Usually we read the Torah linearly: one story after another, one Torah portion after another. But, it’s possible to read it as a spiral. This way, we suddenly notice repeated themes that come up in various places, expanding and shedding light on each other. For example, in Genesis, it was Abraham who said, hinneni, here I am when G-d called on him to bring up Isaac. Can we learn from there about Moses, in this week’s Torah portion, who responds to G-d with his own “hinneni” at the Burning Bush?

בדרך כלל אנחנו קוראים את התורה באופן ליניארי: סיפור אחד אחרי השני, פרשת שבוע אחת אחרי השנייה. אבל, אפשר לקרוא את התורה גם בספירלה. כשנקרא את זה כך, נבחין לפתע בנושאים שחוזרים ועולים במקומות שונים, מרחיבים ושופכים אור אחד על השני. למשל, בבראשית היה זה אברהם שאמר “הנני” כשאלוהים קרא לו להעלות את יצחק לעולה. האם ניתן ללמוד משם על משה בפרשה שלנו שמגיב לאלוהים ב”הנני””משלו בסנה הבוער?

The Book of Exodus begins with the letter vav, which in Hebrew means “hook” and is grammatically used for “and”… implying that Exodus is not really a new book, but a continuation of Genesis. Once upon a time, Exodus used to be called “The 2nd Book”. You’d think that makes sense because it is the 2nd, but if it’s just a numerical system, then Leviticus should be called “the 3^rd Book”, and… you guessed, it – it doesn’t. So what is meant by Exodus being called “the second”?

ספר שמות מתחיל באות וו, שמשמעותה בעברית “קרס” ומשמשת באופן דקדוקי כחיבור, כאילו ספר שמות אינו באמת ספר חדש, אלא המשך של בראשית. בעבר הספר הזה נקרא “הספר השני”. זה נשמע הגיוני כי זה הספר השני, אבל אם זו רק מערכת מספרית, אז צריך לקרוא לספר “ויקרא” “הספר השלישי”, ו … ניחשתם נכון, זה לא כך. אז מה הכוונה בכך שספר שמות מכונה “השני”?

Turns out, Exodus is a 2^nd kind of creation: the first creation in the 1^st book, looked at all of humanity, then focused on one family; this second creation we’re encountering now, is that of the nation. No wonder therefore that we meet midwives and deal with births; no wonder that the whole exodus story can be compared to a birth with the “blood on the doorpost” (although birth does not have to involve blood) and the “opening of the sea”, allowing the people out, to freedom, to start their adult life. In Hebrew, the Book of Exodus in Hebrew is called Shmot, literally meaning “names”. It opens with a list:

מסתבר שספר שמות מעין בריאה שניה: הבריאה הראשונה ב”בראשית” התייחסה לאנושות כולה, ואז התמקדה במשפחה אחת; הבריאה השנייה בה אנו פוגשים כעת, היא זו של האומה. לכן לא פלא שאנחנו פוגשים מיילדות שמתמודדות עם לידות; לא פלא שניתן להשוות את כל סיפור יציאת מצרים ללידה עם “הדם על פתח הדלת” (אם כי לידה לא חייבת להיות כרוכה בדם) ו”המעבר בים”, המאפשר לעם לצאת, לחופש, להתחיל את חייהם הבוגרים. באנגלית הספר נקרא על שם הנושא המרכזי בו, יציאת מצרים, אבל בעברית הוא נקרא כאמור “שמות”, ונפתח ברשימה:

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃ רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃ יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃ דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃ וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃

These are the names of the sons of Israel who came to Egypt with Jacob, each coming with his household: Reuben, Simeon, Levi, and Judah; Issachar, Zebulun, and Benjamin; Dan and Naphtali, Gad and Asher. The total number of persons that were of Jacob’s issue came to seventy, Joseph being already in Egypt.

Then slowly and strikingly, the names – disappear. By the second chapter, “A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman” (Exodus 2:1). Don’t we know their names? Yes, we do. Later we read: “Amram took to wife his father’s sister Yocheved, and she bore him Aaron and Moses…” (6:20). So why not mention them earlier?

אז לאט ובאופן ברור, השמות – נעלמים. בפרק השני כבר אנחנו מוצאים “וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי (שמות ב:1). האם אנחנו לא יודעים את שמותיהם? אנחנו כן. בהמשך נקרא “וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה”… (6:20). אז למה לא להזכיר אותם קודם?

Names and naming can take us back to Genesis again: “And Adam (the man) gave names to all the cattle and to the birds of the sky and to all the wild beasts; but for Adam no fitting helper was found” (Genesis 2:20). By naming the animals, he recognizes who each was, what were their key qualities, how they should be addressed.

ענין השמות מחזיר אותנו שוב לבראשית: “וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ”  בראשית ב, כ).  בכך שהוא נותן שמות לבעלי החיים, הוא מכיר מי כל אחד מהם, מה הים איכויות המפתח שלהם, כיצד יש להתייחס אליהם.

The man and the woman share different levels of relationship: at first, they are “male and female”, a biological construct, closest to the animals; then, “man and woman”, parallel to an emotional connection (“Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh” [Genesis 2:24]). Only after they leave the Garden with its magical existence, they receive and “own” their names: Adam then “knows his wife, Hava”, who in turns names the children, based on their unique presence and qualities.

הגבר והאישה חולקים רמות יחסים שונות: בהתחלה הם מתוארים כ”זכר ונקבה”, מערכת ביולוגית, הקרובה ביותר לבעלי החיים; לאחר מכן, כשהם מפתחים קשר רגשי, הם הם הופכים ל”איש ואישה” (“עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי לוּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד” [בראשית ב, כ”ד]). רק אחרי שהם עוזבים את הגן ואת הקיום הניסי, הם מקבלים את שמותיהם: האדם “יודע את אשתו, חוה”. היא מצידה, נותנת שמות לילדיהם, לפי נוכחותם ותכונותיהם הייחודיות.

Naming is significant throughout the Torah; therefore, their absence is too. After the opening list in our portion, no names are mentioned during slavery: the sister, the daughter, even the king… no one has a name; everyone has a description based on their immediate role, relative to another. This goes on until Moses is born, and the chance of freedom appears on the horizon. Until then, it only matters how useful you are, not who you are. One of the forms of slavery is the loss on identity that comes with naming, with identifying someone as a unique individual made in G-d’s image.

נתינת שמות היא משמעותית בכל התורה. לכן גם היעדרם. אחרי רשימת הפתיחה בפרשה שלנו, לא מוזכרים שמות במהלך העבדות: האחות, הבת, אפילו המלך … לאף אחד אין שם; לכולם יש תיאור המבוסס על תפקידם המיידי, ביחס לאחר. כך זה נמשך עד שנולד משה, והסיכוי לחופש מופיע באופק. עד אז, חשוב רק כמה אתה שימושי, ולא מי שאתה. אחת מצורות העבדות היא אובדן הזהות שמלווה בשמות, בזיהויו של אחר כפרט ייחודי שנברא בצלם אלוהים.

I remember reading about a test handed to workers somewhere for their certification at the place of employment. The last question, with the most points, was “what’s the name of the cleaning lady”?… We can recall with horror the branding of numbers on arms during the Holocaust, to further strip people of their unique, individual identity. We can think, in a “softer” examples of various names each one of us is called: when the teacher called you by your full name, including middle and last, and you knew he was very serious… when your beloved called you dearest or sweety, as opposed to the grocery clerk who barely lifts his head with a “madam”, “miss” or “sir”; when someone called me “geveret kahana”, making it sounds like I am my mother or grandma… or alternatively, when my kids say, mom or ima or imush…

אני זוכרת שקראתי על מבחן לעובדים לצורך הסמכתם במקום עבודה כלשהו. השאלה האחרונה, עם הכי הרבה נקודות, הייתה “איך קוראים לעובדת ניקיון”?… אנו יכולים להיזכר באימה במספרים המקועקעים על הזרוע במהלך השואה, כדי להפשיט אנשים מזהותם האישית הייחודית. אנו יכולים גם לחשוב על דוגמאות “רכות” יותר לשמות שונים שכל אחד מאיתנו נקרא: כשהמורה קרא לך בשמך המלא, כולל שם אמצעי ומשפחה וידעת שהוא רציני מאד… כאשר אהובתך קראה לך יקר שלי או מתוקי, בניגוד למוכר במכולת, שבקושי הרים את ראשו ב”גברת” או “אדון”; כשמישהו קרא אחרי “גברת כהנא”, וזה נשמע כאילו אני אמא או סבתא שלי … או לחילופין, כשהילדים שלי אומרים, מאמי או אימא או אימוש …

Every human has a name, says Zelda’s famous poem, a way we are called. The first step in going out of slavery is to know who we are and from there, know another.

לכל בן אדם יש שם, אומר השיר המפורסם של זלדה, דרך שאנחנו מכונים. הצעד הראשון מעבדות לחירות הוא לדעת מי אנחנו, ומתוך כך, לדעת אחר.

Shabbat Shalom שבת שלום