Now my mom, that’s a whole different story

After caring for my father for four years, she only wanted one thing: when the time comes, to drop dead, without prolonged suffering for herself and those around her. She would run into an acquaintance in the street and they’d get into some chit-chat about what happened in the news, what happened to so and so, and almost out of the blue she’d say, “when the time comes to go, I just want to go – im kvar lalechet, az lalechet”.
It’s been nine years since I was rushed home, the pros and cons of living more than 8000 miles away.
It was Shabbat morning. I usually don’t remember anything but that night she showed up in my dream, demanding to know where is the jewelry she gave me. In my dream she was tall and strict with that ‘where have you been last night’ voice. 8000 miles away or not, the little girl in me hurried to find the small wooden box. I held it in my hand when the phone rang.
We arrived in Israel Monday evening. She was unconscious, plugged into breathing devices, just as she always wished won’t happen. After all, her instructions were clear beyond doubt. Not only the almost strangers in the streets heard them semi-randomly. Just a few weeks earlier Arik Sharon suffered a stroke. My mom, who knew Arik Sharon well from GaDNA (pre-army youth training), repeated her im kvar lalechet, az lalechet in the transatlantic phone calls, over and over again, promise me, she asked, I don’t want to end like this.
I knew, and yet, that Monday evening as I sat by her bedside, watching her face change, her hand swell, I asked her if she would forget all this nonsense about just going, and maybe reconsider. Se was gone by midnight. As my sister in law told me then, “she just waited for you to come”.
What do we know about our parents? We’re always some twenty-thirty years behind, and by the time we catch up, it’s often too late. She was a young – so young – widow at 40 with two children who barely entered grade school, and I thought 40 was old, and why is she crying when she hears a concerto for piano or when she’s doing dishes alone at night, her tears flowing quietly straight into the sink, mixing with soap and muck; and why oh why, is the ice cream she schlepped up the Haifa hill by foot in the sweaty summer, a little soggy. I can’t help but wonder now: did she manage to make life seem so close to normal that we had nothing else to worry about?
Perhaps. Making crazy into normal was not completely new to her. She as 10 when the she and her parents left their home in Germany to come to “safety” in a sandy moshav in the Sharon area in Israel (her brother joined later, while her grandmother was sent to Trezin). There, she, who was most “integrated” and fluent in Hebrew, translated her father’s speeches (having been head of moshav) for him. She went to Ben Shemen, the noted agricultural boarding school, with famous teachers like S. Yizhar and became a medic in the 1948 War of Independence, leading to a long career in healthcare as a lab technician. But if anything, the many hours in the hospital just made her appreciate life.
She dragged us to concerts and plays, operas and book stores. She took us on some crazy trips: walking up Masada’s Snake Trail at 5:00am to see the sunrise, long before it became a “thing”, and down all the way to Sharm-El Sheik by bus. There were weekly winter hikes on the Carmel, coming back with a harvest of wild mushrooms to make soup, and morning summer walks along the beach; and there were dips to chutz la’aretz too, because these kids need to know something about the world and what real culture is like.
I am often reminded of our trip to the US before my army draft: we were in San Francisco for Shabbat and wanted to find a shul. Out hotel was on Geary Street, near Market and it looked like there was a shul also near Geary Street, somewhere. So, we started walking… We ended up having dinner in Japan town, trying to eat soup with chopsticks, gazing with a touristy giggly disbelief at the food. Often when I drive by, I can still see us walking in the tunnel on Geary: it’s dark, and our voices echo, our faces change with the flashing headlights, and there we are still, walking and laughing.
“She got the death of the righteous, mitat tzadikim”, said the Hevre Kadisha lady to me as she finished preparing the body for burial. “This was your mother? What a beautiful woman”, and I thought, lady, you should have seen her green sparkly eyes.

 

שבת אחרונה
שבת אחרונה בלי לדעת שתהיה אחרונה, לא כמו ללוות לשדה התעופה, לא כמו ללכת לתחנה, עוד קצת, עד לפינה. שבת אחרונה בלי יכולת להפרד, להגיד מה שיושב, לסגור מעגלים. מתמתחים משלאף-שטונדה שגרתי אל חלוק ביתי, מוסיקה קלאסית מהרדיו הישן שבמטבח, לא צריך חדש, בשביל מה, הנה, שומעים מצוין, היא מכוונת למצוא את התחנה בין הצרצורים.
קפה של אחר הצהרים. מים מקומקום שורק אל קנקן חרסינה מעוטר. ארבע פרוסות עוגה, מדודות. שתי צלחות, קינוח, לא מהגדולות, תקחי מהקטנות, שם, למטה, במדף השני, אמרתי שלישי, אל תהיי קשה איתי. שני ספלים, קערת קוביות סוכר עם מלקחיים כסופים, עדינים, קנקן לחלב, כן, דל שומן, מה אני יעשה, אני יודעת שיש לזה טעם של גיר אבל את תראי כבר, כל מיני דברים קורים עם הגיל. הכל תואם מאותו הסט, מפיות בד מגולגלות בחישוק כסף רחב, אותיות גוטיות חרוטות בדייקנות, שתי כפיות, שני מזלגות, לא לאכול בידיים, ככה לא עושים אצלנו, הכל על עגלת התה, גלגל נתקע בשטיח הרחב, לוקחת רוורס, מנסה שוב, הפעם מסביב.
הוא בגבו אליה, גופיה לבנה עם כתפיות, מפלסות דרך בין נקודות שמש חומות, שיער שיבה מציץ מבתי שכיו וגיוו שנשאר חסון, מכנסי חאקי קצרים, כפות רגליו בנעלי בית שלושת-רבעי משובצות שלובות על הכסא שגרר אל ממול, עיניו עצומות אל מול הנוף. למזוג לך? היא שואלת, מחנה את עגלת התה הרעועה ביניהם, חלוק הכותנה מכופתר מלפנים בכפתורים גדולים עד מעל לברך חושף תחילת ירך לבנבנה של חורף כשהיא מתכופפת להגיש לו, מוזגת גם לעצמה, מתישבת בפיסוק נינוח. אוי, תראה איך השקיעה? זה משהו, כל כך יפה פה, בשביל מה ליסוע רחוק? כל יום מתנה, באמת אין לנו מה להתלונן. בתנועת ראש סיבובית מגרשת קווצת שיער תועה ממצחה, ממצמצת דמעה, לוקחת עוד לגימה מהקפה. בלי קפאין, בלי חלב, בלי סוכר. מה נשאר.
למתי הזמנת אותם? שש וחצי? היא מביטה בשעון, רולקס ישן על רצועת עור פשוטה, נשאר עוד כל כך מעט זמן והיא עוד לא יודעת שלא יהיה מחר, עכשיו עוד ידיה נחות על ידיות מתכת כסא הנוח, קניה מצוינת, ראשה מוסט לאחור, נשימה עמוקה, רצועות הרפיה משאירות פסים לאורך גבה, עפעפיה כבדים, מי הים התיכון קולטים את הכדור הכתום שגולש אל מעבר לואדי, פריחה של תחילת אביב חדש בין השיחים המאובקים.
אז אתה נכנס להתקלח? היא מתישרת לקימה בדרכה האחרונה. נו, טוף, אולי עוד אספיק לגהץ

savta w grandkids

Advertisements
This entry was posted in life and some, סיפורים קצרים and tagged , , , , , . Bookmark the permalink.

4 Responses to Now my mom, that’s a whole different story

  1. Sylvia Zimmermann-Buehler says:

    Hello Michal,

    That post was very interesting. I leaned a lot about your mom from it.

    Thanks,

    Sylvia

    Date: Thu, 12 Feb 2015 20:17:36 +0000
    To: sylviabuehler@hotmail.com

  2. Michael Baron says:

    Michal, This was a beautiful tribute to your mother. It touched my heart. — Michael Baron

  3. Louis Weintraub says:

    Quite a post. It’s worth preserving. Lou

  4. MIRIAM BERL says:

    מיכל היקרה

    כל כך מרגש!!

    חיבוק גדול ממני

    מרים ברל
    אמא שלך תמיד אמרה

    ” אני רוצה למות בבת אחת”…

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s