Last but not least: from the journal of… מהיומן של…

… When the family will be coming down to live with us here, in Egypt, my mother will be with them too. So many moons and suns have passed since I last saw her! I’m already a mother myself… I still remember that night when I was whisked away in the darkness, shipped to a land I knew not with a convoy of Midyanites… I thought I’d never hear from her, nor see her again! But, it is Joseph, my dear, beautiful husband, who met her when he went back for his father, finally, after all these year.

כשהמשפחה שלי תגיע לחיות איתנו כאן במצרים, גם אמא שלי תהיה בין הבאים. כל כך הרבה ירחים ואפילו שמשות עברו מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה! אני כבר אמא בעצמי… אני עדיין זוכרת את אותו הלילה כשנשלחתי, בחסות החושך, מועברת לארץ שלא הכרתי, בשיירה של מדיינים… חשבתי, חששתי, שלעולם לא אראה אותה, ולא אשמע ממנה שוב. אבל, זה היה יוסף, בעלי היקר, שפגש אותה כשחזר להביא את אביו, סופסוף, אחרי כל השנים הללו.

Until then, I was not even sure she was still alive, what with all the suffering she went through. But my mom, she’s a tough lady. He told me, that although she’s aged, as expected, and when silent, there’s a steak of sadness in her eyes, nevertheless, she’s still talkative and outgoing, chatting with the nearby ladies about this and that in all the languages of the land.

עד אז, אפילו לא ידעתי אם היא עדיין בחיים, בהתחשב בכל הסבל שעברה. אבל אמא שלי, אשה חזקה, כך סיפר לי, שלמרות שהיא הזדקנה משהו, כצפוי, ובזמנים שהיא כן שותקת, משוך קו עצב על עיניה, עדיין, היא ממשיכה לצאת ולפגוש ולדבר, לפטפט עם השכנות על הא ועל דא, בכל השפות של הארץ.

My mother. How come no one ever wondered what happened to her? After my uncles maimed and slaughtered the whole town, they grabbed her and took her home. Well, sort of “home”. When they found out she was pregnant, they contemplated how to send her away too. That was their specialty, my uncles Shimon & Levi: getting rid of the siblings they though were not fit to be part of the family’s “right” lineage. After all, that was the custom until then: not every offspring will inherit Abraham’s special spiritual blessing. It’s my grandfather who put an end to that.

אמא שלי. איך זה שאף אחד אף פעם לא תהה מה קרה לה? אחרי שהדודים שלי הטילו מום בעיר ושחטו את כל תושביה, הם תפסו אותה והלכו הביתה. סוג של “הביתה”. כשהם גילו שהיא בהריון, הם ניסו לחשוב איך לגרש גם אותה. זה היה התחום שלהם, הדודים שלי, שמעון ולוי: להפטר מאחים שלא ממש התאימו לשרשרת הדורות ה”נאותה” של המשפחה. אחרי הכל, כך היה המנהג עד אז: לא כל בן זכה לרשת בברכה הרוחנית, המיוחדת של אברהם. אבל סבא שלי שם לדבר סוף.

My mom was his only daughter, so my uncles figured out how to, at least, send me away, hoping that will blot out that “incidence” – as they called it, and bring peace and quiet to the family.

אמא שלי היתה בתו היחידה, והוא לא נתן, אז הדודים שלי תכננו לפחות איך לגרש אותי, בתקוה שזה ימחוק את ה”מקרה”, כמו שהם קראו למה שקרה לה, ובכך יביאו שלום ושלוה בחזרה למשפחה.

At first, my mom and I were cast to live elsewhere, settling on a barren hilltop with nothing but our tent and a couple of black goats. Grandpa didn’t say much, but like his own grandfather, who used to sneak out late at night from under Sarah’s watchful eyes, to bring extra food and goods to Hagar and his first born, Yishma’el, would come to visit with us regularly. After all, my father and his whole family were dead and his town – wiped out. How were we to survive, just my mother and me all alone? Who would take care of us?

בהתחלה, אמא שלי ואני נזרקנו לגור הרחק ממקום המשפחה, מתנחלות לנו על על ראש הר טרשים קרח עם ממש כלום, חוץ מאוהל וזוג עזים שחורות. סבא לא אמר הרבה, אבל כמו סבו שלו, שהיה נוהג להתגנב בשעת לילה מאוחרת ממתחת לעיניה השומרות של שרה להביא אוכל ומוצרים נוספים להגר ובכורו ישמעאל, היה בא לבקר איתנו באופן קבוע. אחרי הכל, אבא שלי וכל המשפחה שלו מתו והעיר שלו – נמחקה. איך היינו אמורותת לשרוד, רק אמי ואני, לגמרי לבד? מי ידאג לנו?

When the moon was full, I would watch grandpa climb up the hill; a bag on his shoulder. “I brought you mizimrat ha’aretz”, he would chant melodically with a semi-twinkle in his eyes, his deep voice echoing. Zimrat Haaretz, that was funny – it means the produce but also the song of the Land. Sometimes, he would bring food and spices, dates, figs and even leftover of a yummy stew he prepared so well; sometimes he would bring olive-oil we could trade with our neighbors and even a tree-sapling we could plant ourselves. Sometimes, my grandma Leah would come with Zilpa, and let her handmaid stay with us for a few days so my mom could rest during “her days”.

כשהירח היה מלא, הייתי צופה בסבא מטפס במעלה הגבעה; תיק משוך על כתפו. “הבאתי לך מזמרת הארץ”, היה מזמם לי בהרמוניה כשניצוץ בעיניו וקולו העמוק מהדהד. זמרת הארץ, זה היה קצת מצחיק – כי זה אומר התוצרת אבל גם את שירי הארץ. לפעמים, היה מביא לנו אוכל ותבלינים, תמרים, תאנים ואפילו שאריות של נזיד טעים שידע להכין כל כך טוב; לפעמים היה מביא שמן-זית שיכולנו לסחור בו עם שכנינו ואפילו שתיל שנוכל לשתול בעצמנו. לפעמים סבתא שלי לאה היתה באה עם זילפה, מניחה לעוזרתה להישאר איתנו כמה ימים כדי שאמא שלי תוכל לנוח במהלך “הימים שלה”.

Shimon & Levi were also the ones who, soon after, got rid of Joseph. I’m want to be precise, saying “got rid of” because for so long, no one knew what really happened to him. Everybody thought he was dead. I mean, grandpa thought he was dead. My mom knew something was up. She and Joseph were especially close; she knew about his dreams, worries, hopes. Then again, she also knew her brothers quite well. But grandpa… he became extremely depressed. I would hear him crying among the olive trees, his mournful wails mixing with those of the hyenas and foxes around, his face a mixture of dust and tears. “Grandpa, what happened?” I would ask. “My allergies are getting the best of me”, he would say, “especially at this season”, he’d say every time, hugging me close, his eyes wet.

שמעון ולוי היו גם אלה, שכעבור זמן קצר נפטרו מיוסף. אני רוצה לדייק ולומר “נפטרו” בלי להגיד מה הם עשו בדיוק, מכיוון שבמשך כל כך הרבה זמן אף אחד לא ידע מה באמת קרה ליוסף. כולם חשבו שהוא מת. כלומר, סבא חשב שהוא מת. אמא שלי ידעה שמשהו מוזר קורה. היא ויוסף היו קרובים במיוחד; היא ידעה על חלומותיו, דאגותיו, תקוותיו. ושוב, היא גם הכירה את אחיה די טוב. אבל סבא … הוא נכנס לדיכאון רציני. הייתי שומעת אותו בוכה בין עצי הזית, יללותיו האבלות מתערבבות בקולות הצבועים והשועלים סביב, פניו תערובת של אבק ודמעות. “סבא, מה קרה?” הייתי שואל. “האלרגיות שלי משתלטות עלי לגמרי”, הוא היה אומר, “במיוחד בעונה הזו” היה אומר תמיד, מחבק אותי מקרוב ועיניו רטובות.

I think in those days, he had no one to talk to. My uncles were out with the herds; his beloved Rachel was already dead. Grandma Leah was strict and busy; she cared for the camp as best she could, and had no time or patience for his long stories about his beloved wife’s lost son. Only I loved to listen. We would sit down under a carob tree by the spring, and he would tell me again, about the family, about how his grandfather left home, following G-d as he journeyed to Canaan; about his grandma, who was so beautiful that even when she was more than hundred years old, men fell for her charms; about Isaac, their son, who was still figuring out what happened at the Binding, meditating in the field when he saw the camels carrying great-grandma Rivkah to him; about his own escape from his brother, and the life with my tricky great-grandfather, Lavan, Rivkah’s brother.

אני חושבת שבאותם ימים לא היה לו עם מי לדבר. הדודים שלי היו בחוץ עם עדרי הצאן; רחל אהובתו כבר מתה. סבתא לאה הייתה קפדנית ועסוקה. היא טיפלה במאהל במסירות וכמיטב יכולתה, ולא היה לה זמן או סבלנות לסיפורים הארוכים שלו על בנה האבוד של אשתו האהובה. רק אני אהבתי להקשיב. היינו יושבים מתחת לעץ חרוב ליד המעיין, והוא היה מספר לי שוב על המשפחה, על איך סבו עזב את בית אביו וארץ מולדתו, הולך לדרכו בעקבות צו האלוהים בעת שנסע לכנען; על סבתו, שהיתה כל כך יפה, שגם כשהייתה בת יותר ממאה שנה, גברים נפלו בקסמיה; על יצחק, בנם, שניסה לפענח במשך זמן רב מה קרה לו בעקדה, מהלך לו בשדה עסוק במחשבותיו כשראה את הגמלים מביאים אליו את סבתא רבקה; על הבריחה שלו מאחיו ועל החיים עם סבא רבא שלי, לבן, אחיה של רבקה.

But mostly, we would talk about dreams: about his own, and those of Joseph, and mine too. What was the meaning of a dream? Was it true? And what was the meaning of “truth” when talking about dreams? Was it the same as “factual”? or was truth something else??
“Grandpa, I also want to do something great with my life”, I would say, my feet dangling in the spring’s cool water.
“Oh, you will”, he would answer, thoughtfully. “In our family, the women do great things too”.
“But what? And how? And when already?” I’d ask impatiently.
“We will have to wait and see”, he would answer with a heavy sigh, “You have to trust the journey. It might not be easy or straight, but G-d willing, it will lead you to where you need to be… Ah”, he would sigh again with a mournful heart. “I say this mostly to myself… As for you”, he would say, playing with a reddish long curls, “keep listening; keep praying; and keep dreaming. True, there are no dreams without some nonsense, and yet, the dreams will help you. They come in the darkest of nights, to remind us that there is a glimpse of light, of hope, even there. Dreams are the gateway to healing”, then he’d sigh again.

אבל בעיקר היינו מדברים על חלומות: על שלו ואלה של יוסף, וגם שלי. מה הייתה המשמעות של חלום? האם זה היה אמיתי? ומה הייתה המשמעות של “אמת” כשמדברים על חלומות? האם היה זה כמו “עובדה”? או שהאמת היא משהו אחר ??

“סבא, אני גם רוצה לעשות משהו גדול בחיים שלי”, הייתי אומרת, כפות רגלי במי המעיין הקרירים.

“אה, את תעשי”, היה עונה מתוך מחשבה עמוקה. “במשפחה שלנו גם הנשים עושות דברים גדולים”.

“אבל מה? ואיך? ומתי כבר? ” הייתי שואלת בקוצר רוח.

“נצטרך לחכות ולראות”, ענה באנחה כבדה, “את צריכה לסמוך על המסע. יכול להיות שזה לא יהיה קל או ישר, אבל בעזרת השם, זה יוביל אותך למקום שאת צריכה להיות בו … אה “, הוא היה נאנח שוב בלב מתאבל. “אני אומר את זה בעיקר לעצמי … ובאשר לך”, היה אומר ומשחק בתלתלי הארוכים-אדמדמים, “תמשיכי להקשיב; תמשיכי להתפלל; ותמשיכי לחלום. נכון, אין חלומות בלא דברי שטות, ובכל זאת, החלומות שלך יעזרו לך. הם מגיעים באפלולית הלילה, בזמן הכי חשוך, כדי להזכיר לנו שיש פתח לאור, לתקווה, אפילו שם. לפעמים – דוקא שם. חלומות הם המפתח לריפוי “, ואז היה נאנח שוב.

I had only one dream. It was very clear and it repeated every night. In my dream, I was to live in a palace. I was married to a handsome ruler who knew many languages, had divine wisdom and was the most beautiful – and well dressed! – man of the land. We would have twelve children, and there would be twelve of everything for them: tables and chairs and shiny coats and sacks and goblets and crowns… what was the meaning of this dream? How would I ever have anything, when I’m living in a dusty tent with my castaway mother?

היה לי רק חלום אחד. חלום ברור מאוד, שחזר על עצמו בכל לילה. בחלומי אני אגור בארמון. ואהיה נשואה לשליט נאה שיידע שפות רבות, יהיה בעל חוכמה אלוהית ויהיה הכי יפה – ולבוש היטב! – מכל אנשי הארץ. יהיו לנו שנים-עשר ילדים, ויהיו להם שנים-עשר מכל מה שהם צריכים: שולחנות וכסאות ומעילים מבריקים ושקים וגביעים וכתרים … מה המשמעות של החלום הזה? איך יהיה לי אי פעם משהו כשאני גרה באוהל מאובק עם אמי?

Then one night, all bundled up, on a convoy of Midyanites – another crafty, shady deal of my uncles and our Yishmaelites relatives – I was sent to Egypt. Money was exchanged as I was loaded on silently like cargo. The caravan drudged through the desert, moving at night when it was cooler, and resting at an oasis during the day. Lucky for us, the caravan’s men wanted a good price for us girls, and left the virgins among us alone. I could learn a few words in other languages and play with the other girls, while the drivers slept; I could wonder: does anyone know what happened to me? Will anyone ever come for me? Where are we going? And when will we get there?

ואז לילה אחד, שכולי עטופה ומעוטפת, על שיירת מדיינים – עוד עסקה ערמומית ואפלה של דודי ושל קרובינו הישמעאלים – נשלחתי למצרים. כסף הוחלף כאשר הועמסתי בשקט כמו מטען. השיירה הסתובבה במדבר, נעה בלילה כשהיה קר יותר, ונחה בנווה מדבר במהלך היום. למזלנו, אנשי הקראוון רצו מחיר טוב עבורנו הבנות, ועזבו את הבתולות בינינו לנפשן. יכולתי ללמוד כמה מילים בשפות אחרות ולשחק עם הבנות האחרות בזמן שהנהגים ישנו; יכולתי לתהות: האם מישהו יודע מה קרה לי? האם מישהו יבוא לחפש אותי אי פעם? לאן אנחנו הולכים? ומתי נגיע לשם?

Some of my questions were soon answered: I was sold to be a servant to Potifar’s wife. Crunched on the marble floor, scrubbing endlessly the shiny tiles, is when I saw him; at first, just his reflection; just another servant hurrying through, busy with his tasks, but then he looked up, and in his lovely face, I saw mine, and my mom, and grandpa… ah, the great miracles of life! How a something terrible can become a blessing!

כמה מהשאלות שלי נענו במהרה: נמכרתי להיות משרתת לאשתו של פוטיפר. כשכרעתי על רצפת השיש, משפשפת בלי סוף את האריחים המבריקים, אז ראיתי אותו; בהתחלה, רק את ההשתקפות שלו; עוד משרת שממהר לדרכו, עסוק במשימותיו, אבל אז הוא הרים את מבטו, ובפנים היפות שלו ראיתי את שלי ואת של אמא שלי וסבא שלי… אה, הנסים הגדולים של החיים! איך משהו נורא יכול להפוך לברכה!

I think Ephrayim & Menashe are calling me. Perhaps they can already spot the family’s convoy approaching, all 70 souls of them, well, depends who’s counting. There is so much more to say, but for now…. Shabbat Shalom!

אני חושבת שאפרים ומנשה קוראים לי. אולי הם כבר יכולים להבחין בשיירה המתקרבת של המשפחה, על כל 70 הנפש, כמובן, תלוי מי סופר… יש עוד כל כך הרבה דברים לומר, אבל לעת עתה…. שבת שלום!

Note: According to the midrash, Joseph’s wife, Osnat, the “daughter of Potifera, the priest of Onn”, was no other than Dina’s daughter, who like Joseph, was sold to be a slave in Egypt, and therefore like a “daughter” to them. This entry is based on text, midrash, gemara and my own imagination 🙂

הערה: על פי המדרש, אשתו של יוסף, אסנת, “בת פוטיפרע, כהן און”, לא הייתה אחרת מאשר בתה של דינה, שכמו יוסף, נמכרה להיות שפחה במצרים, ולכן כמו “בת” להם. ערך זה מבוסס על טקסט, מדרש, גמרא ודמיוני שלי 🙂

From Joseph, King of Dream – movie

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

1 Response to Last but not least: from the journal of… מהיומן של…

  1. Linda Laflamme Neska says:

    NICE, MICHAL. IF I CAN EVER FIND IT, I DID A SIMILAR ACCOUNT WITH AVRAHAM CHOOSING WHICH SON HE LOVED…..SHABBAT SHALOM

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s