מרטין בובר אמר שלכל מסע יש מטרה שהנוסע, לפחות בהתחלה, כלל לא מודע לה. השבוע יצא לי לדבר עם נציג שירות בארהב. זו היתה שיחה מסורבלת ומועילה במידה בינונית, אבל כשמצאתי את עצמי מחייכת אחרי שסגרנו, והבעיה לא ממש נפתרה, הבנתי שאולי בכלל התקשרתי רק בשביל שמישהו, במבטא דרומי מתנגן, יגיד לי, “איך בבקשה אני יכול לעזור לך?” וגם “אני מבין שזה יכול להיות מאד מתסכל, תודה לך על הסבלנות ואני מצטער על העיכוב”, ימשיך ב-“אני כל כך מצטער שלא עזרתי יותר” ויחתום ב”אם יש עוד משהו שאני יכול לעשות בשבילך, אל תהססי להתקשר. שיהיה לך יום נפלא”.

Martin Buber said that every journey has a purpose of which the traveler, at least initially, is unaware.  This week I got to talk to a service representative in the US. It was a cumbersome and moderately helpful conversation at best, but when I found myself smiling after we hung up, and the problem not really resolved, I realized that maybe I called just so that someone, with a southern tweng maybe, would say to me, “How can I help you please?” And “I understand it can be very frustrating, thank you for your patience, I’m sorry for the delay”, will continue with “I’m so sorry I did not help anymore” and will sign “If there is anything else I can do for you, do not hesitate to call. Have a wonderful day”.

“בארה”ב הייתי פרופסור” סיפרה לי מישהי השבוע והוסיפה שמות של כמה אוניברסיטאות שנחשבות הכי הכי, “ופה… פה אני עושה מה שיש, מה שאפשר. כותבת קצת פה ושם. קצת לומדת. אני לא מתלוננת”, היא מוסיפה במהירות, כמעט בהתנצלות, “לא מצטערת שבאתי לפה, רק… זה ככה”. מתי באת, אני שואלת בתקוה שלא מזמן. שש שנים, היא עונה במבטא כבד.

In the US I was a professor,” someone told me this week, mentioning some top universities, “and here … here I do whatever, write a bit here and there, do some learning… I’m not complaining”, she adds quickly, almost apologetically,” I’m not sorry I came here, just … it’s like that. “When did you come?”, I ask, hopeful it’s not long ago. “I’ts been six years”, she answers with a heavy accent.

וגם אני. בין כי תצא לכי תבוא. יצאתי… האם באתי? ואולי, לא יצאתי לגמרי, ואולי זה מעכב הגעה?

פרשת השבוע “כי תבוא” פותחת במילה “והיה”. חז”ל אומרים שלשון “והיה” – לשון שמחה. היה – מתיחס לעבר. ו-היה – מהפך, מזכיר לנו שיש אפשרות להפוך את העבר לעתיד. ודוקא בארץ. שיש שמחה מיוחדת בלהיות כאן. וגם שהארץ תובענית מאד, רוצה עשיה, הבנה שיש מעבר, שצריך להיות מחובר לאידיאליזם. ולהתחדש. נונ-סטופ.

And me too. Between going and coming, Ki Tetze & Ki Tavo. I went out … Did I arrive? And maybe, I did not leave completely, and maybe that delays arrival?

This week’s Torah portion “Ki Tavo”, “When you will come” opens with the word “vehaya“, “and it was”. The sages say that the language “haya” means “there was”, but vehaya reverses it and implies a language of joy. Haya – refers to the past; Vehaya – to the future. There’s a reminder that especially here, in the Land, we have the ability to turn things around; that there is a special joy in being here. and also, that the Land is very demanding; that it’s asking for action, for understanding that there is something beyond us; that we need to idealism. and that we need to renew and be renewed, constantly.

כשאדם היה מביא ביכורים לבית המקדש, היה עליו להגיד – ” הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙…. כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ “… מתי באת אל הארץ? לא חשוב. ההרגשה צריכה להיות כאילו זה קרה רק היום בבקר, ולא משנה אם אני כאן כבר 2000 שנה. עדין, כל הסיפור הוא שלי, אישי: אבא שלי היה במצרים, ולנו היה רע במצרים, ואנחנו קראנו אל ה’, שהוציא אותנו משם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה, והוא הביא אותנו אל הארץ הזאת, אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ. יש הרבה פירושים טובים לענין הזה של “חלב ודבש”. הרב שרקי מציע שלמרות שבד”כ “כל היוצא מן הטמא, טמא” (בכורות ה:ב), הרי דבש דבורים וחלב (אם), שיוצאים מיצורים שהם עצמם אינם מיועדים לאכילה, ניתן לאכול אותם, כלומר זה מצב יחודי של יוצא מהטמא שנהיה טהור. הארץ קרויה על דבש וחלב כי במובן מסוים, גם היא יכולה להפוך “טמא לטהור”.

When a person would bring bikurim, the first-fruits, to the Temple, he had to say – “I am telling you today … because I’ve come to the land” … (Deuteronomy 26: 1-11). When did you come to the land? That’s not important. It should feel like it just happened this morning, no matter if I’ve been here for 2000 years. Still, I have to tell my whole story, and it’s personal: my father was in Egypt, and we had evil in Egypt, and we cried to the Lord, who brought us out of there “with a mighty hand and an outstretched hand”, and he brought us to this Land, “a land flowing with milk and honey”. There are many good interpretations of this “milk and honey” term. Rav Sherki suggests that although “everything that comes out of the ta-me, unclean, is unclean” (Avoda Zara 5: 2), bee honey and (mother’s) milk which come from creatures that are not themselves meant to be eaten, can be eaten. That is, there’s a unique situation that something coming out of the unclean, can become tahor, pure. The land is named after “milk and honey” because in a sense, it too can turn the “unclean” to “pure.”

והביכורים. קרבנות בכלל. כל שבת כשאנחנו מגיעים בתפילת מוסף לאמירה “ושם נעשה את קורבנות חובותינו”, אני נעצרת. היה מספיק להגיד “נעשה קרבנות”. מה התוספת של “חובותינו” כאן? ברשותכם, הנה הפסקה כולה, יפה כל כך, עם מחשבות השבת שלי:
יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ… שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ, כי לעלות בלי שמחה אנחנו יודעים בכל דור ודור, אבל לעלות בשמחה זו זכות מיוחדת מאין כמוה, וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ, שלא נרגיש גם כאן כמו נוודים שלא שייכים, אלא נרגיש נטועים במקום הנכון לנו, לא יותר וגם לא פחות, וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, רק אותם את קורבנות חובותינו, הו אלוהים, כל כך הרבה קרבנות אנחנו ממילא מקריבים לפניך ובכלל, והם אינם תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. הם קרבנות של חוסר אכפתיות בדרכים, ומלחמות, ומאבקים, וטעויות, הס מלהזכיר, ועבודה, קשה מיותרת, לאלילים שונים. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ, שתתן לנו להקריב רק את מה שצריך, רק את מה שנכון, שלא נשאף להתקמצן ולהביא פחות, שלא נדרש להביא יותר. וגם אֶת מוּסַף יוֹם הַשַּׁבָּת הַזֶּה נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ…

And the Bikurim. Sacrifices / offerings (korbanot) in general. Every Shabbat when we reach Mussaf prayer, we say “and there, we will perform the rite of required offerings”… I pause. It was enough to say “offerings”. What’s with the addition of “required” here? Here is the whole paragraph, so beautiful, with my Shabbat thoughts:

May it be Your will … that you bring us with gladness to our land, for to ascend without joy we have experienced in every generation, but to ascend in joy is an unparalleled special privilege, and that you plant us within our boundaries, so we won’t feel here too like wanderers who don’t belong, but rather, feel implanted in the right place for us, not more and not less, and there, we will perform the rite of required offerings, only those, oh dear G-d, so many sacrifices and offerings we bring before you anyway, most of them are not at all continual (temidim) and musaf offerings according to their prescribed order but rather, people who die in car accidents on the roads; and wars; and struggles, and mistakes, lest we mention, and labor, harsh and unnecessary, to various gods. May it be Your will, that we will be allowed to bring only the offerings we must, only what’s right; that we won’t be stingy and wont be required to bring more. And this Shabbat musaf offering, we will bring before You, as you asked, with love...

לקראת סוף הפרשה מופיע עוד פסוק מעניין: וְלֹֽא־נָתַן֩ ה’ לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה (דברים כט:ג), כלומר, לא הבנתם את כל מה שהיה שם, בסיני, עד ממש עכשיו, דקה לפני הכניסה לארץ. מכאן אומר התלמוד (עבודה זרה ה:ב): לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין, כלומר (לפי תרגום שטיינזלץ) שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, שהרי משה כאן אמר כל זאת לישראל רק לאחר ארבעים שנה! 40 שנה לוקח לעם להבין את דברי משה ואת מה שעבר עליהם קודם לכן. כמה זמן לוקח לנו ממש להבין דברים שעוברים עלינו בהווה, עכשיו?

Towards the end of this Torah portion, another interesting verse appears: “Yet to this day, Hashem has not given you a mind to understand or eyes to see or ears to hear” (Deuteronomy 29:3), namely, you didn’t get what happened there in Sinai, until just now, a minute Before entering the Land. This is why the Talmud says (Avodah Zara 5: 2) that a person does not understand what his teacher says until after forty years later, as Moses said this to the Jewish people after forty years of learning Torah. How long does it take us to really understand things we are going through in the present, now?

אני יוצאת למרפסת, מסתכלת אל שיפולי הכרמל מולי ואל הים שמעבר, בגעגוע רב אל היקרים שלי שמעבר. יתכן מאד שעוד לא. עוד לא לגמרי יצאתי ועוד לא לגמרי באתי. שבת שלום

I step out on the balcony, staring at the slopes of the Carmel in front of me onward to the Mediterranean and beyond, with great longing for my loved ones there. It is very possible that I have not yet fully left, and have not yet fully arrived. Shabbat Shalom.