It’s because of me… Lag Ba’omer, 5781

Lag Ba’omer of my childhood was the most fun, most dangerous, craziest day of the year. For weeks before, we hunted for board, twigs, broken anything, old school papers; anything that would make a fantastic bonfire, the highest, the brightest, the bestest. Were the trees further away then? Smaller? What were we thinking?? The excitement of the day just took over.

ל”ג בעומר מילדותי היה היום הכי כיף, הכי מסוכן, הכי מטורף בשנה. שבועות ארוכים לפני היום הגדול, צדנו קרשים, זרדים, כל דבר שבור, עבודות ישנות שכתבנו בבית ספר; כל דבר שיעשה מדורה פנטסטית, הגבוהה ביותר, הבהירה ביותר, הטובה ביותר. האם העצים סביב היו אז רחוקים יותר? קטנים יותר? מה חשבנו ?? ההתרגשות של היום פשוט השתלטה על הכל.

Laf Ba’omer in the omer count, between Pesach and Shavuot is considered “hod shebehod” – “majesty of majesty”. In this count where every week has its own unique energy, every day has its unique place within that week. Lag Ba’omer is double the majesty, double the hod. We grew up on the stories of Rabbi Shimon bar Yochai and Bar Kochva; made bows and arrows to shoots in the woods, and ran around carefree and happy. Every year that ended in peace was a “miracle”. With time the “hillula” celebration at Mount Meron also grew bigger and bigger. We got used to living within and with a miracle. After all, it’s told about David Ben Gurion, Israel’s first primeminister, that he said, “in Israel, in order to be a realist, you have to believe in miracles”. And we were all this. We were realists. And we believed in miracles. It was easy. They were all around us.

ל”ג בעומר בספירת העומר שבין פסח לשבועות נחשב ל”הוד שבהוד”, היום שמפריד בין ה”לב” (32) ימים הראשונים ל”טוב” (17) שעוד יבואו. בספירה זו שבה לכל שבוע יש אנרגיה ייחודית משלו, לכל יום יש את המקום הייחודי שלו באותו שבוע. ל”ג בעומר הוא כפול “פנטסטיקות”, כפול הוד. גדלנו על סיפוריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובר כוכבא; עשינו קשתות וחצים כדי לירות בחורש, והתרוצצנו ללא דאגות, בשמחה. כל שנה שהסתיימה בשלום הייתה “נס”. עם הזמן גם חגיגת “הילולה” בהר מירון הלכה וגדלה. ואנחנו התרגלנו לחיות בתוך ועם נס. אחרי הכל, מספרים על דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון בישראל, שאמר, “בישראל, כדי להיות ריאליסט, אתה צריך להאמין בניסים”. אנחנו היינו כל זה. היינו ריאליסטים. והאמנו בניסים. זה היה קל. הם היו סביבנו.

The Talmud though tells us that “the one to whom a miracle happens, doesn’t recognize his miracle”, and today, waking up to the tragic, awful news from the beautiful, awe-some Mount Meron, I think of it slightly different. I think that it’s not that he doesn’t recognize the miracle. He does. At first. Once. Twice. Then he gets used to it. It becomes part of life. He starts thinking that this is how things work; he takes them for granted. A miracle that’s not recognized stops being a miracle. And then, G-d forbid, just when we count on it, it stops happening. Maybe. Maybe not. Who really knows which is what.

אבל התלמוד אומר לנו ש”אין בעל הנס מכיר בניסו” (נידה לא:א), והיום, כשאני מתעוררת לחדשות הטרגיות והנוראיות מהר מירון ה”נורא” יפה, אני חושבת על זה קצת אחרת. אני חושבת שזה לא שבעל הנס לא כמיר בניסו. אלא דוקא כן. הוא עושה זאת. בתחילה. פַּעַם. פעמיים. ואז הוא מתרגל. הנס הופך להיות חלק מהחיים שלו. הוא מתחיל לחשוב שכך הדברים עובדים; הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם. נס שלא מוכר מפסיק להיות נס. ואז, חלילה, בדיוק כשאנחנו סומכים עליו, הוא מפסיק לקרות. אולי זה כך. אולי לא. מי באמת יודע מה זה מה.

This Torah portion is filled with things we don’t understand. We want to. We try. But. We fall short. It upsets us. Why? We ask. Why?? And yet, what is it was otherwise? What if we understood everything? What would that do to us? The Torah comes to tell us that the known and unknown, answered and unanswered matters, are still, all part of Hashem’s presence.

פרשת השבוע, “אמור”, מלאה בדברים שאיננו מבינים. אנחנו רוצים להבין. אנחנו מנסים. אבל. אנחנו נופלים. זה מרגיז אותנו. למה? אנחנו שואלים, למה?? ועדיין, מה אם זה היה אחרת? מה אם היינו מבינים הכל? מה זה היה עושה לנו? התורה באה לומר לנו שהעניינים הידועים והבלתי ידועים, התשובות ואלה שאין להם תשובה, הם עדיין, כולם חלק מנוכחותו של האלוהים.

And yet. The lack of knowledge does not imply lack of responsibility. On Friday afternoons, I tend to enjoy Rav Benzion Mutzafi’s impromptu q&a radio program, with callers springing halachik questions on him, which he answers without missing a beat. But today, he opens crying, his voice chocked. ‘Soon people will start asking, who’s to blame in the tragedy’, he starts, ‘and I want to tell you, it’s my fault’. ‘Were you there’? Asks the show’s anchor. ‘That’s not the point’, responds the rabbi. ‘in a world where we teach that “all Israel are arevim – responsible and interwoven with each other”, there is no way that I did everything right if this kind of tragedy happens. There must be something I can do better; maybe there’s something you can do too’.

ועדיין. חוסר הידע אינו מרמז על חוסר אחריות. בימי שישי אחר הצהריים, אני נוטה ליהנות מתכנית הרדיו עם הרב בנציון מוצפי, כאשר המתקשרים מביאים לפניו שאלות הלכתיות שעליהן הוא עונה מבלי להחמיץ פעימה. אבל היום, הוא פותח בבכי, קולו שבור. ‘בקרוב אנשים יתחילו לשאול, מי אשם בטרגדיה’, הוא מתחיל, ‘ואני רוצה לומר לך, זו אשמתי’. ‘היית שם’? שואל אותו מנחה התוכנית. ‘זה לא העניין’, משיב הרב. “בעולם בו אנו מלמדים כי “כל ישראל הם ערבים – אחראים ושזורים – זה בזה”, אין שום אפשרות שאני עשיתי הכל נכון אם טרגדיה כזאת מתרחשת. חייב להיות משהו שאני יכול לעשות טוב יותר; אולי יש גם משהו שאתה יכול לעשות ‘.

בשורות טובות ושבת שלום *** B’sorot Tovot & Shabbat Shalom.

This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s