| The Torah portion of Matot, towards the end of the Book of Numbers, is usually read together with “Mas’ei”, the one following (except for during leap years when they are separated) during the “Three Weeks” / the “Tight Days”, the days between the 17th of Tamuz and the 9th of Av. These are days that are sad and serious and they lend their Torah portions a somber taste as well. | פרשת מטות, לקראת סוף ספר “במדבר”, בד”כ נקראת ביחד עם פרשת מסעי שלאחריה (חוץ מבשנים מעוברות, כשהן נקראות בנפרד) בימי “בין המיצרים”, הימים שבין י”ז בתמוז ותשעה באב. ימים רציניים ועצובים אלה בלוח, נותנים גם לפרשות הנקראות בהם (בד”כ מטות, מסעי ודברים), נופך רציני ועצוב משהו. |
| This Torah portion opens with a halachic issue of Nedarim, vows; then we read about the war of the Israelites with the Midyanites, a revenge for the mishap at Ba’al Pe’or. After the detailed description of the war, we learn about the division of stuff that was taken and dedicating some of it to Hashem. This is where we learn about dipping dishes and “koshering” (preparing, making them fit) them for use. | הפרשה פותחת בענייו הלכתי לגבי דיני נדרים. לאחר מכן, אנו שומעים על מלחמת בני ישראל במדין כנקמה על אירועי חטא בעל-פעור. לאחר תיאור המלחמה, מפורטת באריכות חלוקת השלל והקדשת חלק ממנו לה’. כאן בא גם הציווי על טבילת כלים והגעלתם כדי להכשיר אותם לשימוש. |
| Every step brings them closer and closer to the entry to the Land. We can, therefore, imagine Moses’ surprise when two tribes approach him and ask him to allow them to stay on eastern side of the Jordan. Davka now, when we are almost at the end of the Book of Numbers and our-not-too-simple journey; davka now, we discover that some of us, don’t necessarily want to go into the Land. The two tribes explain that “the land that Gd has conquered for the community of Israel—is cattle country, and your servants have cattle” (32:4). That is, they are in possession of large amounts of sheep and cattle (how did that happen in the desert??), and behold, before them, a area suitable for their needs. | כל צעד מביא את בני ישראל קרוב יותר ויותר אל הכניסה לארץ. לכן, נוכל לשער את הפתעתו של משה, כששני שבטים ניגשים אליו, ומבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. דוקא עכשיו כשאנחנו כמעט מגיעים לסוף ספר במדבר (פרק ל”ב) ולסיום המסע הארוך והלא-פשוט, דוקא עכשיו, אנו מגלים שחלקנו לא בהכרח רוצים להיכנס לארץ. שני השבטים מסבירים כי “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה’ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה” (לב:ד) כלומר, הם מחזיקים צאן ובקר בכמות גדולה מאוד, והנה לפניהם, אזור שמתאים לצרכיהם. |
| Initially, Moses is alarmed: how can they even suggest not going into The Land? After everything the people have been through?! What, will they “also” be like the spies, who caused the People a 40-year delay because of their hesitation on this very same subject ?! Moshe asks confused: …““Are your brothers to go to war while you stay here?…. And now you, a breed of sinful fellows have replaced your fathers, to add still further to Gd’s wrTheath against Israel?”… (32:6-14) | בהתחלה, משה נחרד: איך הם בכלל יכולים להציע שלא ללכת לתוך הארץ עצמה? אחרי כל מה שהעם עבר ?! מה, האם “גם” הם יהיו כמו המרגלים, שגרמו לאנשים לעיכוב של 40 שנה בגלל היסוסם בדיוק בנושא זה ?! משה שואל מבולבל: “הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה?? …. וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־ה’ אֶל־יִשְׂרָאֵֽל!!” (לב:ו-יד). |
| Moses is worrieThed, but interestingly, it is not because of the present or the future, whcih he doesn’t know, but because of the past. The trauma of the spies doesn’t leave him. Those same honorable leaders, whom he, possibly at his own decision, sent to the Land, and came back with the harsh report that derailed a whole generation (of men) to die in the desert and a delay of 40 eyars in the journey, and now what? Again? Another delay? Is it really, that his whole life’s operation was for naught? | משה מודאג, אך מעניין, זה לא בגלל ההווה או העתיד, שהוא לא ממש מכיר ויודע, אלא, בגלל העבר. הטראומה שגרמו לו המרגלים, לא עזבה אותו; אותם מנהיגים בעלי כבוד גדול, שאותם הוא – אולי על דעת עצמו – שלח לארץ, וחזרו עם הדיווח הקשה על הארץ שגרם לדור שלם (של גברים) למות במדבר ולדחיה של כ-40 שנה במסע. ועכשיו?? שוב?? עוד עיכוב?? האם באמת כל מפעל חייו, להביא את העם לארץ ישראל, היה לשווא? |
| The tribes’ answer is complex: “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children”… and Moses is even more alarmed: they prioritize the sheep before the children?? What kind of order is that?? But then they continue and say more, “And we will hasten as shock-troops in the van of the Israelites until we have established them in their home…. We will not return to our homes until the Israelites—every one of them—are in possession of their portion (32:16-19). | תשובת השבטים מורכבת: “גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ”…. ומשה נבהל כעת עוד יותר: הם שמים את הכבשים לפני הילדים ?? איזה סוג של סדרי עדיפויות יש להם ?? אך הם ממשיכים ואומרים עוד, “וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם….. לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ”. (לב:טז-יט). |
| Moses finally agrees – does he have a choice? Like any parent, sometimes he is not really “asked” for his opinion in the most open sense of the word, and all he can do is accept, hold, and support with adjustments; to reconcile between the ideal and the reality. This is also the reason why he adds half of the tribe of Menashe to Gad and Reuben who remain in the eastern side of the Jordan. Menashe is the son of Joseph, who describes himself as “Hebrew” even when he’s in Egypt. He is considered one who is especially connected to the Land, and to the national and united aspirations of the People, just as we saw last week, with the daughters of Zelophehad fighting for their share in the Land, and they too, were of the tribe of Menashe. | משה מסכים לבסוף – האם יש לו ברירה? כמו כל הורה, לפעמים הוא לא ממש “נשאל” לדעתו במובן הכי פתוח של המילה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה לקבל, להכיל, ולתמוך עם התאמות, לפשר בין האידיאל למציאות. זו גם הסיבה שהוא מוסיף מחצית משבט מנשה לגד וראובן הנשארים בעבר הירדן המזרחי. מנשה הוא בנו של יוסף, המתאר את עצמו כ”עברי” אפילו במצרים. הוא נחשב מי שבמיוחד קשור לארץ ולשאיפות הלאומיות והמאוחדות של העם, בדיוק כפי שראינו בשבוע שעבר, עם בנות צלופחד הנלחמות על חלקן בנחלה בארץ, וגם הן, משבט מנשה. |
| Interestingly, archeological digs in the eastern side have revealed clusters of settlements from the 12th and 13th centuries BCE (that is, of the same period) that share characteristics with settlements on the western side of the Jordan, north of Jerusalem, and it is estimated that these may belong to the two and a half tribes! | מעניין שחפירות ארכיאולוגיות באיזור גילו מקבצי יישובים מהמאה ה -12 וה -13 לפני הספירה (אותה תקופה) החולקים מאפיינים עם יישובים בצד המערבי של הירדן, צפונית לירושלים וההערכה היא שיתכן ומדובר בשניים – וחצי מהשבטים! |
| Gad and Reuven fulfilled their part of the agreement during Joshua’s time (chap 22), when they waited 14 years before settling the area they chose initially, while helping the tribes on the western side of the Jordan. But the challenge remains, and we can see it in our own life, whether on a personal or national level. I remember a youth trip of American teens to Israel when one mom asked – said to me, ‘we teach our children so much about Israel; I wonder what they are being taught about us’… And so the question remains. How do we “stay in touch” with parts of our nation that chooses to live away? How do we care for each other even when there are great disputes? To what extend can we allow ourselves to be different and still be One People? | גד וראובן מילאו את חלקם בהסכם בימי יהושע (פרק כב) כאשר המתינו 14 שנה כדי להתיישב באיזור בו בחרו מלכתחילה, ובינתיים סייעו לשבטים בצד המערבי של הירדן. אבל האתגר נותר בעינו ואנחנו יכולים לראות אותו ברמות שונות בחיינו, בין אם ברמה האישית או הלאומית גם כיום. אני זוכרת טיול בני נוער מארה”ב לארץ, כשאמא אחת שאלה – אמרה לי: “אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כל כך הרבה על ישראל. מעניין מה מלמדים אותם עלינו”…. והשאלה נשארת. כיצד אנו “נשארים בקשר” עם חלקים מהעם שלנו שבוחר לחיות רחוק? איך אנו דואגים זה לזה גם כשיש בינינו הבדלים גדולים? עד כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שונים ועדיין להיות עם אחד ?? |
שבת שלום SHABBAT SHALOM –
Torah & more... תורה ועוד 