It’s your yahrzeit, once again. 16 years and I still wonder if you’ll call, a bit too early for West Coast Sunday morning: ‘Did I wake you’, you ask, hesitating. ‘No, Ima, the phone rang’, I half joke, half annoyed every time with the same stupid line, not knowing how much I’ll miss it all.

יום השנה שלך היום. שוב. 16 שנה, ואני עדיין תוהה אם תתקשרי, קצת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון של החוף המערבי: ‘הערתי אותך?’, את שואלת, מהססת. ‘לא, אימא, הטלפון צלצל’, אני חצי מתבדחת, חצי מתעצבנת כל פעם עם אותה שורה מטופשת, בלי לדעת כמה אתגעגע לכל זה.

On this morning of your yahrzeit, I sit in bed, dressed in your pjs I couldn’t throw away, your voice in my ears: ‘why you vearing this sh’mate t’ing? It doesn’t fit you; didn’t even fit me. I don’t t’ink I liked it when I was alive… Here, get yourself somet’ing more flattering; a woman has to take care of herself, and you’re not getting any younger, you know? So t’row avay all this junk; for vhat you keep my old stuff?

בבוקר יום השנה שלך, אני יושבת במיטה, לבושה בפיג’מה שלך שלא יכולתי לזרוק, המבטא שלך באוזני: ‘למה את לופשת את הסמרטוט הזה? זה לא מתאים לך; אפילו לא התאים לי. אני לא חושבת שאהבתי את זה גם כשהייתי בחיים… הנה, תקני לעצמך משהו קצת יותר… יותר, אישה צריכה לדאוג לעצמה, ואת לא נעשית צעירה יותר… אז תזרקי את כל הבלגן הזה; בשביל מה את שומרת את כ-ל הדפרים הישנים שלי?

I have your journals too, Imma, yes, see, there are disadvantages to going too fast… you didn’t give yourself and us any time to prepare… or did you want me to find them? I peeked but… it’s hard, they’re yours, privacy, it’s a thing, you know? I tease. Now she blushes. I know you peeked in mine. Yes, we had our share of arguments and disagreements as well.

יש לי גם את היומנים שלך, אמא, כן, יש חסרונות לזה שהחלטת ללכת בבת אחת… לא נתת לעצמך ולנו זמן להתכונן… או שרצית שאמצא אותם? הצצתי אבל… זה קשה, הם שלך, פרטיות, זה ענין, את יודעת? אני קצת עוקצת. עכשיו היא מסמיקה. אני יודעת שהצצת בשלי. כן, היו לנו גם לא מעט ויכוחים וחילוקי דעות.

Here’s one: it’s 1974. My mom, all excited, shares that we’ll be going to Europe in the summer and visit Germany; we’ll see Berlin, where my father was born, then Holland and tulips and museums and the Alps… she doesn’t mention the obvious, that she hasn’t been back to what was her homeland since she was 10, before WWII, and how complex this is for her… I just know I have a big summer ahead with friends and beach and parties, and tell her that she “can’t make me” and I’m never leaving Israel”, and that if she goes ahead with this stupid trip-plan, “I’ll run away from home”…

הנה אחד: 1974. אמא שלי, כולה נרגשת, מספרת לי שניסע לאירופה בקיץ ונבקר בגרמניה, נראה את ברלין, שם נולד אבי, אחר כך את הולנד, וצבעונים ומוזיאונים ואת הרי האלפים… היא לא מזכירה את המובן מאליו, שהיא לא חזרה למה שהיתה מולדתה מאז שהייתה בת 10, לפני מלחמת העולם השנייה, וכמה זה מורכב עבורה… אני רק יודעת שקיץ גדול לפני עם חברים וחוף-ים ומסיבות… אני אומרת לה שהיא “לא יכולה להכריח אותי” ואני אף פעם לא עוזבת את ישראל”, ושאם היא תמשיך עם תוכנית הטיול המטופשת הזו, “אני אברח מהבית”…

Other memories creep in too. I’m 5 or 6 years old, home sick. She stays with me. We play my favorite “jewelry store” game. She brings out her collection and lets me spread it on the blanket: Native Cherokee beads from her time in the US; earrings from Africa a relative sent; broken necklace of pearls my grandmother gave her, little trinkets she doesn’t tell me who gave her. She gives me her makeup, high heels and bathrobe, and I knock on the door, hearing her call, it’s ooppen, ooppen…

גם זיכרונות אחרים מתגנבים פנימה. אני בת 5 או 6, חולה בבית. היא נשארת איתי. אנחנו משחקות ב”חנות תכשיטים”, המשחק האהוב עלי. היא מוציאה את האוסף שלה ונותנת לי לפרוס אותו על השמיכה: חרוזי של הצ’רוקי מהזמן שהיתה בארה”ב; עגילים מאפריקה שהביא קרוב משפחה; שרשרת פנינים קרועה שסבתא שלי נתנה לה, ותכשיטים קטנים שהיא לא מספרת לי ממי קבלה. היא נותנת לי את האיפור שלה, נעלי העקב וחלוק הרחצה שלה, אני דופקת בדלת ושומעת אותה, פ-אתואח, פ-אתואח… …

But shopping isn’t really our thing. What she much rather do is go to bookstores and concerts, where sometimes I snooze my her side as she insists on keeping classical music in our life, and plays, even operas (oy, Ima….). And we do go on some crazy trips. Here we are, the three of us are walking up Masada’s Snake Trail at 5:00am to see the sunrise. We’re already “big”: my brother just celebrated his 8^th birthday, I am 9 and a bit.. We get there by public transportation, and so continue all the way to Sharm-El Sheik, the most southern tip of Sinai. We have Pesach seder in a hotel in Eilat, surrounded by strangers. Us kids have loads of fun, singing and banging the tables and running around. Only years later I understand her quest for independence and rejection of the pitiful gazes directed at us, having been widowed just a couple of years earlier, at 40 when my father died of ALS.

אבל קניות זה לא באמת הקטע שלנו. מה שהיא מעדיפה לעשות זה ללכת לחנויות ספרים ולקונצרטים, שם לפעמים אני מנמנמת על כתפה, כשהיא מתעקשת לשמור על מוזיקה קלאסית בחיים שלנו, והצגות בתיאטרון, ואפילו אופרות (אוי, אימא…). ואנחנו כן יוצאים לכמה טיולים מטורפים. הנה, שלושתנו הולכים במעלה שביל הנחש במצדה ב-5:00 בבוקר לראות את הזריחה, אנחנו כבר גדולים: אחי בדיוק חגג יום הולדת 8, ואני בת 9 וקצת… אנחנו מגיעים לשם בתחבורה ציבורית, וכך ממשיכים כל הדרך עד שארם-א-שייח, הקצה הדרומי ביותר של סיני. אנחנו עושים סדר פסח בבית מלון באילת, מוקפים באנשים זרים. לנו זה כף עצום. אנחנו שרים ודופקים על השולחנות ומתרוצצים סביב. רק שנים מאוחר יותר אני מבינה את השאיפה שלה לעצמאות וההתנגדות למבטים מעוררי הרחמים המופנים אלינו, לאחר שהתאלמנה רק כשנתיים קודם לכן, בגיל 40, כשאבי נפטר מ-ALS.

There are also weekly winter hikes on the Carmel trails, fresh after the rain; we’re coming back with a bagful of wild mushrooms and I learn to make soup, still my favorite food; and there are morning summer walks along the beach. It’s already November and the two of us swim past the waves, making our own long boat: you’re doing your backstrokes, while my hands are holding on to your toes…

ויש גם טיולי חורף שבועיים בשבילי הכרמל, רעננים אחרי הגשם; אנחנו חוזרים הביתה עם שקית מלאה אורניות, פטריות החורש, ואני לומדת להכין מרק, עדיין המאכל האהוב עליי; ויש טיולי בוקר בקיץ לאורך החוף. זה כבר נובמבר ושנינו שוחים אל מעבר לגלים, עושים סירה ארוכה ביחד: את בשחיית הגב שלך, והידיים שלי אוחזות בבהונות רגלייך…

And another picture falls from my memories: I have the opportunity to teach at a month long yoga teacher’s training course held in Bror Chayil, a kibbutz just north of Gaza. You come to visit even though it means more than 4 hours by bus, each way. On the way back, we walk you to the main road, some half a mile away. It’s sunny and hot and southern, the light’s glare in our eyes. Suddenly a 50’ish and stereotypically rough kibbutznik, drives by on a vespa. He stops near us: I can take one of you, he says. He looks at you, ‘come, hop on’, he pats the back seat, ‘and hold me tight’. You pull your flowery summer dress a bit back, stretch your legs and climb on. You place your sunglasses style Sophia Loren, wave goodbye, and send kisses, your hair fluttering in the wind and your arm clutched around the vespa knight, as you ride into the sunset…

ותמונה נוספת נופלת מאלבום זיכרונותי: אני מקבלת הזדמנות ללמד בקורס מורים ליוגה בן חודש שנערך בברור חיל, קיבוץ מצפון לעזה. את באה לבקר למרות שזה אומר יותר מ-4 שעות באוטובוס, לכל כיוון. בדרך חזרה, אנחנו מלווים אותך לכביש הראשי, במרחק של כחצי מייל משם. שמש וחם ודרומי, הבוהק בעיניים שלנו. פתאום עובר קיבוצניק כבן 50 מחוספס באופן סטריאוטיפי, על וספה. הוא עוצר לידנו: אני יכול לקחת אחד מכם, הוא אומר, מסתכל עליך, ‘בואי, תעלי לכאן’, הוא טופח על המושב האחורי, ‘ותחזיקי אותי חזק’. את מושכת קצת את שמלת הקיץ הפרחונית שלך לאחור, מותחת רגליים ומטפסת על הוספה. את מניחה את משקפי השמש שלך בסגנון סופיה לורן, מנופפת לשלום ושולחת נשיקות, השיער שלך מתנופף ברוח וזרועך לופתת את אביר הווספה, בזמן שאת רוכבת אל עבר השקיעה…

Today 16 years ago, it was also a sunny winter day, the lush Carmel bursting with colorful flowers. “She got the death of the righteous, mitat tzadikim”, said the Hevre Kadisha lady to me as she finished preparing the body for burial. “Your mother, yes? What a beautiful woman”, and I thought, ‘lady, you should have seen her sparkly green eyes’.

היום לפני 16 שנה גם היה יום חורף שמשי, הכרמל היפיפה פורח בפרחים צבעוניים. “מיתת צדיקים”, אמרה לי האשה מ”חברה קדישא” כשסיימה להכין את הגופה לקבורה. “זו אמא שלך, כן? איזו אישה יפה”, ואני חשבתי לעצמי, ‘גברת, לו רק ראית את העיניים הירוקות הנוצצות שלה’.