| בפרשת השבוע, פנחס, הקב”ה מצווה לערוך מפקד נוסף של בני ישראל לפי משפחות, לקראת הכניסה המתקרבת לארץ (מכאן שמו הלועזי של ספר במדבר, (Numebrs. מטרת המפקד הזה, לחלק את הארץ לנחלות משפחתיות: | In this week’s Torah portion, Pinchas, Gd commands another census of the Children of Israel, according to families, in preparation for the upcoming entry into the Land (hence the English name of the Book of Bamidbar, Numbers). The purpose of this census is to divide the land into family estates: |
| “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט” …(במדבר כו:נב-נו) | “..Gd spoke to Moses, saying, ‘Among these shall the land be apportioned as shares, according to the listed names: with larger groups increase the share, with smaller groups reduce the share. Each is to be assigned its share according to its enrollment. The land, moreover, is to be apportioned by lot; and the allotment shall be made according to the listings of their ancestral tribes. Each portion shall be assigned by lot, whether for larger or smaller groups’.” |
| כבר ראינו מפקד אחר, בתחילת ספר במדבר, ומטרתו היתה לפקוד “כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן” (במדבר א:ב-ג). אם נשווה בין שני המפקדים, נראה שלמרות שחלפו כמעט 40 שנה ביניהם, אין כמעט הבדל בתוצאות: בראשון היו כל ה”פקודים” 603,550 ובשני, בפרשה שלנו, 601,730, למרות שלמרות שהמספר הכללי הקרוב, שבט שמעון, למשל, פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200), לעומת שבט מנשה שגדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700). | We have already seen another census, at the beginning of this Book, and its purpose was to count “listing the names, every male, head by head… from the age of twenty years up, all those in Israel who are able to bear arms.” (Numbers 1:2-3). If we compare the two censuses, we’ll see that although almost 40 years passed between them, there is almost no difference in the results: in the first, all those counted were 603,550 and in the second, in our portion, 601,730, although despite the close general number, the tribe of Simeon for example, is significantly less (59,600 to 22,200), compared to the Menashe tribe that grew by about 20,000 people (from 32,200 to 52,700). |
| יתכן שבמפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה, ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות, גם אם מדובר בנשים או בצעירים יותר (המונח “כל זכר” לא מופיע במטרת המפקד השני), וזאת לאחר מספר אובדנים גדולים בגלל המגפות והאסונות בזמן תקופת הנדודים במדבר. | It is possible that in the first census only men aged 20 and over were counted, while in the second census, they counted the heads of families, even if they were women or younger adults (the term “every male” does not appear in the second census), and this coming after several large losses due to plagues and disasters while traveling in the desert. |
| וזה כאן שחמש אחיות, בנות צלופחד, משבט מנשה, ניגשות אל משה ואל אהרון ומציגות את מצוקתן: אביהן נפטר במהלך המסע במדבר (ואיך נפטר, מובא במדרש), ולא הותיר בנים. עכשיו בני ישראל עומדים להיכנס לארץ, ושם כל זכר, ראש משפחה, יקבל נחלה. אם הדברים ילכו כמתוכנן, הם לא יירשו נחלה בארץ, ושמו של אביהם יאבד. האם לא נכון שגם הן צריכות לקבל נחלה? | And it is here, that five sisters, the daughters of Zelophehad, of the tribe of Menashe, approach Moshe and Aaron and present their case: their father died during the journey in the desert (and how he died, is quoted in the Midrash), leaving no sons. Now the Children of Israel are about to enter the land, and there every male, head of a family, will receive an estate. If things go as currently planned, the daughters will not inherit land in the Land of Israel, and there their father will be lost. Isn’t it true that they too should receive an estate? |
| משה אינו יודע את התשובה ומביא את טענתן לפני הקב”ה לבירור. אעיר רק בקיצור, שמרתק לבדוק האם יש מכנה משותף בין כל המקרים בהם משה לא יודע את התשובה. נראה שגם למשה רבנו, המנהיג שמדבר עם ה’ פנים אל פנים ואין כמותו בכל ההסטוריה שלנו, יש מגבלות ואיזור עיוורון, בדברים בהם הוא מתקשה. הגבלת כוחו של של משה היא אחת המתנות הגדולות שנתנה לנו התורה. | Moses does not know the answer and brings their case before Gd for clarification. I’ll just say briefly, that it’s fascinating to check if there is a common denominator between all the cases in which Moses does not know the answer. Our history, there are limitations and a zone of blindness, in the things he has difficulty in. Limiting the power of Moses is one of the great gifts the Torah has given us. |
| הקב”ה בכל אופן, מסכים עם בנות צלופחד: “כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָד֮ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן”… בזכותן נקבע החוק: אם אין בן, יירשו הבנות את האב. אם אין בנות, הנחלה תעבור לאחיו של האיש, לדודיו או לאדם הקרוב ביותר (במדבר כז:ו-י”א). אבל עוד לפני ההחלטה עצמה, הפסוק הפותח במילה “וַתִּקְרַ֜בְנָה”… הנה הן, קרבות ועומדות לפני משה, ולפני אלעזר הכהן (בנו של אהרון) ולפני המנהיגים וכל העדה בפתח אוהל מועד…. (במדבר כז:א-ב), כך, כאילו זה פשוט. מה קרה שם בין השורות? | The Almighty, in any case, agrees with the daughters: ““The plea of Zelophehad’s daughters is just: you should give them a hereditary holding (land) among their father’s kinsmen; transfer their father’s share to them”… (Numbers 27:6-11). Because of them the law was decided: if there’s no son, the daughters will inherit the father. If there are no daughters, the inherited land would be transferred to the man’s brother, his uncles or closest relative. But even before the decision itself, the opening verse with the word “and they approached” … here they are, coming and standing before Moses, and before Eleazar the priest (Aaron’s) and before the leaders and the whole congregation at the entrance of the Tent of Meeting …. (Numbers 27:1-2), just so, as if it’s that simple. What happened there between the lines? |
| למה בעצם הלכו? עד משה רבנו? הן היו יתומות, מה שאומר שמעמדן קרוב לודאי לא היה גבוה. לא היה מי שיעמוד למענם. הן היו תלויות בקהילה לצורך פרנסה ואולי מחסה. הן היו נשים, שביקשו זכויות שלנשים עד אז מעולם לא היו. אולי היה להם איזה רעיון מה נכון ומה צריך להיות, אז בסדר, שילכו לדוד או סבא או מישהו קרוב, ואם אף אחד מהם לא יכול לעזור – אולי, אולי יוכלו להעז וללכת לנשיא השבט. אבל ככה לגשת ל”מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכׇל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד”… ? | Why did they actually go? All the way to Moses? They were orphans, which means that their status was probably not high. There was no one to stand up for them. They were dependent on the community for livelihood and perhaps shelter. They were women, seeking rights that women had never had before. Maybe they had some idea what was right and what should be, so, okay, let them go to an uncle or grandfather or someone close, and if none of them can help – maybe, maybe they can dare and go to the prince of the tribe. But this is how “They stood before Moses, Eleazar the priest, the chieftains, and the whole assembly, at the entrance of the Tent of Meeting”… |
| והמילה הזו, “ותיקרבנה”… איך זה היה? האם עשו זאת לאט, בהיסוס, אולי מצחקקות זו עם זו… מה את אומרת, לשאול או לא לשאול? תשאלי את! לא, את! או שהם באו ב’זהו, עד כאן, אנחנו הולכות ויהי מה’, בהחלטיות של מי שאין לה עוד דבר לאבד? האם היה ברור מי מביניהן תדבר? כולן יחד או כל אחת מוסיפה על השניה? איך יושב לו שם משה ובחברת כל המכובדים, והן צועדות ישר קדימה אליהם, לעבר אוהל המועד, דורשות תשובה? הם קמים?משפשפים עיניים? יושבים ומחכים? | And that word, “and they approached”… how did it go? Did they walk slowly, hesitantly, maybe giggling with each other … ‘what do you say, should we ask or not ask’? ‘you ask’! ‘No, you do!’… Or did they come in with a decisive, ‘this is it, no more; we are going and that’s that!’, determined like someone who has nothing to lose? Was it clear which of them you would talk to? All together or each adding something to her sister’s words? And Moses, just sitting there, in the company of all the dignitaries, watching them march straight at them, towards the Tent of Meeting, demanding an answer? Do they get up? Rub their eyes? Just sit back and wait? |
| אני מנסה לחשוב מה עבר עליהן לפני כן. הן בטח לא התעוררו בוקר אחד והלכו אל אוהל מועד, מקום הקרבנות, מקום השכינה, שם אלוהים מדבר אל משה. אני מתארת לעצמי שהן האזינו לנאומים על הכניסה הקרובה לארץ וחלוקת הירושה, ואולי קיוו שמישהו יבחין בהם ובמצבם הייחודי. אולי אחת העלתה את הנושא, השניה אמרה, עזבי, השלישית אמרה, גם אני חשבתי על זה, מתלחשות זו עם זו בלילה… אולי סומכות על קרוב משפחה, מנסות לגשש, והוא, מושך בכתפיו, במקרה הטוב אומר, ‘אני מאד מצטער’, ו’אתן יודעות שככה זה’. אבל משום מה, הן לא ויתרו. איכשהו זה לא נראה להן נכון. אולי קיוו שמנהיגי השבט ישמעו אותם. אחרי הכל, משה הקים מערכת היררכית, לפי עצתו של יתרו, בדיוק למקרים כאלה! לכל אחד היה צריך להיות עם מי לדבר על עניינים משפטיים, על מחלוקות, על החוק; ואם אותו אדם לא ידע את התשובה, היה עליו להתייעץ עם המורה שלו, עד שלבסוף, היינו שומעים על זה כי מישהו הביא את זה לפני משה, מישהו, קרוב לודאי גבר, היה מצוטט כאן. איך הגיעו בנות צלופחד ישר “לפני משה”? זה בטח היה כל כך נגד נהלים ופרוטוקול!! | I’m trying to think about what they went through before. They probably did not wake up one morning and went to the Tent of Meeting, the place of the sacrifices, where the Divine Presence rested, where God speaks to Moses. I imagine they listened to speeches about the imminent entry into the Land and the division of the plots; maybe hoping someone would notice them and their unique situation. Maybe one brought up the subject, the other said, ‘leave it, let it go’, the third said, ‘no, I thought about it too’, whispering to each other at night … maybe they trusted a relative, trying to inquiry, and he, shrugging, at best said, ‘I’m very sorry ‘, and’ you know that’s how it is’. But somehow, they did not give up; somehow it did not seem right to them. Perhaps they hoped the tribal leaders would hear them. After all, Moses established a hierarchical system, based on Jethro’s advice, exactly for such cases! Everyone had someone to talk to about legal matters, about disputes, about the law; And if that person did not know the answer, he had to consult his teacher, until finally, we would hear about it because someone, probably a man, would have been quoted here as the one who brought it to Moses’ attention. How did the daughters of Zelophehad come right “before Moses”? It must have been so against procedures and protocol !! |
| משה הוא בהחלט גיבור כאן, יודע את הגבולות שלו, לא מפחד לומר, אני לא יודע, אני צריך לשאול, תוך שימוש באותו הפועל שרק כמה פסוקים קודם לכן השתמשו הבנות, “ותקרבנה”, אמרו הן. “ויקרב (את משפטן לפני ה’)”, נאמר על משה כשהביא את טענותיהן בפני הקב”ה. זה חשוב. ובכל זאת, בנות צלופחד. כואבות את האבדן הפרטי ולא מוכנות בגלל אבדן האב לאבד גם את הארץ. בדרכן השקטה והעיקשת, נותנות דוגמא איך לא לאבד את המטרה, גם כשזה נראה בלתי אפשרי; להיאחז בחלום ולהגשים אותו צעד אחר צעד כנגד כל הסיכויים, ולא לוותר, גם כשלא ידוע אם ואיך זה יסתדר, לא לוותר על חלקנו בארץ ישראל. | Moses is definitely a hero here; he knows his limits, and is not afraid to say, ‘I do not know, I have to ask’, using the same verb that only a few verses earlier the daughters used, “and they brought near” (also related to sacrifice in Hebrew-) they said. “And he brought” (their statement before God)”, it was said of Moses when he brought their claims before the Holy One. This is important. And yet, Daughters of Zelophehad… they are hurting their personal loss, and yet, are unwilling to give up the Land with the loss of their father. In their quiet, stubborn way, they model how not to lose the goal, even when it seems impossible; to hold on to the dream and fulfill it step by step against all odds, and not to give up, even when we can’t know if and how it will work out, not to give up our share in the Land of Israel. |
שבת שלום SHABAT SHALOM
Torah & more... תורה ועוד 
אני אוהבת כשמתייחסים לצד האנושי, איך הדברים באמת התנהלו ואיך אנשים הרגישו.
תודה! 🙂
כתבה מעניינת
תודה!
כמה זמן יש לך את הבלוג הזה ?
התחלתי בתחילת 2013 אז, לא להאמין אבל כבר כמעט 10 שנים!