Torah & more… תורה ועוד

פרשת בלק: לביא, ארי, נחש וגם אתון…

בין 54 פרשיות התורה, חמש נקראות על שמות אנשים, ואחת – ע״ש אשה: נח – שהיה ״איש צדיק תמים״. יתרו – שמגיע למתן תורה ומצטרף לעם ישראל. קורח – שע״פ חז״ל, היה גדול בתורה. פנחס – שקינא את קנאת הקב״ה, שרה – אמנו, אשת אברהם, אם יצחק, ובלק. ואנחנו יכולים לתהות: מה הוא עושה בלק בחבורה המכובדת הזו? בגמרא (סוטה מז) מובא שבזכות הקורבנות שהקריב – 42 במספר –יצאה ממנו רות המואביה וממנה דוד ושלמה, ובעתיד, גם המשיח.

פרשת בלק עוסקת בעיקר בסיפורו של מלך מואב, שע״פ נסיון שכניו, אינו רוצה לצאת למלחמה פיזית נגד ישראל, אך עדיין נחוש לגרש אותם מגבולו. אחרי התייעצות עם זקני מדין, שם גדל משה, הוא מבין שכוחו של משה הוא בפיו, ולכן מחליט לבוא כנגדם עם אדם שכוחו בפיו (מדרש תנחומא), ושיפגע וישמיד את הגרעין הפנימי של העם (הרש״ר הירש על כב,ו). לשם כך בלק מזמין את בלעם בן בעור שיבוא לקלל את העם.

בלעם התפרסם במיוחד לאחרונה, כשהמבצע של ישראל באירן נקרא ע״ש אחד הפסוקים ממשליו: ״הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א״ (במדבר כג,כד). פסוקים אחרים ממשליו נכנסו לתפילה היומיומית שלנו: ״מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל״ (שם, כד,ה), ואחרים נהיו מפורסמים בגלל שימושם התכוף, גם אם הובנו בטעות: ״הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב״ (שם, כג,ט)… בימינו, למילים ״בגויים לא יתחשב״ משמעות שלילית, ולכן נראה שהפסוק מצביע על עם אגואיסט שלא אכפת לו מאף אחד, אך ע״פ המפרשים (רש״י, מלבי״ם ואחרים), משמעות הפסוק היא שזהו עם שלא עולה בחשבון העמים, וחי ע״פ קצב היסטורי שונה.

בלעם התפרסם גם בגלל האתון שלו שפתחה את פיה ונסתה להתריע בפניו על המלאך שניצב בדרכם ״וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ״ (שם, כב, כג), מלאך אותו היא רואה, והוא – הנביא, הקוסם הדגול שהולך לקלל ולהכניע במילותיו עם שלם – לא.

הסיפור הבלתי רגיל אודות אתונו של בלעם, המדברת עם אדוניה בלשון בני אדם, מתעצם עם פירושם של חז״ל. במסכת אבות (ה,ו) מתוארים עשרה דברים שנבראו בדקה התשעים – בערב שבת בין השמשות, וביניהם ״פי האתון״. בתלמוד (סנהדין קה ובדף היומי לא מזמן – עבודה זרה ד:ב) מתואר ״ויכוח״ בין בלעם לאתונו על טיב הקשר ביניהם המתבסס על ניתוח מדוקדק של הפסוק שאמרה לו.

לפיכך, אנשים שאלו את בלעם למה אינו רוכב על סוס. בלעם ענה שהוא שלח את הסוס למרעה, אך האתון התעקשה ואמרה: ״הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜״. אמר לה בלעם, ׳כן, אבל רק למשא אני משתמש בך׳. אמרה לו ״אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י״. אמר לה, ׳כן, אבל רק לפעמים׳. אמרה לו: ״מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה״ ויותר מזה, שאני אף משמשת אותך ברכיבה ביום ובאישות בלילה. נאמר כאן “הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה״ ונאמר בספר מלכים “ותהי לו סוכנת”… דרך השורש ס.כ.ן. חז״ל קושרים את סיפור אבישג השונמית שהיתה סוכנת של דוד המלך עם דברי האתון…

ועדיין, בלעם נחשב נביא גדול בין העמים, כזה שיכול לעמוד מול משה. בסוף ימיו של משה נקרא ש״לֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה״ (דברים לד,י), והמדרש יגיד שם ש״בישראל אכן לא קם, אבל באומות העולם קם! …בלעם בן בעור״ (ספרי דברים שנז,מ)…

ידוע לנו מבריאת העולם, שלמילים יש כוח לברוא ולכן גם להרוס, ושלדיבור יש פוטנציאל אדיר. אם כך, ואם בלק ידע לגבי בלעם ש״אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ״, למה שכר אותו לקלל את ישראל ולא לברך את מואב שינצח במלחמה? אומר אחד המפרשים (בית רמה) ״מכאן ראיה שעיקר כוונת שונאי ישראל היא לא לטובת עמם אלא להרע לישראל, וכל חמתם נגד ישראל אינה באה מאהבת עמם אלא משנאת ישראל, ומרוב שנאה הם מביאים קללה על עמם וארצם״, מילים שנדמה שנכתבו לאחרונה?…

בסופו של דבר, בלעם לא מצליח להשיג את מטרתו דרך הקללות, ומשאיר לבלק עיצה רשעית ויעילה: לשלוח את בנות מואב אליהן מצטרפות גם בנות מדין, כדי לפתות את בני ישראל לזנות ועבודה זרה. בעקבות כך פורצת מגפה בעם, ואת ההשתוללות והמגפה עוצר פנחס עליו נקרא בפרשה הבאהֿ. אנו נשארים עם הברכות המופלאות המתארות ״עם כלביא״ שאין כמותו, וגם עם הידיעה, שעם כל זאת, אל לנו לקחת את הברכות כמובן מאליו, ואנחנו לא חסינים בפני פגיעה מידי אויבינו.

שבת שלום.

Parashat Balak: A Lion, a Young Lion, a Serpent… and a Donkey

Among the 54 weekly Torah portions, five are named after men, and one — after a woman: Noach — “a righteous man, perfect in his generation”; Yitro — who came for the Giving of the Torah and joined the people of Israel; Korach — who, according to the Sages, was a Torah scholar; Pinchas — who was zealous for Gd’s sake; Sarah — our matriarch, Abraham’s wife and Isaac’s mother; and Balak. And we may wonder, what’s he doing in this distinguished group?

The Talmud (Sotah 47a) explains that due to the 42 sacrifices Balak offered, Ruth the Moabite ultimately descended from him — and from her, King David and Solomon, and in the future, the Messiah.

Parashat Balak centers on the story of the king of Moab, who, based on his neighbors’ experiences, does not want to engage Israel in physical battle, but is determined to drive them away from his territory. After consulting with the elders of Midian — where Moses had grown up — he understands that Moses’ power lies in his speech. Therefore, he seeks someone whose power also lies in speech (Midrash Tanchuma), someone who could attack and destroy the spiritual core of the people (Rav Hirsch on Numbers 22:6). For this purpose, Balak summons Bil’am son of Beor, to come and curse the people.

Bil’am has gained renewed attention recently, as Israel’s operation in Iran was named after one of his prophetic verses: “Behold, the people rise like a lioness, and as a lion it lifts itself up” (Numbers 23:24). Other verses from his prophecies have become part of our daily prayers: “How goodly are your tents, O Jacob, your dwellings, O Israel” (Num. 24:5), while others became famous — even if often misinterpreted: “Behold, a people that shall dwell alone, and shall not be reckoned among the nations” (Num. 23:9).

Today, the phrase “shall not be reckoned among the nations” is often perceived negatively, suggesting an arrogant or indifferent group. But according to classic commentators (Rashi, Malbim, and others), the verse means that the Jewish people are not counted among the nations — they live according to a very different historical rhythm.

Bil’am also became known for his donkey, who opened her mouth and tried to warn him of the angel standing in their path “with his sword drawn in his hand” (Num. 22:23) — an angel she could see, but he — the prophet, the great sorcerer about to subdue an entire nation with his words — could not.

This extraordinary story of Bil’am’s donkey, who speaks with her master in human language, is emphasized by the teachings of the Sages. In Pirkei Avot (Ethics of the Fathers 5:6) we’re told that “ten things are said to have been created at twilight on the eve of the first Sabbath” — among them, “the mouth of the donkey.” In the Talmud (Sanhedrin 105 and recently in the Daf Yomi cycle, Avodah Zarah 4b), there is a “debate” between Bil’am and his donkey regarding the nature of their relationship, based on a precise analysis of her words.

Thus, we’re told that people asked Bil’am why he didn’t ride a horse. He replied that he had sent his horse to pasture, but the donkey insisted and said, “Am I not your donkey?” Bil’am said, “Yes, but I only use you for burdens.” She replied: “Upon which you have ridden.” He responded, “Only occasionally.” She said: “From the first day until now.” And more than that — she hints that she also served him by day and was with him intimately at night. The verse says, “Have I ever been accustomed (using the root s.k.n. here) to do this to you?” And in the Book of Kings, it says about Avishag the Shunammite that she became King David’s “sochenet” (attendant)… Based on the root S.K.N., the Sages connect her role to the donkey’s words.

And yet, Bil’am is still considered a great prophet among the nations — one who could rival Moses. At the end of Moses’ life, the Torah states: “No prophet ever arose again in Israel like Moses” (Deut. 34:10). The Midrash comments: “In Israel — no, but among the nations — yes: Bil’am son of Beor” (Sifrei Devarim 357:40).

We know from the story of Creation that words have the power to create — and therefore also to destroy. Speech has immense potential. So, if Balak knew that “he whom you bless is blessed,” why did he hire Bil’am to curse Israel instead of blessing Moab? One commentator (Beit Ramah) explains: “This is proof that the main intent of Israel’s enemies is not the good of their own people, but the harm of Israel; all their rage is not born of love for their nation, but from hatred of Israel — and out of such hatred, they bring curses upon their own land and people”… words that feel like they were written just recently…

In the end, Bil’am fails to curse Israel, but leaves Balak with an evil and effective advice: send the daughters of Moab — joined by the daughters of Midian — to seduce the Israelites into immorality and idol worship. A plague breaks out among the people as a result, and the chaos is only stopped by Pinchas, whose story is told in next week’s Torah portion.

We are left with Bil’am’s magnificent blessings describing “a people who rise like a lion,” unparalleled in strength — but also with the awareness that these blessings should not be taken for granted, and that we are not immune from harm at the hands of our enemies.

Shabbat Shalom.

שבוע מטורף – מלחמה. הפסקת אש. אסון בעזה. וכאן קמים בבקר, חוזרים לשגרה כמו הליקופטר מאפס למאה: שוב יש פקקים בכבישים. אנשים מטיילים. יוצאים מהחנויות שנפתחות שוב, עמוסים בשקיות קניות. ילדים חוזרים לבתי הספר לעוד כמה דקות. אנשי הנקיון מטאטאים את העיר. באתרי הפגיעות שם נפלו טילים / חלקי טילים / חלקי מיירטים, עובדים יהודים וערבים לשפץ מה שנפגע. אני נושמת את עיר ילדותי והארץ הזו, וכותבת את התורה שלי.

פרשת קורח – ״ויוצא פרח, ויצץ ציץ, ויגמול שקדים״

פרשת ״קורח״ פותחת בקורח הזועק – לא ״פייר״ שמשה הוא המנהיג! ״כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה׳ וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה׳״ (במדבר טז:ג). מכיוון שאנחנו כבר יודעים את סופו, אנחנו אולי קצת מלגלגים, אבל יש אמת בקריאתו.

נתחיל בזה שגם אם מדובר ב״סתם״ קנאה, לא כל קנאה היא דבר רע (״קנאת סופרים תרבה חוכמה״). ומעבר לכך, קורח מעלה שאלה חשובה: האם יש הצדקה לכך שמישהו אחד ״נבחר״ ואחר לא? בעולם בו כולנו נאבקים למען שוויון, הרי זה לא ״פייר״! זו השאלה בין קורח ומשה ואהרון, ובמקביל, בין עם ישראל והעמים. הלוא כל בני האדם נבראו בצלם! מאיפה הטענה שיש ״בחירה״ באדם, דרך או מקום מסוים?

בין שמדובר במשפחה, בחברה דמוקרטית או דיקטטורית, תמיד ימצא מישהו מתוסכל מהבחירה ומאי השייכות לקבוצה השולטת. אפשר לנסות להסביר למתוסכל את הבחירה, אך כמו שאנחנו יודעים מהעבר וההווה, לא קל לטפל בתסכול הזה.

כשעדת קורח מתלוננת על הבחירה באהרון לתפקיד הכהונה, משה מציע דרך לפתור את הויכוח: ״קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל־עֲדָתֽוֹ׃ וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה׳ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה׳ ה֣וּא הַקָּד֑וֹש״… (שם, ז-ח). בחירת הקב״ה החלטית: ״וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם… וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה׳ וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת״ (שם, לב-לה).

אם ההכרעה כה ברורה, למה, בהמשך אותה הפרשה, הקב״ה מציע מבחן נוסף: ״וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ, מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח״... (שם, יז, כ). למה צריך שהקב״ה יבחר באהרון פעמיים באותה הפרשה?

אולי מפני שהבחירה הראשונה הייתה על דרך השלילה: ״רק לא קורח״ והשאר לא חשוב, אך זה שאהרון לא נפגע עם קורח, עוד לא מעיד שהוא נבחר. צריך לראות מה התכונות הטובות שבו. כאן מגיע המטה: ״וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י, וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים״ (שם, כג).

מעניין שהמטה שעד כה, שימש בעיקר להענשה (במכות מצרים, בהכאה על הסלע ועוד), עכשיו פורח וצומח, אולי כמשל לכך שלא פעם, אותו הדבר יכול להיות גם לרע וגם לטוב, והדבר תלוי במי ואיך משתמשים בו.

בני ישראל נמשלו לעצים שונים. ראשון ביניהם – הזית שעליו נאמר שלמרות כל הייסורים שעוברים עליו, הוא לא רק מביא שמן איכותי, ממנו מדליקים את המנורה – שלאורה אנחנו הולכים לאורו של הקב״ה, אלא נשאר ״זית רענן יפה פרי תואר״ (ירמיהו ב,לא), שעליו לא נושרים, לא בקיץ ולא בחורף, והעצים – עקשנים ונאחזים באדמת הארץ, למרות כל המאורעות הרבים בעוברים עליהם.

גם עצים אחרים הוזכרו במסורת שלנו, כשבני ישראל הומשלו לגפן, לתאנה, לתמר, לארז ולרימון, כל עץ ומשליו, וכאן – נמשלו אהרון ובניו הכוהנים לשקד. מה המיוחד בשקד שדווקא הוא נבחר לתפקיד זה?

הכלי יקר כותב שהשקד מרמז על הקב״ה שלא שופט לפי מראה עיניים. כי השקד יכול להראות כעץ יבש בלי לחלוחית, אך בעזרת מים – התורה והחוכמה – הוא פורח. עוד: כוהנים קטנים – נקראים ״פרחי כהונה״, והכוהנים הגדולים היו נושאים ציץ נזר הקודש, שנרמז בביטוי ״ויצץ ציץ״. גם גמול השקדים – ״שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות״ מספרים על מעלת הכוהנים, כמו פנחס שרץ לתוך הקהל לעצור את המגפה. רש״י אומר שהשקד כמו אומר ״הנני״ – לשון ענוה, זריזות ושמחה, כמו שראינו באהרון שיצא לקראת משה ״ושמח בליבו״ (שמות ד, יד) שבניגוד לקורח, לא הייתה בו כל קנאה לכך שאחיו הקטן קבל תפקיד גדול ומשמעותי.

מסופר על רבי שלמה זלמן הכהן קוק זצ״ל, אביו של מרן ראי״ה קוק זצ״ל, שנסע בתור שד״ר מארץ ישראל, ובאחת הקהילות מצא מחלוקת בין מתפללי וגבאי בית הכנסת. הרב השתמש במשל השקדים במטה אהרון ואמר, שבשקדים יש שני מינים – מר ומתוק. הסוג הראשון – מתוק בהתחלה ומר בסופו, הסוג השני – מר בהתחלה ומתוק בסופו, כמו ענייני המחלוקת והשלום: הראשון רומז למחלוקת, שכן מתוקה המריבה, ההתנגדות וההתנצחות בעצת היצר המגרה, אבל סופה מר. ואילו השלום, בהתחלה מר, היצר בוער, וכמה קשה לוותר ליריב, אבל בסופו של דבר, כמה טוב הוא ומתוק לכל הצדדים. ולכך נוכל לומר רק – הלוואי!

חודש טוב ושבת שלום

A crazy week. War. Ceasefire. Disaster in Gaza. And here, people wake up in the morning, returning to their usual routine like a helicopter, going from zero to one hundred: traffic jams are back on the roads. People are out walking. Going in and our of the shops that have reopened, loaded with shopping bags. Children are returning to school for just a few more minutes. Street cleaners are sweeping the city. At the impact sites where rockets / rocket fragments / interceptor parts fell, Jewish and Arab workers are repairing the damage. I breathe in my childhood city and this Land, and write my Torah.

“It blossomed, sprouted buds, and borne almonds” – the Torah portion of Korach

**NEW**! Surprise! check out! I’ll be looking forward to your feedback!
https://open.spotify.com/show/4NHxucO7VIVGxaGUT7N0zC?si=1yPUSdpzTM2tQ-dqemgN4A&nd=1&dlsi=d311cf22aa504f47

The Torah portion of Korach opens with Korach’s cry – “It’s not fair that Moses is the leader!” – “For all the community are holy, every one of them, and the Hashem is in their midst; why then do you raise yourselves above the Hashem’s congregation?” (Numbers 16:3). Since we already know how the story ends, we may be tempted to mock him, but there is some truth in his protest.

Let’s begin with the fact that even if this is “just” envy, not all jealousy is bad (“jealousy among scholars increases wisdom”). Moreover, Korach raises an important question: is there any justification for one person being “chosen” while another is not? In a world where we all strive for equality, isn’t that inherently unfair? This is the question at the heart of the conflict between Korach, and Moses and Aaron – and, in a broader sense, between Israel and the nations. After all, aren’t all people created in Gd’s image? What gives rise to the claim of divine “closeness” of a person, a path, a place?

Whether it’s within a family, a democratic society, or a dictatorship, someone will always feel excluded from the chosen or ruling group. We can try to explain the choice to the one who feels left out, but, as we know from both past and present, it is not easy to resolve such frustration.

When Korach’s assembly complains about Aaron being chosen for the priesthood, Moses proposes a way to resolve the dispute:
“Take fire pans—Korach and all his company—and put fire in them and lay incense on them before the Lord tomorrow. The man whom the Lord chooses shall be the holy one…” (Numbers 16:6–7).
Gd’s decision is definitive: “The earth opened its mouth and swallowed them… and fire came out from the Lord and consumed the two hundred and fifty men offering the incense” (ibid., 16:32–35).

But if the judgment was so clear, why does Gd later in the same portion offer a second test?
“The staff of the one I choose will blossom…” (Numbers 17:20).
Why was it necessary for Gd to choose Aaron again in the same section?

Perhaps because the first time was by way of elimination: “not Korach,” and the rest didn’t matter. But the fact that Aaron wasn’t punished along with Korach and his mutiny doesn’t necessarily mean he’s chosen. His positive attributes still need to be shown. And this is where the staff comes in:
“Behold, the staff of Aaron of the house of Levi had sprouted: it brought forth a blossom, budded, and borne ripe almonds” (Numbers 17:23).

It’s interesting that the staff, which until now was mostly used for punishment (in the plagues of Egypt, striking the rock, etc.), now blossoms and bears fruit—perhaps as a metaphor that the same object can be used for both good and bad, depending on who uses it and how.

The people of Israel have been compared to various trees. The first among them – the olive tree – is said to endure many hardships and yet produce high-quality oil used to light the Menorah, by which we walk in Gd’s light. It also remains “a fresh olive tree, beautiful with goodly fruit” (Jeremiah 11:16), and its leaves do not fall, neither in summer nor in winter. It’s a stubborn tree, clinging to the soil of the Land, no matter what it endures.

Other trees are also used as metaphors in our tradition, with the people of Israel compared to the grape-vine, the fig, the date palm, the cedar, and the pomegranate—each with its own symbolic message. In this Torah portion, Aaron and his priestly descendants are compared to the almond tree. What is special about the almond that it is chosen for this role?

The Kli Yakar writes that the almond alludes to Gd’s attribute of not judging based on appearances. The almond tree may look dry and lifeless, but when given water—representing Torah and wisdom—it flourishes. Furthermore, young priests are called Pirchei Kehuna, literally “flowering priests,” and the High Priests wore the Tzitz—a golden crown inscribed with holy words—hinted at in the phrase “it sprouted buds” (vayatzitz tzitz) The almonds themselves—symbolizing shkeidut (diligence) and zrizut (alacrity)—speak to the qualities of the priests, like Pinchas, who ran into the assembly to stop a plague. Rashi says the almond seems to say “Here I am!”, hineni, – and has a voice of humility, eagerness, and joy—just as Aaron came out to greet Moses “and rejoiced in his heart” (Exodus 4:14), showing no envy that his younger brother had been given a great and important role, in stark contrast to Korach.

There is a story about Rabbi Shlomo Zalman HaKohen Kook zt”l, the father of Rabbi Avraham Isaac HaKohen Kook zt”l, who while traveling as a fundraiser (Shadar) from the Land of Israel, came to a community torn by conflict between the congregants and the synagogue’s leadership. The rabbi used the allegory of the almonds on Aaron’s staff, saying that there are two kinds of almonds: one type is sweet at first and bitter in the end, the other is bitter at first and sweet at the end. The first kind symbolizes conflict—it begins with the thrill of argument and opposition, fueled by the evil inclination, but ends in bitterness. Peace, on the other hand, may begin with great difficulty—the evil inclination burns, and it’s hard to give in to one’s opponent—but in the end, it is good and sweet for all involved. And to that we can only say, halevai (may we merit)!

A Good Month & Shabbat Shalom.

פרשת שלח לך: ״ויתורו״… ״ולא תתורו״…

ספק אם יש פרשה מתאימה יותר לשבוע מהפרשה שלפנינו…

״וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל״… (במדבר יג,א-ב). כך פותחת פרשת שלח-לך בסיפור ה״מרגלים״, שלמרות שנקראו כך, היו יותר כמו משלחת מוכבדת מאשר מרגלים חשאים, סיפור שהוא אחד הקשים והמורכבים בתולדותינו (ועדיין, אם נוכל לומר, כל כך עכשווי??)

כבר הפסוק הראשון משקף את מה שעלול לקרות בהמשך. קודם כל, סמיכות העניין לפרשת מרים שלקתה ״על עסקי דיבה״ שהיא ״דִּבְּרָה בְאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר״, ולאחר מכן, צורת הבקשה המוזרה – שלח-לך, כאילו אמר הקב״ה ״לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח״ (רש״י בשם מדרש תנחומא), וכמו שעוד נראה בספר דברים, כשמשה מספר את זיכרונותיו מהאירוע ואומר שלא הקב״ה, אלא העם, הם שבקשו – דרשו – ממנו לשלוח את המשלחת.

גם המשך הפסוק קשה: מה זה בדיוק לתור? מה היתה מטרת המשלחת הזו? הלוא הארץ כבר מתוארת כאן כארץ שהקב״ה ״נותן לבני ישראל״! מה, הם באמת חשבו, שהם ילכו ויבדקו איך כאן, ואולי יבחרו מקום אחר כל פני כדור הארץ הזה??

ה״כלי יקר״ מקשר את ענין ״שלח-לך״ לכך שבפסוק הבא נאמר על הנשלחים שהם ״כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה״, ואומר ש״האנשים היו שונאים את הארץ, ואמרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ, ואמרו ״תנה לנו אחזה״ (שם כז ד), ועל כן אמר הקב”ה, ׳לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך, לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים, וזהו ״שלח לך״ לדעתך – אנשים, אבל לדעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור״…

חוסר בהירות מטרת המסע משתקף גם בפעלים השונים. כשמשה מספר את הסיפור בספר דברים (פרק א, כב, כד), האנשים מתוארים ככאלה ש״ירגלו אותה״ ו״יחפרו לנו את הארץ״ (בנוסח, אמא, למה את חופרת…?) ואילו הקב״ה בפרשה שלנו אומר ״ויתורו את ארץ כנען״…. מה בדיוק הם אמורים לעשות?

ה״כלי יקר״ ממשיך ואומר ש״ויתורו״ יש בו משורש המילה – יתרון, ״כי רצה הקב”ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות״, ולהכיר בה שהיא ארץ ״טובה ורחבה״ (שמות ג, ח) וש״אוירא דמחכים״ (בבא בתרא קנח: ).

אבל בני ישראל לא היו שם. אולי חששו מהדרישות שתעמיד בפניהם הארץ, מקום בו מן לא נופל מהשמים ומעיינות אינם מטיילים איתנו מחניה לחניה, מקום בו נצטרך גם לעבוד את האדמה וגם את הקב״ה, כדי שיהיה גשם, יבול, שלום. ולכן אמרו ״ויחפרו – שיש במשמעתו לשון חרפה… והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה, לכך נאמר ״וירגלו אותה״, כי רגל לשון רכיל״…

וכך, בשעה שהקב״ה רצה להזכיר להם שהארץ היא ״ראש לכל הארצות (״רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל״…) ע”י כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ״, הם אמרו עליה שהיא ״ארץ אוכלת יושביה״, והורידו אותה ״ממדרגת הראש אל מדרגת הרגל (״וירגלו אותה״ – שעשו אותה למדרס רגל)… ועל זה אמרו ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״, כשהם רומזים שמצרים, מקום העבדות הנורא ממנו בקושי יצאנו, היא מעל ארץ ישראל, הארץ שהקב״ה נותן לנו.

הפועל ״לתור״ חוזר שוב בסוף הפרשה, עם קבלת מצוות ציצית. בפסקה שנאמרת כל בקר בתפילת שחרית כתוב: ״וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם״… (במדבר טו,לט). בעצם, הסדר היה צריך להיות, ׳אחרי עיניכם ואחרי לבבכם׳, אך התורה ״הפכה״ את הדברים, והקדימה לב לעיניים, כי, לפי הרב הירש: ״ה״לבב״ יוצר משאלות, וה״עיניים״ מחפשות את הדברים שיש בהם כדי לספק את המשאלות האלו״.

מה שמחזיר אותנו לתחילת הפרשה: ״וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר״, כלומר, הם ראו! העיניים היו בסדר גמור! אך הלב, הלב לא היה מוכן, ולכן היה פתוח לקולות המחלישים מסביב…

מצוות ציצית מתחילה בכך שה׳ אומר למשה לדבר אל בני ישראל ולהגיד ״להם״, בגוף שלישי. לאחר שהפנימו את המצווה, נאמר ״והיה לכם וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳״ –בגוף שני, כבדיבור פנים אל פנים, ואילו בסוף פרשת ציצית, ״אני ה׳ אלוקיכם״, בגוף ראשון.

כל בקר אחת מברכות השחר היא תודה לך הקב״ה, ״פוקח עוורים״, והנה מסתבר, שלא רק מי שחלילה עיוור פיזית, הוא אחד שלא רואה… אולי בשביל לראות, צריך קצת מהענווה של משה, מהפרשה של שבוע שעבר, יכולת לפתוח את הלב ואז, ב״ה, אולי נזכה גם אנחנו – לראות ולהכיר את הארץ ״טובה ורחבה״.

שבת שלום.

“They shall scout”… “You shall not scout”… The Torah portion of Shelach Lecha…

There is almost no better Torah portion to accompany us this week…

“God spoke to Moses, saying:
Send for yourself men to scout the Land of Canaan, which I am giving to the Children of Israel…” (Numbers 13:1-2)
This is how the Torah portion of Shelach Lecha, with the story of the “spies”—though they were called that, they were more a distinguished delegation than covert agents – a story that is one of the most difficult and complex in our history (and yet, might we say, so current?)

The very first verse reflects what is to about to happen First, there’s the proximity to the previous chapter, where Miriam is punished for speaking badly of her brother—“for she spoke badly about her brother, and these wicked ones, saw and did not take to heart nor learn anything from it.” Then comes the strange formulation of the command: “Shelach lecha“—“send for yourself,” as if Gd is saying: “It’s your decision. I am not commanding you; if you want, send.” (Rashi, quoting Midrash Tanchuma). And later, in the book of Devarim (Deuteronomy), Moses recalls the event and says it wasn’t God who wanted it, but the people themselves who demanded he send the delegation.

The rest of the verse is also troubling: what does “latur” (to scout/explore) really mean? What was the true purpose of this mission? After all, the Land is already described as being given by Gd: “which I am giving to the Children of Israel”! Did they actually think they are going to check it out and choose another spot on this globe?

The Kli Yakar connects the phrase “shelach lecha” with the next verse, which describes the people sent as “all of them men, leaders among the Children of Israel,” and he writes that “the men hated the Land and said, ‘Let us appoint a leader and return to Egypt’” (Numbers 14:4). By contrast, “the women loved the Land and said, ‘Give us a holding in it’” (Numbers 27:4). Therefore, says the Kli Yakar, God implied: “In My view, since I see the future, it would have been better to send women who love the Land, because they would not speak badly of it. But you—according to your judgment, since you believe these men are righteous and love the Land— you send them. That is what ‘Shelach lecha’ means: according to your own judgment. But in My view, it would have been better to send women…”

The vagueness of the mission’s purpose is also reflected in the various verbs used to describe it. When Moses retells the story in Deuteronomy (1:22–24), the people say they want to “spy it out” and “dig out” the land for us (as if to say, “Mom, why are you digging?”…). But in our portion, Gd says “they shall scout (vayaturu) the Land of Canaan”—what exactly were they supposed to do?

The Kli Yakar continues and explains that “vayaturu” (scouting) is connected to the word yitaron, advantage or benefit, because Gd wanted to show them the Land’s advantage over all other places, to recognize that it is a “good and spacious Land” (Exodus 3:8), and that its air brings wisdom (“air of the land makes one wise”, Bava Batra 158b).

But the Israelites weren’t ready. Perhaps they feared the demands the land would place on them—a place where manna doesn’t fall from the sky, where springs don’t travel with us from campsite to campsite. A Land where we must work both the earth and serve Gd to have rain, harvest, peace.

So they used the word “they dug” (vayachperu), which also implies cherpa, disgrace, and they spread lies, like all gossipers who exaggerate beyond what they actually saw. That’s why it says “they spied it out” (vayeraglu)—“regel” (foot) implies rakhil” (gossip), as if to say, that gossipers tread on what is sacred.

Thus, when Gd wanted to remind them that the Land is “head of all lands” (just as the scouts were “heads of Israel”), with its many superior qualities, they described it instead as a “land that devours its inhabitants”—dragging it down from the status of head to that of foot (as in “vayeraglu”—they made it a footstool). And they said, “Let us appoint a head and return to Egypt”, implying that Egypt—land of brutal slavery from where we barely escaped—is somehow better than the Land of Israel, the very land Gd is giving us.

The verb “latur” (to scout) reappears at the end of this portion, in the commandment of tzitzit(fringes). In the paragraph recited each morning in the Shacharit prayer, it says:

“And you shall not scout (taturu) after your heart and after your eyes, after which you stray (literally ‘prostitute”)…” (Numbers 15:39)

Actually, it would have made more sense to say “after your eyes and after your heart”, but the Torah reverses the order. According to Rav Hirsch, the heart comes first because it creates desires, and the eyes then seek out what can satisfy those desires.

This brings us back to the beginning of the portion: “these wicked ones, saw and did not take to heart nor learn anything from it”. In other words—they did see! Their eyes were just fine. But their hearts were not ready. Their hearts were open to all sorts of weakening voices around them…

The commandment of tzitzit begins with Gd instructing Moses to speak to the Israelites and say “to them”—in the third person. But once the commandment is internalized, the text verse says:
“And it shall be for you… and you shall see it and remember all of Gd’s commandments”—now in second person, as in a direct, face-to-face conversation. And it concludes with “I am the Lord your God”—in the first person.

Every morning, when we rise, once of the blessings we says is, ‘thank You for opening the eyes of the bling’, but turns out, it’s not only those who are physically “blind’ who cannot see… maybe, in order to see, we need a little of Moses’ humility, from last week, the ability to open our hearts, and then, maybe, bh, may we too, maybe, merit to “see” and recognize the “good and spacious Land”.

Shabbat Shalom.

פול סיימון שר את פרשת ״בהעלותך״

איפה הקו בין להתלונן, ובין לספר למישהו על כאב כלשהו? המילון מגדיר תלונות כ״ביטוי של אי שביעות רצון או מטרד ממשהו; להגיד שאדם סובל (כאב או תסמין אחר של מחלה)״. זה נשמע דבר שבסדר לעשות, במיוחד בעולם שלנו שבו אנחנו מתבקשים ״להיות פתוחים לגבי הרגשות שלנו״ ו״לשתף מה קורה״ … ובכל זאת, איכשהו, לתקשר בצורה פתוחה לגבי כאב – מותר, ול״תלונה״ – יש שם רע.

בפרשת השבוע ״בהעלותך״, אחרי כל ההכנות החגיגיות – עבודת המשכן, כולל הדלקת המנורה ע״י אהרון ועבודת הלויים, חגיגת הפסח בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים וקביעת פסח שני, תיאור הקמת המשכן ופרוקו ופרשת החצוצרות, ודוקא שם, באמצע ה-וואו, אנחנו פוגשים את בני ישראל מתלוננים. הסצינה לעיתים קרובות מעוררת אנחות, גיחוך וצחקוק: או, תראו אותם… הם כל הזמן מתלוננים… רק יצאו ממצרים וכבר … הכל יש להם, מן מהשמים, מים זמינים,  ענני כבוד, ועדיין… אוי, כמה חסרי הכרת הטוב…

אבל לפני שנצביע ״עליהם״, אולי נחשוב על זה מחדש. ננסה לדמיין אותנו לא 40 שנה, מספיק 40 יום… בעצם, למה ללכת רחוק? אפשר גם לבדוק אותנו במשך 40 שעות… כמה זמן אנחנו הולכים בלי להתלונן? רדיו, טלויזיה, אתרים באינטרנט… האם יש מצב שנוכל להוריד את מכסת התלונות, האישית והלאומית, לרק אחת ביום? איך היה נראה ספר ״במדבר״ שלנו, לו מישהו שמר רשימת התלונות שלנו? לו מישהו ספר לנו כמה אנחנו מתלוננים כיום…

לכן, אני חושבת שבני ישראל במסעם במדבר מתלוננים מעט מאוד, וכשהם עושים זאת, חשוב לא לזלזל בזה (לא היינו רוצים שמישהו חלילה יזלזל בתלונות שלנו…), אלא לנסות להבין מה קרה שם, ולא רק מה היתה התלונה עצמה, אלא במיוחד, מה קרה ברגע ממש לפני.

בפרשת השבוע שלנו, ״בהעלותך״ הדבר האחרון לפני התלונות הן כל ההכנות החגיגיות למסע. בעצם ספר במדבר וכל התורה כולה, היו צריכים להסתיים בדיוק ברגע החגיגי הזה:

״וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (במדבר י, לה-לו).

זהו. אנחנו בסה״כ שלושה ימים מהיעד. ונגיד שהבשר לא משהו, והתעייפנו מהמן והענן כבר לא מרגש כמו שהיה בהתחלה, ובכל זאת. הרי כל מי שעושה טרק – או כל מסע אחר, פיזי, אקדמאי, מה שלא יהיה – מכיר את הרגע הזה של, די אין לי כוח, את הנשימה העמוקה, ואת הרגע שבא אחריו, של – תיכף נגיע, תהיה מקלחת, יהיה אוכל, נוריד את התרמיל… ואם לנו אין אותו, יש מישהו לידינו שיכול לחבק, להגיד, שזה בסדר, בסה״כ עוד שלושה ימים ואח״כ, כל הדבש והחלב שבעולם…?!

אך קריאה מדוקדקת מגלה שבני-ישראל אינם מתלוננים על “משהו”; הם – מתלוננים. נקודה. פול סיימון שר, ״אתה יודע, שככל שהיעד שלך קרוב יותר, כך אתה מחליק ומתרחק ממנו יותר״… בני ישראל לא מתלוננים למרות שהם קרובים לארץ, אלא דוקא בגלל.

מסתבר שיש משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, וזו… ההצלחה, גם אם הפחד הזה אינו תמיד מודע, והוא בא לידי ביטוי כאן: בני ישראל, כל כך קרובים להשגת מטרת המסע שלהם, מתחילים לקבל ״רגליים קרות״. המדרש אומר על פסוק הפתיחה כאן “ויסעו מהר ה’”… (במדבר י,לג) שהיה צריך להיות כתוב לא רק ״מ״, אלא בעיקר ״אל״, אך בגמרא נאמר שהם ״נסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, למרות שהקב״ה היה מוכן להכניס אותם לארץ מיד, הם ברחו, קצת כמו ילד הבורח מבית הספר (שבת 116: א).

והסיפור כמובן לא הסתיים עם בני ישראל, אי שם במדבר. עדיין השאלה עולה לא פעם: האם אנחנו לארץ רק כדי לברוח “מ”… או כדי ״ללכת אל״? יתכן שאפשר להבין את המחלוקות שלנו כיום כעוסקות בתמונות השונות, ואולי רק בחלקי התמונות שיש לכל אחד מאיתנו בתשובה לשאלה הזו. כך או כך, נדמה שנרוויח אם נצליח לעשות את זה עם קצת פחות תלונות…

שבת שלום.

Paul Simon Sings “Beha’alotcha”

Where is the line between complaining and telling someone about a pain or discomfort? The dictionary defines a complaint as “an expression of dissatisfaction or annoyance about something; stating that one is suffering (pain or another symptom of illness).” That sounds like something acceptable to do—especially in today’s world, where we are encouraged to “be open about our feelings” and “share what’s going on.” And yet, somehow, communicating openly about pain is acceptable, while “complaining” has a bad rap.

In this week’s Torah portion, Beha’alotcha, after all the festive preparations—the construction of the Tabernacle, including Aaron lighting the menorah and the Levites’ service, the first celebration of Passover since the Exodus and the establishment of Pesach Sheni, the description of the erecting and dismantling of the Tabernacle, and the trumpets’ narrative—right in the middle of all that wow, we encounter the Children of Israel complaining.

This scene often evokes sighs, chuckles, and eye-rolls: Oh, look at them… they’re always complaining… they just left Egypt and already… They have everything—manna from heaven, accessible water, clouds of Glory—and still… oh, how ungrateful…

But before we point fingers at them, maybe it’s worth rethinking this. Let’s try to imagine ourselves—not for 40 years, just for 40 days… actually, why go that far? Even 40 hours… how long do we go without complaining? Radio, television, internet sites… could we reduce our personal and national complaint quota to just one a day? What would our own Book of Numbers look like if someone kept a log of our complaints? If someone counted how much we complain today…

That’s why I think the Children of Israel actually complain very little during their journey in the desert—and when they do, it’s important not to dismiss it (after all, we wouldn’t want anyone to dismiss our complaints), but instead, to try and understand what happened—not only the complaint itself, but especially what happened just before.

In the Torah portion of Beha’alotcha, the very last thing before the complaints is all the festive preparation for the journey. In fact, the Book of Numbers—and maybe the entire Torah—could have ended right at that celebratory moment:

“Whenever the Ark set out, Moses would say: Arise, ashemHaHashem! May Your enemies be scattered; may Your foes flee before You.
And when it came to rest, he said: Return, Hashem, to the countless thousands of Israel.”
(Numbers 10:35–36)

That’s it. They were only three days away from their destination. And let’s say the meat wasn’t great, the manna had gotten old, and the cloud no longer felt as magical as it did at first—still… Anyone who’s done a trek—or any kind of journey, physical, academic, or otherwise—knows that moment of “I’m done, I’ve had enough,” the deep breath, and then the moment after: “We’re almost there, there’ll be a shower, food, we’ll drop the backpack…” And if we don’t have it in ourselves, there’s someone next to us who can hug us and say: “It’s okay. Just three more days. And after that—all the milk and honey in the world…”

But a close reading shows that the Israelites aren’t complaining about something; they are simply complaining. Period.

Paul Simon sings, “You know, the nearer your destination, the more you’re slip slidin’ away…” The Israelites aren’t complaining despite being close to the Land, but because they are.

It turns out there’s something even scarier than failure—and that is… success. Even if that fear isn’t fully conscious, it manifests here: the Israelites, so close to achieving the goal of their journey, are getting cold feet.

The Midrash, commenting on the opening verse here—“They traveled away from the Mountain of Hashem…” (Numbers 10:33)—says, it should not only say “from” but especially “toward.” Yet the Talmud says they “fled from the Mountain of Hashem like a child running away from school,” unwilling to hear words of Torah (Shabbat 116a). That is, even though Gd was ready to bring them into the Land immediately—they ran away. Like a kid sneaking out of class.

And of course, the story didn’t end with the Israelites somewhere in the desert. The same question still arises for us: Are we going to the Land of Israel, just to run from something—or in order to go toward something?

It’s possible to understand some of today’s disagreements as relating to different images—or even just fragments of images—that each of us holds in answering that very question.

Either way, it seems we’d benefit if we managed to do it with just a little less complaining…

Shabbat Shalom.

ברכת הכוהנים – באהבה – פרשת נשא

״תראי,, עוצרת אותי מישהי ברחוב, ״בירושלים אי אפשר ללכת ככה בלי להסתכל מסביב! תראי את הקשתות! האבנים! זה משהו… מדהים״! בתוך נהרות של אנשים המחיים מחדש את העליה לרגל לבית המקדש בחג השבועות הזה, היא מספרת לי שהיא מפונה, מקרית שמונה, כבר יותר משנה בחדר קטן בעיר. כשאני מנסה להשתתף בכאבה, היא מבטלת אותי:  ״הקב״ה ברך אותי! להיות בעיר הקודש!״….

אני נפעמת. איך להרגיש את ברכת הקב״ה, ואיך להעביר אותה הלאה? זה גם האתגר שעומד בפני הכוהנים המצווים לברך את בני ישראל בפרשת ״נשא״, הארוכה ביותר בתורה עם 176 פסוקים כמו גם פרק התהילים הארוך ביותר (פרק קי”ט) וכמו המסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא עם 176 דפים), כמספרים לנו על הקשר בין החלקים השונים של התורה. למה כל כך ארוך? אולי מפני שקריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה (לפני או אחרי) ורוצה להרגיש כמו להיות ליד ראש מעין מים מתוקים ששוצפים לכל עבר.

ספר במדבר – שנקרא על שם המקום הזה שבו הכל פתוח ואפשרי ושאותו התחלנו בשבוע שעבר – משתף באתגרים שקרו לנו בדרך בנושאים כמו מנהיגות, קהילה, ארץ ישראל, התמודדות עם קבוצות שונות בתוך ומחוץ לעם ישראל כולל אויבים. אבל הוא נפתח בענייני היחיד, כי רק אחרי שנעזור לפרט למצוא את מקומו השלם בינו לבין זולתו (הסוטה, המצורע) ובינו לבין אלוהיו (הנזיר) ומתוך כך גם, ב״ה, בינו לבין עצמו, נוכל להתקדם לתיקון כלל.

היחיד הבריא הכרחי לחברה, ויחד עם זאת, לטיפול הממוקד בפרט יש גם סכנה: נוצרת אשליה שכל מה שחשוב זה רק איך אני מרגיש, ומה בא לי ומה אני ואני… זו תופעת לוואי חמורה ומחמירה של הטיפול, ובימינו, נהייתה לה תופעת לוואי נוספת: האני מצטרף עם עוד “אני” אחרים שחושבים כמוהו, ומהדהד את עצמו שוב ושוב. הרעש גורם לנו לחשוב שנהיינו ל״כלל״, אבל בעצם, האני רק הרחיב וחיזק את האגואיזם שלו…

התורה חששה מכך ואולי לכן מיד עם סיום המיקוד על היחיד, אנחנו מקבלים את ברכת הכוהנים.

לברכת הכוהנים שלושה חלקים: ״יברכך ה׳ וישמרך״ – שזו הברכה הגשמית. רש״י אומר – ״שיתברכו נכסיך, ושלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך״… אכן, הקדושה אצלנו מחוברת לעולם הפיזי, בעולם הזה. גשם. יבול. הצלחה כלכלית. אם אדם רוצה למעט בענייני החומר, הוא יכול – בענייניו שלו (וגם זה נתון למחלוקת), אבל לא כשהוא מברך את הזולת.

על החלק השני של הברכה – “יאר ה׳ פניו אליך ויחונך״ – אומר רש״י שהקב״ה ״יראה לך פנים שוחקות, ויתן לך חן״ (תנחומא). נוכחות הקב״ה בחיינו היא הברכה הרוחנית, המשלימה את הברכה הראשונה, הפיזית. וכשנזכה לשתיהן ביחד, לכולנו, בלי הבדלים והפרדות, בלי אצבעות מאשימות, תלונות ומחשבות רעות, אלא כשאנחנו עומדים ביחד, נרגשים לפגוש אחד את השני, ב”ה, נזכה גם לשלום, כדברי החלק השלישי של הברכה.

הכוהנים נצטוו לברך בנשיאת כפיים כדי שלא יהיו רק מילים בפיהם אלא השראה להגשמה בפעולות ומעשים טובים (מבוסס על דברי ר׳ יוסף חיים קארו), ונאמר להם לברך ״את בני ישראל״ – לא לחפש את המצויינים והחשובים ולא את הגדולים והצדיקים, אלא לדעת שכל יהודי ראוי להתברך ולכן ״כה תברכו״, כמו שהם (פירוש של האדמו״ר ממודז׳יץ) ו״פנים אל פנים״ (ע״פ הגמרא בסוטה לח:ב). עוד נאמר לכוהנים לברך את בני ישראל ״באהבה״, אולי משום שיש 15 מילים לברכה, ו-15 בגימטריה שווה ״באהבה״ ואולי משום שנאמר ״ואהבך וברכך״ (דברים ז, יג) שהברכה תהיה מתוך אהבה.

ומה עלינו לעשות בזמן שהכוהנים מברכים? יש אומרים, שעל כל פסוק צריך להחזיר פסוק (סוטה לט) אבל הדעה שהתקבלה היא – להקשיב. לקבל. לספוג לתוכנו את האהבה של הקב״ה שהכוהנים מעבירים אלינו. לרגע, להגיד תודה שקטה.

ברכת הכוהנים נאמרה בלשון יחיד, ואומרים שזאת משום שהברכה העיקרית הנחוצה לבני ישראל היא אחדות, כמו במעמד הר סיני שנאמר ״ויחן שם ישראל״, וחז״ל דרשו – כאיש אחד, בלב אחד (מפירושי האדמו״ר ר׳ שלמה ליב מלנצ׳נה). וכאז כן היום.

שבת שלום.

The Priests’ Blessing with Love – the Torah portion of Naso

“Look!” a random person stops me on the street, “in Jerusalem you can’t just walk without looking around! Look at the arches! The stones! It’s something… amazing”! Amidst rivers of people reliving the pilgrimage to the Temple this Shavuot, she tells me that she has been evacuated, from Kiryat Shmona, living for over a year in a small room in the city. When I try to be compassionate, she dismisses me: “Gd blessed me! To be in the Holy City!”….

I am amazed. How to feel Gd’s blessing, and how to pass it on? This is also the challenge facing the priests who are commanded to bless the Children of Israel in the Torah portion of Naso, the longest in the Torah with 176 verses, parallel to the longest chapter in Psalms (chapter 119) and the longest tractate in the Talmud (Bava Batra with 176 pages), as they tell us about the connection between the different parts of the Torah. Why so long? Perhaps because this Torah reading is always close to the holiday of Shavuot and the Giving of the Torah (before or after) and wants to feel like being at the head of a spring of fresh water that flows in all directions.

The book of Numbers – ‘In the Desert’ – named after this place where everything is open and possible, and which we began last week – shares the challenges that have come our way on topics such as leadership, community, the Land of Israel, dealing with different groups within and outside, including even enemies. But it opens by addressing matters of the individual, because only after we assist the individual in finding a complete place between him and his Other (the Sota, the Metzora) and between him and his Gd (the Nazirite) and from there also, between him and himself, we can move onward to the Whole.

The healthy individual is necessary for society, and at the same time, there is also a danger to a treatment that focuses on the individual: an illusion is created that all that matters is how I feel, what I want, me and me and me….. This is a serious and aggravating side effect of the treatment, and in our day, it has had another side effect: the self joins in with other “me’s” who all think alike, echoing each other over and over again. The noise makes one think that we have become the “Whole”, but in fact, the self has only expanded and strengthened its egoism…

The Torah feared this and perhaps that is why, immediately after we complete the focus on the individual, we receive the priestly blessing.

The priestly blessing has three parts: “May Gd bless you and keep you” – which is the physical blessing. Rashi says – “May your possessions be blessed, and may robbers not come upon you to take your wealth”… Indeed, holiness for us is connected to the physical world, in this world, here and now. Rain. Harvest. Financial success. If a person wants to be modest in materialism, he may do so – in his own affairs (and even this is subject to dispute), but not when blessing others.

Regarding the second part of the blessing – “May Gd shine His countenance upon you and be gracious to you” – Rashi says that the Blessed One “will show you a gentle, happy face, and grant you favor” (Tanchuma). The presence of Gd in our lives is the spiritual blessing, which complements the first, physical blessing. And when we merit both together, for all of us, without differences and separations, without ponting accusing fingers, complaints and bad thoughts, but when we stand together, excited to meet each other, we will also merit Peace, as the third part of the blessing says.

The priests were commanded to pronounce the blessing by raising their hands so that there would not be just words in their mouths but inspiration for fulfillment in good deeds and actions (based on the words of Rabbi Yosef Chaim Karo), and they were told to bless “the People of Israel” – not to look for the distinguished and important, nor the great and righteous, but to know that every Jew deserves to be blessed and therefore should be “blessed in this way,” as we are (from the Rebbe of Modzitz) and “face to face” (according to the Gemara in Sota 38:b). The priests were also told to bless the People of Israel “with love,” perhaps because there are 15 words for the blessing, and 15 in the gematria equals be’ahava, “with love,” and perhaps because it says “and I will love you and bless you” (Deuteronomy 7:13) that the blessing should be out of love.

And what should we do while the priests bless us? Some say that for every verse, a verse should be said back (Sota 39;a), but the accepted opinion is – to listen. to receive. to absorb into ourselves the love of Gd that the priests convey to us. For a moment, to just say a silent thank you.

The Priestly Blessing was said in the singular, and it is said that this is because the main blessing necessary for the Children of Israel is unity, as in the event of Mount Sinai, when it was said, “and Israel camped (in the singular) there near the mountain”, and the Sages taught – as one, with one heart (from the commentaries of the Rebbe, Rabbi Shlomo Leib of Lanzana). And this is still the blessing we need today.

Shabbat Shalom.

From the Kotel Heritage, recordings of the Priestly Blessing at the Kotel;
https://thekotel.org/he/tag/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9D/