the distance from the body to the nearest city. Then, the elders of that city must atone for the spilled blood through a ritual that includes taking a heifer (an “egla arufa”), breaking its neck near a flowing stream, washing their hands in blood and water, and thus “doing what is right in the eyes of the Lord” (Deuteronomy 21:1-9)

It’s hard not to read this and immediately think — what???

Fortunately, commentators and great sages throughout the generations were also puzzled by this strange ritual and left us their reflections.
Abarbanel (1437–1508) asked the same question: How can the blood of a calf atone for the murder of a human being? And furthermore: if “no one knows who did it”, why should anyone have to do anything?

Let’s imagine this today: suppose we’re out for a walk in the evening in our neighborhood, and instead of me running into, say, a wild boar, we (Gd forbid) come across a body in the middle of nowhere.
What would I do?

I’d probably first scream… or freeze in shock… or maybe look for help, but there’s no one around…

You can almost hear that voice in your head saying:
“Forget it — he’s already dead, you can’t help him, and you’ll just get yourself in trouble! Step back slowly and pretend you didn’t see anything… Let someone else find him and deal with it…”

But let’s say, a few minutes later, I pull myself together and make my way to the nearest city and tell someone.

Let’s say — and this isn’t a given — that they even believe me.
Let’s say we silence that collective internal voice that says, “It’s horrible, but what does it have to do with us? We’re in a war… things like this happen…”

The Torah says we then need to bring “your elders and your judges, and they shall measure to the cities around the corpse” (Deuteronomy 21:2).
We can’t just call over random people looking for a story, or a crowd of curious onlookers, or local journalists, or even someone who might try to rob the poor dead man.
We need to summon a respected group, people chosen because of the community’s trust in them.
And they must go out and measure the distance to the nearby cities.

We don’t have Google Earth. We can’t just “eyeball” it from home.
We have to physically walk there, see the man, and carefully measure the distance to each nearby city.

What a strange procession this must have been!
Everyone could see, everyone would start asking questions.
The entire community gets involved: “Hey, did you hear? Did you see? Who is it? Do you recognize him? What happened here? Could it be that he asked for help and we didn’t notice? Maybe he needed food? A place to sleep? Someone to talk to?”

An investigation begins.

And if we don’t find out who did it — we move to the next stage.
We need to bring a heifer to the nearby stream.
Do you have such a heifer, by any chance?
A calf “that has never been worked and has never pulled a yoke” (Deut. 21:3)?
Do you have one of those?

Great.
Now — are you willing to give it up and have it killed for this ritual?

Honestly, if I had such a special calf, I’d probably do everything I could to avoid giving it away.

Maybe that’s why the elders must say at the end of the ritual:
“Our hands have not shed this blood…” (Deut. 21:7)
The Talmud (Sotah 45b) asks:
“Would we ever think that the elders of the court are murderers??”
Rather, they declare: He did not come into our hands and was dismissed by us without food; we did not see him and send him away without escort.

In other words — why do the elders need to say this? Isn’t it obvious?
Does anyone actually believe that the elders or judges killed the man??

No.
But they are publicly declaring that they did everything they could to prevent such a death — not just for this particular person, but as a way of life. That they acted with responsibility, kindness, and compassion, and that they taught their community to do the same.

Can they really say that?

Can we?

I want to believe that the ritual of the “egla arufa” hardly ever happened, because the conditions are so complex and rare. But perhaps that’s not the point.

All of Parashat Shoftim is about creating a just and orderly society. We try to cover every possible scenario. But still — even if we had endless laws and endless “judges and officers”, police and military — it would never be enough.

In the end, everything depends on each one of us.

Maybe the Torah is trying to tell us —
Before the next mysterious murder,
Before we have to search for the right kind of heifer,
Let’s care for the people around us —
Strangers and friends, those we love and those we barely know —
Let’s build a community where we won’t reach a point of no return,
Where we won’t find ourselves trying to fix something that we should have never gotten into in the first place.

SHABBAT SHALOM

השבוע יצא אודי כגן במונולוג על חוויותיו כהלום קרב, והקטע צובר אלפי צפיות, גם כי זה הוא וגם בגלל הנושא הכואב שהוא מעלה בחיוך ודמעות גם יחד, ואני מניחה אותו כאן. אפשר לקשור את זה לפרשת השבוע עם תחילת הדיון בהלכות הקשורות במלחמה – ונמשיך בשבוע הבא, אבל גם אם זה לא היה ״קשור״ לכלום, הרי זה קשור לחיים שלנו כאן ו – תמיד – צריך מקום:
https://www.youtube.com/watch?v=3sVqhVJYSzk&t=57s

PODCAST: https://open.spotify.com/episode/5tOuZjWL1MSK4dcJkm1qGy

 פרשת עקב: לכל מקום שאני הולכת, אני הולכת לארץ ישראל

מסופר על הרש״ר הירש שנסע יום אחד, ולא בגיל צעיר, לטיול בהרי האלפים. בשלב מסוים היה הרב הירש הרב הראשי של מוראביה, משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה בהיקף הסמכויות עם אחריות על חמישים ושתיים קהילות שמנו יותר מ־40,000 יהודים. לאחר מכן הוזמן להיות רב של קהילה חשובה ומשמעותית ביותר בפרנקפורט וכל הזמן כתב ספרים ופירושים נפלאים. מה פתאום הוא נוסע? תהו אנשי  קהילתו, איך הוא ככה ׳מבזבז את הזמן׳ על טיול?

תשובתו היתה, ״כשאני אבוא לפני הקב״ה הוא ישאל אותי, ׳שמשון, הלכת לראות את האלפים? שמתי אותם שם במיוחד בשבילך׳!״

אני לא יודעת אם הסיפור הוא אמת או אגדה, אבל זה הרי משני. אני אוהבת את הרש״ר הירש בסיפור הזה, שהוא לא רק רב גדול וחשוב, אלא גם יוצא ומעריך את העולם מסביב. והרי האלפים הם אכן נפלאים עם נוף – ושבילים – עוצרי נשימה (תרתי משמע!): פסגות מושלגות. עצים גבוהים ירוקי עד. כרי דשא בירוק בהיר יותר נוצצים מטל, ומקושטים בפרחים צבעוניים, סגולים שונים, ורודים, צהובים, לבנים. פה ושם בתי עץ בתפזורת, אדניות עם פרחי גרניום בוורוד ואדום. הנחלים שופעי מים כל שנה, ומעליהם, גשרי עץ ציוריים. מוסיקת הרקע היא קול המים השוצפים והדינג-דונג מענבלי הפעמונים הקשורים לצווארי הצאן והבקר שלועסים בשלווה מהעשב הטרי, יחד עם נקישות מקלות ההליכה על השביל. ״היידי בת ההרים״ ו״צלילי המוסיקה״ עם ״נדודים״ של הרמן הסה שרים הללויה. 

קל להתפעל מיופי כזה ולהגיד אינספור ברכות, אבל מעניין אותי יותר, מה חשב הרב אחרי כן, בדרך הביתה? 

האם גם הוא הרגיש, במידה מסוימת, כמו מול אורות חג המולד – משהו מקסים ויפיפה, אבל לא ״שלנו״… ? 

פרשת עקב מתארת את הארץ שבני ישראל הולכים אליה:

כִּ֚י ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר׃ 

אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ׃ 

אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ 

אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת׃ 

וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ…

ומיד לאחר מכן:

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ 

פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃ 

וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ 

וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים…

וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה׃ 

וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (דברים ח,ז-יח). 

לפני כמה שנים נשאל הזמר הבינלאומי, אברהם פריד, מה הוא עושה אחרי הופעה גדולה ומוצלחת (ויש לו הרבה). הוא אמר שהוא חוזר הביתה ומוריד את הזבל, כדי להזכר שהוא השליח, ושהקול שלו, אינו בגלל ״כוחו ועוצם ידו״. 

יחד עם זאת, צריך להזהר מענווה מעושה והתחסדות יתר. מספרים שהרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה שולח את תלמידיו ביום העצמאות לראות את מצעד צה”ל שנערך בשנותיה הראשונות של המדינה כדי לקיים את המצווה – ” וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י”… 

זאת ועוד: הפסוק שבא מיד לאחר מכן, תלוי בפסוק הזה, ואי אפשר להגיע אליו בלי ללכת “דרך” הפסוק שלנו. כלומר, אם לא נכיר בכוחנו, יתכן שגם לא נכיר בזה של הקב”ה. אבל אם נכיר בכוחנו, אולי נוכל להבין את מגבלותיו של הכח הזה, ואז, אולי, נוכל גם להבין, קצת, את הכוח שמעלינו וסביבנו – ״כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל״… 

ולפני סוף הפרשה, אנחנו חוזרים לארץ:
כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃ וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה׳ אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה׳ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה (יא, י-יב).    

ארץ בה כל פרט בחייך יהיה הזדמנות לחיבור עם הקב״ה, ״הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים״ – מוציאך בלשון הווה ולא בעבר (שהיה צריך להיות – הוציאך), כאן, ועכשיו, ועדיין… ארץ שחם בה, ומזיע, ואלף דברים עובדים כך ולא כך, ולא פשוט בה, ואין בה הרים מושלגים ונחלים שוצפים ודינג-דונג פסטורלי, וכבר כמעט שנתיים היא מתמודדת עם מלחמה איומה, ועדיין, המטוסים אליה מלאים עד אפס מקום… זו הארץ שלנו. 

שבת שלום.

Parashat Ekev: “Wherever I go, I go to the Land of Israel“

It is told of Rav Samson Raphael Hirsch that one day, not at a young age, he went on a trip to the Alps. Sometime along his career, Rav Hirsch was the Chief Rabbi of Moravia, a position that had no parallel in Europe in terms of the scope of authority—over fifty-two communities with more than 40,000 Jews. Later, he was invited to be the rabbi of a very important and influential community in Frankfurt and was constantly writing books and fantastic commentaries. Why would he just go traveling? The members of his community wondered—how could he “waste his time” like that on a trip?

His response was: “When I come before the Holy One, blessed be He, He will ask me, ‘Shimshon, did you go see the Alps? I placed them there especially for you!’”

I don’t know if the story is true or a legend, but it doesn’t matter. I love Rav Hirsch in this story—not only is he a great and important rabbi, but also someone who goes out and appreciates the world around him. And the Alps truly are magnificent, with breathtaking views (in every sense): snow-covered peaks, towering evergreen trees, meadows in lighter green sparkling with dew, adorned with colorful flowers—various purples, pinks, yellows, whites. Here and there, scattered wooden houses with flower boxes full of pink and red geraniums. Streams flow with water year-round, crossed by picturesque wooden bridges. The background music is the sound of rushing water and the ding-dong of bells tied to the necks of sheep and cattle calmly grazing on fresh grass, accompanied by the tapping of walking sticks on the path. Heidi, The Sound of Music, and Hermann Hesse’s Wanderings all sing Hallelujah.

It’s easy to be awestruck by such beauty and to say endless blessings, but what interests me more is, what did Rav Hirsch think afterward, on his way home? Did he also feel, to some extent, maybe like standing before a Christmas lights—something charming and beautiful, but just not ours…?

The Torah portion of Ekev describes the Land the Children of Israel are going to:

“For Hashem your Gd is bringing you into a good Land,
a Land of streams and springs and underground waters,
flowing out in valleys and mountains; a Land of wheat and barley, of (grape) vines, figs, and pomegranates, a Land of olive oil and date (honey);

a Land where you may eat food without stint, where you will lack nothing;
a Land whose stones are iron and from whose mountains you will mine copper.
You will eat and be satisfied and bless Hashem your Gd
for the good Land that He has given you…”
(Deuteronomy 8:7–10)

And immediately after:

“Take care lest you forget Hashem your Gd,
by not keeping His commandments, ordinances, and statutes which I command you today,
lest when you have eaten and are satisfied, and have built good houses and lived in them,
and your herds and flocks multiply, and your silver and gold increase, and all you have increases—
your heart will become proud and you will forget the Lord your God,
who brings you out of the land of Egypt, from the house of slavery…
and you say in your heart:
‘My power and the strength of my hand have brought me this wealth.’
But remember Hashem your Gd,
for it is He who gives you the strength to gain wealth,
in order to establish His covenant
that He swore to your ancestors, as it is today.”
(Deuteronomy 8:11–18)

A few years ago, the international singer Avraham Fried was asked in an interview what he does after a big and successful performance (and he has many). He said he goes home and takes out the trash—just to remind himself that he is only the vessel, and that his beautiful voice is not due to “his strength and the might of his hand.”…

And, at the same time, we must beware of false humility and excessive piety. It’s said that Rav Tzvi Yehuda Kook z”l would send his students on Israel’s Independence Day to watch the IDF parade that was held in the early years of the state, in order to fulfill the commandment (yes, he viewed it as a commandment)—“And you shall say in your heart: ‘My power and the strength of my hand.’”…
Moreover, the verse that follows depends on this one—you can’t reach it without going through our verse. In other words, if we don’t recognize our own strength, we might also fail to recognize Gd’s. But if we do recognize our own strength, perhaps, then we’ll understand its limitations, and maybe then, just maybe, we’ll begin to understand the Power above and around us: “For it is He who gives you the strength to gain wealth…”

Near the end of this portion, we return to the Land:

“For the Land that you are about to enter and possess, is not like the land of Egypt from which you came, where you sowed your seed and watered it with your foot like a vegetable garden.
But the Land you are crossing into to possess is a land of hills and valleys; it drinks water from the rain of heaven—
a Land that Hashem your Gd cares for; 
the eyes of Hashem your Gd are always upon it,
from the beginning of the year until the end of the year.”
(Deuteronomy 11:10–12)

A Land where every detail of your life is an opportunity to connect with the Holy One, “who brings you out of the land of Egypt, from the house of slavery”—“brings you out” in present tense, not past (it says motzi’acha and not hotzi’acha)—here, now, and still…
A Land that is hot, and sweaty, and a thousand things don’t work the way they “should”. A Land that isn’t simple. It doesn’t have snowy peaks and gushing rivers and pastoral ding-dongs. And for almost two years now, it has been facing a terrible war. 
And still, there are no open seats on flights over… This is our Land.

Shabbat Shalom.

ואתחנן: ״ואת השמש, ואת הירח וגם כמה הכוכבים״

פרשת “ואתחנן” תמיד נקראת בשבוע שאחרי תשעה באב, לקראת “שבת נחמו” – על שם ההפטרה (ישעיהו מ:א) שמתחילהב”נחמו, נחמו עמי”, ועל שם הנחמה שאנחנו כה זקוקים לה אחרי החורבן. אני צריכה להודות, שלקח לי זמן להבין למה שבת ״חזון״ היא לפני ו״נחמו״ אחרי. אולי צריך נחמה לפני תשעה באב, שנתחזק לקראת הבאות, וחזון – אחרי: אם וכאשר נשרוד ונקום מהאסון הנורא, נוכל לשבת ולתכנן מה ואיך לעשות הלאה? אבל נראה שחז״ל בחוכמתם הרבה אמרו לנו שדווקא עוד לפני כניסה לאתגר כמעט בלתי אפשרי, יש צורך בחזון, כי בתוך האסון, עלול להיות קשה לראות מעבר. ואחר-כך, ניקח זמן לנחמה. 

פרשת ״ואתחנן״ ושבת ״נחמו״ תמיד חלות גם לקראת ט”ו באב, יום שנחשב כיום טוב לישראל, ונכון גם לתהות לגבי קרבת שניהימים האלה: תשעה באב על אבלו הכבד והנורא, וט”ו באב על שמחתו, ריקודיו ומחולו (ומחילתו?). מקריות?

בין ההסברים על ט״ו באב, אמרו חז״ל ש”מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה”… בחישוב מופלא הם הבינו שהגם שנכונו לנו עוד ימים חמים, ואפילו חמים מאד, פנינו כבר אל הסתו המתקרב.

“תשש כוחה של חמה” גם קשור לפרשה שלנו, כשמשה מקבל על עצמו, למרות תחינותיו וכאבו הרב, לפנות את המקום ליהושע”כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה” (דברים ג,כח). 

ע”פ המסופר בתלמוד: “…פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה” (בבא בתרא עה:א)

מה פירוש “…פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה”? יש שאומרים שמשה הוא כמו החמה בספור מעשה הבריאה, והוא לאראה שום בעיה שיהיו שני מנהיגים גדולים בו זמנית, דבר שאולי מסביר את ההרמוניה בינו לבין אהרון. 

ואולי מפני שליד משה, “החמה”, אי אפשר היה לראות אף כוכב אחר. בקושי לירח היה מקום! ואילו המנהיגות לה נזקק העםבכניסה לארץ, היא מנהיגות שמאפשרת מקום לאנשים נוספים. 

פירוש נוסף של הקדושת לוי, משווה את השמש והירח לתורה שבכתב (שמש) והתורה שבע”פ (ירח). לדעתו, יהושע מקבלממשה ו”תורה שבעל פה מקבלת מהתורה שבכתב, כמו שהלבנה מקבלת מהחמה”.

ליהושע סגנון מנהיגות שונה. הוא לומד ממשה ענווה אך הוא מוציא לפועל צבאי ופוליטי. הוא “תלמיד חכם” לא מכיון שהוא כותב ספרים ופירושים אלא מעצם היותו תלמיד של חכם. תפקידו של יהושע, כ”ירח”, שונה משל משה: מצד אחד, הוא מקבל את ״אור השמש״, ממשיך ומקרין אותו על העם, אך מצד שני, כמו שאנחנו יודעים מלילות עם ירח מלא, יש לו גם יכולת, אם כי שונה, לתתאור לפי דרכו. 

חילופי התפקידים האלו קורים בפרשות השבוע על רקע תקופת עונה זו כש”תשש כוחה של חמה”, ומנהיגותו של משה מגיעהלתחילת סוף דרכה. 

על השמש והירח אנחנו שומעים בפרשה זו גם בעוד הקשר, כשמשה מזהיר את העם לשמוע, לשמור ולא לשכוח (הוא מכיר אותנו היטב) ״אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים״ אשר הקב״ה נותן לנו כי הוא חיינו וחוכמתנו לעיני העמים, ואיתם נבוא ונירש את הארץ. והוא ממשיך ומזהיר שנזכור שלא ראינו שום פסל ושום תמונה באותו יום בסיני ושנשמר מאד “… פֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִ֠יתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק ה’ אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כׇּל־הַשָּׁמָֽיִם”… 

כלומר, ״כל צבא השמים״ ניתן לכל שאר העמים. יתכן שאפשר למצוא בהם אמת כלשהי, חוכמה או כיוון אבל הם בשום אופן לא מיועדים לעם ישראל: “וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח ה’ וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה”… (דברים ד, א-כד). לנו יש תפקיד אחר, ואותו צריך ללמוד – כל פעם מחדש, להבין, לשמור ולעשות. 

פולחן השמש והירח ממנו מזהיר משה, אכן היה נפוץ באזורנו, ונשארו עדויות בשמות מקומות כמו יריחו, בית ירח, בית שמש (יותר מאחת!) ועוד. לנו נותר לנסות ולנצל את מה שנשאר מהקיץ, לטייל בארץ היפה שלנו שמשה רבנו, לצערו הגדול, לא זכהלהכנס אליה. יום אחד, ב״ה, תשעה באב יהפוך ליום חג, והשבוע בינולט״ו באב יהיה חול מועד אחד ארוך לחגוג את חג הגאולה הגדול של עמנו. יום אחד, אולי גם השמש והירח יחזרו להיות כפי שהיו במעשה בראשית. עד אז, נמשיך לשמוע את דבריו של משה, וב״ה, נמשיך לחפש – ולמצוא – נחמה.

שבת שלום וט״ו באב שמח

תשעה באב 1096 – ב-2025

תשעה באב בבית הכנסת בשכונה. המזגן עובד בקול והאנשים לוחשים קינות. אני ליושבת על הרצפה עם הסידור המיוחד ליום הזה. יש בו יותר מ-250 עמודים (נכון, עם תרגום, ועדיין, גם 125 זה סופר-מרשים) של קינות, שירה ובכי מר על דברים שקרו לנו, לכולנו, באלפיים שנות.

ביניהם אני נתקלת בקינה ״מי יתן ראשי מים״… זו הקינה הראשונה שנכתבה לגמרי לא על חורבן בית המקדש בירושלים, אלא על מה שקרה בקהילות איזור הריין, בדרום-מערב גרמניה – וורמס (ורמיזא), מיינץ (מגנצא) ושפייר (אשפירא) – בשנת 1096 בזמן מסע הצלב הראשון, יותר מ-1000 שנה אחרי חורבן בית המקדש, הרבה לפני ״ציונות״, ״כיבוש״, מדינת ישראל וכו. הקינה כלולה באסופת הקינות של תשעה באב כדי להראות שכל הצרות והטרגדיות שלנו בגלות ובכלל, מקורן באותו אירוע בירושלים, בשנת 70 לספירה. 

מאחורי הקינה, בעצם מסתתר דיון מורכב שנוגע במשמעות יום תשעה באב: האם זהו רק יום לזכר בית המקדש דאז, או יותר מזה? האם צריך, נחוץ ומותר לקבוע ימים נוספים, כי אחרי הכל ״יש לנו צרות אחרות כיום״, או שמא, זהו יום שנקבע לכלול את כל האסונות הגדולים של עם ישראל ואין לפתוח את הלוח לימי זכרון נוספים, כי אם נפתח, כל הלוח יתמלא…? 

עד השואה זה היה ״בסדר״ שיש ״רק״ יום אחד כללי לכולם, להכל, יום לשבת על הרצפה ולבכות על הכל. הכל היה נראה רחוק, ואנחנו חשבנו שאנחנו ״כיום״ חיים ב״עולם אחר״, ב״מקום אחר״. כלפי השואה, יש שהרגישו שזהו מאורע חסר תקדים בעוצמתו, שחורג משאר אסונות ישראל בעבר וזקוק ליום משלו, מה שפתח דרך לעוד ימי זכרון, ויש שבקשו להשאר עם ״ה״יום האחד, תשעה באב, בלי קשר למקום, מספר הקורבנות, ו/או דרך הלחימה נגדנו. יתכן שזה קצת מסביר את היחס השונה של אנשים שונים לימי הזכרון השונים שלנו. 

כך או כך, בין העבר הרחוק יחסית (בית המקדש) והכאב הנוכחי יחסית (שואה, זכרון, גוש קטיף, שביעי באוקטובר), יש סיפורים שכמעט אבדו לנו לגמרי, שם פגשה אותי הקינה ״מי יתן ראשי מים״. אני משתפת במה שמצאתי בסידור של ארטסקרול:

אחת הסיבות העיקריות להמשך הגלות היא מפני שיהודים, לא פעם, חיים בנוחות בקהילותיהם בחו״ל, במקום לחזור ולהתמודד עם האתגרים בארץ. לאט לאט, היהודי מפסיק להזדהות עם ארץ הקודש, ומתחיל להזדהות עם קהילתו ואזרחותו במקום החדש. 

ההרס העצום של הקהילות היהודיות באיזור הריין בגרמניה היה תוצאה של מעשיהם של הצלבנים. כמה אירוני! הצלבנים היו מוכנים לעזוב הכל מאחור – בתים, משפחות, עבודה – כדי לצאת לכבוש ולשחרר את ארץ הקודש, בשעה שהיהודים לא הראו שום סימנים כאלה לגאולה וחזרה לארצם. יתכן שהאירוניה הזו גם נשמעה בשמים. 

ע״פ מחקרים היסטוריים, הקהילות היהודיות של איזור הריין התחילו כבר אחרי חורבן בית ראשון!! כשאחרי 70 שנה, הורשו היהודים לחזור לארצם, רבים שבו ממקומות שונים, אך לא מאיזור וורמס. יהודי ירושלים כתבו ליהודי וורמס ובקשו שיצטרפו אך אלו נפנפו אותם ואמרו, ׳תשארו אתם איפה שאתם בירושלים הגדולה, ואנחנו איפה שאנחנו, בירושלים הקטנה׳… טוב היה ב״ירושלים הקטנה״ שלהם על גדות נהר הריין היפה, והארץ – הלכה והתרחקה.

ב-27 בנובמבר, 1095, האפיפיור של דרום מזרח צרפת קרא לנוצרים נאמנים להצטרף למלחמה על שחרור ירושלים. בהתחלה, המסע הזה לא היווה שום בעיה לשכנים היהודים שחיו שם בשלום ושלווה, אך עד מהרה, החליטו הצלבנים שהם לא רוצים לחכות עד שיגיעו לארץ הקודש הרחוקה כדי ללחום את מלחמתם, ולנקום את ״דם משיחם״, ופנו לעבר הקהילות הפורחות של שכניהם היהודים. מנהיג הצלבנים באיזור נשבע שלא ישאיר יהודי חי אחד באיזורם. 

בתחילת 1096 הקהילות היהודיות בדרום מזרח צרפת, מאוימות על חייהם פיזית ורוחנית, פנו בתחינה ליהודי הריין, שיתפללו ויצומו עליהם, ואכן, יהודי הריין נענו לבקשתם, התפללו וצמו, אך הם לכשעצמם לא חשו שום איום, כשהם נהנים מחסות הקיסר והאצולה המקומיים.

לא עבר זמן רב עד שההמון הצלבני פרץ לגרמניה, בימים שבין פסח ושבועות, ימי ספירת העומר, 1096. בשבת, ח׳ באייר – 3 במאי, 1096, הצלבנים צרו על בית הכנסת של שפייר. מכיון שבית הכנסת היה מבוצר (הבישוף הזמין את היהודים לחיות בעיר כ-12 שנה קודם לכן, והקצה לשכונה היהודית שטח נפרד, מוקף בחומה) והמתפללים לחמו נגדם (!!), הצלבנים נהדפו מהמקום וב״תסכולם״ פנו להתנקם בכל יהודי שעבר ברחוב. 10 גברים ואשה אחת שסרבו להטבל ולהתנצר – נשחטו ונרצחו מיידית. 

בכג באייר – 18 במאי, 1096 – פנו הצלבנים, שלא ״הצליחו״ יותר מידי, לוורמס. היהודים ישבו ספונים בבתיהם, נמנעים מכל קונפליקט, סומכים על שכניהם הנוצרים. רבים נטבחו בבתיהם וילדיהם נחטפו להטבל בכנסיה. הבתים היהודים נשדדו ונהרסו. ההמון הצמא אפילו הפשיט את המתים מבגדיהם, משאיר אותם ערומים. בלילה הצליחו איכשהו יהודים שמצאו מקלט בארמונו של הבישוף להשיג בדים ובגדים כדי לכסות את הגופות. 

אך, עבור יהודי וורמס, הצרות היו רחוקות מלהסתיים. בראש חודש סיוון – 25 במאי, 1096 – פרצו הצלבנים וההמונים לארונו של בישוף ושחטו כל יהודי שמצאו שם, רבים היו באמצע תפילת הלל של ראש חודש. בחור אחד בשם שמחה כהן שראה את אביו ושבעת אחיו רצוחים לפניו, החליט להעמיד פנים שהוא מקבל עליו את הנצרות, ונלקח לכנסיה לשם כך. כשהגיע, שלף סכין מבגדו ופגע בסובבים. אין צריך להוסיף, שזה גם היה סופו שלו. בסה״כ נהרגו 800 יהודים ביומיים ההם בוורמס. 

יהודי מיינץ, כששמעו את מה שעובר על שכניהם, פנו לבישוף המקומי וזה הבטיח להם חסות והגנה תמורת 400 שקלי כסף – סכום עצום שנאלצו לאסוף, אך בג׳ בסיוון – 27 במאי, 1096 כשהפורעים הגיעו לעיר, ה״מגינים״ ה״מבטיחים״ שקבלו כבר את התשלום, שמחו להצטרף לצלבנים. היהודים נלחמו נגדם בכל דרך אפשרית, אך הצלבנים גברו עליהם. יותר מ-1000 נרצחו באותו היום. הם נזרקו לתוך 9 בורות לקבר אחים. 

בחודשים הבאים, הצלבנים המשיכו לקהילות שונות מקלן ועד פראג (כולל מטץ, רגנסבורג, טרייר ועוד), בלי שום קשר אם מקומות אלה היו בדרכם לארץ הקודש או לא. ההערכות הן שיותר מ-5000 יהודים נרצחו ונטבחו בדרכם של צלבני מסע הצלב הראשון. אך יותר מזאת: הצלבנים הביאו לעולם את הרעיון של רצח מאסיבי, מאורגן, רחב-ידיים של יהודים, רעיון שלצערנו הרב יחזור שוב בהמשך, ורק ילך וישתכלל. 

מה נגע בי בסיפור הזה? קודם כל, למרות שנות לימוד רבות וחיים בארץ ובעולם היהודי, כמה מעט אנחנו יודעים את ההיסטוריה שלנו, ושנית, הקשר בין הקהילות היהודיות אחת עם השניה, וכולן עם ארץ ישראל. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה חשבנו שזה רק ״הם״ ולא ״אנחנו״: זה רק בית המקדש אבל לא ביבנה. זה רק ביבנה אבל לא בגליל. זה רק בדרום מזרח צרפת אבל לא בדרום מערב גרמניה. זה רק במזרח אירופה אבל לא בברלין. זה רק בגוש קטיף אבל לא בעוטף עזה… אבל זה תמיד .כולנו, וזה תשעה באב – יום לשבת ביחד על הרצפה ולבכות ביחד, על הכל, וב״ה, גם לקום – ביחד