כל שנה כשאנחנו מגיעים בפרשה הזו, אני צריכה לשים מילה לאחד הריקודים הכי אהובים עלי. הוא אהוב כי הוא מקסים, וכי יש בי געגוע גדול לריקודים, וגם כי הוא כולל מילים מיוחדות:

Every year when we get to this Torah portion, I have to say something about one of my favorite dances. It is a great dance because it is beautiful. And because I so miss those dancing time. And because it includes special words:

קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃

I am too small for all the Kindness and all the Truth that You have so steadfastly shown Your servant: for with my staff alone I crossed this Jordan, and now I have become two camps.

יעקב אומר מילים מוזרות: הוא הראשון שמצליח לשלב חסד ואמת. אמת – היא צד קשוח, החלטי, חד משמעתי. או שיש או שאין. בקבלה היא צד של דין וגבורה. חסד זה רך, נותן, נשפך, מעניק עוד ועוד. עד כה, אברהם היה התגלמות החסד, ויצחק – הגבורה והדין, והנה מגיע הדור הבא, שמכיר בזה שהוא מקבל גם חסד וגם אמת, שאפשר וצריך לשלב ולמצוא איך לעשות מקום לשניהם.

Jacob says strange words: He is the first to succeed in combining chesed & emet, Grace and Truth. Truth – is a tough, decisive, unequivocal. Either it’s there or not. In Kabbalah it is the side of Judgement and bravery. Grace is soft, giving, shedding, pouring out more and more. Until now, Abraham was the embodiment of Grace, and Isaac – Judgment (justice) and Bravery. And here comes the next generation, which recognizes that it receives both, and that it is possible and necessary to combine and find a way to make room for both.

זה לא פשוט, לא בחיינו האישיים ולא בחיי האומה שלנו. אבל כנראה זה הכרחי. רק אחד מהם, עלול להוביל לאבדון: אברהם, דמות החסד, היה מוכן להקריב את בנו, בלי שאלות (למרות ששאל הרבה שאלות לפני שהסכים להתפשר על סדום). לוט שלמד חסד מאברהם, חשב שזה נכון לתת את בנותיו לאנשי העיר, כי אחרי הכל, הכל למען האחר. יצחק שמגלם את מידת הדין והאמת, חשב שלא משנה מי הבן המתאים, העיקר שנלך לפי הסדר ונעשה הכל “נכון”. יעקב הראשון שלא מוותר, לא על החסד ולא על האמת. כי בשביל חיים מאוזנים לא מספיק אחד מהם. כך גם בסוף הפסוק, יעקב אומר – “עתה הייתי לשני מחנות”. אני עצמי, בתוכי, שני הצדדים! זה גם המעמד שהוא מקבל שם נוסף, לא שם חלופי – ישראל.

It is not simple, neither in our personal lives nor in the lives of our nation. But seems very necessary. Having only one of them, could lead to doom: Abraham, the figure of Kindness, was willing to sacrifice his son without hesitation (although he asked many questions before agreeing to compromise on Sodom!). Lot, who learned Kindness from Abraham, thought it right to give his daughters to the people of the city, because after all, we’d do anything for the other. Isaac, who embodies the aspect of Judgement, thought that no matter who the right son was, the main thing was that we would go in order and do everything “right.” Jacob is the first not to give up Kindness or Truth. Because for a balanced life one of them is not enough. At the end of the verse, Jacob says, “now I’ve become two camps”. Me, myself, I am the two sides! This is also when he receives a second name, not an alternative one! – Yisrael.

***

וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃

Jacob was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn.

זה נשמע מוזר אבל אחד הרגעים שאנשים הם הכי קרובים זה במאבק. גם בחיים שלנו, אין סיכוי שנאבק עם מישהו שלא אכפת לנו ממנו. אם יש מאבק, יש אכפתיות וצריכה להיות קרבה. ודוקא אז, הרגע הזה, כשכל אחד בגופו ממש, מגדיר את עצמו ואת השני, איפה אני מתחיל, איפה האחר נגמר, הראש מנוקה ממחשבות, הרגליים איתנות, הידים משולבות זה בזה… בעברית להאבק, ולחבק הם כמעט אותה מילה.

It might seem strange but one of the moments that people are closest to when they fight. Even in our own lives, there is no way we will struggle with someone we do not care about. If there is a struggle, there is deep caring and there would be closeness. And just then, this moment, when everyone in his body really, defines himself and the other, finding out where I begin, where the other ends, the head is clear of thoughts, the legs are firm, the hands are joined together … in Hebrew to struggle, and to embrace are almost the same word (lehe’avek & lechabek).

שבת שלום – Shabbat Shalom