OUR PODCAST: https://open.spotify.com/episode/1b7OcGrZAfOqjtlU7ideEx

פרשת שלח לך: גם בי… 

לפני שבועיים, כשחג שבועות היה ביום ששי, נפל דבר: שבועות הוא חג של יומיים בחו״ל, ולכן אנשי חוצלארץ קראו באותה שבת קריאת תורה מיוחדת לחג ולא את פרשת השבוע, בעוד שבארץ ישראל, חזרנו לקריאת הפרשות ה״רגילה״, רצים קדימה, פרשה אחת על הגרים בחו״ל. לפנינו עכשיו 4 שבתות כאלה, תזכורת לטרגדיה של הגלות, כשאנחנו לא קוראים את אותה הפרשה, ובשבת החמישית, בארץ ישראל נקרא פרשה אחת, בלק, ובחו״ל – שתי פרשות, חוקת-בלק, כדי להשלים ולחזור להיות ביחד. את הבלוג אני כותבת בארץ ולכן, נמשיך בפרשות ע״פ פרשה לוח ארץ ישראל, ומי שמחפש קודמת, ימצא אותה במקומה. 

*******

״גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה׳ בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם״, כך משה בספר דברים (א,לז) כשהוא חוזר ומספר שוב את אירועי פרשת ״שלח לך״. ״בגללכם״? חשבתי שהוא לא נכנס לארץ כי הוא היכה בסלע, כפי שנקרא בפרשת ״חוקת״? אך מסתבר שהסיפור הכואב ביותר עבור משה, הוא דווקא הסיפור של השבוע הזה. 

״שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם״, כך פותחת הפרשה, בהוראה של הקב״ה למשה שכך יעשה. זה נשמע רגיל: ה׳ אומר משהו למשה ומשה ממלא אחר ההוראות, חוץ מהמילה הקטנה הזו – ״לך״. מה פירוש – שלח לך? 

לְדַעְתְּךָ, אומר רש״י, אֲנִי (הקב״ה) אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ. אִם תִּרְצֶה – שְׁלַח. הרי בסה״כ, לא באמת יש צורך לבדוק את הארץ. מה אם הארץ לא תמצא חן בעינינו? לאן נלך? זה המקום של אבותינו ושלנו מאז ומעולם! ועוד בזמן יציאת מצרים, כבר אמר להם הקב״ה שהוא לוקח אותם לארץ אבותם, ארץ זבת חלב ודבש. מה יש ״לבדוק״? אבל נו, אם אתם מתעקשים… העם בקש ממשה, ומשה התייעץ עם השכינה, והקב״ה נתן לנו הזדמנות להגיד – כן.

שנים עשר שליחים, נציגים, ויש יגידו – מרגלים – נשיאי השבטים – נשלחים ״לתור״ את הארץ, לעמוד על טיבם של הארץ, הפירות שגדלים בה ומי ומה הם העמים היושבים בה. 

המרגלים תרים את הארץ ארבעים יום, עולים בהר, יורדים בעמק, מביאים פירות גדולים עד כדי כך שצריך שניים לצאת אשכול ענבים, וחוזרים אל המדבר. בניגוד שקבוצה של ״מרגלים״ אמיתיים שהיו – אנחנו מקווים – חוזרים לאוהל הרמטכ״ל, מדווחים ושותקים, כאן כל המשלחת מגיעה הישר אל העם המצפה. 

כולם אומרים שזה מקום טוב! אבל אז מגיע ה״אבל״, במילה ״אפס״ – אבל כפול ומכופל. 

עשרה מרגלים אומרים שעמי הארץ חזקים מאוד, ומוסיפים את הפסוק המדהים: ״ושם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם״ (במדבר יג,לג). מה קורה כאן? איך הם יודעים איך הם נראו בעיני אחרים? הם השליכו מהמחשבות שלהם על עצמם, כשחשבו על עצמם שהם ״כלום״, על האחרים סביב!!

העם משתכנע מדבריהם כי לא יוכלו לכבוש את הארץ, ומתכוון לשוב למצרים. על כך הם נענשים בהארכת שהותם במדבר לארבעים שנה, שנה עבור כל יום במסע המרגלים, פרק זמן בו ימותו בני הדור החוטא, ועשרת המרגלים שדברו סרה בארץ, מתים על המקום. 

רק ליהושע בן נון וכלב בן יפונה, שני המרגלים שדיברו טוב על הארץ וניסו לשכנע את העם לעלות אליה ולכבוש אותה, מובטח כי הם ישארו בחיים ויכנסו לארץ כנען.

מיד לאחר מכן, קבוצה קטנה (״המעפילים״) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ניגפת במלחמה מול העמלקי, מעין – אתמול, המצווה היתה ללכת. היום – המצווה היא להשאר. ואולי המצווה היתה להתעקש ולהוכיח את אהבת הארץ בעשייה? לא תמיד קל לדעת מה לעשות, והסיפור הזה משאיר אותנו עם הרבה שאלות: אז מי באמת נתן את ההוראה? האם אפשר להגיד ״אמת״ עובדתית, ועדיין להיות מטעה ומסית? איזה אחריות מגיעה עם מנהיגות והשפעה חברתית? והעיקר – איך שני אנשים יכולים לראות בדיוק את אותה המציאות ולהגיע למסקנות שונות לגמרי? מה גורם לנו לראות מה שאנחנו רואים, ומה הוא האיבר שאיתו אנחנו רואים? לקראת סוף הפרשה, תגיד התורה: “וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם״ – לב לפני העיניים, ורש״י יזכיר לנו שהפועל ״לתור״ הוא אותו אחד שראינו בתחילת הפרשה, ויזהיר, בהתבסס על המדרש, ש״הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם מְרַגְּלִים לַגּוּף, מְסַרְסְרִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת, הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה (תנחומא). 

איך לראות נכון? איזו עבודת לב אפשר וצריך לעשות לשם כך? איך לשמוע אמת גם בדבריו של מישהו איתו אנחנו לא מסכימים? סיפור המרגלים נדמה לא פחות רלוונטי כיום, מאשר היה לפני 3000 שנה.

שבת שלום. 

Two weeks ago, when Shavuot fell on a Friday, something happened: Shavuot is a two-day holiday abroad, and therefore the people outside the Land of Israel read a special Torah reading for the holiday on that Shabbat and not the weekly Torah portion, while in Eretz Israel, we returned to the “regular” reading of the weekly portions, rushing ahead, one portion “in front” of those living abroad. We now have 4 such Shabbats ahead of us, a reminder of the tragedy of the exile, when we do not read that same Torah portion, and on the 5th Shabbat, in Eretz Israel we read one portion – Balak, and abroad – two portions, Chukat-Balak, in order to make up the difference andcome back together. I’m writing my blog in Eretz Israel, and therefore, we will continue according to the reading of the Land of Israel, and anyone looking for a previous one will find it in its place.

Parashat Shelah Lech: Also with me…

“Also with me, Hashem was angry because of you, saying, ‘You also will not come there,'” says Moses in the Book of Deuteronomy (1,37) when he recounts the events of Parashat Shelah Lech. “Because of you”? I thought he did not enter the Land because he struck the rock, portion of Chukat! But it turns out that the most painful story for Moses is precisely this week’s story.

“Send men to you, and they shall go through the Land of Canaan, which I give to the Children of Israel; every man to the house of his fathers you shall send them,” is how the Torah portion opens, with Gd instructing Moses. It sounds ordinary: Gd says something to Moses and Moses follows the instructions, except for this little word – “to you.” What does it mean – send to you?

For your opinion, says Rashi, I (Gd) am not commanding you. If you wish – send. After all, there is no real need to inspect the Land. What if the Land does not please us? Where will we go? This is the place of our ancestors and ours from time immemorial! And during the Exodus from Egypt, the Blessed One had already told them that he was taking them to the Land of their ancestors, a Land flowing with milk and honey. What is there to “inspect”? But oh well, if you insist… The people asked Moses, and Moses consulted with the Divine Presence, and the Blessed One gave us an opportunity to say – yes.

Twelve messengers, representatives, and some would say – spies – the heads of the tribes – are sent to “inspect” the Land, to observe the nature of the Land, the fruits that grow in it and who and what the peoples who live in it are.

The spies explore the Land for forty days, going up the mountain, down the valley, bringing back fruits so large that it takes two to get a cluster of grapes; then they return to the desert. Unlike a group of real “spies” who would – we hope – return to the tent of the chief of staff, report and remain silent, here the entire delegation arrives directly to the people who are anxiously waiting.

Everyone starts by saying it is a good place! But then comes the “but”, in the word efes, literally, “zero” – a double and multiplied but.

Ten spies say that the people of the Land are very strong, and add the amazing verse: “And there we saw the Nefilim (giants)… and we were in our eyes as grasshoppers and  so we were in their eyes” (Numbers 13:33). What is happening here? How do they know how they appeared to others? They projected their thoughts about themselves, when they thought of themselves as “nothing”, onto the others around them!!

The people are convinced by their words that they will not be able to conquer the Land, and intend to return to Egypt. For this, they are punished by extending their stay in the desert for forty years, one year for each day on the spies’ journey, a period of time during which the sinful generation will die, and the ten spies who spoke evil of the Land, die on the spot.

Only Joshua son of Nun and Caleb son of Yefuneh, the two spies who spoke well of the Land and tried to convince the people to go up to it and conquer it, are guaranteed that they will remain alive and enter the Land of Canaan.

Immediately afterwards, a small group (“the ma’apilim“) of the Israelites tries to advance and enter the Land of Israel independently, but is defeated in a war against the Amalekites, a kind of – yesterday, the commandment was to go; today – the commandment is to stay; or perhaps the commandment was to insist and prove love for the Land in action? It is not always easy to know what to do, and this story leaves us with many questions: So who really gave the instruction? Is it possible to tell a factual “truth” and still be misleading and inciting? What responsibility comes with leadership and social influence? And most importantly – how can two people see exactly the same reality and come to completely different conclusions? What makes us see what we see, and what is the organ with which we see? Towards the end of the portion, the Torah will say: “And you shall not wander (taturu) after your heart and your eyes” – heart before eyes, and Rashi will remind us that the verb “taturu” is the same one we saw at the beginning of the portion, and will warn, based on the Midrash, that “the heart and the eyes are the spies of the body, tempting it with transgressions, the eye sees and the heart desires and the body does the transgression (Tanchuma).

How to see things correctly? What work of the heart can and should be done to achieve this? How to hear the truth even in the words of someone with whom we disagree? The story of the spies seems no less relevant today than it was 3000 years ago.

Shabbat Shalom.