Torah & more… תורה ועוד

תרומה: הולכים לבנות משכן

פרשת השבוע הזה, “תרומה” היתה צריכה להיות – מקסימום – 8 פסוקים:

וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃

וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃

וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃

וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃

שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃

אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן׃

וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם׃

זהו.

השאלה הגדולה בפרשה הזו היא מה פתאום הקב”ה זקוק למקום משלו? הרי “הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי”… (ישעיהו סו,א). לקב”ה יש כבר מקום, וזהו כל העולם כולו.כך גם הבנו בסיני כשבני ישראל ראו את הקולות של ישות שהיא מעל ומעבר. עכשיו עלינו ליצור משכן מחומרים חומריים לאינסוף?

הפסוק האחרון כאן מסביר לנו למה. המשכן הוא לא ממש “בשבילו”, אלא עלינו לבנות משכן ובהמשך בית מקדש כי בכך שניצור מקום לאלוהים, השכינה תשכון איתנו, בתוכנו, בינינו. לכן “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כ”ה,8).

זה היה צריך להיות מספיק לפרשה זו. ועכשיו בני ישראל היו צריכים להקים כמה וועדות שונות, ל”חשיבה”, לגיוס התרומות, לתכנון המקום… יחולקו שאלונים, ירואיינו אומנים, נציץ בקטלוגים. באינספור פגישות ידונו בפרטי הפרטים. צוות מקושר ומתוקשר יארגן את אירוע חנוכת המקום, יבדוק את מי להזמין, מי ישב ליד מי, מי יהיו הדוברים, איזה מוסיקה תהיה ברקע, מה יוגש למנה ראשונה, ומה יהיה צבע המפיות…

ואולי לכן לא נעצרת פרשת תרומה אחרי שמונת הפסוקים אלא ממשיכה ומתארת לנו במדויק ביותר את כל פרטי המשכן. אילו היתה משאירה את הדברים לדימיוננו, היה המשכן או המקדש חוגג ומנציח אותנו. שמם של התורם הראשי, האדריכל, הקבלן, המפקח מטעם העיריה… היו מתנוססים בכניסה… הדרך היחידה להבטיח שנבנה מקום לקב”ה ולא לעצמנו, כוחותינו, יכולתינו, כבודנו אנו שלנו, היא לקבל את כל ההוראות. בכך, נצטרך לשים את האגו שלנו בצד, ולעשות בדיוק מה שהקב”ה רוצה. זה תרגיל קשה ומסובך. בוודאי היו לא מעט רגעים שמישהו חשב, רגע, מה עם פרח קטנטן כאן בפינה? אולי איזה קישוט יצירתי נוסף שעלה בדעתי?? לא פלא שהתורה מקדישה לכך פרשות רבות. אך רק כשנעשה זאת, כשנוותר על עצמנו, נוכל לעשות לקב”ה מקום, ולא בתוך המקום עצמו, אלא בינינו.

שום דבר במבנה הזה אינו מקרי.  

למשל הצבעים המוזכרים כאן אינם “מה שהיה בחנות”, ו”מה שמתאים עם הספה”… שלושה צבעים מוזכרים כאן – תכלת, ארגמן (סגול) ותולעת שני (אדום). לפי הרב הירש, הצבעים באו לסמל את השמים (כחול) ומתוך כך, את העולם הרוחני והקב”ה, הארץ (אדום ולכן אדמה, דם, אדם) והארגמן (סגול) – המקום בין לבין שם אנחנו נפגשים. זהו המקום שלשמו נוצר המשכן, להוות מקום מפגש לאדם ולאל.

הארגמן – הסגול-אדמדם – כבר בימי קדם, ייצג מלכות, בעיקר עקב יוקר וקושי הפקתו. בתקופה העתיקה הכינו את הצבע מנוזל הגוף של חלוזונות מסוג ארגמונים, ששכנו לחופי הים התיכון.
רוב הפעמים שמוזכר הארגמן בתנ”כ הם בפרשות העוסקות במשכן, אך נזהה אותו בעוד כמה מקומות, למשל, בשיר המפורסם מספר משלי (לא), “אשת חיל” ש”מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ”,
וכן ממגילת אסתר, כשתוארה המסיבה המרהיבה של אחשוורוש וכל הבדים המדהימים שהוצגו שם: “חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת” (אסתר א:ו).
ולקראת סוף המגילה, אנחנו מוצאים את מרדכי ש”יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחה”.

המדרש מספר לנו שמלבד היופי, לחומרים הספציפיים יש גם משמעות סמלית: “זהב כנגד מלכות בבל, שכתיב בו אנת הוא (רישא דיהבא) [ראשה די דהבא] (דניאל ב לח), וכסף זו מלכות מדי, שכתיב בו ועשרת אלפים ככר כסף (אסתר ג ט), ונחושת זו מלכות יון… עורות אלים מאדמים זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה כה), אמר הקב”ה אע”פ שאתם רואים ארבע מלכיות האלו מתגאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השיעבוד (תנחומא בובר, תרומה ו׳:א׳), כלומר, הבית שלנו מזכיר לנו כל הזמן שאת הדברים הרעים נלמד להפוך לטוב ומתוך החושך שעלול לבוא על בני ישראל, יזרח אור גדול.

גם ה”רהיטים” שנבחרו להיות במשכן אינם מקריים. למשל, “ה”ארון – ארון הברית שנקרא גם ארון האלוקים, ארון העדות וארון הקודש, היה תיבה עשויה עץ ומצופה זהב, שמידותיו הן ”אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ” (כ”ה, 10).

חז”ל חישבו במדויק מה היה בתוך הארון (בבא בתרא יד:א) ומפסוקים שונים בענין הסיקו ש”לוחות ושברי לוחות מונחות בארון”, כלומר, גם הלוחות הראשונים שמשה שיבר וגם הלוחות השניים שניתנו לאחר חטא העגל, שניהם היו בארון. למה לא נזרקו או מוחזרו הלוחות הראשונים? הלוא כבר לא היה בהם צורך! אך חז”ל בדרכם לימדו שזהו רמז עבורנו מעבר ללוחות עצמם, ונלמד מכך גם לא לנהוג בזיון “בזקן ששכח תלמודו”, שהוא כשבר מהלוחות וגם אלו נמצאו בארון (ברכות ח:ב, מנחות צט:א).

ולמה כל החצאים האלה במידותיו של הארון? גם זה לא במקרה מה שמוכרים באיקאה או מה ש”נכנס שם בפינה”. מי השילוח בפירושו החסידי מסביר כי מידות הארון הן “חצאים” כדי להזכיר לנו שכדי לרכוש דברי תורה, עלינו להיות מודעים לכך שאנחנו לא שלמים בלעדיהם. כל עוד אנחנו חושבים שאלו רק “סיפורים” או “קשקושים” כפי ששמעתי בכאב לא מזמן, לא נוכל לקבל מהם כלום לחיינו. הארון אומנם מושלם בדרכו, אך עדיין עשוי במידות של חצאים, כדי שנזכור גם להעריך את מה שיש לנו, ובו זמנית, להמשיך לבקש, לחפש, “לדרוש אלוקים”.

“משנכנס אדר, מרבים בשמחה”. חודש טוב ושבת שלום.

במסכת סנהדרין השבוע (סח:א) קראנו על היום האחרון בחייו של רבי אליעזר הגדול, כשחכמים באים, סופסוף, לבקרו. למה לא באתם עד עכשיו? שואל הרב. לא היה לנו זמן, עונים החכמים הגדולים, שאולי היו ממש עסוקים ואולי אמרו כך כי לא רצו לפגוע בו על שלא באו אליו בגלל הנידוי שהכריזו עליו, נידוי ממנו סבל עד יום מותו. חבל, אומר להם הרב הגדול: “הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילּוּ כַּכֶּלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם. הַרְבֵּה תּוֹרָה לִימַּדְתִּי, וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת”, ובלשוננו – ע”פ הבן יהוידע: אני רצתי אחרי רבותי כמו כלב שמחפש עוד ועוד מים, ולמרות כל המאמצים, הייתי “ככלב המלקק מן הים”, ואילו אתם, הייתם פסיביים, כמכחול, עשוי עץ או מתכת שצריך שמישהו יזיז אותו, וגם כשוהא נוגע בשפופרת, לא לוקח ממנה אלא מעט מאד. ואנחנו?

Teruma: Let’s build a Mishkan

This week’s Torah, “Teruma” should have been – at most – 8 verses:

And Hashem spoke to Moshe, saying, Speak to the Children of Israel that they bring me a Teruma-offering: of every man whose heart prompts him to give you shall take my Teruma-offering.

And this is the offering which you shall take of them; gold, and silver, and brass,

and blue, and purple, and scarlet, and fine linen, and goats’ hair,

and rams’ skins dyed red, and taĥash skins, and shittim wood,

oil for the light, spices for the anointing oil, and for the sweet incense,

shoham (onyx) stones, and stones to be set in the efod (high priest’s clothing), and in the breastplate.

And let them make me a sanctuary; that I may dwell among them (Exodus 25:1-8).

This is it.

The big question here, is why does Gd need His own place? After all, “The heavens are my throne, and the earth is my footstool. What house can you build for me? What place is for my rest?” (Isaiah 65:1). Gd already has a place, and it’s this entire world. This is what we understood at Sinai when we saw the voices of a Being who is above and beyond. Now we’re supposed to create a Tabernacle from finite materials for eternity?

The last verse here explains why: The tabernacle is not literally “for Him,” but we must build a Tabernacle and later a Temple because by creating a place for Gd, the Divine Presence will dwell with us, within us, among us. Therefore, “And let them make me a sanctuary; that I may dwell among them” (Exodus 25:8).

That should have been enough for this Torah portion. And now the Israelites would have had to establish several different committees, for “thinking,” for collecting donations, for planning the space… Questionnaires will be distributed, artists will be interviewed, catalogs will be pored over. In countless meetings, the details will be discussed. A well-connected team will organize the place’s dedication event, will check who to invite, who will sit next to whom, who will be the speakers, what music will be in the background, what will be served as the first course, and what color the napkins will be…

And perhaps that is why the Torah portion of Teruma does not stop after eight verses but continues and describes to us with great precision all the details of the Mishkan. If it had left things to our imagination, the Mishkan or the Temple would celebrate and commemorate us. The names of the main donor, the architect, the contractor, the municipal inspector… would be displayed at the entrance… The only way to ensure that we build a place for Gd and not for ourselves, our strengths, our abilities, our honor, is to accept all the instructions. In doing so, we will have to put our ego aside, and do exactly what Gd wants. This is a difficult and complicated exercise. There must have been quite a few moments when someone thought, wait, what about a tiny flower here in the corner? Maybe some other creative decoration that came to my mind?? No wonder the Torah devotes many sections to this. But only when we do this, when we give up ourselves, can we make a place for Gd, not within the structure itself, but among us.

Nothing in this structure is coincidental.

For example, the colors mentioned are not “whatever was in the store”, and “what goes nicely with the sofa”… Three colors are mentioned here – blue, crimson (purple) and wormwood (red). According to Rav Hirsch, the colors came to symbolize the sky (blue) and from there, the spiritual world and Gd; the earth (red and therefore earth – adama, blood – dam, man – adam); and the scarlet (purple) – the place in between, where we meet. This is the place for which the Mishkan was created, to be a meeting place for the human and Gd.

The scarlet – the reddish purple – already in ancient times represented royalty, mainly due to its high cost and difficulty in producing. In ancient times, the color was prepared from the fluids of the scarlet snails, which lived on the shores of the Mediterranean Sea.

Most of the times scarlet is mentioned in the Bible are in the Torah portions that deal with In the Tabernacle, but we recognize it in several other places, for example, in the famous poem from the Book of Proverbs (31), “A woman of valor” who “made for herself garments, linen and scarlet for her clothing,”

And likewise, in the Scroll of Esther, when the magnificent party of Ahasuerus is described and all the amazing fabrics displayed there: “Hur Karpas and Techelet [light blue], held together with cords of ivory and scarlet on silver scrolls and six pillars of gold and silver on a pavement of brass and linen…” (Esther 1:6).

And towards the end of the Scroll, we find Mordecai “going out from before the king in royal apparel of techelet [light blue] gold and silver, and a crown of great gold, and a garland of purple and scarlet, and the city of Shushan was radiant and joyful.”

The midrash tells us that in addition to beauty, the specific materials also had a symbolic meaning: “Gold against the kingdom of Babylon (based on Daniel 2,28), silver for the kingdom of Madai (based on Esther 3,9) and copper for the kingdom of Greece… red ram skins for the kingdom of Edom (red), as it was said, and “the first came out reddish” (Genesis 25,25). Said the Almighty, even though you see these four kingdoms rule over you, by your life, I will grow for you salvation out of servitude (Tanhuma Bubber, Truma 6:1), that is , we will learn to turn bad things into good, and out of darkness, that might come upon the Israelites, a great light will shine.

The “furniture” chosen to be in the Tabernacle is also no coincidence. For example, “the Ark” – the Ark of the Covenant, also called the Ark of Gd, the Ark of the Testimony, and the holy Ark, was a wooden box covered with gold, whose dimensions were “two and a half cubits long, one and a half cubits wide and one and a half cubits high” (25:10).

The Sages calculated precisely what was inside the Ark (Baba Batra 14:a) and from various verses on the subject concluded that “the tablets and fragments of the tablets were placed in the Ark,” meaning that both the first set of tablets that Moses broke, and the second set that were given after the sin of the Golden Calf were both in the Ark. Why weren’t the first tablets thrown away or recycled? There was no longer a need for them! However, the Sages in their way, taught that this is a hint for us beyond the tablets themselves, and we also learn from this not to act disrespectfully “with an old person who has forgotten his Learning,” who is like a fragment of the tablets, and these too, were placed in the Ark (Berachot 8:b, Menachot 69:a).

And why are all these halves the measurements of the Ark? That too, is no coincidence what is sold at IKEA or what “fits in that corner.” Mei Hashilo’ach in his Hasidic commentary explains that the dimensions of the ark are in “halves” to remind us that in order to acquire Torah knowledge, we must be aware that we are not complete without them. As long as we think that these are just “stories” or “nonsense” we will not be able to receive anything from them into our lives. The Ark is perfect in its own way, but it’s still made in halves, so that we remember to also appreciate what we have, while at the same time, to continue asking, searching, “inquiring of Gd.”

“As Adar enters, joy increases”! A good month and Shabbat Shalom.

In this week’s daf from Sanhedrin (68:a) we read about Rabbi Eliezer the Great’s last day, when the sages finally come to visit him. Why haven’t you come until now? asks the rabbi. We didn’t have time, the sages answer. Perhaps they were really busy and perhaps they said so because they didn’t want to offend him for not coming to him because of the excommunication they had declared against him, an excommunication he suffered from until the day he died. It’s a pity, the great rabbi tells them: “I have learned much Torah, and I have not taken much from my own teachers, even like a dog that licks from the sea. I have taught much Torah, and my disciples have not taken from me almost nothing, like a brush that’s dipped into paint”. And in our own words – according to the Ben Yehoyada: ‘I ran after my masters like a dog that seeks more and more water, and despite all my efforts, I was “like a dog that licks from the sea,” not really depleting much from them, while you, you were passive, like a brush, made of wood or metal, that needs someone to move it, and even when it touches the tube, it only takes a very little from it. And what about us?

פרשת “בשלח”: חציו עבד וחציו בן חורין

פעמיים חזרה ואמרה לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת ש”בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים” (שמות יג,יד ו-יז), ואז מתחילה פרשת בשלח בפסוק “וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒” (שם, יז)… האם פרעה הוא זה ששילח את העם או הקב”ה שהוציאנו? להפתעתנו אולי התשובה היא – כן.

על כוחו המופלא של האל האחד והיחיד, הכל יכול שהוציא אותנו ממצרים, כמובן שאין עוררין, ועל כך  קראנו בפרשות האחרונות. אך יחד עם זאת, הנה פרעה הוא זה שמלווה ו”מאבטח” אותנו בדרך. כאילו שגם אחרי שהמפקד העליון הורה על הפעולה “בגדול” והקב”ה ארגן לנו הכל, עדיין צריך את מי שנמצא בשטח שמאשר לנו, שהנה, עכשיו הולכים.

אך מעניין שעל פרעה לא נאמר “שילחנו” במקביל ל”הוציאנו”. הפסוק הנושא את שם הפרשה, משתמש בדרך יחודית של הפועל, “בשלח”, מילה שיש בה מסר של לווי מתמשך שקורה לאורך זמן, ואולי אפילו במובן מסוים, משהו שקורה עד היום ועוד לא לגמרי נגמר…

במסכת פסחים (פח:א-ב וגם בגיטין, פרק ד ובבא בתרא יג:א) מופיע נושא תמוה ומעניין: אדם שהוא חצי עבד וחצי בן חורין. הסוגיה עולה כחלק מדיון באנשים שיש להם נאמנות הלכתית כפולה, למשל, אשה נשואה: האם עליה לאכול את קרבן הפסח עם משפחת אביה או עם משפחת בעלה? או יתום שיש לו אפוטרופוסים מרובים, מה יעשה? עוד ברשימה זו הוא עבד שיש לו שני אדונים.

האמת, שכל עוד יש לאדם הזה שני אדונים, במידה מוזרה, מצבו “טוב”, לא מכיון שהוא נעים ונוח. הרי הוא עבד שעובד קשה, אבל לפחות הגדרתו ההלכתית ברורה. אולם, מה קורה אם אחד האדונים משחרר אותו? בדומה למה שחשבו על כך בית הלל, יתכן שנחוש שמצבו השתפר. עכשיו יש לו חצי שבוע חופש: “מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד” (פסחים פח:א-ב)

אך בית שמאי זעקו ואמרו שבשחרור חלקי, וביצירת אדם בעל סטטוס כפול, אין יותר חופש אלא הגבלה. אדם כזה אינו יכול להנשא: הוא לא יכול לשאת בת חורין כי הוא עבד, ולא יכול לשאת שפחה כי הוא בן חורין. בכך אנו דנים אותו לחיי בדידות. ולא רק על אשה הוא מוותר, אלא על האפשרות להביא ילדים לעולם ובכלל, להשתתף בעשיה שלמה, יצירתית ובריאה בעולם. אכן, זו אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית שמאי.

והפתרון הוא: “מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו”. כלומר, אומרים לנו בית שמאי, אנחנו מכריחים את האדון שעדיין מחזיק בבעלות חלקית על העבד להפוך אותו לאדם חופשי מבחינת הסטטוס שלו. אבל רגע, לעבד עדיין נותר חוב לאדון! לשם כך העבד כותב שטר ומקבל על עצמו אחריות, כאדם חופשי, לשלם את החוב שנותר לאדונו.

אוקי, תאמרו, מרתק, אך איך כל זה קשור לפרשה שלנו?

הדיון הלכאורה הלכתי הזה על פניו עוסק באדם פרטי, אך הוא גם משל למעמדם של בני ישראל. אנחנו היינו העבד הזה של שני אדונים: האחד הוא כמובן הקב”ה ששחרר אותנו ועשה אותנו לבני חורין, ואילו השני הוא פרעה, שהעדיף להמשיך ולהחזיק אותנו בעבדות. האדון הזה נאלץ לשחרר אותנו בניגוד לרצונו, אך כפי שראינו בגמרא, מסתבר שבשעה שקבל את השחרור המיוחל, עדיין לעבד ההוא – לנו – נותר חוב.

כך, למרות שאותה מצרים ואותו פרעה כבר אינם, הרי כאימפריה השלטת דאז, הם מייצגים את ה”חוב” שיש לנו לעולם. זה מסביר במקצת את מעורבות העולם בענייננו עד היום, כשלמרות מספרנו הזעום וארצנו הקטנה פיזית, אנחנו מוצאים את עצמנו בכותרות בעולם כמעט יום יום. וגם מעלה שאלות קיומיות כבדות משקל עבורנו בהווה: האם באמת יש לנו “חוב” כלשהו לעולם? מה עלינו לעשות כדי להחזיר את החוב הזה? מה בדיוק הוא התפקיד שלנו בעולם שלשמו קבלנו את החופש המיוחל, מהקב”ה ומפרעה?

יש אמת באמירתו של דוד בן גוריון שלא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים. חלקית. חשוב שנעשה ונהיה מי שאנחנו, אך למרות – ואולי דוקא יחד עם – הקליפה ה”צברית” מחוספסת של ‘מ’כפתלי’ והיד החזקה של הקב”ה, אנחו גם שרים על “אז יאמרו בגויים”… ולא פעם, רק אחרי “אז יאמרו”, אנחנו מבינים ש”הגדיל ה’ לעשות עמנו”… לא נצטוונו לחיות במנותק משאר העולם, אלא להשפיע, לעשות ולתקן עולם במלכות שדי. אנחנו “עם לבדד ישכון” ויחד עם זאת, מחויבים להיות “אור לגויים”, ואיך נמצא את האיזון והדיוק ביניהם? כן.

שבת שלום.  

Parashat Beshalah: Half Slave, Half Free – or – Us & the World

Twice told us the Torah at the end of last week’s Torah portion that “with a mighty hand Hashem brought us out of Egypt from the house of bondage” (Exodus 13:14/17), and then, this week’s portion, Be’shalah begins with the verse “And it came to pass, that Pharaoh sent the people out” (Exodus 13:17)… Was it Pharaoh who sent the People or Gd who brought us out? To our surprise perhaps, the answer is – yes.

The miraculous power of the one and only Gd, the Almighty, who brought us out of Egypt, is of course undeniable, and we have read about this earlier. But at the same time, it is Pharaoh who accompanies and “secures” us on the way. As if even after the commander-in-chief ordered the operation and has the “big picture”, and Gd had organized everything for us, it was still needed that someone on the ground confirms to us that, here we are, now we are going.

It’s interesting that it is not said of Pharaoh that he simply sent us, in the same form of the verb as when we discuss Gd sending us. The verse that bears the name of the parsha – Be’shalach – uses the verb “to send” (sh.l.ch.) in a unique way, a word that conveys a continuous accompaniment that happens over time, and perhaps even in a certain sense, something that happens to this day and is not yet completely over…

In Tractate Pesachim (85:a-b, & also in Gittin, Chapter 4 and Bava Batra 13:1) a puzzling and curious topic appears: a person who is half slave and half free. The issue arises as part of a discussion about people who have dual halachic loyalties, for example, a married woman: should she eat the Pascal sacrifice with her father’s family or with her husband’s family? Or an orphan who has multiple guardians, what should he do? Also on this list is a slave who has two masters.

The truth is, as long as this person has two masters, to a strange extent, his situation is “good,” not because it is pleasant and comfortable. After all, he is a slave who works hard, but at least his halakhic status is clear. However, what happens if one of the masters frees him? Similar to what Beit Hillel thought, we may conclude that his situation has improved. Now he has half a week off! “Whoever is half slave and half free, he shall serve his master one day and himself one day” (Pesachim 88:a-b).

But Beit Shammai cried out and said that giving him partial liberation we create a person with a dual status, who does not have more freedom but actually, great restriction. Such a person cannot marry: he cannot marry a free woman because he is a slave, and he cannot marry a slave girl because he is a free man. In this way, we condemn him to a life of solitude. And not only does he give up having a wife, but the possibility of bringing children into the world and, in general, of participating in the complete, creative and healthy work in the world. Indeed, this is one of the famous disputes between Beit Shammai and Beit Hillel, in which we follow Beit Shammai’s ruling.

And the solution is: “For the sake of tikun olam – making the world more whole and complete – world, we force his (remaining) master to free the slave, and write him a deed for half his worth.” In other words, Beit Shammai tells us, we force the master who still holds partial ownership of the slave to make him a free person in terms of his status. But wait, the slave still has a debt to the master! To this end, the slave writes a deed and assumes responsibility, as a free person, to pay the remaining debt to his master.

Okay, you might say, fascinating, but how does all this relate to our Torah portion?

This seemingly halakhic discussion on the surface, deals with an individual, but it’s also a parable for the status of the Israelites. We were this slave of two masters: one is of course the Holy One who took us out of bondage and made us free, while the other is Pharaoh, who preferred to continue keeping us in slavery. This master was forced to free us against his will, but as we saw in the Gemara, it turns out that while he received the long-awaited liberation, that slave – that is, us – still had a debt.

Thus, even though that Egypt and that Pharaoh of long ago. are no longer there, as the ruling empire at the time, they represent the “debt” we owe to the world. This somewhat explains the world’s involvement in our affairs to this very day, when despite our small numbers and physically small country, we find ourselves in the world’s headlines almost every day. It also raises weighty existential questions for us in the present: Do we really owe any “debt” to the world? What must we do to repay this debt? What exactly is our role in the world for which we received the long-awaited freedom, from Gd and from Pharoah?

There is truth in David Ben-Gurion’s famous statement that ‘it does not matter what the Gentiles say, it matters what the Jews do’. Partial truth. It’s important that we become and be who we are, but despite – and perhaps precisely along with – the rough “sabra” shell of ‘what-do-I-care’ and the strong hand of Gd, we also sing about “then shall the nations say”… and often, only after, do we understand that “Hashem has done great things for us”… We were not commanded to live in isolation from the rest of the world, but to influence, to make and to fix a world in the kingdom of Hashem. We are “a people who shall dwell alone” and at the same time, we are obligated to be “a light to the Gentiles”, and how do we find the balance and fine-tuning between them? Yes.

Shabbat Shalom.

פרשת בא: “והגדת לבנ(ת)ך”…

כנגד ארבעה בנים דברה תורה, כך מספרת לנו ההגדה לפסח, ושלושה מתוכם מופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת “בא”: הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, ואילו החכם יופיע בסוף ספר דברים. בסה”כ, ארבעה בנים ששואלים שלוש שאלות ומקבלים מעין חמש וחצי תשובות… מי שאל (או לא שאל) מה, ואיזה תשובה קבל?

החכם שואל מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם?

בתורה הוא מקבל תשובה מפורטת: “וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ וַיִּתֵּ֣ן ה’ אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִ֠ים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכׇל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ׃ וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ וַיְצַוֵּ֣נוּ ה’ לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־ה’ אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה’ אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ (דברים ו, כ-כה).

ואילו ההגדה עונה לו על משהו שכלל לא שאל: “וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן”.

הרשע שואל: מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם? תשובת התורה אליו היא בהסבר מסודר: “וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה’ אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה’ אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ” (שמות יב:כו-כח).

ואילו ההגדה מקשה עליו ומדגישה לנו את המילה “לכם” בשאלתו, ומכריזה עליו שהוא מוציא עצמו מן הכלל, וזאת למרות שגם החכם אמר “אתכם” בגוף שני! אלא שבענין הרשע הקפידה ההגדה: “וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: “בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”. לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל”, אך… איפה אמרה (לו) התורה: “בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”?

שאלת התם כביכול פשוטה: מַה־זֹּ֑את? התורה גם לו נותנת הסבר מפורט: “וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָד הוֹצִיאָ֧נוּ ה’ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה’ כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ ה’ מִמִּצְרָֽיִם” (שמות יג, יד-טז).

ההגדה לעומת זאת בחרה רק בפסוק הראשון מתוך ההסבר: “בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”. זהו, די והותר!

וזה שאינו יודע לשאול? עליו אמרה התורה: וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה’ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה’ בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה’ מִמִּצְרָֽיִם׃ וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה (שמות יג, ח-יא), ואילו ההגדה קצרה והדגישה לנו: אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. רגע, זה נשמע מוכר! אכן, זו תשובת ההגדה לרשע. חז”ל רומזים לנו שיש קשר מסוכן בין אדישות ורשעות. ידועה האמירה המפורסמת (למרות שלא ברור מי אמר אותה בראשונה): “כל מה שנחוץ כדי שרוע יגבר, הוא שמספיק אנשים טובים לא יעשו כלום”.

המהר”ל מפראג שואל בהגדה לפסח שלו, למה התייחסה התורה דוקא לארבעה בנים אלו?וכי אין סוגי בנים נוספים, כמו הבן הפיקח, השוטה, או העצלן? מדוע אליהם לא התייחסה התורה באופן מפורש?

בנוסף, נשאלת השאלה, למה הראשון הוא החכם, ואילו השני הוא הרשע? הלא אם הראשון הוא החכם, השני שכביכול עומד נגדו, היה צריך להיות שוטה, או לחילופין, אם אנחנו דנים בבן רשע, הרי לעומתו היה צריך להיות צדיק, ולמה נכתבים החכם והרשע כביכול אחד נגד השני?

ונראה לומר, כך לפי המהר”ל, שודאי ישנם סוגי ילדים נוספים אולם כאן אנו עוסקים במצווה להעביר את המסר והידיעה, ולכן יש להתייחס אליהם דוקא ביחס לצורת קליטתם, קבלתם והתייחסותם לידיעות המועבורת אליהם, וכלפי תכונות אלו של קבלת הידיעות והשימוש בהם, יש, לדעת המהר”ל, רק ארבעה סוגים:

האחד, מי שבידיעות וההשכלה שיש לו, משתמש כבסיס להתפתחות נוספת, ומנסה מתוך מה שכבר יודע, להוסיף ולהחכים. זהו ה”חכם”, כי הוא עסוק כל ימיו בקניית חוכמה והוספת דעת.

השני (וכוונתו לתם) טוב לו במה שכבר בידו, וחסרון ידיעתו לא מפריע לו, רק כשיראה משהו שעומד בסתירה לידיעותיו הקודמות, ינסה לברר “מה זאת”. אדם כזה נקרא “תם”: הוא מרגיש שלם ולא בהכרח מחפש להוסיף ידע. כך נאמר על יעקב בתחילת דרכו “איש תם יושב אוהלים” (בראשית כה,כז), ולכן, החיים מטלטלים אותו ומציבים לו אתגרים שונים כדי לאפשר לו להתפתח ולגדול למי שהוא צריך להיות כאבי האומה.

השלישי (כוונתו לרביעי בהגדה) לא רק שלא מחפש ידע, אלא גם כשנתקל בדברים שונים ומשונים, לא מנסה להתעניין בהם, והוא “אינו יודע לשאול”.

לעומת שלושתם הסוג הרביעי (הרשע בהגדה) שונה. הוא לא נמצא בהמשכיות לאחרים, אלא הוא בעל אותה תכונה כמו החכם: הוא מעוניין להשתמש בידיעות שלו להוסיף חוכמה, אלא שמטרתו בחוכמתו היא להרע. חז”ל מאירים לנו כאן שהתכונה עצמה איננה הענין, אלא איך אנחנו משתמשים בתכונות שלנו.

זאת ועוד: בעברית אנחנו מדברים על “יצר הרע” אבל לא על “יצר רשע”, למרות שבאנגלית שניהם יתורגמו אותו הדבר. מהו בעצם ההבדל בין “רע” ורשע”?

ה”רע” עושה טעויות, נסחף אחרי יצרו, לא בוחר נכון ונופל מדרך הישר. כל זה יכול לקרות לכולנו, ועל כך אפשר לעשות תשובה ולתקן דרכנו. אבל הרשע, ע”פ חכמי ההגדה, הוא לא מי שסתם טעה, אלא מי שמטרתו היא ללעוג ולקלקל לאחרים.

על דרך הפשט, ההבדל בין שניהם הוא האות “שין” שצורתה כשיניים. האות שין מספרת לנו על משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו לעיסת אוכל בשיניים או כמו שנאמר לנו “ושיננתם לבניך”, לימוד שאנחנו חוזרים ו”משננים” אותו. לכך נאמר “הקהה שיניו” – צריך להוציא את ה”שין” מתוך הרשע כדי שיהיה לסתם רע! כך, הוא יוכל לעשות תשובה ולתקן את דרכיו, ואנחנו נוכל להתמודד איתו.

אך אולי החשוב מכל כאן שכבר התורה הבינה שיש לנו ילדים שונים, ושכל אחד מהם הוא עולם ומלואו וזקוק לדרך חינוך שונה. דבר זה היא מדגישה לנו דוקא בפרשה הזו, ביציאה מעבדות ושעבוד לחירות וגאולה. חלק מהחירות היא היכולת להיות מי שאנחנו, ולאפשר זאת לאחרים, גם לילדינו. הדבר נכון במיוחד בחינוך: אותו ההסבר לא ידבר לכולם באותה צורה והדבר מצריך עבודה, עקשנות ויציריות, אך עדיין, אין זו סיבה לוותר על העברת הסיפור שלנו מדור לדור.

בשורות טובות, שבת שלום וחודש שבט טוב.

The Torah spoke of four sons, as the Passover Haggadah tells us, and three of them appear in this week’s Torah portion, “Bo”: the rasha (wicked), the tam (innocent), and she’eino yode’a ilsh’ol (the one who does not know how to ask), while the chacham (wise) one appears at the end of the Book of Deuteronomy. In total, four sons who ask three questions and receive something like five and a half answers… Who asked (or didn’t ask) what, and what answer did they receive?

The chacha, (wise) son asks, What are the testimonies, statutes, and judgments that the Lord our Gd has commanded you?

In the Torah he receives a detailed answer:

“Then you shall say to your son, We were slaves of Pharaoh in Egypt, and Hashem brought us out of Miżrayim with a mighty hand: and the Lord gave signs and wonders, great and sore, upon Miżrayim, upon Pharaoh, and upon all his household, before our eyes: and He brought us out from there, that He might bring us in, to give us the Land which He swore to our fathers. And the Lord commanded us to do all these statutes, to fear the Lord our Gd, for our good always, that He might preserve us alive, as it is at this day. And it shall be accounted virtue in us, if we take care to do all these commandments before the Lord our Gd, as He has commanded us” (Deuteronomy 6:20-26)

But the Haggadah answers him about something he did not even ask: “And you also said to him, ‘As for the Passover, do not leave anything after the afikoman.’”

The wicked one asks: What is this work for you? The Torah’s answer to this is in an organized explanation: “that you shall say, It is the Passover sacrifice of the Lord, who passed over the houses of the Children of Yisra᾽el in Miżrayim, when he smote Miżrayim, and delivered our houses. And the people bowed their head and worshipped. And the children of Yisra᾽el went away, and did as the Lord had commanded Moshe and Aharon, so they did” (Exodus 12:26-28).

However, the Haggadah makes it difficult for him and emphasizes the word “you” in his question, and declares that he is excluding himself from the majority, even though the wise one also said “you” in the second person! But regarding the rasha (wicked), the Haggadah was strict with him: “and for he excluded himself, he went against the main principle. And you too, should dull his teeth, and say to him: “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt.” For me and not for him. If he had been there, he would not have been saved,” but… Where did the Torah say (to him): “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt”?

A innocent’s question is seemingly simple: What is this? The Torah also gives a detailed explanation: “And you said to him, ‘By a strong hand the Lord brought us out of Egypt, out of the house of bondage.’ And it came to pass, when Pharaoh made it difficult for us to leave, that the Lord killed all the firstborn in the land of Egypt, both the firstborn of human and the firstborn of beast. Therefore I sacrifice to the Lord all the firstborn of the males, and all the firstborn of my children, I shall redeem; and it should be a sign upon your hand, and for frontlets between your eyes: for by a strong hand the Lord brought us out of Egypt” (Exodus 13:14-16).

The Haggadah, on the other hand, chose only the first verse from this explanation: “With a strong hand the Lord brought us out of Egypt, out of the house of bondage.” That is enough!

And what about the one who does not know how to ask? The Torah said about him: “And you shall tell your son in that day, saying, ‘This is what the Lord did for me when I came out of Egypt.’ And it shall be for you as a sign on your hand and as a memorial between your eyes, so that the Torah of the Lord may be in your mouth, for with a strong arm the Lord has brought you out of Egypt; keep this law as it should be, day by day” (Exodus 13:8-11),

while the Haggadah is brief and emphasizes for us: You shall start things up for him, as it is said, and you shall tell your son on that day, saying, “for this, the Lord did this to me when I came out of Egypt”… Wait, that sounds familiar! Indeed, this is the Haggadah’s response to the rasha (wicked). The Sages hint to us that there is a dangerous connection between indifference and wickedness, as the famous saying (although it’s not clear who first said it) teaches: “All that is needed for evil to prevail is for enough good people to do nothing.”

The Maharal of Prague asks in his Passover Haggadah, why did the Torah refer specifically to these four children? Aren’t there other types, such as the clever, the foolish, or the lazy one? Why didn’t the Torah refer to them?

In addition, the question arises, why is the first one the wise one, while the second one is the wicked one? If the first one is the wise one, the second one, who supposedly stands against him, should be a fool, or alternatively, if we are discussing a wicked son, then facing him should be a righteous one, but and why are the wise and the wicked written as if one were against the other?

It seems, according to the Maharal, that there are certainly other types of children, but here we are dealing with the mitzvah of teaching and transferring knowledge, and therefore we address them in accordance to their way of learning, treating and absorbing the information conveyed to them, and with regard to these qualities of receiving information and using it, there are, according to the Maharal, only four types:

One, who uses the knowledge and education he has as a basis for further development, and tries to grow wiser from what he already knows. This is the “wise” one, because he is busy all the while acquiring wisdom and adding knowledge.

The second (though he means the simple one) is good at what he already has, and his lack of knowledge does not bother him, only when he sees something that contradicts his previous understanding will he try to find out “what is this.” Such a person is called “simple”: he feels complete and does not necessarily seek to add knowledge. This is what was said about Jacob at the beginning of his journey, “a simple man (ish tam) dwelling in tents” (Genesis 25:27), and therefore, life shakes him and presents him with various challenges in order to enable him to develop and grow into the fathers of the nation he’s about to become.

The third (that is, the fourth in the Haggadah) not only does not seek knowledge, but also when he encounters various strange things, does not try to be interested in them, and he “does not know how to ask.”

Compared to these three, the fourth type (the wicked one in the Haggadah) is different. He is not in ine with the others, but has the same characteristic as the wise one: he is interested in using his knowledge to increase wisdom, but his goal in this wisdom is to do and cause evil. The sages here point to us that any trait in itself might not the issue, but how we use our traits.

And furthermore: In Hebrew we speak of the “yetzer ha-ra” – evil inclination, but not the “yetzer ha-rasha,” even though in English they would be translated the same. What is the difference between “ra” and “rasa”?

The “ra” makes mistakes, is carried away by his instincts, does not choose correctly and falls from the straight path. All of this can happen to all of us, and for this we can repent and correct our ways. But the “rasa,” according to the sages of the Haggadah, is not someone who simply makes mistakes, but rather, someone whose goal is to mock and spoil things for others.

Simply put, the difference between the two is the letter “shin” which is shaped like teeth. The letter shin tells us about something that repeats itself over and over again, like chewing food with our teeth or as we are told, “and you shall teach it to your children” – veshinantam – a teaching that is repeated again and again. This is why it is said to “make his teeth numb” – the “shin” must be taken out of the rasha so that it will be just ra! That way, he can repent and correct his ways, and we can deal with him.

But perhaps the most important thing here is that the Torah already understood that we have different children, and that each of them is a whole world and needs a different way of raising them. It emphasizes this to us precisely in this weeks’ Torah portion, when we leave slavery and bondage, and go to freedom and redemption. Part of freedom is the ability to be who we are, and to allow others to do the same, including our children. This is especially true in education: the same explanation will not speak to everyone in the same way. This requires work, perseverance and creativity, but still, it is no reason to give up on passing our story from generation to generation.

May we hear good tidings, Shabbat Shalom and a good new month of Sh’vat.

And something (famous) from Tractate Sanhedrin- ומשהו (מפורסם) ממסכת סנהדרין

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אִיבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכׇל הַמְקַיֵּים נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִיֵּים עוֹלָם מָלֵא…

The court tells the witnesses: Therefore, Adam the first man was created alone, to teach you that with regard to anyone who destroys one soul from the Jewish people, i.e., kills one Jew, the verse ascribes him blame as if he destroyed an entire world, as Adam was one person, from whom the population of an entire world came forth. And conversely, anyone who sustains one soul from the Jewish people, the verse ascribes him credit as if he sustained an entire world.…

פרשת וארא: המסע המורכב אל החופש

מדינה שלמה ורבים בעולם כולו, עצרו השבוע את הנשימה בתפילה למראה שלוש השבות – רומי, אמילי ודורון העושות את דרכן מתוככי ליבה של עזה אל בין ההמון הסוער אל מעבר הגבול ולבסוף הביתה למשפחותיהם. ההתרגשות היתה בשיאה וסקרנות לא קטנה: איך הן? ערוצי הטלויזיה עד כה הדגישו את התמונות היפיפיות של כל אחת מהן, כאילו להדגיש את הידיעה הברורה שלא כך נמצא אותן אחרי 471 ימים בשבי, אך אין כן?
עדיין רב הנסתר על הגלוי, ואין שום ספק שהם עברו טראומה ותקופה קשה ביותר, ובכל זאת, הן לא נראו כחושות. הן הגיעו לבושות בבגדים שלמים וסבירים, ו- ראשן עטור צמות מושקעות. בנוסף למדנו שאנשי החמאס, ששמרו עליהן בתוך ההמון הגועש, ציידו אותן בשקיות וגם תעודות על הזמן בשבי, ושהן למדו שם ערבית. אנחנו כמעט נותרים באיזה תחושה מבולבלת של, רגע, אז לא היה כל כך נורא??

וכל זה בשבוע של פרשת “וארא” – השעבוד ותחילת היציאה ממצרים.

“בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם” (פרקי אבות ה,א), ומיד שואלים חז”ל: “וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת!” כלומר, את אותו תהליך, אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

ובפרשת השבוע שלנו, “וארא”, תחילת עשר המכות, איטיות בצורה משוועת, וכאילו לא די בכך, הן נפרשות על פני שתי פרשות. ושוב אנו תוהים: אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?

מסעם של חבורת עבדים הנמלטים מפרעה העריץ והופכים לעם חופשי ריתק את דמיונם של רבים לאורך כל הדורות. בנג’ימין פרקלין למשל, מדינאי שהשפיע רבות על הפוליטיקה וההסטוריה של ארה”ב במאה ה-18 והיה מן החותמים על הכרזת עצמאותה, הציע ב-1776, כחותם המדינה החדשה את דמותו של משה ה”עומד על שפת ים סוף, ידו שלוחה על המים, כך שהיא יוצרת את אותו הרושם מעורר היראה אצל פרעה היושב במרכבה פתוחה וכתרו בידו. קרני-אור נשלחים מעמוד האש לעננים ונוגעים במשה, מבטאים את זה שהוא נוהג על פי מצוות האל”. על החותם היתה צריכה להיות כתובה הסיסמא “מרד בעריצות זו נאמנות לאלוהים”.

לא הרחק מבנג’מין פרנקלין, גם העבדים השחורים בארה”ב שאלו לעצמם את סיפור יציאת מצרים ככלי השראה לצאתם לחופשי, ובטאו זאת בין השאר, בשיר שלימים שר זמר הג’ז לואי ארמסטרונג, “שלח את עמי” – LET MY PEOPLE GO. המילים מופיעות במקומות שונים בואריאציות קלות: “רד משה, רד אל תוך ארץ מצרים. תגיד לכל הפרעונים לשלח את עמי”, ובגרסה אחרת, “תגיד לפרעה הזקן – לשלח את עמי”.   

כך או כך, השיר חסר את המשך הפסוק: הקב”ה לא אמר רק “שלח את עמי” אלא ” שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי” (שמות ז, טז). המסע שלנו תמיד היה צריך להיות קשור למטרה. זו לא היתה יציאה לחופשי רק למען החופש עצמו, אלא למען הפיכתנו מעבדי פרעה לעבדי ה’, כפי שכתב רבי יהודה הלוי בשירו:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי.

אך מסתבר ששיר הנשמה של ארמסטרונג אינו המקום היחיד בו נפרד המסע מיעודו. קריאה מדוקדקת מראה שזה בדיוק מה שגם קרה לבני ישראל: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט), ורש”י מסביר: מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ. האם רשי לא אומר כאן את המובן מאליו, שמי שרוחו ונשימתו קצרה, לא יכול להאריך בנשימתו? בני ישראל כאן הם כמו אדם בזמן התקף אסטמה. בשעה שהוא נושף ומתנשף, מרגיש על סף חנק וזקוק להקלה מיידית, הוא אינו מסוגל לשמוע סיפורים על תרופה עתידית שנמצאת בשלבי פיתוח.

המלבי”ם מוסיף, שלנוכח תגובתם וחוסר רצונם לשמוע אותו, משה חשש שהם לא רוצים לצאת ממצרים בכלל, ולכן הוסיף הטקסט, שזה לא שהם לא רוצים, אלא שמ”קוצר רוח ועבודה קשה” הם לא מסוגלים לחשוב על כך בכלל. העבדות היא זו שפוגעת בהם בגוף ונפש גם יחד.

ועדיין. אנחנו תוהים. אפשר להבין בקלות את משל התרופה, אבל כאן אנחנו מדברים על הקב”ה! בני ישראל חיים חיי סבל ויסורים, ואלוקים – כל יכול! למה הוא לא מוציא אותם משם כבר? שיתן מכה אחת, “זבנג וגמרנו”?

המסתכל מן החוץ על המצב בד”כ מתקשה להבין. בין אם מדובר בבני ישראל במצרים, או ביהודי אירופה של שנות ה-30 במאה שעברה, באשה מוכה בזוגיות מתעללת או בכמעט כל מצב שבי אחר, הוא תוהה: מדוע האדם שסובל כל כך, לא יוצא החוצה? אם החיים במצרים כבר לא הסתדרו עבור בני ישראל, מדוע הם לא עברו את המרחק הקצר יחסית לארץ, עם השיירות והסוחרים הרבים שעברו במקום, כפי שעשו כשעלו לקבור את יעקב? מדוע לא עזבו יהודי אירופה את טבעת המשטר הנאצי המתהדקת סביב צווארם? אם כל כך לא טוב לה, למה האישה המוכה לא עוזבת את האיש המתעלל בה?

במסגרת לימודי בישיבת מהר”ת בארה”ב, זכיתי לעסוק בליווי רוחני לנשים יהודיות בכלא הנשים המאובטח ביותר במדינת ניו-יורק. כל שנה, היינו חוגגות איתן מעין סדר פסח, ובשנה אחת, אחת האסירות מזה יותר מ-30 שנה, בדיוק קבלה חנינה. ההתרגשות היתה גדולה, ואני חשבתי לתומי שכל האחרות מביטות בה בקנאה, אלא שאז, שכנתי לארוחה, אסירה שנשפטה “רק” לכ-20 שנה, התכופפה ולחשה לי, ‘אם וכאשר יקראו לי לועדה לקבל חנינה, אני לא מתכוונת לגשת. אין לי לאן לצאת מוקדם ואולי לא בכלל’.

גם את בני ישראל נראה מאוחר יותר נאנחים ואומרים, “זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים” (במדבר יא,ה)… האם חום המדבר שיבש את דעתם? או שמא, לא הכל היה רע במצרים, אחרת עבדות מוחלטת לא הייתה אפשרית. יותר מדי דיכוי מוליד במוקדם או במאוחר נסיונות בריחה, מהומות ומרידות, או מוות של העבדים, מצבים שהמשעבד בד”כ רוצה להימנע מהם. העבדות האולטימטיבית משלבת בידוד (במקרה של בני ישראל במצרים, הרחק מארצם ומהקב”ה שעד כה לא התערב), עבודה קשה ועינויים (כמו בעבודת הפרך וזריקת הבנים לנהר) יחד עם טיפול, גם אם מינימלי (“אוכל חינם” וסוג של תחושת ביטחון נוסח – לאן נלך? בחוץ יכול להיות גרוע יותר).

הדפוס שחוזר על עצמו במצבי התעללות שונים ידוע לשובה. גם הגואל שרוצה להצליח – ויותר מהשובה – צריך לדעת זאת. את הרשת הדביקה שסובבת את המשועבד ונבנית בקפידה, יש להתיר בזהירות כדי להבטיח מסע מוצלח לחופשי. כשאנחנו נתקלים בשיעבוד, מפנים או מחוץ, נראה שלא צריך לשפוט מהר מדי. תהליכים מורכבים לוקחים הרבה סבלנות. אפילו לקב”ה לוקח זמן להוציא חבורת עבדים משעבוד לחופשי.

שבת שלום.

An entire country and many around the world held their breath in prayer this week as they watched the three hostages-returnees – Romi, Emily and Doron – make their way from the heart of Gaza through the turbulent crowd, across the border, and finally home to their families. The excitement peaked as did the curiosity to see them: What will they look like? Prior to their release, the TV channels highlighted the beautiful pictures of each of them, as if to emphasize the obvious fact that this is not how we will find them after 471 days in captivity, but how yes?

There is still much more that is hidden then known, and there is no doubt that they have gone through trauma and an extremely difficult time, and yet, they did not look emaciated; they arrived dressed in intact and reasonable clothing, and their heads adorned with intricate braids. In addition, we learned that the Hamas men, who guarded them through the restlessly huge crowd, provided them with “goody” bags of souvenirs, and certificates “testifying” for their time in captivity, and, that they even learned Arabic there. We are almost left with some confused feeling of, wait, so it wasn’t that bad??

And all this in the week of Parashat “Va’era” – servitude, enslavement and the beginning of the Exodus from Egypt.

“In 10 statements the world was created” we’re told (Pirkei Avot 5:1), and immediately the Sages ask: “And what is the meaning of this? Could the world not be created in one statement?” In other words, the same Almighty Gd could have done this with a single word! Why the slow action, step by step?

And in this week’s Torah portion, “Va’era”, the beginning of the ten plagues, is also, incredibly slow. As if that’s not enough, the plagues are spread over two portions. And again we wonder: the same Almighty Gd could have done it with a single word! Why the slow action, step by step?

The journey of a group of slaves who escape from the tyrannical Pharaoh and become a free people has captivated the imagination of many throughout the ages. Benjamin Franklin, for example, a statesman who greatly influenced the politics and history of the United States in the 18th century and was one of the signers of the Declaration of Independence, proposed in 1776, as the seal of the new state, the image of Moses “standing on the shore of the Red Sea, his hand stretched out over the water, so that it creates the same awe-inspiring impression on Pharaoh sitting in an open chariot with his crown in his hand. Rays of light are sent from the pillar of fire into the clouds and touch Moses, expressing that he is acting according to the commandments of Gd.” The seal was to bear the motto “Rebellion against tyrants is obedience to Gd.”

Not far away from Benjamin Franklin, the slaves also borrowed the story of the Exodus from Egypt as an inspiration for freedom, and expressed this, among other things, in a song later sung by jazz singer Louis Armstrong, “Let My People Go.” The words appear in various places in slight variations: “Go down, Moses, way down Egypt land; tell all Pharaohs to let my people go,” and in another version, “Tell old Pharaoh, to let my people go.”

In any case, the song is missing the rest of the verse: Gd did not just say “Let my people go,” but “Let my people go so they may worship me” (Exodus 7:16). Our journey should always be related to a goal. This was not a journey to freedom just for the sake of freedom itself, but for the sake of transforming us from slaves of Pharaoh into servants of Gd, as Rabbi Yehuda Halevi wrote in his poem:

Servants of time are servants of servants / A servant of Hashem, he alone is free

Therefore, when each one seeks their portion / “My share is with Hashem”, said my soul to me.

But it turns out that Armstrong’s soul song is not the only place where the journey got disconnected from its destination. A careful reading shows that this is exactly what happened to the Children of Israel: “And they did not hearken to Moses because of their short spirit and hard labor” (Exodus 6:9). Rashi explains: “because of their short spirit”, that is anyone who is in a tight spot, his spirit and breath is short and cannot prolong his breath.

Isn’t Rashi stating the obvious here, that a person whose spirit and breath are short, cannot prolong his breath? The Israelites here are like a person during an asthma attack. While a person is huffing and puffing, feeling on the verge of suffocation and in need of immediate relief, he is unable to hear stories about a future cure that’s in some development stages. The Malbim adds that in light of their reaction and unwillingness to hear him, Moses was afraid that they did not want to leave Egypt at all, and so the text added that it was not that they did not want to, but that from their “short spirit and hard labor”, they were unable to think about it at all. It was slavery that harmed them body and soul.

And yet. We wonder. We can easily understand the parable of the asthma patient and medicine, but here we are talking about Gd! The Israelites live a life of suffering and torment, and Gd is omnipotent! Why doesn’t He just get them out of there? Let Him strike one blow, one “big bang and we’re done”?

The outsider who looks at the situation usually has difficulty understanding. Whether it’s the Israelites in Egypt, or the Jews of the 1930s Europe, a woman beaten in an abusive relationship, or in almost any other situation of captivity, he wonders: Why doesn’t the person who suffers so much get out? If life in Egypt was no longer working out for the Israelites, why didn’t they travel the relatively short distance to the Land, with the many caravans and merchants who passed through, as they did when they went up to bury Jacob? Why didn’t the Jews of Europe leave the ring of the Nazi regime tightening around their necks? If it’s so bad for her, why doesn’t the battered woman leave the man who abuses her?

As part of my studies at Yeshivat Maharat in the US, I was honored to engage in chaplaincy for Jewish women in the highest security women’s state prison in New York. Every year, we would celebrate a mock Passover Seder with the women, and one year, one of the prisoners, who had been in prison for more than 30 years, just received her pardon. The excitement was great, and I thought to myself that all the others were looking at her with envy, except that then, sitting next to me for dinner, a prisoner who had been sentenced to “only” about 20 years, leaned over and whispered to me, ‘If and when they call me to the prison committee to receive my pardon, I don’t intend to go. I have nowhere to go, not early or maybe not at all.’

The Israelites are also seen later sighing and saying, “we remember the fish we ate in Egypt, for free, the zucchini, the melons, the grain, the onion and the garlic” (Numbers 11:5)… Did the desert heat totally confuse them? Or was it not all bad in Egypt, otherwise absolute slavery would not have been possible. Too much oppression sooner or later leads to escape attempts, riots and rebellions, or the death of the slaves, situations that the enslaver usually wants to avoid. The ultimate slavery combines isolation (in the case of the Israelites in Egypt, far from their land and from Gd, who has not yet intervened), hard work and torture (as in the case of the labor, throwing the boys into the river and taking the girls) along with care, even if minimal (“free food” and a kind of sense of security along the lines of – where will we go? It could be worse outside).

The pattern that repeats itself in various abuse situations is known to the captive. The redeemer who wants to succeed – and more than the captor – should also know this. The sticky web that surrounds the enslaved and is carefully constructed, must be carefully untied to ensure a successful journey to freedom. When we encounter enslavement, from within or without, it seems that we should not judge too quickly. Complex processes take a lot of patience. Even Gd Almighty takes time to free a group of slaves from bondage.

Shabbat Shalom.

פרשת “ואלה שמות”…

אנחנו פותחים את ספר שמות, הספר שיתאר את השהות והיציאה ממצרים, את מתן תורה ובניית המשכן, את הולדת המנהיג הגדול שלנו, ותחילת ההסטוריה שלנו כעם, במילים: “וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”… (שמות א,א), פסוק שלמרות שנכתב לפני אלפי שנים, מהדהד את מהדורות החדשות במיוחד של השנה ורבע האחרונה, כשבכל פעם, אנו עוצרים את נשימתנו לשמע המשפט האיום והמצמרר: ‘דובר צהל מסר לפרסום… ואלה שמות’…

מה השם שלך? איך אנשים שונים קוראים לך?
יש עוצמה בשם. שם מציע ומאפשר זהות: ‘קוראים לי … החברים קוראים לי… והילדים קוראים לי… אני נקראתי על שם’…. לא פלא שאחד מהכינויים שלנו לקב”ה זה – ה-שם, ושאחד הדברים שהכי מטרידים את משה במפגש בסנה הבוער, גם הוא בפרשה שלנו, הוא “הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י- יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם” (שם, ג,יג).

מנגד, בתקופת השואה, למשל, אחד הצעדים נגדנו היה לקחת מאיתנו את השמות ולהפוך אותנו למספרים. גם בתחילת ספר שמות, למרות הפתיח המבטיח של “ואלה שמות”, די מהר כל השמות נעלמים. אחד מסממני העבדות הוא שאין חשיבות לזהות האישית. אנשים מקבלים משמעות מתפקידם: המלך. המיילדות. האמא של. האחות של. הילד. הנער. רק כשמשה נולד, חוזרים השמות. באופן סמלי, תחילת הגאולה היא היכולת לראות את האחר כישות בפני עצמה.

המדרש (שיר השירים רבה ד,יב) מציין ש”בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם – והראשון שבהם – שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם…. בכך, הפתיח של ספר שמות חוזר ומרחיב את מה שראינו בתחילת ספר בראשית: “וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה”… (בראשית ב,כ) ולאחר מכן, גם לאשה שלצידו, ולמרות שאולי היה צריך לקרוא לה “אדמה” כפי שיכול להגזר מצורת הנקבה של אדם, ולמרות שכבר קודם נקראה אשה “כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת” (שם,כג), כשהוא הבין שהיא בריאה אחרת לגמרי ממנו, עם זהות אחרת לגמרי – רצונות, שאיפות, יכולות, תפקיד, חלומות – רק אז “וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה”… (שם,ג,כ). בעצם, זו דרגה גבוהה שאנחנו עלולים לקחת כמובן מאליו ולא כל אחד מגיע אליה: לראות את האחר כמי שהוא, ולא רק ככלי לצרכים שלי.

אך מסתבר האמירה הזו כאן של “ואלה שמות”, כבר נאמרה, כמעט באותה לשון, קודם לכן, כשבני ישראל ירדו למצרים (בראשית מו,ח). אם כן, למה, בעצם, לחזור על כך שוב?

אומר לנו רש”י:

ואלה שמות בני ישראל. אַעַ”פִּ שֶׁמְּנָאָן בְּחַיֵּיהֶם בִּשְׁמוֹתָם (כוונתו שכבר הוזכר פסוק כזה קודם לכן בספר בראשית, כשבניו של יעקב ירדו למצרים), חָזַר וּמְנָאָם בְּמִיתָתָם, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָם, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְכוֹכָבִים, שֶׁמּוֹצִיאָם וּמַכְנִיסָם בְּמִסְפַּר וּבִשְׁמוֹתָם (שמות רבה), שֶׁנֶּאמר “הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא” (ישעיהו מ’).

אכן, כוכבים זוהרים בשמי החושך. כל אחת מהתמונות. כל אחד מהשמות. כי לקרוא למישהו בשמו, אומר לנו רש”י, ולפעמים אפילו לתת לו שם, זה סוג של הכרות, סימן חיבה.

הכלי יקר מרחיב על רש”י והרעיון של בני ישראל ככוכבים ואומר ש”הכוכב אע”פ שאינו נראה ביום, מכל מקום הוא בנמצא גם ביום …. לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כי אם אחר מותו, כי בחייו אין הדבר ידוע… (ו)אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו”… כלומר, כשהוזכרו בני ישראל בספר בראשית, עוד לא ידענו בדיוק מי הם ומה תהיה המורשת שישאירו אחריהם, אבל כאן, בתחילת ספר שמות, כשבניו של יעקב, בני ישראל המקוריים, כבר הלכו לעולמם, אנחנו רואים שהם אכן, זוהרים כמו כוכבים, שגם אם לפעמים קשה לראות אותם, הם תמיד שם, מלווים אותנו בדרכנו.

המלבי”ם טוען שהפתיח הזה של “ואלה שמות”… בא להראות איך בני ישראל היו חשובים הן מבחינת עצמם ברמה האישית, הן מבחינת עם ישראל כעם, והן מצד נכבדותם בעיני המצרים שבתוכם ישבו “מצד שיוסף היה במצרים, הוא המושל על הארץ, והם אחי המלך ומשפחתו”, וכל זה בכוונה, לעמוד בניגוד משווע לסיפור העבדות והשעבוד שיבוא עלינו ולהראות איך ירדנו מגדולתנו בכל תחום אפשרי.

זה גם מסביר לנו את הפסוק המוכר שמופיע בהמשך אותו הפרק: “וַיָּ֥קׇם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף (שמות,א,ח), פסוק שהטריד מפרשים רבים. איך יתכן שקם מלך שלא מכיר את יוסף, מי שהציל את מצרים וכל האיזור? אך לפי הרש”ר הירש, ”קם” אין פירושו סתם עלה לשלטון בדרך טבעית של לידה או בחירה, אלא עלה בהפיכה אלימה (דבר שהוא לומד מהפסוק – “ויקום קין על הבל אחיו” בראשית ד,ח). אם כך, העם המצרי הכיר תודה ליוסף ובני משפחתו שנשארו לחיות איתם במצרים, אך השושלת הישנה הופלה, והשליט החדש שעלה לשלטון, חושש מכל מי שעלול לאיים עליו.

גם לגבי הפסוק הפותח את הספר והפרשה יש לרש”ר הירש רעיון יחודי, כשהוא מתמקד דוקא בהמשך הפסוק, “אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”. לטענתו, בני ישראל היו גם אנשים בוגרים ועצמאיים, כל אחד יחיד ומיוחד בפני עצמו, וגם בניו של אב אחד, דבר המתואר ב”אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ”: הם לא באו “עם” או כל מילת יחס אחר, אלא “את”, להראות את קרבתם הגדולה כמשפחה.

כנראה שזה האתגר שלנו מאז ועד היום: לעודד את האינדיבידואליות של כל אחד מאיתנו, כל אחד על פי שמו ויחודו, ובו זמנית, להיות עם אחד ולשמור על אחדותנו. למרות שלא פעם נדמה שאלו שני אתגרים סותרים, עלינו להפוך אותם למשלימים. לכך נוסיף את קולו של החיד”א שלימד שהמילה “מצרימה” שווה בגימטריה למילה “שכינה”, כי גם במקום הצר והחשוך ביותר, נוכחות השכינה כבר איתנו, ובעזרתה, גם נמצא את הדרך ממצרים לארץ המובטחת.

שבת שלום.

The Torah portion of “And These Are the Names”…

We open the Book of Exodus, the book that will describe our life and exodus from Egypt, the giving of the Torah and the building of the Tabernacle, the birth of our great leader, and the beginning of our history as a people, with the words: “And these are the names of the Children of Israel who came into Egypt, with Jacob and every man and his household”… (Exodus 1:1), a verse that, despite being written thousands of years ago, echoes the news, especially of the last year and a quarter, when each time, we hold our breath at the sound of the terrible and chilling sentence: ‘The IDF spokesman issued a message for publication… And these are the names’…

What is your name? What do different people call you?

There is power in a name. A name suggests and enables identity: ‘I’m called… my friends call me … and my children call me … I was named after’…. It is no wonder that one of our names for Gd is – Hashem, “The Name”, and that one of the things that most disturbs Moses in the encounter at the burning bush, also in our Torah portion, is “Behold, I come to the Children of Israel and say to them, ‘The Gd of your fathers has sent me to you,’ and they will say to me, ‘what is His name?’ What shall I say to them?” (Ibid., 3:13).

On the other hand, during the Holocaust, for example, one of the measures against us was to take away our names from us and turn us into numbers. So too, in the beginning of the Book of Exodus, despite the promising opening of “And these are the names,” all the names soon disappear. One of the signs of slavery is that personal identity is unimportant. People derive meaning from their roles: The king. The midwives. The mother of. The sister of. The child. The boy. Only when Moses is born do the names return. Symbolically, the beginning of redemption is the ability to see the other as an entity in itself.

The Midrash (Song of Songs Rabbah 4:12) notes that “by virtue of four things Israel was redeemed from Egypt – and the first of them – that they did not change their names”…. In this way, the opening of the Book of Exodus repeats and expands on what we saw at the beginning of the Book of Genesis: “And the human named all the cattle and the birds of the sky and to every beast of the field”… (Genesis 2:20) and later, also to the woman at his side, and although perhaps she should have been called “Adama” (literally earth, dirt) as can be deduced from the female form of Adam, and although she’s been called Isha – “woman” because “she was taken from Ish”, from the man (ibid., 23), when he realized that she was a completely different creature from him, with a completely different identity – desires, aspirations, abilities, role, dreams – only then “and Adam named his wife Chavah”… (ibid., 3, 20). In fact, this is a high level that we may take for granted yet not everyone reaches: seeing the other for who he is, and not just as a tool for my needs.

But it turns out that this statement here of “and these are the names” was already said, in almost the exact same language, earlier, when the Children of Israel went down to Egypt (Genesis 46:8). If so, why, in fact, repeat it again?

Rashi tells us:

“And these are the names of the Children of Israel”… even though he counted them already during their life (meaning that such a verse was already mentioned earlier in the Book of Genesis, when the sons of Jacob went down to Egypt), He counted them again after their passing, to let us know how much he loved them; for they were likened to stars… as it is written “He who is brought out by the number of their hosts, he calls them all by name” (Isaiah 40,26).

Indeed, they are like stars shining in the dark sky. Each of the pictures. Each of the names. Because calling someone by their name, Rashi tells us, and sometimes even giving them a name, is a kind of recognition, a sign of affection.

The Kli Yakar expands on Rashi and the idea of ​​the Israelites as stars and says that “the star, although not visible during the day, is nevertheless present also during the day…. for the true essence of a person’s good name is not evident until after his death, because during his life it is not known… (and) there it’s not appropriate to say his praise, for who knows whether he will remain righteous”… In other words, when the Children of Israel were mentioned in the Book of Genesis, we did not yet know exactly who they were and what the legacy they would leave behind would be, but here, at the beginning of the Book of Exodus, when the sons of Jacob, the original Children of Israel, had already passed away, we see that they indeed shine like stars, that even if they are sometimes difficult to see, they are always there, accompanying us on our path.

The Malbim claims that this opening of “And these are the names”… comes to show how the Children of Israel were important both in terms of themselves on a personal level, and in terms of the people of Israel as a people, and in terms of their esteem in the eyes of the Egyptians among whom they sat “since Joseph was in Egypt, he was the governor over the land, and they were the king’s brothers and his family,” and all this intending to stand in stark contrast to the story of slavery and servitude that would come upon us, showing how we have fallen from our greatness in every possible area.

This also explains the familiar verse that appears later in the same chapter: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8), a verse that has troubled many commentators. How is it possible that a king arose who did not know Joseph, the one who saved Egypt and the entire region? However, according to Rav Hirsch, “arose” does not simply mean that he ascended to power through a natural process of birth or election, but rather that he ascended by a violent coup (something he learns from the verse – “And Cain arose against Abel his brother” in Genesis 4:8). If so, the Egyptian people were grateful to Joseph and his family who remained to live with them in Egypt, but the old dynasty was overthrown, and the new ruler who ascended to power was afraid of anyone who might threaten him.

Regarding the verse that opens the book and this Torah portion, Rav Hirsch also has a unique idea, as he focuses specifically on the continuation of the verse, “with Jacob and every man and his household”. According to him, the Israelites were both mature and independent people, each unique and special in their own right, and also the sons of one father, which is described in “Et Ya’akov Ish u’beito ba’au”: They did not come with any preposition, but “et”, a helper word that comes in Hebrew before a direct object, to show their great closeness as a family.

This is probably our challenge from then until today: to encourage the individuality of each of us, each according to his name and uniqueness, and at the same time, to be one People and maintain our unity. Although these two challenges often seem to be contradictory, we must make them complementary. To this we will add the voice of the CHiDA, who taught that the word “Mitzrayim” – Egypt – is equivalent in gematria to the word “Shekhinah,” because even in the narrowest and darkest place, the presence of the Shekhinah is already with us, and with its help, we will also find the way from Egypt to the Promised Land.

Shabbat Shalom.

וטיול קצר בארץ בעקבות חכמים במסכת סנהדרין (לב:ב)
ועוד תנו רבנן (שנו חכמים) על הנאמר בפסוק “צדק צדק תרדף” שצריך אדם ל הלך אחר חכמים לישיבה שבה הם מצויים: אחר ר’ אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר ר’ יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר ר’ עקיבא לבני ברק, אחר ר’ מתיא לרומי, אחר ר’ חנניה בן תרדיון לסיכני (סכנין), אחר ר’ יוסי לציפורי, אחר ר’ יהודה בן בתירה לנציבין, אחר ר’ יהושע לגולה (בבל), אחר רבי יהודה הנשיא לבית שערים, אחר חכמים בזמן שבית המקדש עמד ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית.

And a quick trip around the country, following some of our sages in Tractate Sanhedrin (32:b):

The Sages taught: The verse states: “Justice, justice, shall you follow.” This teaches that one should follow the Sages to the academy where they are found. For example, follow after Rabbi Eliezer to Lod, after Rabban Yoḥanan ben Zakkai to Beror Ḥayil, after Rabbi Yehoshua to Peki’in, after Rabban Gamliel to Yavne, after Rabbi Akiva to Bnei Brak, after Rabbi Matya to Rome [Romi], after Rabbi Ḥananya ben Teradyon to Sikhnei (Sachnin, in the lower Galilee) after Rabbi Yosei to Tzippori, after Rabbi Yehuda ben Beteira to Netzivin, after Rabbi Yehoshua to the exile [gola], i.e., Babylonia, after Rabbi Yehuda HaNasi to Beit She’arim, and after the Sages in the time of the Temple to the Chamber of Hewn Stone whichwas on the Temple Mount.