Torah & more… תורה ועוד

פול סיימון שר את פרשת ״בהעלותך״

איפה הקו בין להתלונן, ובין לספר למישהו על כאב כלשהו? המילון מגדיר תלונות כ״ביטוי של אי שביעות רצון או מטרד ממשהו; להגיד שאדם סובל (כאב או תסמין אחר של מחלה)״. זה נשמע דבר שבסדר לעשות, במיוחד בעולם שלנו שבו אנחנו מתבקשים ״להיות פתוחים לגבי הרגשות שלנו״ ו״לשתף מה קורה״ … ובכל זאת, איכשהו, לתקשר בצורה פתוחה לגבי כאב – מותר, ול״תלונה״ – יש שם רע.

בפרשת השבוע ״בהעלותך״, אחרי כל ההכנות החגיגיות – עבודת המשכן, כולל הדלקת המנורה ע״י אהרון ועבודת הלויים, חגיגת הפסח בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים וקביעת פסח שני, תיאור הקמת המשכן ופרוקו ופרשת החצוצרות, ודוקא שם, באמצע ה-וואו, אנחנו פוגשים את בני ישראל מתלוננים. הסצינה לעיתים קרובות מעוררת אנחות, גיחוך וצחקוק: או, תראו אותם… הם כל הזמן מתלוננים… רק יצאו ממצרים וכבר … הכל יש להם, מן מהשמים, מים זמינים,  ענני כבוד, ועדיין… אוי, כמה חסרי הכרת הטוב…

אבל לפני שנצביע ״עליהם״, אולי נחשוב על זה מחדש. ננסה לדמיין אותנו לא 40 שנה, מספיק 40 יום… בעצם, למה ללכת רחוק? אפשר גם לבדוק אותנו במשך 40 שעות… כמה זמן אנחנו הולכים בלי להתלונן? רדיו, טלויזיה, אתרים באינטרנט… האם יש מצב שנוכל להוריד את מכסת התלונות, האישית והלאומית, לרק אחת ביום? איך היה נראה ספר ״במדבר״ שלנו, לו מישהו שמר רשימת התלונות שלנו? לו מישהו ספר לנו כמה אנחנו מתלוננים כיום…

לכן, אני חושבת שבני ישראל במסעם במדבר מתלוננים מעט מאוד, וכשהם עושים זאת, חשוב לא לזלזל בזה (לא היינו רוצים שמישהו חלילה יזלזל בתלונות שלנו…), אלא לנסות להבין מה קרה שם, ולא רק מה היתה התלונה עצמה, אלא במיוחד, מה קרה ברגע ממש לפני.

בפרשת השבוע שלנו, ״בהעלותך״ הדבר האחרון לפני התלונות הן כל ההכנות החגיגיות למסע. בעצם ספר במדבר וכל התורה כולה, היו צריכים להסתיים בדיוק ברגע החגיגי הזה:

״וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ (במדבר י, לה-לו).

זהו. אנחנו בסה״כ שלושה ימים מהיעד. ונגיד שהבשר לא משהו, והתעייפנו מהמן והענן כבר לא מרגש כמו שהיה בהתחלה, ובכל זאת. הרי כל מי שעושה טרק – או כל מסע אחר, פיזי, אקדמאי, מה שלא יהיה – מכיר את הרגע הזה של, די אין לי כוח, את הנשימה העמוקה, ואת הרגע שבא אחריו, של – תיכף נגיע, תהיה מקלחת, יהיה אוכל, נוריד את התרמיל… ואם לנו אין אותו, יש מישהו לידינו שיכול לחבק, להגיד, שזה בסדר, בסה״כ עוד שלושה ימים ואח״כ, כל הדבש והחלב שבעולם…?!

אך קריאה מדוקדקת מגלה שבני-ישראל אינם מתלוננים על “משהו”; הם – מתלוננים. נקודה. פול סיימון שר, ״אתה יודע, שככל שהיעד שלך קרוב יותר, כך אתה מחליק ומתרחק ממנו יותר״… בני ישראל לא מתלוננים למרות שהם קרובים לארץ, אלא דוקא בגלל.

מסתבר שיש משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, וזו… ההצלחה, גם אם הפחד הזה אינו תמיד מודע, והוא בא לידי ביטוי כאן: בני ישראל, כל כך קרובים להשגת מטרת המסע שלהם, מתחילים לקבל ״רגליים קרות״. המדרש אומר על פסוק הפתיחה כאן “ויסעו מהר ה’”… (במדבר י,לג) שהיה צריך להיות כתוב לא רק ״מ״, אלא בעיקר ״אל״, אך בגמרא נאמר שהם ״נסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, למרות שהקב״ה היה מוכן להכניס אותם לארץ מיד, הם ברחו, קצת כמו ילד הבורח מבית הספר (שבת 116: א).

והסיפור כמובן לא הסתיים עם בני ישראל, אי שם במדבר. עדיין השאלה עולה לא פעם: האם אנחנו לארץ רק כדי לברוח “מ”… או כדי ״ללכת אל״? יתכן שאפשר להבין את המחלוקות שלנו כיום כעוסקות בתמונות השונות, ואולי רק בחלקי התמונות שיש לכל אחד מאיתנו בתשובה לשאלה הזו. כך או כך, נדמה שנרוויח אם נצליח לעשות את זה עם קצת פחות תלונות…

שבת שלום.

Paul Simon Sings “Beha’alotcha”

Where is the line between complaining and telling someone about a pain or discomfort? The dictionary defines a complaint as “an expression of dissatisfaction or annoyance about something; stating that one is suffering (pain or another symptom of illness).” That sounds like something acceptable to do—especially in today’s world, where we are encouraged to “be open about our feelings” and “share what’s going on.” And yet, somehow, communicating openly about pain is acceptable, while “complaining” has a bad rap.

In this week’s Torah portion, Beha’alotcha, after all the festive preparations—the construction of the Tabernacle, including Aaron lighting the menorah and the Levites’ service, the first celebration of Passover since the Exodus and the establishment of Pesach Sheni, the description of the erecting and dismantling of the Tabernacle, and the trumpets’ narrative—right in the middle of all that wow, we encounter the Children of Israel complaining.

This scene often evokes sighs, chuckles, and eye-rolls: Oh, look at them… they’re always complaining… they just left Egypt and already… They have everything—manna from heaven, accessible water, clouds of Glory—and still… oh, how ungrateful…

But before we point fingers at them, maybe it’s worth rethinking this. Let’s try to imagine ourselves—not for 40 years, just for 40 days… actually, why go that far? Even 40 hours… how long do we go without complaining? Radio, television, internet sites… could we reduce our personal and national complaint quota to just one a day? What would our own Book of Numbers look like if someone kept a log of our complaints? If someone counted how much we complain today…

That’s why I think the Children of Israel actually complain very little during their journey in the desert—and when they do, it’s important not to dismiss it (after all, we wouldn’t want anyone to dismiss our complaints), but instead, to try and understand what happened—not only the complaint itself, but especially what happened just before.

In the Torah portion of Beha’alotcha, the very last thing before the complaints is all the festive preparation for the journey. In fact, the Book of Numbers—and maybe the entire Torah—could have ended right at that celebratory moment:

“Whenever the Ark set out, Moses would say: Arise, ashemHaHashem! May Your enemies be scattered; may Your foes flee before You.
And when it came to rest, he said: Return, Hashem, to the countless thousands of Israel.”
(Numbers 10:35–36)

That’s it. They were only three days away from their destination. And let’s say the meat wasn’t great, the manna had gotten old, and the cloud no longer felt as magical as it did at first—still… Anyone who’s done a trek—or any kind of journey, physical, academic, or otherwise—knows that moment of “I’m done, I’ve had enough,” the deep breath, and then the moment after: “We’re almost there, there’ll be a shower, food, we’ll drop the backpack…” And if we don’t have it in ourselves, there’s someone next to us who can hug us and say: “It’s okay. Just three more days. And after that—all the milk and honey in the world…”

But a close reading shows that the Israelites aren’t complaining about something; they are simply complaining. Period.

Paul Simon sings, “You know, the nearer your destination, the more you’re slip slidin’ away…” The Israelites aren’t complaining despite being close to the Land, but because they are.

It turns out there’s something even scarier than failure—and that is… success. Even if that fear isn’t fully conscious, it manifests here: the Israelites, so close to achieving the goal of their journey, are getting cold feet.

The Midrash, commenting on the opening verse here—“They traveled away from the Mountain of Hashem…” (Numbers 10:33)—says, it should not only say “from” but especially “toward.” Yet the Talmud says they “fled from the Mountain of Hashem like a child running away from school,” unwilling to hear words of Torah (Shabbat 116a). That is, even though Gd was ready to bring them into the Land immediately—they ran away. Like a kid sneaking out of class.

And of course, the story didn’t end with the Israelites somewhere in the desert. The same question still arises for us: Are we going to the Land of Israel, just to run from something—or in order to go toward something?

It’s possible to understand some of today’s disagreements as relating to different images—or even just fragments of images—that each of us holds in answering that very question.

Either way, it seems we’d benefit if we managed to do it with just a little less complaining…

Shabbat Shalom.

ברכת הכוהנים – באהבה – פרשת נשא

״תראי,, עוצרת אותי מישהי ברחוב, ״בירושלים אי אפשר ללכת ככה בלי להסתכל מסביב! תראי את הקשתות! האבנים! זה משהו… מדהים״! בתוך נהרות של אנשים המחיים מחדש את העליה לרגל לבית המקדש בחג השבועות הזה, היא מספרת לי שהיא מפונה, מקרית שמונה, כבר יותר משנה בחדר קטן בעיר. כשאני מנסה להשתתף בכאבה, היא מבטלת אותי:  ״הקב״ה ברך אותי! להיות בעיר הקודש!״….

אני נפעמת. איך להרגיש את ברכת הקב״ה, ואיך להעביר אותה הלאה? זה גם האתגר שעומד בפני הכוהנים המצווים לברך את בני ישראל בפרשת ״נשא״, הארוכה ביותר בתורה עם 176 פסוקים כמו גם פרק התהילים הארוך ביותר (פרק קי”ט) וכמו המסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא עם 176 דפים), כמספרים לנו על הקשר בין החלקים השונים של התורה. למה כל כך ארוך? אולי מפני שקריאת התורה הזו תמיד קרובה לחג השבועות ומתן התורה (לפני או אחרי) ורוצה להרגיש כמו להיות ליד ראש מעין מים מתוקים ששוצפים לכל עבר.

ספר במדבר – שנקרא על שם המקום הזה שבו הכל פתוח ואפשרי ושאותו התחלנו בשבוע שעבר – משתף באתגרים שקרו לנו בדרך בנושאים כמו מנהיגות, קהילה, ארץ ישראל, התמודדות עם קבוצות שונות בתוך ומחוץ לעם ישראל כולל אויבים. אבל הוא נפתח בענייני היחיד, כי רק אחרי שנעזור לפרט למצוא את מקומו השלם בינו לבין זולתו (הסוטה, המצורע) ובינו לבין אלוהיו (הנזיר) ומתוך כך גם, ב״ה, בינו לבין עצמו, נוכל להתקדם לתיקון כלל.

היחיד הבריא הכרחי לחברה, ויחד עם זאת, לטיפול הממוקד בפרט יש גם סכנה: נוצרת אשליה שכל מה שחשוב זה רק איך אני מרגיש, ומה בא לי ומה אני ואני… זו תופעת לוואי חמורה ומחמירה של הטיפול, ובימינו, נהייתה לה תופעת לוואי נוספת: האני מצטרף עם עוד “אני” אחרים שחושבים כמוהו, ומהדהד את עצמו שוב ושוב. הרעש גורם לנו לחשוב שנהיינו ל״כלל״, אבל בעצם, האני רק הרחיב וחיזק את האגואיזם שלו…

התורה חששה מכך ואולי לכן מיד עם סיום המיקוד על היחיד, אנחנו מקבלים את ברכת הכוהנים.

לברכת הכוהנים שלושה חלקים: ״יברכך ה׳ וישמרך״ – שזו הברכה הגשמית. רש״י אומר – ״שיתברכו נכסיך, ושלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך״… אכן, הקדושה אצלנו מחוברת לעולם הפיזי, בעולם הזה. גשם. יבול. הצלחה כלכלית. אם אדם רוצה למעט בענייני החומר, הוא יכול – בענייניו שלו (וגם זה נתון למחלוקת), אבל לא כשהוא מברך את הזולת.

על החלק השני של הברכה – “יאר ה׳ פניו אליך ויחונך״ – אומר רש״י שהקב״ה ״יראה לך פנים שוחקות, ויתן לך חן״ (תנחומא). נוכחות הקב״ה בחיינו היא הברכה הרוחנית, המשלימה את הברכה הראשונה, הפיזית. וכשנזכה לשתיהן ביחד, לכולנו, בלי הבדלים והפרדות, בלי אצבעות מאשימות, תלונות ומחשבות רעות, אלא כשאנחנו עומדים ביחד, נרגשים לפגוש אחד את השני, ב”ה, נזכה גם לשלום, כדברי החלק השלישי של הברכה.

הכוהנים נצטוו לברך בנשיאת כפיים כדי שלא יהיו רק מילים בפיהם אלא השראה להגשמה בפעולות ומעשים טובים (מבוסס על דברי ר׳ יוסף חיים קארו), ונאמר להם לברך ״את בני ישראל״ – לא לחפש את המצויינים והחשובים ולא את הגדולים והצדיקים, אלא לדעת שכל יהודי ראוי להתברך ולכן ״כה תברכו״, כמו שהם (פירוש של האדמו״ר ממודז׳יץ) ו״פנים אל פנים״ (ע״פ הגמרא בסוטה לח:ב). עוד נאמר לכוהנים לברך את בני ישראל ״באהבה״, אולי משום שיש 15 מילים לברכה, ו-15 בגימטריה שווה ״באהבה״ ואולי משום שנאמר ״ואהבך וברכך״ (דברים ז, יג) שהברכה תהיה מתוך אהבה.

ומה עלינו לעשות בזמן שהכוהנים מברכים? יש אומרים, שעל כל פסוק צריך להחזיר פסוק (סוטה לט) אבל הדעה שהתקבלה היא – להקשיב. לקבל. לספוג לתוכנו את האהבה של הקב״ה שהכוהנים מעבירים אלינו. לרגע, להגיד תודה שקטה.

ברכת הכוהנים נאמרה בלשון יחיד, ואומרים שזאת משום שהברכה העיקרית הנחוצה לבני ישראל היא אחדות, כמו במעמד הר סיני שנאמר ״ויחן שם ישראל״, וחז״ל דרשו – כאיש אחד, בלב אחד (מפירושי האדמו״ר ר׳ שלמה ליב מלנצ׳נה). וכאז כן היום.

שבת שלום.

The Priests’ Blessing with Love – the Torah portion of Naso

“Look!” a random person stops me on the street, “in Jerusalem you can’t just walk without looking around! Look at the arches! The stones! It’s something… amazing”! Amidst rivers of people reliving the pilgrimage to the Temple this Shavuot, she tells me that she has been evacuated, from Kiryat Shmona, living for over a year in a small room in the city. When I try to be compassionate, she dismisses me: “Gd blessed me! To be in the Holy City!”….

I am amazed. How to feel Gd’s blessing, and how to pass it on? This is also the challenge facing the priests who are commanded to bless the Children of Israel in the Torah portion of Naso, the longest in the Torah with 176 verses, parallel to the longest chapter in Psalms (chapter 119) and the longest tractate in the Talmud (Bava Batra with 176 pages), as they tell us about the connection between the different parts of the Torah. Why so long? Perhaps because this Torah reading is always close to the holiday of Shavuot and the Giving of the Torah (before or after) and wants to feel like being at the head of a spring of fresh water that flows in all directions.

The book of Numbers – ‘In the Desert’ – named after this place where everything is open and possible, and which we began last week – shares the challenges that have come our way on topics such as leadership, community, the Land of Israel, dealing with different groups within and outside, including even enemies. But it opens by addressing matters of the individual, because only after we assist the individual in finding a complete place between him and his Other (the Sota, the Metzora) and between him and his Gd (the Nazirite) and from there also, between him and himself, we can move onward to the Whole.

The healthy individual is necessary for society, and at the same time, there is also a danger to a treatment that focuses on the individual: an illusion is created that all that matters is how I feel, what I want, me and me and me….. This is a serious and aggravating side effect of the treatment, and in our day, it has had another side effect: the self joins in with other “me’s” who all think alike, echoing each other over and over again. The noise makes one think that we have become the “Whole”, but in fact, the self has only expanded and strengthened its egoism…

The Torah feared this and perhaps that is why, immediately after we complete the focus on the individual, we receive the priestly blessing.

The priestly blessing has three parts: “May Gd bless you and keep you” – which is the physical blessing. Rashi says – “May your possessions be blessed, and may robbers not come upon you to take your wealth”… Indeed, holiness for us is connected to the physical world, in this world, here and now. Rain. Harvest. Financial success. If a person wants to be modest in materialism, he may do so – in his own affairs (and even this is subject to dispute), but not when blessing others.

Regarding the second part of the blessing – “May Gd shine His countenance upon you and be gracious to you” – Rashi says that the Blessed One “will show you a gentle, happy face, and grant you favor” (Tanchuma). The presence of Gd in our lives is the spiritual blessing, which complements the first, physical blessing. And when we merit both together, for all of us, without differences and separations, without ponting accusing fingers, complaints and bad thoughts, but when we stand together, excited to meet each other, we will also merit Peace, as the third part of the blessing says.

The priests were commanded to pronounce the blessing by raising their hands so that there would not be just words in their mouths but inspiration for fulfillment in good deeds and actions (based on the words of Rabbi Yosef Chaim Karo), and they were told to bless “the People of Israel” – not to look for the distinguished and important, nor the great and righteous, but to know that every Jew deserves to be blessed and therefore should be “blessed in this way,” as we are (from the Rebbe of Modzitz) and “face to face” (according to the Gemara in Sota 38:b). The priests were also told to bless the People of Israel “with love,” perhaps because there are 15 words for the blessing, and 15 in the gematria equals be’ahava, “with love,” and perhaps because it says “and I will love you and bless you” (Deuteronomy 7:13) that the blessing should be out of love.

And what should we do while the priests bless us? Some say that for every verse, a verse should be said back (Sota 39;a), but the accepted opinion is – to listen. to receive. to absorb into ourselves the love of Gd that the priests convey to us. For a moment, to just say a silent thank you.

The Priestly Blessing was said in the singular, and it is said that this is because the main blessing necessary for the Children of Israel is unity, as in the event of Mount Sinai, when it was said, “and Israel camped (in the singular) there near the mountain”, and the Sages taught – as one, with one heart (from the commentaries of the Rebbe, Rabbi Shlomo Leib of Lanzana). And this is still the blessing we need today.

Shabbat Shalom.

From the Kotel Heritage, recordings of the Priestly Blessing at the Kotel;
https://thekotel.org/he/tag/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%9D/

(סולמות וחבלים: המשך מסע הקדושה בפרשת ״אמור״ (וסיפור אחרי האנגלית…

ספר ויקרא ממשיך ומטפס בסולם הקדושה גם בפרשה זו. אחרי שבתחילת הספר דנו בחפצים ואנשים על מורכבויותיהם, פרשת ״אמור״ מתחילה בדינים הקשורים לקדושת הכהונה, ומשם, עוברת לעסוק בקדושת הזמן – בשבת ובמועדים. לא במקרה, הפרשה הבאה תעסוק בקדושת ארץ ישראל. קדושת הזמן היא זו המחברת בין קדושת האדם לקדושת המקום. 

כשהתורה מדברת בפרשת ״אמור״ על קדושת הזמן, היא מתחילה ביום השבת. יום השבת נקבע מששת ימי בראשית ע״י הקב״ה. לאדם אין בכך חלק. אם מישהו נתקע על אי בודד בלי לוח שנה, יספור 6 ימים וביום השביעי – יציין את יום השבת, בדיוק כמו בבריאה.

לעומת זאת, החגים והמועדים – פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת נקבעים על ידי האדם. כיום יש לנו לוח מסודר, אבל בעבר, היו אלה העדים שיצאו וראו את הירח ולפי עדותם בית הדין ציין את ראש החודש ומשם נבנה לוח השנה. לא פעם הדבר גרר ויכוחים מרים שחשיבותם ברורה: בלי לוח שנה מוסכם, לא נוכל לעשות שום דבר ביחד.

אפשר לראות שזה גם משתקף בהלכות בזמנים השונים: בשבת אסורה כל מלאכה. ביום טוב, יש קצת מלאכות שמותר לעשות. בשבת – רק הקב״ה פעל – ברא את העולם, הוציא אותנו ממצרים – ואנחנו היינו פאסיבים לחלוטין. לכן, אפשר להגיד שזה הזמן ״שלו״. החגים מזכירים אירועים שבהם היינו שותפים. בפסח אמנם הקב״ה הוציא אותנו ממצרים, אבל גם אנחנו היינו צריכים להשתתף: לסמן את הבתים, וללכת. כך בחג, גם אנחנו חלק מהקדושה ויש לנו מלאכות שמותר לנו לעשות.

הרב אורי שרקי טוען ש״ככל שההיסטוריה מתקדמת, השותפות של האדם ביצירת הקדושה גדולה יותר״. לדוגמא, בחג הפורים כמעט הכל נעשה על ידי אנשים ומיעוט ע”י הקב”ה. כך גם כמעט כל המלאכות מותרות בפורים, אבל מלאכות מועטות כמו נטיעת עצים ובניין בתים נאסרו על ידי חכמים. בחנוכה, בניגוד לפורים, רבים מעם ישראל השתתפו בצורה פעילה במלחמה (ולא רק מרדכי ואסתר), ולכן בחג החנוכה כל המלאכות מותרות חוץ מאי עשיית מלאכה חצי שעה אחרי זמן הדלקת הנרות – זכר להתערבות הא-להית במהלך המאורעות. 

ובימינו, אנחנו חוגגים את יום העצמאות ויום ירושלים, ימים שבהם קרו הרבה ניסים אך ללא שבירת חוקי הטבע באופן מופגן כמו בקריעת ים סוף למשל. והתוצאה, ימים שבהם כל המלאכות מותרות, ועדיין מרגישים כמו חג, כשיותר ויותר אנשים לובשים חולצות לבנות וככלל, בגדים חגיגיים, ויוצרים אירועים לאומיים משמחים. 

בפרשת ״אמור״, בפרק כ״ג שבספר ויקרא, נמצאת השבת וכל החגים התורניים, כולל ספירת העומר. פרק כ״ד, המחבר בין קדושת הזמן לקדושת ארץ ישראל, מאגד שלושה אירועים שגם הם נראים כבלתי קשורים לשום דבר, אך קריאה מדוקדקת יכולה לגלות בתוכם רמזים עלומים לחנוכה, פורים, ויום העצמאות. 

וזה לא הדבר היחיד שהתורה רומזת בפרקים אלו. בפרק כג, פסוק כד נאמר: “דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש”. כמובן, מדובר כאן על ראש השנה, יום התרועה עד ימינו. ולמה לא אמרה התורה את הדברים במפורש? יתכן שהתורה יודעת שאנחנו יודעים במה מדובר. בפרשה הבאה נראה שהיום בו יש מצווה לתקוע בשופר הוא יום הכיפורים של היובל, על מנת לשחרר את העבדים. אז מה קרה מבחינה היסטורית בראש השנה? כל חג הוא תזכורת לאירוע בהיסטוריה שלנו כעם.

לפי חז״ל, בראש השנה בטלה העבדות במצרים (מסכת ראש השנה, דף י-יא)!! ומה עם פסח? פסח היה היום בו יצאו בני ישראל ממצרים, אולם הם לא עבדו עד הדקה התשעים, אלא כבר קבלו שחרור מהעבדות, בתקופת המכות. זו היתה תקופה מסוכנת ביותר, כי כל אחד יכול היה להגיד לעצמו, בעצם, לא כל כך רע כאן, אולי נשאר? חצי שנה לאחר מכן, הגיעה סופסוף, יציאת מצרים (ביום טוב ראשון של פסחו) וקריעת ים סוף (בשביע של פסח). קבלת הלוחות ואירוע ״מתן תורה״ היה בשבועות, אך רק ביום הכיפורים, נסלח חטא העגל ומשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. כלומר – המאורע הראשון היה בראש השנה ולאחר שנה ועשרה ימים היה המאורע האחרון שהוא יום הכיפורים. זה גם מסביר למה בראש השנה אנחנו מתכוננים לשנה הבאה, וביום כיפורים מביעים חרטה על מה שעשינו – בשנה הקודמת, עם עשרה ימים של ״כפילות״, עשרת ימי תשובה!

מעניין שגם המבול היה שנה ועשרה ימים – מז’ בחודש השני ועד י”ז בחודש השני (ויש אומרים שזה היה באייר ויש אומרים שזה היה בחשוון). המבול היה חורבן העולם ויציאת מצרים היתה תיקון העולם. זהו מעגל החגים שלנו עד היום – תיקון ושמחה על התיקון, ועל האפשרות להוסיף קדושה בעולם. 

שבת שלום. 

Chutes & Ladders: Continuing the Holiness Journey with the Torah portion of Emor”

The Book of Leviticus continues to climb the ladder of holiness in this week’s Torah portion too. After discussing objects and people in their complexities at the beginning of the Book, “Emor” begins with laws related to the holiness of the priesthood, and moves on to holiness of time – Shabbat and the festivals. It is no coincidence that the next portion will deal with the holiness of the Land of Israel. The holiness of time is what connects the holiness of the human to the holiness of place.

When the Torah speaks here about the holiness of time, it begins with Sabbbat Shabbat was determined from the six days of Genesis by Gd, and the humans had no part in this. If someone were stranded on a deserted island without a calendar, s/he would count 6 days and on the seventh day – s/he would celebrate Shabbat, just as it was in Creation.

On the other hand, the holidays and festivals – Passover, Shavuot, Rosh Hashanah, Yom Kippur, Sukkot and Shemini Atzeret – are determined by man. Today we have an organized calendar, but in the past, it was the witnesses who went out and saw the moon rising, and according to their testimony the court determined the beginning of the month and from there the calendar was built. More than once, this caused major arguments, which can be understood, for without an agreed upon calendar. we can’t do anything.

We can see that this is also reflected in the laws of those different times: On Shabbat, all work is prohibited. On Yom Tov, there are some melachot (Shabbat & festival “crafts”) that are permitted. On Shabbat – only Gd acted – creating the world, bringing us out of Egypt – and we were completely passive. Therefore, we can say that this is “His” time. The holidays remind us of events in which we were more of partners. On Pesach, Gd did indeed bring us out of Egypt, but we also had to participate: mark our houses; walk. Thus, on the holidays, we are also part of the holiness and have melachot that we are permitted to do.

Rabbi Uri Sherki claims that “as history progresses, human’s participation in creating holiness is greater.” For example, on the holiday of Purim, almost everything is done by people and a little by Gd. Similarly, almost all melachot are permitted on Purim, but a few such as planting trees and building houses were forbidden by the Sages. On Hanukkah, unlike Purim, many of the people of Israel actively participated in the war (and not just Mordechai and Esther), and therefore on the holiday of Hanukkah all melachot are permitted except for not doing any melacha half an hour after the time of lighting the candles – a reminder of Divine intervention during the events.

And nowadays, we celebrate Independence Day and Jerusalem Day, days when many miracles occurred but without the laws of nature being broken in a demonstrative manner, as in the parting of the Sea, for example. The result is days when all melachot are permitted, and still feel like a holiday, with more and more people wearing white shirts and/or festive clothing, and creating joyful national events.

In the Torah portion of “Emor”, in chapter 23 of the book of Leviticus, one can easily find Shabbat and all the Torah holidays, including the counting of the Omer. Chapter 24, which connects the sanctity of time with the sanctity of the Land of Israel, brings together three events that also seem unrelated, but a careful read might reveal hidden hints of Hanukkah, Purim, and Israel’s Independence Day.

And this is not the only thing the Torah alludes to in these chapters. In chapter 23, 24 it says: “Speak to the children of Israel, saying, ‘In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a Sabbath of remembrance, a holy calling.’” Of course, this refers to Rosh Hashanah, the day of blowing the shofar, to this day. And why didn’t the Torah say this explicitly? Perhaps the Torah knows that we already know what it is all about. In the next portion, we will learn that the day on which there is a mitzvah to blow the shofar is Yom Kippur of the Jubilee year, in order to free the slaves. So what happened on Rosh Hashanah? Every holiday is a reminder of an event in our history as a people!

According to our sages, on Rosh Hashanah, slavery in Egypt was abolished (Tractate Rosh Hashanah, pages 10-11)!! And what about Pesach? Passover was the day the Israelites actually eft Egypt, but they did not work until the last minute; rather, they had already received liberation from slavery, during the period of plagues. This was an extremely dangerous period, because anyone could say to themselves, ‘actually, it’s not so bad here, maybe we should stay’? Six months later, the Exodus from Egypt finally arrived (on the first day of Passover) and the parting of the Red Sea (on the seventh day of Passover). The Tablets were received as the “Giving the Torah” was on Shavuot, but only on Yom Kippur was the sin of the Golden Calf forgiven and Moses descended from Mount Sinai with the second set of Tablets. In other words – the first event was on Rosh Hashanah and after a year and ten days the last event was Yom Kippur. This also explains why on Rosh Hashanah we prepare for the upcoming year, while on Yom Kippur we atone for what we did – in the previous year with ten days of “overlap”, the Ten Days of Teshuva!

It is also interesting that the flood ( during Noah’s time) was a year and ten days long – from the 7th of the second month to the 17th of the second month (some say it was in Iyar and some say it was in Cheshvan). The flood was the destruction of the world and the Exodus from Egypt was the tikun (repair / setting things right) of the world. This is the cycle of our holidays to this day – fixing and rejoicing in this process that offers the ossibility of adding holiness to the world.

Shabbat Shalom.

אגרת קולך לפרשת  אמור – שבת דורשות טוב

לזכר אבי מורי אהרון כהנא ז״ל שיום פטירתו חל השבוע

היה היה פעם, אי שם, איש עשיר שחי בעיירה קטנה. כל השבוע עבד קשה ובשבת הלך כמובן לבית הכנסת אך לפעמים במהלך קריאת התורה, נמנם לו על כסאו. הפעם כשהתעורר, נשאר בו כהד קטע מתוך פרשת השבוע, פרשת ״אמור״:

וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳ (ויקרא כד, ה-ו).

פרק כ״ד הוא פרק קצת תמוה. את פרשת ״אמור״ התחלנו עם הכוהנים ולאחר מכן, עברנו לפרק כ״ג המתאר את (כמעט כל) המועדים התורניים. ואז פרק כ״ד: המנורה, חלות הסולת. המקלל. מה הקשר? הרב אורי שרקי מלמד שספר ויקרא הוא מסע של עליה בקודש. אנחנו מתחילים מדומם, עוברים לבעלי חיים, לאנשים (קודם הקהל כולו ואח״כ הכוהנים), לקדושת הזמנים ולקדושת ארץ ישראל. לדעתו, מכיון שאנחנו באמצע קדושת הזמן, פרק כ״ד מרמז על חגים עתידיים שעוד נקבע: המנורה – על חנוכה, שתים עשרה חלות הסולת – על פורים, והמקלל, בן האישה הישראלית שרב עם איש ישראלי ונכשל בדיבורו – על יום העצמאות. 

נחזור לאיש שלנו המתעורר מתנומתו, ועדיין בליבו שומע: ״וְלָקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָאֶחָֽת׃ וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י ה׳״…

׳אין ספק שהקב״ה דבר אלי!׳, חושב האיש בליבו, ׳וזה מה שעלי לעשות: להביא שתים עשרה כיכרות לחם-סולת, ולשים אותן בבית הכנסת׳. כבר ביום ראשון, הוא חוזר עם שקית חלות טריות, מניח אותן בתוך ארון הקודש, מתפלל שהקב״ה יקבל את מתנתו. 

זמן קצר לאחר שהוא יוצא, נכנס השרת. בדמעות ובענווה הוא עומד מול ארון הקודש, מתחנן: “אנא ה׳, אני זקוק נואשות לעזרתך. אני לא מצליח לגמור את החודש… בבקשה שלח לי משהו להביא הביתה לאשתי ולילדי הרעבים״… הוא מסיים לנקות את בית הכנסת, את הבימה והשולחן, ואז פותח את ארון הקודש. הוא לא מאמין למראה עיניו כשלפניו, שקית גדולה ובה, לא אחת או שתיים, אלא 12 חלות טריות, בעלות ריח נפלא…

עוד באותו הערב חוזר העשיר לראות מה קרה עם מנחתו. ‏נוכל לדמיין לעצמנו את הפתעתו כשהוא רואה שהשקית איננה! הוא רץ הביתה לבשר לאשתו שמתנתם התקבלה. הם מחליטים להמשיך ולאפות עוד חלות, שוב הם מניחים אותן בארון הקודש, השרת העני מגיע, מלא תקווה והודאה, לוקח את המתנה וכך זה ממשיך

יום אחד, הם נתקלים זה בזה. מהר מאד, ההפתעה מתחלפת בכעס: “לא הקב״ה לקח את כיכרות הלחם, אלא שרת מסכן וחסר תועלת”?! “לא אלוקים נתן לי מנחה, אלא איש עשיר ששמע קולות כשישן בתפילה”?!
הרב ששומע את המהומה ויוצא לראות מה קורה. הוא מתבונן כה וכה, מחכה רגע שהם יקחו אויר, ואז פונה לשניהם ואומר: “זה באמת היה הקב״ה שקבל ונתן את המתנה שלכם. הידיים שלכם הם הידיים של הקב״ה שנותנות ומקבלות את מתנותיכם”.

שמעתי את הסיפור הזה לפני שנים רבות מהרב זלמן שכטר שלומי ז״ל. אני נזכרת בו לעיתים קרובות, במיוחד כשמגיעה פרשת התורה הזו, ואולי במיוחד בימים אלו שכל אחד יודע ״על בטוח״ מה השני צריך לעשות. הידיים שלנו הם הידיים של ה׳, שמקבלות ונותנות מתנות.

שבת שלום.  

פרשת אחרי-מות קדושים: ״קדושים תהיו כי קדוש אני״

״קדושים תהיו״, פותח פרק י״ט בספר ויקרא שגם פותח את פרשת קדושים, השניה מבין שתי הפרשות שנקרא בשבת זו. ״קדושים תהיו״. דיונים ארוכים נערכו מאז ומתמיד על המילה ״קדושים״. מה בדיוק פירוש המושג קדושה?
רש״י אומר: הֱווּ פְרוּשִׁים מִן הָעֲרָיוֹת וּמִן הָעֲבֵרָה… גם בספר שמות, לפני מתן תורה, כבר נאמר ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״… ודעה זו היא בסיס לפרשנים אחרים שיאמרו, קדושה היא המנעות, הבדלה, הפרדה מדברים מסוימים. הרש״ר הירש מוסיף ש״אף אחת מכל הכוחות והיכולות שהוענקו לאדם, מהאינטלקטואליים ביותר ועד לחושניים ביותר אינה טובה או רעה כשלעצמה. כולם ניתנים לו למטרות מועילות, כדי להגשים את רצון האל עלי אדמות. החוק האלוהי מקצה להם מטרה חיובית וגבול שלילי. בשירות המטרה האלוהית הזו, ובתוך גבול אלוהי זה, הכל קדוש וטוב. בהסתלקות ממטרה זו ומחוץ לגבול זה, מתחיל הרע והרע״… 

בתחילת פרשת “אחרי מות” אנחנו רואים שיש רק אדם אחד בישראל – הכהן הגדול – שמותר לו להתקרב אל הקודש פנימה (אל קודש הקודשים במקדש) לאחר הכנות רבות (טבילות, לבוש מסוים ועוד) ודווקא ביום מסוים בשנה (יום הכיפורים). יכולנו לחשוב שרק הוא ורק כך, אך מיד בפרשה הבא נאמר – “דבר אל כל עדת בני ישראל אמור אליהם: קדושים תהיו” (ויקרא י”ט, ב). 

מסתבר שהציפייה של התורה מכולנו היא לעשות כל יום עבודה כמו זו שהיתה מוטלת על הכהן הגדול פעם בשנה, ובאותה חרדת קודש, ורק כך, כל ישראל יהיו קדושים. 

הנושא הזה מעלה את השאלות, האם ישנו פוטנציאל יהודי ייחודי? האם מדובר כאן על כל פרט או איזהשהו כלל? האם זהו ענין לזמן מסוים או ״תמיד״? קרוב לוודאי שגם אם היינו אומרים כן לפוטנציאל הייחודי (וגם בזה יש ״אתגרים״ לא מעטים), הרי שזהו פוטנציאל שצריך להתגלות ולצאת אל הפועל. על כל פרט לעבוד למענו, ואין לנו ״ביטוח״ שזה כאן ועכשיו, ואצל כולם. זה האתגר.

כותב הרב אברהם אנגלי בעלון שבת האחרונה: ״בעבודת ה׳ הקשר אל הכלל איננו ״עוד״ מעלה טוב. אלא, זהו חלק בלתי נפרד מהקשר אל הקב״ה. השראת השכינה בעולם איננה ניתנת ליחידים, אלא רק לכלל ישראל״. הרמב״ם כותב: ״הפורש מדרכי ציבור ואע״פ שלא עבר עברות אלא נבדל מעדת ישראל… הולך בדרכו… וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא״… רעיון זה משתקף כמעט בכל התפילות שלנו: ״אבינו, מלכנו״, אנחנו אומרים בגוף ראשון רבים, ״אלוקינו מלך העולם״, אנחנו אומרים בכל ברכה, ״ופרוש עלינו סוכת שלומך״… וכן הלאה. 

רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין כותב על הפסוק שלנו: ״אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו, להתפלל ביחיד, בלתי אפשרי שישיג הקדושה העליונה… ולזה מדייק רש״י שפרשה זו נאמרה בהקהל, זו דוקא… אם האדם ירצה להמשיך את קדושת הבורא ברוך הוא, אי אפשר אלא בהקהל יחד, לעבדו שכם אחד״. 

המילים האלה כאילו נאמרו אלינו, דוקא לזמננו. כשאני מזכירה אותן, מישהו מיד עונה לי, ״כן, בדיוק! אבל הם- יהיו אשר יהיו אותם ההם – לא עושים את זה. ראית איך…״? וזה בדיוק הענין. אין שם ״הם״, רק ״אנחנו״. 

אז מה לעשות? 

הפרשה ממשיכה ונותנת לנו רשימה ארוכה, וכל אחד יכול למצוא משהו ברשימה, כולל לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ … וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ (ויקרא יט:יז-יח – איך כבר אז ידעו שנזדקק למצוות האלה??). ואם זה ממש קשה לנו, אז אפשר וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל… כמו הקב״ה שקודם כל נטע גן בעדן, או – מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן… (פסוקים שפעם היו תלויים באוטובוסים…) ועוד ועוד… 

לפעמים אני מרגישה שאנחנו כמו ילדים שעובדים על פאזל של 1000 חלקים, בלי שיש לנו את התמונה הסופית. לפעמים אנחנו חושבים שלמשל, החלקים הכחולים שמצאנו הם הים, אבל בהמשך מתברר שזה השמים, האדום – האם הוא פרח או ארובה או עפיפון? והירוק, זה עץ או חולצה של ילד או אוטו? אנחנו מתחילים לצעוק אחד על השני בתסכול, אבל באמת, לא נדע עד שהכל יתחבר. כל מה שברור זה שאת הפאזל צריך להרכיב – בענווה רבה – מכל החלקים שלפנינו, ושאפילו שעוד לא ברור לנו איך בדיוק, רק כך נוכל להיות מי שאנחנו ואולי אפילו קהל קדוש.

שבת שלום. 

“You shall be holy,” so begins chapter 19 in the Book of Leviticus, which also opens the Torah portion of Kedoshim, the second of the two portions we will read this Shabbat. “You shall be holy.” Extensive discussions have been held since way back about the word “holy.” What exactly does holiness mean?

Rashi says: “Separate yourselves from sexual lewdness and from transgressions”… Likewise, in the Book of Exodus, before the Giving of the Torah, it was already said, “And you shall be to me a kingdom of priests and a holy nation”… and this opinion is the basis for other commentators who will say that holiness is the avoidance, separation, detachment from certain things. 

Rav Samson Raphael Hirsch adds that “none of the powers and abilities granted to the human, from the most intellectual to the most sensual, is neither good or bad in itself. They are all given for useful purposes, in order to fulfill God’s will on earth. The divine law assigns them a positive purpose and a negative boundary. In the service of this divine purpose, and within this divine boundary, everything is holy and good. In departing from this purpose and outside this boundary, evil begins”…

At the beginning of this double portion, the Torah portion of “Acharei Mot”, we see that there is only one person in Israel – the High Priest – who is permitted to approach Holiness (the Holy of Holies in the Temple) after many preparations (immersion in the mikveh,donning  certain clothing, etc.) and precisely on one certain day of the year (Yom Kippur). We could have thought that only he and only then and there, but immediately in the next portion it is said – “Speak to the whole assembly of the Children of Israel and say to them: You shall be holy” (Leviticus 19:2).

It turns out that the Torah expects all of us to do every day the kind of work the High Priest did once a year, and with the same awe of holiness; and that only in this way, all of Israel can be holy.

This issue raises a question, like, is there a unique Jewish potential? Is this about every individual or the general public? Is it a matter of a certain time or “always”? It is almost certain that even if we were to say yes to the unique potential (and even then, there are quite a few “challenges”), then this is a potential that needs to be revealed and put into practice. Each individual must work for it, and we have no “assurance” that it is automatically so. This is the challenge.

Rabbi Avraham Angli writes in the last Shabbat bulletin: “In the work of Gd, the communal connection is not “one more thing” does not “more” thing. Rather, it is an inseparable aspect of the relationship with Gd. The Shekhinah’s inspiration in the world is not given to individuals, but only to all of Israel.” 

Maimonides writes: “He who withdraws from the ways of the community and despite not having committed any transgressions, keeps separated from the community of Israel… walks in his own way… and behaves as if he is of them, has no part in the world to come”… This idea is reflected in almost all of our prayers: “Our Father, our King,” we say in the first person plural, “Our Gd, the King of the World,” we say in every blessing, “Spread over us the shelter of peace”… and so on.

Rabbi Klonymus Kalman Halevi Epstein writes about our verse: “If a person wants to withdraw himself from the community and isolate himself so he may alone, it is impossible for him to achieve supreme holiness… And for this reason Rashi is precise that this portion was said when we’re congregated, precisely this… If a person wants to continue the holiness of the Creator, blessed be He, it is impossible to do, except in a congregation together, to worship Him as one.”

These words seem to have been spoken to us, especially at this time. When I mention them, someone immediately replies, “Yes, exactly! But they – (whoever they are) – don’t do that! Did you see how…”? And that’s exactly the point. There is no “they”, only “us”.

So what to do?

The Torah goes on to give us a long list, and anyone can find something on the list to do, including “do not hate your brother in your heart … and you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:17-18 – how did they know then that we would need these commandments??). And if it’s really hard for us, then maybe, “when you return to the Land, you should plant every kind of food bearing tree”… Like Gd who first planted a garden in Eden, or – “rise before the elderly; honor the elderly”… (verses that used to hang on buses…) and more…

Sometimes I feel that we’re like children working on a 1000-piece puzzle, without having the final picture. Sometimes we think, for example, that the blue pieces we found are the sea, but later it turns out that it’s the sky; the red ones – is it a flower or a chimney or a kite? and the green ones, is it a tree or a child’s shirt or a car? We start yelling at each other in frustration, but really, we won’t know until everything comes together. All that is clear is that the puzzle must be assembled – with great humility – from all the pieces before us, and that even if we are not yet clear on exactly how, only in this way can we be who we are and perhaps even an assembly. that’s  holy.

Shabbat Shalom.

ונוסיף עוד מדרש בענייננו, מתוך הפסוק על נטיעת עצים בארץ (ויקרא רבה כ״ה:ב׳) ודאגה אחד לשני כאן:

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמְרוּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת צֵל וְחֻפּוֹת לְבַעֲלֵי הַמִּצְווֹת אֵצֶל בְּנֵי תוֹרָה בְּגַן עֵדֶן, וְאִית לֵיהּ תְּלָתָא קְרָיָן, חָדָא (קהלת ז, יב): כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף. ב’, (ישעיה נו, ב): אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹאת. וְהָדֵין, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. 

שִׁמְעוֹן אַחִי עֲזַרְיָה אָמַר מִשְׁמוֹ, וַהֲלוֹא שִׁמְעוֹן הָיָה גָּדוֹל מֵעֲזַרְיָה, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה עֲזַרְיָה עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וְנוֹתֵן בְּפִיו שֶׁל שִׁמְעוֹן, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת הֲלָכָה עַל שְׁמוֹ, וְדִכְוָתַהּ (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, וַהֲלוֹא יִשָּׂשכָר גָּדוֹל הָיָה מִזְּבוּלוּן, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיָה זְבוּלוּן מְפָרֵשׁ מִיִּשׁוּב וְעוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָּׂשכָר, נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ, לְפִיכָךְ נִקְרָא הַפָּסוּק עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. 

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא כָּל מִי שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן לִבּוֹ לַמִּלְחָמָה, סוֹף שֶׁהוּא נוֹפֵל בַּמִּלְחָמָה, אֲבָל שִׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן בֵּין מִתְכַּוֵּן בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לד): מִזְּבֻלּוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה, וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב, מַהוּ בְּלֹא לֵב וָלֵב, אֶלָּא בֵּין מִתְכַּוְּנִין בֵּין שֶׁאֵינָן מִתְכַּוְּנִין הֵם יוֹצְאִים וּמְנַצְחִין. 

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עַל צִוּוּיְךָ שָׁעָה אֶחָת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כָּךְ, אָמַר יָפֶה דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא יט, כג): וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל.

בשורות טובות ושבת שלום

יום הזכרון, קצת לפני 8:00 בבקר, אני מתלבטת אבל בסוף לא יכולה שלא. הרגליים שלי נושאות אותי לבית הספר של ילדותי. אני מוצאת את עצמי בתוך זרם של מכוניות ואנשים, רובם בחולצות לבנות, ממהרים לתפוס מקום, לראות יותר טוב, למרות שהמתים כבר לא יברחו, ולמרות שהטקס לא השתנה כמעט בכלום מאז שאני עמדתי כאן על הדשא. 

כשאני עוברת את השער, אחד השומרים קורא לשני: ״אצלי כבר 4600. 4600, שמעת״? זה שאחריו מקליק במרץ את מספר הנכנסים, משתדל לא להתבלבל. מצד ימין של שביל הכניסה – גן הילדים של בית הספר, גם הם בחולצות לבנות. זה מתחיל מוקדם אצלנו. וברקע, כבר שומעים את מקצב התוף, מבשר שהתלמידים מסתדרים על דשא האיצטדיון בשורות ישרות ומסודרות. אחריהם יבואו הדגלנים. אח״כ הדגל יורד לחצי התורן. יקראו יזכור. ואת כל שמות הנופלים. קולות מוכשרים ישירו שירים נוגעים ללב, המנהל יתן נאום מתלונן ומבקר על המצב. הקהל יהנהן. ישירו עוד שיר. יהיו דמעות, טי-שו, משיכות באף. אח״כ התקוה. מעטים חובשים כיפות, ורובם יורידו אותם וישימו אותן בתא הכפפות ברכב. ״תם טקס יום הזכרון, תשפ״ה״.  

אני באתי בשביל השמות. בית הספר נוסד ב- 1913 ויש יותר מ-325 שמות ברשימת הנופלים שלו. את חלקם אני מכירה מכיון ששמעתי אותם עוד כשאני למדתי כאן. יש מי שהיה שכן בבית ליד. יש קרוב של. יש בני מחזור, או חברים של במחזור מעל ומתחת. אחת – חלקה איתי חדר בצבא, ראש ליד ראש ישנו ליד אותו החלון במשך חודשים ארוכים. יש את מי שאני מכירה מהחדשות, מאירועים, מסיפורים. ויש מי שאינו ברשימה הזו ועדיין צריך וראוי להזכיר. 

את אורי למשל, לא הזכירו ברשימה הזו הבקר. אחרי הכל, עוד לא ברור אם האירוע בו נספה לפני 4.5 חודשים היה ״באמת״ פיגוע, ״סתם״ תאונה, או גם. הצטערתי שלא לראות את התמונה שלו, סקרנית מה יבחר מי שבוחר, וגם – שמחתי. כי אורי – הוא לא ״נופל״. אורי היה כזה שתמיד קם ועושה, ובין אם ישב במשרד ותקתק על מחשב ואחז בעט, או בישל משהו טעים להפליא או תפר כפתור או עשה ספונג׳ה או קרא ספר הסטוריה עבה, למד דף יומי, התעטף בטלית והתפלל מכל הלב, תמיד נשארו לו סימנים של בוץ בחריצי הידיים המיובלות, משתילה, מעצים, משמן זית, מבניה באבנים, מאדמת ארץ ישראל שאהב כל כך ועליה מסר את חייו.  

פגשתי אותו בכיתה ט, שנינו צעירים בשנתון, בקושי בני 14. זכיתי להכיר אותו הרבה לפני והרבה יותר טוב מרבים מבני משפחתו. ואני יודעת: לא צריך למות מוות טרגי כדי להיות ״גיבור ישראל״, ואורי, גם אם היה חי עד 120 ואז עוצם את עיניו הנפלאות בשלווה, גם אז, היה צריך לעמוד לכבודו ולזכרו ביום הזכרון. 

לא מזמן אמרה לי רופאת עיניים: העיניים שלך קצת רגישות, אני אתן לך משהו נגד הדמעות. חששתי שאולי עד יום הזכרון לא אוכל לבכות. טעיתי. 

אביב גפן בשיר עורי עור, ואולי צריך להיות אורי אור

יום הזכרון בבית הספר בו אני מלמדת: כל אחד עושה את חלקו, וכולם נכנסים מתחת לאלונקה