OUR PODCAST: https://open.spotify.com/show/4NHxucO7VIVGxaGUT7N0zC

פרשת ״אמור״ וסיום מסכת מנחות: ״ובלבד שיכוון ליבו לשמים״

119 דפים היו לנו במסכת זבחים שפותחת את סדר קודשים ועוסקת בעיקר בדיני קורבנות בהמה ועוף, ועוד 110 דפים במסכת מנחות העוסקת בעיקר בדיני קורבנות הבאים מהצומח. גם אם פה ושם נגענו בנושאים אחרים, כמו למשל, בדינים שונים בענין בית המקדש או בהלכות ציצית, תפילין, ספר תורה ומזוזה, הרי שרוב הזמן טרחנו בפרטי פרטים של הקורבנות השונים. בדקנו כל אחד בדקדקנות כמו תרופה מאד ספציפית למצב מסוים: מה ועל מה אפשר וצריך להביא כל אחד מהם, מה הם שלבי הכנתם, מה מכשיר ופוסל כל אחד, וירדנו, לא רק לעשייתם אלא אפילו למחשבה שנלווית אליהם, ואז מגיעה המשנה האחרונה במסכת מנחות: 

מַתְנִי׳ נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה ״אִשֶּׁה (מלשון אש) רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְעוֹלַת עוֹף ״אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְמִנְחָה ״אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״ (שבכל הקורבנות יש שפה זהה), לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

בסוף מסתבר שכל פרטי הפרטים היו כדי למקד אותנו לכך שכוונתנו תהיה נכונה. איך אפשר לדעת מה היא כוונה נכונה? האם נהג זהיר הוא זה ש״תמיד״ נוסע לאט? ״תמיד״ נוסע מהר? נקבעו אינספור חוקים, ורוב הזמן רוב החוקים עובדים, אבל אי אפשר להכיל הכל בחוקים, והנה, בקשר שלנו עם הקב״ה, בסוף העיקר הוא המודעות, האכפתיות, הכוונה. 

ומה פירוש ״מרבה״ ו״ממעיט״? על דרך הפשט ״המרבה״ יכול להיות, למשל, מי שמביא בהמה לעולה, שנשרפת כליל ולא הוא ולא הכהן מקבלים ממנה משהו לאכול, ואילו ״הממעיט״ הוא מי שמביא קרבן עוף או מנחה. 

הבן יהוידע (הרב יוסף חיים מבגדאד) מרחיב שהביטוי ״אֶחָד הַמַּרְבֶּה״ מתייחס למישהו שעושה מצוות עשה, ״שבהם מרבה כוחות הקדושה ומרבה כח היצר הטוב וכח הנפש שלו״. לעומת זאת, ״וְאֶחָד הַמַּמְעִיט״, זה לא מישהו שעושה פחות אלא מי ששומר מצות לא תעשה, שאלו הן ״מצוות שממעיטות את הכח של היצר הרע… ושכר אחד להם, כי שניהם נחשבים עשיית מצוות, בתנאי שֶׁמְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, ועושה את הדברים לא בגלל מורא בשר ודם או שאר סיבות, אלא בשביל הקב״ה כבודו יתברך שצווהו שלא לעשות איסור זה״.
והוא מרחיק לכת עוד יותר, ומזכיר לנו שחז״ל אמרו (נזיר כג:ב), שלפעמים יש עבירות שנעשות לשם שמים שהן גדולות ממצוות שנעשות שלא לשם שמים. כך למשל, אהרון הכהן שהשתתף עם העם בעגל הזהב ולא נענש על כך, או יעל שהרגה את סיסרא, והם ״שקבלו שכר על מעשה עבירה בשביל שהיתה כונתם לשם שמים.

ואז הוא מעלה אותנו עוד קומה, ואומר, שלא במקרה השתמשו חז״ל כאן במילים ״ליבו״ ו״שמים״, שבשמים יש אש ומים שהם הפכים, ״ועושים שלום זה בזה שדרים יחד בשביל לקיים רצון הבורא יתברך… וכך גם בלב האדם. יש משכן ליצר הטוב ומשכן ליצר הרע והם הפכיים״, וזה נרמז במילה ״ליבו״, שהדגש באות ב׳ מרמזת על שתי אותיות ב׳ כמו במילה ״לבבו״, שזה לב עם ״יצר הטוב ויצר הרע ביחד״… וזהו יְּכַוֵּן תכונת לִבּוֹ שיש בו שני הפכיים כמו שָּׁמַיִם שהם מאש ומים דהפכיים הם ועושים שלום ביניהם וכמו שאמרו המפרשים על מה שנאמר, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ״. 

פרשת ״אמור״ שנקראת בשבת ממשיכה בסגנון ספר ויקרא ומביאה עוד מצוות: 24 מצוות עשה ו-39 מצוות לא תעשה. יש רגעים של כמה אפשר? אחד התלמידים שלי שאל אותי, אם מצופה מאיתנו לעשות את כל תרי״ג המצוות כל יום, או שאפשר לפזר אותם על כל החיים כל יום קצת? האמת, שהן כבר ממילא ״מפוזרות״: יש מצוות שאפשר לעשות רק בבית המקדש, יש שרק בארץ ישראל, ויש שבחוצלארץ. יש מצוות לגברים ויש – לנשים. יש להורים ויש לילדים. יש לכוהנים, לווים וישראל, יש ליום-יום ויש לחגים וזמנים מיוחדים. ועדיין, מובן שזה יכול להרגיש לגמרי טו מאץ׳. באה המשנה של היום הזה, בסיום מסכת מנחות, ואומרת, לא חלילה לבטל או להקטין את המצוות, אבל שאפשר להסחף אפילו בעשיית המצוות, ולא לשכוח לנשום רגע ולזכור ש״וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״.

שבת שלום, וגם פסח שני שמח. 

---

“Provided one directs one’s heart toward Heaven”

We had 119 pages in Tractate Zevachim, which opens the Order of Kodashim and deals mainly with the laws of animal and bird offerings, and another 110 pages in Tractate Menachot, which focuses mostly on offerings brought from plant sources. Even if here and there we touched on other topics, such as various laws concerning the Temple, or the laws of tzitzit, tefillin, Torah scrolls, and mezuzah, most of our time was spent laboring over the minute details of the different offerings. We examined each one meticulously, like a very specific medicine for a particular condition: what each offering may or must be brought for, the stages of its preparation, what renders it valid or invalid. We delved not only into their actual performance but even into the thoughts accompanying them, and then comes the final Mishnah in Tractate Menachot:

“It is said regarding a burnt offering from an animal: ‘a fire-offering, a pleasing aroma’; and regarding a burnt offering from a bird: ‘a fire-offering, a pleasing aroma’; and regarding a meal offering: ‘a fire-offering, a pleasing aroma’ (that is, the same language is used for all offerings), to teach you that whether one brings much or brings little, it is the same, provided one directs one’s heart toward Heaven.”

In the end, it turns out that all those details were meant to focus us on having the right intention. How can we know what the right intention is? Is a careful driver someone who always drives slowly? Always drives fast? Countless laws have been established, and most of the time they work, but not everything can be contained within rules. And so, in our relationship with Gd, ultimately what matters most is awareness, care, intention – directing one’s heart.

And what do “one who brings much” and “one who brings little” mean? On a simple level, “one who brings much” could be someone who brings an ola offering, a wholly burnt offering, which is entirely consumed and from which neither the one who brings it nor the priest receives anything to eat. In contrast, “one who brings little” might be someone who brings a bird offering or a meal offering.

The Ben Yehoyada (Rabbi Yosef Chaim of Baghdad) expands on this and explains that the phrase “one who brings much” refers to someone who performs positive commandments, “through which he increases the forces of holiness and strengthens the power of the good inclination and his soul.” In contrast, “one who brings little” does not mean someone who does less, but rather someone who observes prohibitions, what we call “negative commandments” – “commandments that diminish the power of the evil inclination… and (yet) their reward is the same, for both are considered the performance of commandments, provided that he directs his heart toward Heaven and does things not out of fear of other people or for other reasons, but for the sake of the Holy One, blessed be He, who commanded him not to commit this prohibition.”

He goes even further and reminds us that the Sages said (Nazir 23b) that sometimes transgressions done for the sake of Heaven are greater than commandments done not for the sake of Heaven. For example, Aaron the Priest, who participated with the people in the sin of the Golden Calf and was not punished for it, or Yael, who killed Sisera, “and they received reward for an act that was a transgression because their intention was for the sake of Heaven.”

Then he takes us up another level and says that it is no coincidence that the Sages used the words “heart” and “Heaven.” In Heaven there is fire and water, which are opposites, “yet they make peace with one another and dwell together in order to fulfill the will of the Creator… and so too in the human heart. There is a dwelling place for the good inclination and a dwelling place for the evil inclination, and they are opposites.” This is hinted at in the word libo (“his heart”), where the dagesh (dot) in the letter bet alludes to two bets, like in the word levavo, a heart containing both the good and evil inclinations together. “And this is what it means to direct the quality of one’s heart, which contains two opposites, like Heaven, which is made of fire and water, two opposites that make peace between them, as the commentators said on the verse: ‘He who makes peace in His high places; in His mercy He will make peace upon us.’”

The Torah portion of Emor, read this Shabbat, continues in the mode of the Book of Leviticus and brings more commandments: 24 do’s and 39 don’t’s. There are moments when it feels overwhelming. How many can there be? One of my students asked whether we are expected to perform all 613 commandments every day, or whether they can be spread out over a lifetime, a little bit each day. The truth is, they are already “spread out”: some commandments can only be performed in the Temple, some only in the Land of Israel, and others outside it. Some apply to men, others to women; some to parents, others to children; some to Kohanim, Levites, and Israelites; some to everyday life, and others to festivals and special occasions. And yet, it can still definitely feel like too much.

Then comes this Mishnah, at the conclusion of Tractate Menachot, and says, not, Gd forbid, to nullify or diminish the commandments, but that one can even get carried away in performing them too, and must not forget to pause, to breathe, and to remember that “provided one directs one’s heart toward Heaven.”

Shabbat Shalom, and a joyful Pesach Sheni.