אם תחפשו בגוגל “פסח שני” תמצאו פירושים יפים על ״הזדמנות שניה״ ועל כך ש”לעולם לא מאוחר מדי”, ובכל זאת, האם זה נכון?
פסח שני פונה לאנשים שהחמיצו את פסח ראשון. כשהגיע הזמן להביא את קורבן הפסח, הם לא היו זמינים. הם היו “טמאים במגע עם מת, או היו בדרכם רחוקה” (במדבר ט’, א’-יב). למשה לא ברור מה לעשות איתם, ולשאלתו, אלוהים אומר לו שאנשים אלה יכולים להביא את קורבן הפסח חודש לאחר מכן, בירח המלא הבא, שהוא היום.

באתר חב”ד אנו מוצאים:
“המשמעות הנצחית של פסח שני, אומר הרבי השישי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון (1880-1950), היא שלעולם לא מאוחר מדי לתקן כישלון מהעבר. גם אם אדם נכשל במילוי היבט מסוים של משימת חייו משום שהוא “נטמא על ידי המוות” (כלומר, במצב של ניתוק ממקור החיים האלוהי) או “בדרך רחוקה” מעמו ומאלוהים, תמיד יש פסח שני שבו הוא יכול לתקן את מה שהחמיץ. הפסח השני מייצג אפוא את כוח התשובה – כוח החזרה בתשובה. תשובה מתורגמת בדרך כלל כתשובה, אך היא הרבה יותר מפתיחת דף חדש ומסליחה על חטאי העבר. זוהי הכוח לחזור אחורה בזמן ולהגדיר מחדש את העבר”…

אבל בשבילי, זהו יום השנה של אבי. ואין כמו ״יארצייט״ כדי להזכיר לנו שכמה שננסה, לא “תמיד” יש הזדמנות שנייה. למעשה, כל המצווה הזו מדגישה בדיוק את ההפך: אם “תמיד” יש הזדמנות שנייה, לא היה צורך לשאול את משה על כך; והוא לא היה צריך לבדוק עם אלוהים לפני שענה. יתרה מזאת: אין הזדמנות שנייה בשום חג אחר. אם פספסתם את יום כיפור למשל, אז מה לעשות. חבל. הוא יחזור בשנה הבאה; החזיקו מעמד.
אלא שהאנשים ששאלו ידעו כפי שמשה עצמו ידע, כפי שאני מזכירה היום בכאב, שהזדמנויות שניות הן נדירות וקשות להשגה; שבעוד שאנחנו מתפללים ומקווים להן, לא תמיד אפשר לסמוך עליהן.
יש מנהג לאכול מצה ביום י״ד באייר, בדיוק כמו בפסח, ויש הרואים בו חג, גם אם קטן מאוד, אבל בשבילי זה יום להדליק נר ולחטט בקופסאות ישנות. אני שולפת את קטע העיתון מברלין משנת 1928, שבו הוא מוצג כמוצרט צעיר; יש תמונות שלו מטייל עם אחיו; מטייל עם אביו, שעל שמו נקראתי מאוחר יותר; ותמונות עם אמו, כולן אלגנטיות וחדות.
אני מסתכלת על תמונת בית הספר שלו מתחילת שנות ה-30. בגיל 13, לבוש כראוי, שיער מסורק, מה הוא ידע על איך החיים עומדים להשתנות? האם זו הייתה תמונה אחרונה שם, דקה לפני שנמלטו, או סתם עוד יום, אולי סוף שנת הלימודים?
יש תמונות מחתונתו עם אמי, ומירח הדבש שלהם – צלם באקרופוליס תופס אותם מטפסים, מחייכים, מביטים זה בזה באהבה. ואז, כשאני הקטנה על ברכיו, שנינו מנגנים בפסנתר הישן, אהבה למוזיקה שמחלחלת דרך הדורות לנכדיו וניניו. אני רואה אותו איתנו על החוף: תמונה גדולה וצבעונית… כדור חוף; תפוח חולי; אור השמש באופק. ויש גם את התמונות בראשי, הרגעים שאף מצלמה לא תפסה: יד ביד לבית הכנסת ביום שישי אחר הצהריים; אמי מושיטה לו את מקל ההליכה שלו בזמן שאני מדלגת בשמלה קטנה ויפה, נרגשת כולה. האם הוא כבר ידע שימיו ספורים?
אני מוצאת תעודות מהלימודים שלו ומנסה לחבר אותן יחד: האם הוא באמת נסע ללונדון לבחינות הבגרות, המשפטים והחשבונאות שלו בתחילת שנות ה-40, או שמא המנדט הבריטי איפשר בחינות בארץ ישראל שלפני הקמתה? הנה התמונה שלו בגלימה הארוכה והכהה; גאה, צעיר, מצליח, חיוך גדול, כל העולם מחכה; עולם מלא בהזדמנויות ראשונות ושנייות.
ומעטפה שאמא שלי הצילה מהשבועות האחרונים לחייו, כבר לא מסוגל לדבר כשגופו נכנע לזוועות מחלת ה-ALS; נייר אורז דק כמעט חרוט דרכו, עם כתב ידו הרועד, באותיות דפוס, חוזר לגרמנית ילדותו: תביאי את המשפחה; אל ​​תלכי.
אחי ואני שנינו מבוגרים יותר עכשיו משנותיו, אבל הוא לנצח יישאר אבינו ואנחנו, ילדיו. מתגעגעים אליו מאוד. יהי זכרו לברכה.

If you google “Pesach Sheni” (literally – 2nd Passover) you’ll find beautiful commentaries about “it’s never too late”, and yet, is it?
Pesach Sheni addresses people who missed the 1st Pesach. When it was time to bring the Pascal offering, they were unavailable. They were either “ritually impure through contact with a dead body, or away on a distant journey” (Numbers 9:1-12). It is not obvious to Moses what to do about them, and upon his question, G-d tells him that these people can prepare the offering a month later, on the next full moon, which is today.

We find on Chabbad website:
“The eternal significance of the Second Passover, says the sixth Lubavitcher Rebbe, Rabbi Yosef Yitzchak Schneersohn (1880-1950), is that it is never too late to rectify a past failing. Even if a person has failed to fulfill a certain aspect of his or her mission in life because s/he has been “contaminated by death” (i.e., in a state of disconnection from the divine source of life) or “on a distant road” from his people and G d, there is always a Second Passover in which s/he can make good on what s/he has missed out. The Second Passover thus represents the power of teshuvah — the power of return. Teshuvah is commonly translated as repentance, but it is much more than turning a new leaf and achieving forgiveness for past sins. It is the power to go back in time and redefine the past”…

But for me, it’s my father’s yahrzeit (anniversary of his death). And there is nothing like a yahrzeit to remind us that try as we might, there is not “always” a second chance. In fact, the whole teaching seems to highlight exactly the opposite: if there is “always” a second chance, there would have been no need to ask Moses about it; and he would not have needed to check with G-d before replying. Further: there is no 2nd any other holiday. If you missed Yom Kippur, that’s just too bad for you. It will come back next year; hang in.
So the fact is, the people asking knew as Moses himself knew, as I am painfully reminded today, that 2nd chances are rare and hard to come by; that while we pray and hope for them, they can’t always be counted on.
There is a custom to eat matzah today, just like on Passover and some see it as a (very minor holiday, but for me it’s a day to light a candle and rummage through old boxes. I fish out the Berlin newspaper clip from 1928 where he is featured as a young Mozart; There are photos of him hiking with his brothers; traveling with his father, after whom I was later named; and photos with his mom, all elegant and sharp.
I look at his school portrait from the early 1930’s. At 13 years old, properly dressed, hair combed, what did he know about how life is about to change? Was it a last photo, or just another day, perhaps end of school year?
There are photos from his wedding to my mom, and from their honeymoon – a photographer on the Acropolis catches them climbing up, smiling, looking at each other lovingly. And then with little me on his lap, both of us playing the old piano, a love for music that seeps through the generations on to his grandchildren. I see him with us at the beach: a big colorful beach-ball; a sandy apple; the sunlight on the horizon. And the photos in my head, the moments that no camera caught: hand in hand to the synagogue on Friday afternoon; my mom handing him his cane while I skip around in a pretty little dress, all excited. Did he already know his days were numbered?
I find diplomas from his learning and try to piece it together: did he actually go to London for his matriculation, law and accounting exams in the early 1940’s, or did the British Mandate allow for exams in pre-Israel Palestine? There is his photo in the long dark robe; proud, shaking hands, young, successful, big smile, the whole world waiting; a world full of 1st and 2nd chances.
And an envelope my mom saved from the last weeks of his life, no longer able to speak as his body gives in to the horrors of ALS; thin rice paper almost etched through, with his now shaky, block-lettered handwriting, reverting back to his childhood German: get the family; don’t go.
My brother and I are both older now than he’ll ever be but forever he remains our father and we, his children. We miss him dearly. May his memory be for a blessing.